• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור לילה באור יום - סיפור בהמשכים חדש [סיפור]

לא מזמן התחלתי לכתוב סיפור חדש בהמשכים, ועכשיו החלטתי להעלות אותו פה.
אשמח לכל הארה, הערה, ביקורת או תגובה. העיקר - לדעת שאתם קוראים, ולשפר את הסיפור.
כל פרק חדש יתווסף בהודעה הזאת, ובנוסף אכתוב הודעה כדי שתדעו.
אשמח שמי שחושב שהוא יגיב ויקרא יכתוב, כך שאוכל לדעת כמה עוקבים יהיו לי לסיפור.

לבסוף, הקדמה:
הביצה הסגלגלה-אפרפרה רעדה קלות, למול עיניהם של שני הילדים הלהוטים.
"הוא הולך לבקוע, ג'רי!" אמרה הילרי, ילדה בת 12~ (וחצי לטענת ההורים, 12 לטענת אחיה, 13 לטענתה) עם שיער ג'ינג'י ארוך שמגיע עד למותניה, בעיקר כי היא נמוכה.
אחיה, ג'רי, היה נער בן 15, גבוה בהרבה מאחותו. בעוד אחותו התלהבה מהבקיעה הראשונה שהיא רואה, הוא כבר ראה בקיעות רבות, וזה היה חוויה רק בפעם הראשונה.
הביצה, שגודלה היה כאבן גדולה, נסדקה כשמקור קטן ושחור פיצח אותה.
ג'רי תפס בקלשון שהיה תלוי על הקיר של החווה.
"ג'רי, הכל בסדר?" שאלה אותו הילרי.
ראש ציפורי קטן ביקע את דרכו החוצה. נוצותיו, שהיו אמורות להיות לבנות וצחות, היו שחורות לחלוטין.
"הצל נגע בו, הילרי. הוא כבר השלישי השנה." לחש ג'רי. "אנחנו צריכים לטפל בו לפני שהוא יצא מהביצה ואת יודעת את זה."
הילרי תפסה בקלשון של ג'רי.
"אז - " היא ניסתה לחשוב על תירוץ מספק, " - אז הוא יהיה גדול יותר. ושחור. ומסוכן. אבל אני אטפל בו. הוא יהיה הגריפון שלי, ואני בטוחה שהנוצות השחורות האלה יהיו שוות יותר מהנוצות הרגילות שלנו."
הגריפון הצעיר שלף כנף שחורה אחת מתוך הביצה המרוסקת-למחצה.
"את יודעת טוב מאוד מה קורה עם נגועי צל. הם לא רק מסוכנים. הם... משונים." אמר ג'רי, ודחף את אחותו לאחור. "כל מי שניסה לגדל אחד, גם אם הוא התגבר על הפראות שלהם, מת. הבית שלו עלה באש, או שהוא נמצא מת בביתו, או שכל זכר אליו נמחק."
"פלוטו יהיה בדר. אני מבטיחה!" צעקה הילרי ונעצה באחיה את מבט העיניים-גדולות-מאוד-וככל-הנראה-חמודות שלה.
"כבר יש לו שם?" נאנח ג'רי בשקט.
רגל האריה הראשונה של הגריפון כבר הייתה בחוץ, הפרווה שכיסתה אותה הייתה אפורה כהה.
עיניו היו הדבר היחיד שלא היה שחור או אפור. הן זהרו באור לבן חזק.
"צריך לבצע את זה עכשיו!" צעק ג'רי ודחף את אחותו לאחור, מפיל אותה על הרצפה.
להבות שחורות החלו לעלות מבית-החווה שמאחוריהם.

בגריפון נגוע הצל כבר יצא לחלוטין מהביצה שלו, והחל לסקור את הסביבה החדשה, דם ונוזלים שונים אחרים שפוכים סביבו. הוא נראה תמים, אבל כשהוא יגדל הוא יהיה גדול יותר ומסוכן יותר מכל קרוביו בחווה. הם חייבים לטפל בו במהירות.
וגם באש המשונה הזאת.
"הפגסוסים!" קרא ג'רי, והניח את הקלשון. "אמא ואבא לא בבית, אבל החיות המסכנות לא יכולות להציל את עצמן!"
פיצוץ שחור עלה מהאגף השמאלי של החווה, שקרס לתוך עצמו.
דמות יצאה מהבניין ההרוס.
היא לא נראתה מאיימת - זאת הייתה אישה גבוהה, שיערה השחור אסוף מאחורי גבה, עורה חום כהה ובגדיה פשוטים - חולצת בד כתומה, מלוכלכת קצת, וחצאית כחולה קרועה בקצוות. היא החזיקה בידה השמאלית חרב ארוכה בעלת להב שחור, שבערה באותה אש שחורה משונה.
"הילרי," אמר ג'רי, "תברחי מכאן, לא משנה מה יקרה."
הוא הרים את הקלשון.
האישה הניפה את חרבה.
"ראקשאסה, תשרפי אותם." לחשה האישה.
בקתת ההבקעה עלתה באש.

האישה פילסה את דרכה בהריסות. רק במזל היא הספיקה להגיע לפני שהם היו הורגים את החיה היקרה והורסים את האוצר הקטן.
הגריפון נגוע הצל שנקרא לזמן קצר פלוטו ישב בהריסות.
היא נגעה במצחו עם חרבה, חותכת דרך ראשו בלי לפגוע בגופו כלל. שחיתה נכונה דורשת דיוק מרבי.
היא אספה את הגופה לתוך שק העור שנשאה לצד גופה. הוא יוכל לשמש כנשק מעולה, בידיו של הנפח הנכון.
מבצע מושלם נוסף, חשבה האישה. רייבן תהיה מרוצה.

פרק ראשון:
פניאל התקדם בסמטה החשוכה. הוא העדיף את השיטה הישנה והטובה - לתפוס את המטרה במקום חשוך וריק, להרוג אותה לפני שתספיק להגיב.
הוא יכל לעשות זאת גם ברחוב סואן, אבל אז זה היה מאבד מהריגוש.
מטרתו הפעם הייתה גנבת זוטרה, שאיכר פשוט שנשדד על ידיה החליט לשלם מעל ומעבר ליכולותיו הכלכליות כדי לנקום.
"היא רצחה את רבקה!" הוא צעק, מתרץ את זעמו. בבירור קצר, התגלה שרבקה היא פרה.
זוג חרבותיו התנדנדו על ירכיו בתוך נדניהן. הוא הסתיר אותן מתחת לגלימה השחורה הארוכה שלבש, שהסתירה את פרצופו, צורת גופו או כל פרט מזהה אפשרי. הוא היה זהיר. זהיר מדי, לדעת לין.
שלושה בריונים, כל אחד מתחרה בחבריו בכמות השרירים המוגזמים, העורקים הבולטים בצוואר וכמות כלי הנשק שתלויים על חגורתם יצאו מעבר לפינה. לראשון הייתה חולצת בד קרועה, מכנסי עור מגוהצים, שרירי ידיים בעובי של לבנה גדולה ואגרופן מאיים למראה על כל יד.
לבריון השני הייתה חולצה מעט יותר קרועה, שרירי ידיים שהתחרו ברגל של פיל וזוג אגרופנים עם בליטות, קוצים ולהבים שגורמים לאגרוף שלו להיות הרבה פחות נעים.
לבריון השלישי לא הייתה חולצה, שרירי ידיים בעובי של בול עץ, וזוג סכינים שנחשבים סכינים ולא חרבות דו-ידניות רק בגלל גודלה של כף ידו של הבריון.
לעומתם, פניאל היה כחוש, פשוט, נמוך, בעל ידיים לא-מאיימות ביותר, חולצה שלמה לחלוטין (שכיסתה אפילו יותר מדי) ובלי נשק גלוי לעין.
"היי, ילדון!" קרא בריון הראשון לעברו. "מה אתה עושה כאן? 'סתלק מפה. זה המקום שלנו."
הבריון השני החטיף לראשון סטירה שאיימה להוריד לו את הראש.
"טיפש!" הוא אמר לחברו (אם כי שאג, צרח וצעק יתארו פעולה זאת טוב יותר). "אנחנו רוצים שיהיו פה אנשים! בשביל מה יש לנו סמטה אם לא כדי להרביץ לאנשים מטומטמים!?"
"בשביל לישון שמה?" שאל הבריון הראשון.
"הילדון החמודיק הזה בטח כבר משתין בשמלה הזאת שלו," אמר הבריון השלישי, וכולם צחקו ביחד. "אז מה, אתה רועד מפחד בתוך כל הגלימות האלה שלך? אולי אני אעזור לך להוריד אותן, בטח נורא חם בתוכן!"
'הוא ללא ספק רמה אינטלקטואלית אחת מעל לחבריו,' חשב פניאל. 'לא שזה הישג גדול.'
הבריון הניף לעברו את ידו העצומה. שני האחרים התכתשו ביניהם מי יענה ראשון את פניאל.
פניאל שלף את זוג חרבותיו. שתיהן היו כמעט זהות - חרבות רחבות-להב, בעלות ניצב שחור מעוטר, אבן חן כחולה בהירה קבועה בניצב, והלהב כסוף-בהיר, אותיות רוניות סגולות מעטרות את הלהבים.

פניאל החזיר את הלהבים למקומם, כחצי שנייה אחר כך. שלושת הבריונים קרסו ארצה, פצעים רבים מספור מכסים אותם. דם כיסה את הלהב הכסוף של החרב.
ואז היא הגיעה.
המטרה המקורית של פניאל, אותה גנבת חסרת מזל שנגזר גורלה למות, בגלל שאיכר אחד נותר לה טינה על הפרה הזקנה שלו.
היא ראתה אותו, בין המתים. רצוי לציין שהפצעים שהרגו את הבריונים היו מכוערים, אכזריים ורובם גם היו מיותרים.
הגנבת החלה לצרוח בעוד פניאל שולף את חרבותיו.
אבני החן הכחולות זרחו באור כחול, כשהכוח הסמוי של חרבותיו התגלה.
הצרחה הדהדה באוויר, בעוד פניאל עבר למצב המהיר שלו. אם הוא ישאר בו מספיק זמן, היא תצרח כחמש דקות.
הוא החזיר את החרבות לנדן, אבל השאיר את ידו השמאלית על החרב, משאיר את היכולת בפעולה.
הוא צעד לאיטו לעבר הגופות. מטרתו המשיכה לצרוח.
הוא לקח בידו הימנית את הסכין של אחד הבריונים, וחזר לכיוונה. היא זזה, אבל לאט מאוד. פי שישים לאט יותר, למען האמת. כל שנייה בשבילה היא דקה שלמה בשביל פניאל. מספיק לחלוטין כדי להרוג חבורת בריונים ממוצעת.
הוא תקע את הסכין בליבה של מטרתו, והוריד את ידו מחרבו.

התמונה שיראו השוטרים זה קרב בריונים שנגמר מוות דו צדדי. לא יותר מזה.

- - -

מקבת' קליילנד עמדה מול הבניין שהיא חיפשה זמן רב מדי. חודשיים, שלושה ימים ושעתיים, אם לדייק. החרב שלה דאגה להזכיר לה זאת כל הזמן.
היא הייתה אישה בוגרת, אבל מראה היה של נערה. היא הייתה נמוכה, רזה וכחושה למדי, עם שיער בלונדיני שמגיע עד לכתפיה ועיני שקד חומות. היא לבשה שמלה ירוקה קצרה, ומתחתיה מכנסיים חומים.
אנשים חשבו שהיא תמהונית שמדברת לאוויר, מטורפת שמדמיינת שחרבה מדברת, ילדה מסכנה שהשתגעה. ואז אקו דיבר.
הוא היה אדם מעניין, מלבד ההגדרה של האדם. הוא היה חרב תבונית מאוד מעצבנת עם הרבה זמן פנוי בנדן. אותו הוא השקיע, לפחות בזמן האחרון, בספירת הזמן שהשקיעה מקבת' בחיפושים אחרי להבי הצללים ובמחשבה על עקיצות מתאימות.
הוא קרקש בנדן, מה שהיה החלופה שלו למחיאות כפיים.
"כל הכבוד, בת'." הוא אמר. לא היה לו פה, אבל הקול ללא ספק נשמע בסביבה. או לפחות שוגר טלפתית לכל היצורים באזור.
"האדון הקודם שלי מצא את המקום הזה ביומיים, שבע שעות ושלושים ושלוש דקות. לך לקח חודשיים, יום וקצת יותר ממנו. אני חושב שאני אחזור אליו. הוא ימצא את המקום הזה לפי שתמצאי את הכניסה."
האדון הקודם של אקו היה מתנקש תמהוני, שמצא את סופו בארוחת הערב של אציל מצוברח, ראשו בעוגה ורגליו בין השזיפים המסוכרים.
בנוסף, דלת עץ עצומה עמדה כחמישה מטרים ממנה.
"לא קוראים לי בת'." סיננה מקבת'.
"אני יודע." אם לאקו היה פה, הוא היה מחייך חיוך נבזי.
המבנה היה שונה ממה שהיא ציפתה - היא חשבה שזאת תהיה טירה אפלה, או בקתה קטנה וחשוכה ביער עבות ומפחיד.
מולה עמדה בקתת עץ גדולה ומוארכת, מקושטת בבדים צבעוניים ודגלים משני צבע של להב נוטף דם וגג עשוי במבוק.
המקום היה מוחבא היטב - על פסגתו של הר געש כבוי, שלועו לשעבר הפך להיות עמק מוסווה. יער קטן צמח בתוך העמק, ציפורי שיר עפו מסביב, היא אפילו ראתה שני פגסוסים קודם בשמיים. הבקתה התאימה לאופי של המקום - מלבד זה שכל מי שחי בתוכה הורג למען מחייתו.
"זה כאן. אתה בטוח." היא אמרה.
"ללא ספק!" הכריז אקו. "זה למה הם טובים יותר מכל שאר המתנקשים. הם לא קרירים עצבניים ומכונסים בעצמם, הם צבעוניים! זה שהם רוצחים ביום-יום לא אומר שהם לא נהנים מהחיים!"
מקבת' נשמה עמוק, מנסה להרגיע את עצמה.
הוא בסך הכל חרב מעצבנת מאוד.

"אבל - " אמר אקו כשגמרה להירגע. היא הייתה בטוחה שהוא מרגיש את הרגשות שלה, איך שהוא. מרגיש את פעימות הלב שלה דרך הנדן. "אל תשכחי את ההסכם שלנו. אני הרגתי הרבה פעמים, ועל רובן אני לא מצטער. אנו הורגים - "
"להגנה עצמית, הגנה על החברה והגנה על המוסר." השלימה מקבת'.
"נכון מאוד." אמר אקו בטון הרציני שלו. היה לו כזה - הוא כמעט לא השתמש בו.
"אם תשתמשי בי כדי להרוג בשביל כסף, נקמה אישית או ללא מטרה צודקת, אני אעזוב אותך."
"אני יודעת."

לפני שלושה חודשים, מקבת' שמעה על הארגון הזה מאקו. הוא סיפר לה שכאן היא תוכל להשיג את מטרתה. שכאן היא תוכל להשתמש היטב בכישורי הלחימה שלה.
לקח לה חודש למצוא את אלו שאוספים חדשים. למרבה צערה, המידע שהוא נתן לה היה חסר מאוד.
"לכי אל ראש ההר המוסתר, שבעבר וגם היום שולח את נתיניו להרוג."
זה היה אמור להיות איזה מבחן מחשבתי, היא הניחה. לקח לה חודש להבין שמדובר בהר הגעש, וחודש שלם לטפס עליו.
וכעת היא כאן. עומדת מול המטרה שתעזור לה לנקום.
היא נקשה בדלת.

פרק שני
לא רחוק מהמסתור המפוקפק למראה של להבי הצללים, בין שני עצים, עמדה מטרת ירי. היא הייתה מוסתרת היטב, שיחים צמחו לצידה פרא, ונראה שהדרך היחידה לפגוע בה זה מטווח אפס, אחרת החץ יתקע בעצים או בשיחים שסביבה.
חץ הופיע משום-מקום, ונתקע במרכזה של המטרה. אם מישהו היה מסתכל היטב. הוא היה רואה שבתוך העיגול האדום שמסמן את המרכז יש עיגול לבן נוסף, ובו נקודה קטנטנה של אדום. החץ ניקב את הנקודה הזאת במדיוק.
במרחק שני קילומטרים משם, עמד מגדל עץ רעוע. גם הוא הוסתר על ידי עצים ושיחים, ומרבית העצים היו גבוהים יותר ממנו. הייתה לו דלת עץ שבורה וחלון יחיד שלא ניתן לראות ממנו דבר - מטפסים כיסו את מרבית החלון, השאירו חרך צר אחד.
מתוך החרך הזה יצא חץ, שטס במדויק לעבר המטרה שהוזכרה קודם. הוא פגע בחץ הקודם, פיצל את זנבו והתמקם שם, בתוך החץ. הוא היה פוגע בנקודה האדומה הקטנה, אם לא היה שם חץ אחר שיפריע לו.
בתוך המגדל עמד גבר צעיר, עם שיער שחור שדורש סירוק דחוף, עיניים שחורות ובגדים סמרטוטיים ומלוכלכים מבוץ. בידו הוא אחז קשת שחורה, שאותיות רוניות זהובות וחסרות משמעות סורטטו עליה. הוא הכין אותה בעצמו, וסרטט את האותיות בעצמו. לא הייתה להן שום משמעות - הוא פשוט טען שזה גורם לקשת להיראות מגניבה יותר.
הוא חייך חיוך גדול, בעודו טוען את הקשת. הוא היה צלף מיומן, אבל הפעם, המטרה החדשה שלו באמת איתגרה אותו. הוא כמעט ופספס את המרכז בירייה השנייה!
"תודה, פניאל." הוא לחש. "קשה לי למצוא מטרות מעניינות בזמן האחרון!"
הוא כיוון את הקשת לעבר המטרה, משלב את כישורי הירי שלו עם הקסם של הקשת.
החץ נורה בקו ישר, חותך דרך עצים, שיחים ועשבים, ונתקע במטרה.
בדיוק ליד החצים הקודמים, על הלבן שבתוך עיגול האמצע הנורמלי.
"נו באמת!" צעק בקול רם ג'ון. "אני יכלתי לעשות את זה. בטח איזה חרק קטן הזיז לרגע את המטרה!"
הוא נמרח על כיסא העץ הקטן שלידו, הריהוט היחיד במגדל שלא היה שבור. לצידו היה שולחן עץ, עם ארבע רגליים בתאוריה ורק שלוש בפועל, ועליו בקבוק יין חצי ריק.
"נראה שהגיע הזמן לחזור למסדר," הוא אמר, ולגם לגימה גדולה מהבקבוק. "הגיע הזמן שאני אצלוף במטרה נעה ונושמת שוב."
- - - - -
קטלין גולמארט ישבה בחדר שלה בבניין של מסדר הלהב האפל, שיערה האדום נפרש מאחוריה כגלימה. שאר החברים במסדר קראו לחדר הזה 'חדר הכס של לין', אבל הוא היה יותר חדר משרדים מחדר כס - כיסא פשוט מעץ, שולחן גדול מכוסה בניירת, פח ניירות גדוש, ארון ספרים קטן ומיטה גדולה ומרופדת בצד היוו את מרבית הריהוט בחדר. המיטה הייתה שלה ושל פניאל, אם כי לרוב הוא ישן בפונדקים קטנים שקרובים למטרת הרצח הנוכחית שלו. על כל יום שהוא היה פה, איתה, הוא היה שלושה ימים במשימות.
היא נאנחה. זה היה הדבר העיקרי שעיקב את החתונה שלהם.
דפיקה נשמעה בדלת.
"יבוא," היא קראה.
סיירה בומביקס פתחה את הדלת שלה. למרות שסיירה הייתה איתם כבר כמעט חדשיים, קטלין עדיין לא התרגלה למראה המוזר שלה. היא הייתה נמוכה מאוד, כמעט מטר, העור שלה היה ורוד כהה, עיניה חסרות אישונים וזיזים משונים בלטו ממקומות שונים בגופה, בעיקר במפרקים השונים. שתי קרניים קטנות הזדקרו מראשה (כנראה עוד שני זיזים, אבל בגלל המיקום ראוי לתת להם שם אחר) מתוך השיער הלבן הקצר שלה.
"מה קרה, סרייה?" שאלה אותה קטלין.
"זה סיירה," נאנחה סיירה. "יש מישהו בדלת, גבירתי."
"אני מתנצלת. המסדר גדל פלאים בזמן האחרון, וקשה לזכור את השמות של כולם. ואמרתי לך, לין זה מספיק. אין צורך ב'גבירתי'."
"אני זוכרת, גבירתי."
קטלין דפקה את ידה במצחה.
"בכל אופן," אמרה, "אם יש מישהו בדלת, תפתחו לו."
היא קמה מהכיסא שלה ויצאה מהחדר בעקבות סיירה.
"את יודעת אם זה מתנדב חדש או מזמין?"
"מתנדב, אני מניחה. מזמינים נוטים להגיע לנקודות המידע בשוק השחור, ולא לכאן, גבירתי."
"גינוני הנימוס שלך מופרזים, סיירה. זה שהיית פעם אצילה, לא אומר שאת צריכה להשתחוות בפני כל אדם שמעמדו גבוה משלך. חוץ מזה שאני לא באמת מעליך."
"אני יודעת, גברתי."
"יש דרך כלשהי בה תוכלי לדבר אלי נורמלי?"
"לא, גבירתי."
קטלין נעמדה מול השער הגדול של המסדר. החדר המרכזי שלו נוהל כבר גדול - שולחנות קטנים היו פזורים בו ואנשים יכלו לאכול ולשתות, שתי מתנקשות צעירות דאגו לבישול ואחת נוספת ניהלה את הבר, ובמה קטנה הייתה במרכז החדר, להוגעות חשובות.
לין דחפה בידיה את השערים הגדולים, שנפתחו בשקט ובקלות.
"שימון הצירים אכן עוזר," היא לחשה. "אם כי מחירי השמן עלו בזמן האחרון, וזה מתחיל לעלות יותר מדי - "
'אני לא יכולה להסתכל על משהו בלי להתחיל לחשוב עליו בצורה אוביקטיבית?' היא חשבה.
'אולי חוץ מפניאל?'
בפתח עמדה אישה צעירה, עם שיער בלונדיני קצר ושמלה ירוקה מלוכלכת מבוץ. ונראה שהיא הייתה באמצע ויכוח עם הלהב שלה.
- - - - -
"אמרתי לך שהדלתות נפתחות החוצה, נכון? אבל את התעקשת לעמוד צמוד אליהן, וליפול אחורה כשהן נפתחו."
אמר אקו למקבת'.
"אקו, הייתי צריכה לדפוק בדלת." צעקה מקבת' על הלהב שלה.
"ואז לקפוץ אחורה מראש."
"אז הנדן שלך נדפק ברצפה. סיפור גדול."
"את מכירה את זה שאת דופקת מרפק בקיר לרגע, ואז כל היד שלך כואבת למשך הרבה זמן?"
"כן - "
"אז קרה לי אותו הדבר, רק עם החוד שפגע בקצה של הנדן."
"אתה מעורר רחמים, אקו." אמרה, וקמה מהבוץ. כשהדלתות הגדולות נפתחו הן אכן פגעו בה והפילו אותה לרצפה, אבל היא עדיין חשבה שהיא סבלה מזה יותר מאקו.
מולה נעמדה אישה יפה מאוד. עיניה היו אדומות כמו שיערה הארוך, שנתן משמעות חדשה למושג ג'ינג'י. היא לבשה שמלה שחורה וארוכה, וגופה הקרין סמכותיות.
"את קטלין גולמארט, המפקדת של מסדר להבי הצל?" שאלה מקבת', בשילוב של סקרנות ותהיה.
"כן. ותקראי לי לין." אמרה קטלין מהצד השני של הדלת. "את רוצה להצטרף אלינו, אני מניחה?"
"כן. ורק שתדעי, אני לא ממליץ לקבל אותה. היא מעצבן, חסרת תועלת, ו - " התחיל אקו לדבר. מקבת' תקעה אותו בחזרה בנדן, שהטלטל כשאקו גידף בקול את מקבת'. למזלה, הנדן היה חסין לקול.
"אני מקבת' קליילנד. וכן, אשמח להתקבל למסדר." אמרה מקבת'.
"אי פעם הרגת מישהו?" שאלה אותה קטלין.
"כן." ענתה מקבת'. "לא הרבה פעמים, אבל לא פעם היו שודדים עקשנים במיוחד."
"מה המטרה שלך בהצטרפות אלינו?"
"נקמה." פניה של מקבת' התקשחו כשהיא אמרה את המילה. "נקמה שמישהו שהרג יותר מדי אנשים. על חלקם אני לא אסלח לו."
"אני מבינה. אם תקבלי בקשה לרצוח איכר עני, שאשתו מתה ממחלה ויש לו חמישה ילדים קטנים בבית בגלל שהוא עצבן את השכן שלו, מה תעשי?"
מקבת' שתקה לרגע. מצד אחד, היא הניחה שקטלין רוצה שהיא תרצח את המטרה, כי זו דרכו של המתנקש.
מצד שני, אם זאת התשובה שהארגון הזה רוצה, היא לא יכולה להצטרף אליו.
"הגנה עצמית, הגנה על החברה והגנה על המוסר." היא לחשה. "אלו הסיבות היחידות."
"מה אמרת?" אמרה קטלין.
"אסלק משם את השכן ואסרב לבצע את הרצח. אני לא ארצח אדם ללא סיבות צודקות."
היה רגע של שקט.
"תיכנסי," אמרה קטלין. "את התקבלת."

"זהו?" שאלה אותה מקבת'. "זה כל מה שעלי לעשות? לענות על כמה שאלות פשוטות? בלי מבחן סיבולת, בלי בדיקה של ידע ראוי, בלי כלום?"
"הגעת לפה," אמרה קטלין. "זה לא סיפור פשוט. היער שורץ מפלצות. כל עוד המוסר הוא המניע שלך, את מוכנה לרצוח ואת הצלחת לעבור ביער, את רשאית להצטרף אלינו.
סיירה?" קראה קטלין לגברת המשונה למראה שעמדה לצידה, "יש לכם מקום פנוי בחדר, נכון?"
"כן, גבירתי." הנהנה סיירה. "מרקו עזב לפני שבועיים. המיטה שלו ריקה עכשיו."
"מעולה." אמרה קטלין.
"מקבת' - את שייכת לחדר 3. איתם את ישנה, איתם את פועלת ואיתם את מתנקשת אם יש פעולה שדורשת קבוצה. ברור?"
מקבת' הנהנה.
"עכשיו, לכי מהר להתקלח. אני מניחה שאת צריכה את זה."

פרק 3
ארגוס איסטר, אציל כפרי לא חשוב במיוחד, רקד בנשף של עצמו. הוא היה ידוע בתור זה שבזבז את כספו על נשפים מפוארים, והוא דאג להזמין את כל אצילי הסביבה לנשף שלו. בעיקר כדי להרגיש חשוב. תזמורת מפוארת וגדולה (ויקרה) ניגנה, שולחן ערוך בכל טוב עמד בצד, וארגוס עצמו רקד ברחבת הריקודים לאור הנרות. זה היה השלב בנשף שכולם כבר אכלו לשובע והשאירו את מרבית השולחן מלא, וכעת רוב האורחים רקדו בזוגות, בתחילה עם חברים מוכרים ולאחר מכן עם גבירות חדשות או לא מוכרות.
ארגוס רקד כעת עם אליסה ברקון. בית ברקון היה בית דרומי לא מוכר, אבל הם שלחו אליו לנשף את ביתם הצעירה. מחוות כבוד ראויה, הוא חשב. היא הייתה יפה מאוד - עיניים ירוקות חודרות, שיער שחור ארוך, גוף מחוטב וחזק.
תוך כדי הריקוד, הוא הרגיש דקירת כאב עזה בידו השמאלית.
"אם תצעק, או תדבר יותר מדי, אתה לא תהנה מזה." אמרה אליסה. זה היה אחד מאותם ריקודים בהם הגבר עוטף את האישה בידו, וכעת, לחרדתו, גילה ארגוס שכף ידו מסובבת לגמרי. דם נזל ממנה לשטיח, כמה עצמות קטנות נשברו. הוא כלא את צעקתו בתוכו, בגלל איומה של אליסה - ובגלל שאין זה יהיה מנומס. הוא קיווה שמישהו יבחין בבעיותיו, אבל האור העמום והמוזיקה העדינה הסתירו את הכל.
"תמשיך לרקוד," לחשה לו אליסה. "אתה לא רוצה שהנשף הזה יגמר במוות של מספר אורחים, בנוסף למארח. נכון?"
ארגוס בהה בה בחוסר אמון.
"את... מתכוונת לרצוח אותי?" הוא לחש בחרדה. "אני מדרג גבוה ממך. מבית אצולה חשוב ממך. בית איסטר לא יעברו על זה בשקט."
"אל תדאג," לחשה אליסה וליטפה את פניו בידה השמאלית. הימנית סובבה את ידו סיבוב שני, מחסלת סופית את הורידים, העור והעצמות שנותרו.
"יהיה בסדר. אתה תמות בלילה, במיטה שלך, ואיש לא יחשוד בי. נוסף על כך, שבית ברקון לא באמת קיים. הוא עוזר לי כשאני רוצה להתנקש באצילים, כמוך."
ארגוס החוויר סופית.
"אז את לא אצילה אמיתית?" הוא שאל. "ברקון זה סתם שם?"
"סתם שם בדוי," תיקנה אותו ברוך. "שמי הוא סול רייבן."
'איך היא יכולה להיות כל כך מפתה וכל כך אכזרית באותו הזמן?' חשב בחרדה ארגוס.
היא שלפה מכיס חבוי בשמלתה מיכל קטן, מלא בנוזל סגול מבחיל. צינורית ארוכה התחברה אליו, עם מחט חדה בקצה.
תוך כדי הריקוד, בלי לעזוב את ארגוס או לתת לקהל לחשוד במשהו, היא חיברה את הצינורית לידו ההרוסה.
ואז הצמידה את פיו לפיה. הנשיקה נראתה כאקט רומנטי כלשהו, פעולה שקרתה הרבה כשארגוס הרווק רקד בנשף. הפעם, מטרתה הייתה אחרת. להשתיק אותו בזמן שהרעל נכנס לגופו.
היא הרפתה מפניו, והחביאה את המיכל חזרה בכיסה.
"אני מציעה שתלך לנוח," אמרה לו. "קשה לרקוד אחרי שכיסא התרסק על ידך."
היא בעטה קלות בכיסא כסף מעוטר שעמד לצידה, והוא נפל בקול קרקוש על ידו ההרוסה של ארגוס.
היא הרימה את הכיסא במהירות, וצרחה.
"רופא! מישהו! הוא נפצע!" היא קראה בבהלה של אצילה מפונקת, ובזמן ששני רופאים מיומנים (שכמובן, לא יבחינו ברעל שבגופו) לקחו אותו לחבוש את ידו, היא חייכה לעברו חיוך רחב מדי.
"למה... למה את עושה את זה?" לחש לורד איסטר את מילותיו האחרונות.
"הו?" שאלה רייבן, והפנתה אליו את גבו. "אחד מנתיניך ביקש את מותך. הוא טוען שאתה מבזבז את כספו וכספי העיר על הנשפים המפוארים שלך, ושזה לא צודק.
חוץ מזה, זה כיף."
אמרה סול רייבן, ונעלמה לצללים.
מאוחר יותר, כאשר ארגוס במהלך הטיפול הרפואי גלגל את עיניו בארובותיהן ומת, חשדו ברופאים, בטבחים ובכמה אורחים חשובים. אבל אף אחד לא העלה בדעתו שאליסה ברקון, אצילה זוטרה שיצא לה לרקוד עם הלורד איסטר המהולל, היא האשמה ברצח.
וגם אם היו חושדים בה, איש לא היה מוצא עליה דבר בספרי ההיסטוריה.

- - - -

מקבת' השילה מעליה את הבגדים המטונפים, שאותם לבשה כבר חודש שלם. היא מצאה ביער פעם אחת אגם קטן שהיה מספיק גדול כדי להתרחץ בו ולשטוף את בגדיה, אבל התחושה של הכניסה לאמבט המים החמים אחרי חודשים בהם הסתובבה כמעט חסרת כל הייתה מדהימה. היא הייתה רגילה למלא את האמבט בדלי מהבאר הסמוך, אבל נראה שהיה למקום הזה מאגר מים משלו, כולל מערכת מתוחכמת לחימום והמים והזרמתם לחדרי האמבט המשותפים.
הם לא היו מסדר גדול במיוחד. היו בסך הכל שבעה חדרים, בכל חדר שש מיטות (ולרוב שישה מתנקשים), חדר אמבטיה ושולחן קטן כדי לנהל שיחות של תושבי החדר.
היה שווה להיות מתנקש רק בשביל החדר.
בנוסף, היה את החדר של קטלין ופניאל, שהיה מעט קטן יותר אבל מצויד קצת יותר. אקו שכב בתוך הנדן שלו, בין בגדיה המטונפים. אמנם הוא היה רק חרב, אבל הוא יכל לראות, והיא העדיפה שהוא ינעל בנדן שלו בזמן שהיא מתרחצת.
היא שכבה שם, במים החמים, למשך כמה דקות ארוכות, כשמישהו דפק לה בדלת.
"תצאי בקרוב," אמר לה קול לא מוכר. "עוד חמש דקות כולנו מתכנסים לשיחה, והיינו מעדיפים שתגיעי לשיחה הראשונה שלך."
מקבת' רטנה בשקט, אבל יצאה מהאמבט, פתחה את החור בקרקעיתו שניקז משם את המים, התנגבה במגבת שהשאירו לה ולבשה את הבגדים החדשים שהם הביאו לה. חולצה וחצאית ירוקים ונוחים, מרובי כיסים וגמישים. בגדים מצוינים למטרות התנקשות.
היא חגרה את אקו למותניה, ויצאה החוצה לתוך החדר המשותף שלהם. הוא היה מצויד בהרבה ממה שהיא ציפתה - המיטות היו באמת מיטות, ולא דרגשים קשים. היה להם מקום אישי לשים את הדברים שלהם, ואפילו וילונות שהיו יכולים לפרוש מסביב למיטתם אם הם רוצים פרטיות. שולחן קטן ועגול היה במרכז החדר, ושאר חבריה לחדר ישבו סביבו.
הראשונה הייתה סיירה. היא כבר ראתה אותה קודם, ועדיין ניסתה לעכל את המראה שלה, עם העור הורוד והמקורנן, העיניים חסרות האישונים והעובדה שהיא ישבה על כיסא גבוה בהרבה בשביל שיראו את פניה.
משמאלה של סיירה ישב בחור גבוה ונאה, עם שיער פרוע ושחור ועיניים שחורות בעלות מבט נעים. לפי הריח שנדף ממנו, הוא היה שתוי מעט. קשת ארוכה ושחורה נתלתה על גבו.
לצידו היה בחור מוזר. עם שיער שחור כהה שהגיע עד לכתפיו ועלה על עיניו. הוא לבש גלימות שחורות, וחרב ארוכה נתלתה מחגורתו, תחבושות מהדקות אותה לנדנה, כאילו אסור לה לצאת מהנדן.
אחריו היה בחור... מעניין. ג'ינג'י קיצוני, לא אדום חזק כמו קטלין אלא כתום בוהק, כמו אש. היא חשבה שהיא מדמיינת אבל להבה קטנה ריקה בין שיערותיו הבוהקות. גבותיו היו כחולות כהות, ועיניו זהובות זוהרות.
הוא היה גובה וחיוור, עורו לבן וכמעט שקוף. הוא לבש גלימה שחורה מהודרת, ומתחתיה היא חשבה שהיא ראתה קשקשי דרקון מנצנצים.
לצידו עמד מישהו, שהיא לא הצליחה להחליט אם הוא בן או בת. שיער שחור שמגיע עד הכתפיים, עיניים אפורות וחודרות, מבטו גרם לה להרגיש מעט לא נוח, עורה שחום למדי והוא היה הנמוך ביותר ביניהם, מלבד מקבת' - וסיירה, כמובן.
הם דיברו ביניהם, ופנו לעבר האחרון כבן, אז היא הניחה שהוא אכן בן.
כשהיא התיישבה בכיסא הריק השתרר שקט לרגע, ואז הבחור עם הקשת החל לדבר.
"את מקבת' קליילנד, אני מניח?" שאל. "אני ג'ון גולמארט - "
"ג'ונתן." תיקן אותו הג'ינג'י.
ג'ון נחר לעברו בבוז.
"ג'ון גולמארט," הוא הדגיש, "ואני האחראי של החדר הזה. במילים אחרות, אני זה שסובל אם אתם מאחרים למשימות, עושים בלגן או נכשלים."
"אני סיירה," אמרה סיירה. "את כבר מכירה אותי מקודם, אני חושבת."
"אני קליף." אמר הג'ינג'י.
"קליפר." לחש ג'ון. קליף התעלם.
"לי קוראים ראיין." אמר בשקט הבחור עם השיער על העיניים.
"ואני ניקולס." אמר זה שהיא תהתה לגבי מינו, וכעת סגר את הדיון כזכר. מי יקרה לבת שלו ניקולס?
"אז, מקבת', ספרי לנו קצת על עצמך."
מקבת' הניחה את אקו על השולחן.
"הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת, זה שאני לא החברה החדשה היחידה שלכם. יש גם את אקו. והוא מאוד מעצבן. אתם מוכנים?"
הם הנהנו. חלקם במרץ, חלקם פחות.

"שלום לכם!" קרא בקול רם אקו בשנייה שיצא מהנדן. "ג'ינג'י, שיכור, מפלצת, פריק ומוזר. חבורה נחמדה מצאת לך, בת'! גרועים כמעט כמוך!"
נראה שכולם נעלבו, אולי חוץ מקליף.
"הוא תמיד כזה גרוע?" שאל בצער ג'ון.
"הוא רק מתחמם," אמרה מקבת'. "בדרך כלל הוא משקיע מחשבה במה שהוא אומר."
"אמרה זו שאין לה מחשבה להשקיע!" אמר אקו. "אוף, הם באמת לא יוצאים לי טוב הפעם. אני צריך לחשוב קצת."
"לא יכלת לבחור נשק צל יותר... נחמד?" שאל בשקט ראיין.
"אתה אף פעם לא מוציא את הנשק מהנדן, אז אל תתלונן על אחרים." אמרה סיירה.
"נשק צל?" שאלה מקבת'.
"נשקים כמו אקו, בעלי כוחות קסומים, מכונים נשקי צל." אמר ראיין באותה לחישה רצינית.
"אבל למה נשקי צל? אקו לא אפל או משהו..."
"את יודעת ממה מכינים נשקי צל?" שאל ג'ון. "מחיות נגועות צל. פגסוסים נגועי צל, גריפונים נגועי צל, חתולים נגועי צל. הפרווה, הנוצות, העצמות - אצל נגועי צל הם שחורים. ומהפרווה השחורה הזאת, מהנוצות השחורות, מהעצמות השחורות, אנחנו מכינים את נשקי הצל. רובנו הכנו את הנשקים שלנו בעצמנו. אני מבין שאת..."
"לא." השיבה מקבת'. "אני מצאתי אותו, או יותר נכון להגיד שהוא מצא אותי. הוא טוען שהוא קיים כבר כמה עשורים, קופץ בין אדונים שזקוקים לו."
"אם כך, ניצחת שוב, ראיין!" אמר קליף בחיוך. "שלך בת כמה?"
"אלף מאתיים שנה." לחש ראיין. "נשק הצל העתיק ביותר."
"הייתי בטוחה שנגועי הצל הם תופעה חדשה," אמרה מקבת'. "הם הופיעו לראשונה לפני כחמישים שנה. איך יכול להיות ששלך כל כך עתיקה?"
"אני גם לא יודע." אמר ראיין. "פעם היא ידעה לדבר, אבל עכשיו היא כבר זקנה. מתעוררת פעם בכמה ימים, ורק מזכירה לי לא לשלוף אותה. ככה זה. פעם היא סיפרה לי שהיא נועדה לקטול אלים. עכשיו... היא שותקת."
היה רגע של שקט.
"אז, מקבת'. אפשר לקרוא לך בת'?" שאל ג'ון.
"לא."
המילה הייתה כל כך קרה, כל כך עוינת, שג'ון היה בטוח שעכשיו היא הולכת לרצוח אותו.
"אבל... אקו קרא לך ככה."
"בגלל שזה מעצבן אותי."
"אז, מקבת', למה את פה?"
"מישהו רצח את ההורים שלי. אני רוצה לנקום."
הקדרות בקולה הייתה חזקה אפילו ממקודם. האוויר רעד מכמות השנאה שהייתה באוויר.
"הוא אכל אותם."
היה רגע של שקט, וחברי חדר שלוש החליטו שלא לשאול עוד שאלות.
"כדאי שנישן הלילה טוב. לין אמרה לי שהולכת להיות לנו משימה גדולה מחר."

- - - -

מקבת' ישנה כמו שלא ישנה מעולם. גם בעבר, לא הייתה לה מיטה כל כך נוחה. מרופדת לא בקש אלא בצמר, עם כרית מספיק גדולה כדי שהראש שלה ישקע לתוכה, שמיכה עבה ומחממת ולא אריג דק. כמובן, זה התעלה בהרבה על החודש האחרון, בו ישנה ללא ציוד ראוי, בחוץ, בקור, באמצע החורף, בגשם.
היא התעוררה כשמישהו תפס בכתפיה וטלטל אותה. חזק.
"מה?..." היא שאלה והתמתחה.
"צריך לקום. יש משימה." אמר לה קול מוכר. זה היה... ג'ון, היא חשבה.
היא פתחה את עיניה וראתה שהניחוש שלה היה נכון.
"אוקי. אז... אתה יכול ללכת רגע, כדי שאני אחליף בגדים?"
"אה, זה בסדר," הוא אמר, והגיף בשבילה את הוילון מבחוץ. "בגדים לפעמים נקרעים במשימות, אז לרובנו יצא לראות זה את זה בבגדים פחות נאותים מכותונת לילה."
זה לא גרם למקבת' להרגיש טוב יותר.
היא החליפה בגדים מהר, חזרה לאותם בגדים ירוקים ממקודם, ויצאה מהחדרון הקטן שהוילון נתן לה.
"בוקר טוב, כולם!" הכריז אקו. "חשבתי על זה כל הלילה, ויש לי אוסף של עקיצות על כולכם למסע המשותף שלנו!"
"גם עלי?" שאל קליף.
"בטח שגם עליך. דרך אגב, הייתי ממליץ לך להזמין מכבי אש, כי הראש שלך בוער!"
"עשיתי את זה פעם. הגלימה שלי מבעירה אותי מדי פעם, אתה מבין..."
מקבת' נאנחה.
"מה המשימה?" היא שאלה.
על השולחן נחה מעטפה מעוטרת, עם המספר 3 כתוב עליה.
"זאת משימה לכולנו. תתכוננו למשהו קשה."
הוא הוציא פתק מהמעטפה וקרא את תכולתו. ואז בהה בה, וקרא אותה שוב.
הוא העביר בשקט את הפתק במעגל, נותן לכל אחד מהם לבלוע רוק ולנעוץ עיניים בכתוב.
הוא הגיע למקבת' אחרון.
היא חייכה. המטרה שלה - הסיבה שהיא הגיעה עד לכאן - תתממש מהר מצפוי. היא הבינה מה הלחיץ את האחרים - זו הייתה בקשה מהמשטרה לרצוח את הרוצח הסדרתי המסוכן ביותר שמסתובב חופשי.
אבל מקבת' התחילה להתחמם.
היא זכרה את אותו יום.
את הבית העולה בלהבות.
אותו מביט בה, ובורח משם.
את הגופות של הוריה.
את סימני הנשיכה.
את העובדה שלא יכלה לעשות דבר.
כעת הגיע הזמן.
"אנחנו, חברים," אמר ג'ון, "הולכים להילחם במפלצת. אנחנו הולכים להילחם בצל הבוער."

מקווה שתהנו!

מפה:
https://drive.google.com/file/d/1z3X61KmgjUJ-na-Apey2aQCQq0dFWpRe/view?usp=sharing
 
dragonitzan אמר/ה:
"את יודעת טוב מאוד מה קורה עם נגועי צל. הם לא רק מסוכנים. הם... משונים." אמר ג'רי, ודחף את אחותו לאחור. "כל מי שניסה לגדל אחד, גם אם הוא התגבר על הפראות שלהם, מת. הבית שלו עלה באש, או שהוא נמצא מת בביתו, או שכל זכר אליו נמחק."
"פלוטו יהיה בדר. אני מבטיחה!" צעקה הילרי ונעצה באחיה את מבט העיניים-גדולות-מאוד-וככל-הנראה-חמודות שלה.
"כבר יש לו שם?" נאנח ג'רי בשקט.
רגל האריה הראשונה של הגריפון כבר הייתה בחוץ, הפרווה שכיסתה אותה הייתה אפורה כהה.
עיניו היו הדבר היחיד שלא היה שחור או אפור. הן זהרו באור לבן חזק.
"צריך לבצע את זה עכשיו!" צעק ג'רי ודחף את אחותו לאחור, מפיל אותה על הרצפה.
להבות שחורות החלו לעלות מבית-החווה שמאחוריהם.
הקטע הזה מאוד מפריע לי - נתחיל ב"כל זכר אליו נמחק". אז איך יודעים שהאדם אי פעם התקיים מההתחלה?
מעבר לזה, פשוט יש המום שינויים שלא עובדים לי כמו שצריך בראש: זה מרגיש כאילו ג'רי מתחיל להכיר בקבלתו של הגריפון ובלא להרוג אותו, ואז פתאום הוא מנסה להרוג את הגריפון והחווה בוערת - אני לא חושב שזו בעיה בסיפור עצמו (חוץ מההערה הראשונה שלי) אלא פשוט משהו בניסוח שאפשר לשנות.

וכמובן, אל תעלב - זה לא נאמר במטרה לפגוע אלא לגמרי כביקורת בונה.
מעבר לזה - נראה מגניב, וכבר מחכה לפרק הבא
 
אני אנסה לעקוב, נראה אם אני אצליח.

הקדמה נחמדה, יהיה מעניין לראות את העולם הזה שבו חיות מיתולוגיות נפוצות כמו (או מחליפות את?) החיות הרגילות. ההקדמה קצת מבלבלת - אני מניח ששני הילדים לא יופיעו בהמשך הסיפור (במיוחד אם הם מתו כמו שהבנתי), ונראה שהאישה היא אנטגוניסטית, אז ההקדמה היא בעיקר טיזר? אני לא יודע איך אתה מתכוון להמשיך, אבל אולי היה כדאי לסיים עם קצה חוט שיתחבר לתחילת הסיפור עצמו.
השמות קצת הפריעו לי, לא ממש התחברו לי לתפאורת פנטזייה קלאסית כזו (הילרי, למשל, נעשה פופולרי כשם לבנות רק במאה ה-20).
מצטרף לשאלה של הלדין ומוסיף גם אחת משלי, איזה מין סיפור זה יהיה ומה האופי שלו? (מסע, מסתורין, תעלומה, אופטימי או קודר, וכו')

נ.ב. אה, ותוסיף בבקשה את התגית [סיפור] בכותרת.
 
ההקדמה עצמה לא חשובה לפרקים הראשונים. היא הכנה שלי למשהו שיקרה בהמשך.

ת'ור - אחת הבעיות הגדולות שלי עם עולמות של מבוכים ודרקונים זה ההגדרה 'חיה קסומה'. כי 'חיה קסומה' היא פשוט כל חיה שלא קיימת בעולם שלנו. כי מה ההבדל בין סוס מכונף, גריפון, חתול וכלב? שחתול וכלב אנחנו מכירים. גריפון ופגסוס לא.
בנוגע לשמות - זה צד קצת חלש בסיפורים שלי, אני זורק לכל דמות את השם שמרגיש לי מתאים לה, שמתחבר לה. המקור של השם פחות חשוב לי.

Hell lord אמר/ה:
הקטע הזה מאוד מפריע לי - נתחיל ב"כל זכר אליו נמחק". אז איך יודעים שהאדם אי פעם התקיים מההתחלה?
[/quote

כל זכר אליו נמחק נכתב יותר כביטוי מבאמת כל זכר נמחק. בפירוט, הוא לא נמחק מזכרונות, רשימות או כל מקום שמתעד מידע. אבל מי שניסה לגדל נגוע צל גילה מאוד מהר שזה רעיון מוטעה, ואז נמחק מהעולם, לרוב יחד עם האזור בו חי.

Hell lord אמר/ה:
ואז פתאום הוא מנסה להרוג את הגריפון והחווה בוערת - אני לא חושב שזו בעיה בסיפור עצמו (חוץ מההערה הראשונה שלי) אלא פשוט משהו בניסוח שאפשר לשנות.

אני אישית לא מוצא את הבעיה בניסוח, והייתי שמח אם תדגיש את הבעיה, או תציע דרך ניסוח אחרת - כדי שאני אבין יותר מה הבעיה שלך עם הקטע.

וכעת, לשאלה הגדולה:
ת'ור אמר/ה:
איזה מין סיפור זה יהיה ומה האופי שלו?

אז, זה סיפור פנטזיה (כמו שציפיתם), קצת אפל, שמהתגיות שת'ור נתן מסתורין, לדעתי, הכי מתאים. אני מעדיף שלא לספר יותר מדי ולתת לסיפור לדבר בעד עצמו, ואם יהיה ביקוש גדול אני מסכים לפרסם את הפרק הראשון מוקדם יותר - כי ההקדמה אמנם חשובה להמשך, אבל היא דלה ולא מספרת הרבה על הסיפור.

(אם זה מעניין מישהו, התחלתי לכתוב את הסיפור לפני קצת זמן באתר בשם סיפורים. שם התחלתי בלי רעיון לעלילה, וביקשתי מאנשים דמויות. אז רוב הדמויות שתפגשו בסיור לא אני המצאתי, והסיפור נבנה מהדמויות. אל תדאגו - עכשיו יש לי עלילה כתובה בראש).

נ.ב. צורפה מפה לעמוד הראשי. כרגע היא לא משמעותית, אבל היא תתחיל להשפיע יותר מפרק 5 (משתי סיבות. בראשונה - הוא עוסק יותר בגיאוגרפיה ובבניית העולם.
השנייה - כתבתי את המפה כחלק מהכתיבה של פרק חמש, היא לא הייתה קיימת קודם... :))
 
לקח לי זמן להעלות אותה ;)... עכשיו היא בהודעה הראשונה.

(הסיפור מתמקד בדרום-מערב הארץ. הסיבה שאין ערים אחרות בצפון ובמזרח זה בעיקר בגלל שאלו הערים החשובות והיחידות שידברו עליהן שקיימות מחוץ לדרום).
 
בכל מקרה, חיה כמו פגסוס היא לא קסומה (מענין לדעת אם הצליחו לביית אותה), אבל חד קרן לדוגמה (שיש לו כוחות קסם) כן.

עכשיו ראיתי את המפה - אם אתה לא דבר על שאר העולם, למה הוא במפה?

אני אשמח אם תעלה את הפרק בקרוב :)
 
אפשר להגיד שאלה חיות קסומות כי האנטומיה שלהן לא תעבוד בלי קסם\הן לא היו יכולות להתפתח בלי קסם, אבל אני מבין את הנקודה שלך. מה גם שהטענות האלה מניחות פיזיקה ואבולוציה דומות לשלנו, מה שלרוב מוציא את כל הכיף מפנטזיה.

שמות הם פשוט עוד כלי לבסס את העולם שלך. הם לא קריטיים, אבל אם יש לך שעה לעשות קצת מחקר זה לא יזיק (ומאוד ישמח נטפקנים כמוני).

לגבי ההקדמה, אני לא יודע מה החשיבות שלה, אבל כתרגיל אתה יכול לחשוב מה אם היית כולל אותה אח"כ או מוריד אותה. אני חושב שבד"כ כדאי להתחיל בצורה ישירה יותר כדי להעביר מיד איזה מין סיפור זה, ואחרי שיש לך מומנטום סיפורי אפשר לחתוך לסצנות צדדיות כאלה. תחילת סיפור תמיד כוללת התרגלות והבנה של עולם\מצב חדשים, וטיזר כזה בעצם דורש מהקורא לעשות את זה פעמיים. מצד שני, לפעמים זה שווה את זה אם ההקדמה תתחבר לגילוי חשוב או אם היא מבססת אווירה מסוימת שתיעדר מתחילת הסיפור.
אני לא יודע מה מזה רלוונטי לך, אבל הי, נקודה למחשבה.
 
אגב - ג'רי והילרי הם ילדי חווה, אם אני מבין נכון. די מוזר שיש להם ביצת גריפון, אלא אם הם ממש נפוצים בעולם שלך (זה בטח עולה הון להחזיק אחד, אני לא רוצה לדעת כמה בשר הם צורכים).
 
כנראה שהם חוות פגסוסים. לחוות הסוסים הממוצעת בישראל יש 5-6 סוסים, מצד שני אנחנו מדינה חופשית וקפיטליסטית, נחנו עדיין לא יודעים מה הולך בעולם של ניצן.
 
מיותר לכתוב דברים כאלה - כי אחרי הכל דרגוניצן קובע את זה, אבל אני מסכים שזה הגיוני שהם היו עשירים.
הערה קטנה נוספת - כיום יש המון חוות שמחזיקות יותר מ5-6 סוסים, בלי להחזיק חיות נוספות (בוודאות. אני מכיר לפחות 3 חוות שונות)
 
נוצות גריפונים ופגסוסים זה משאב אהוב במיוחד בקרב האצילים בצפון. גריפונים הם חיית משא מעולה, חזקה בהרבה מפר, ולרוב משתמשים בה כדי לחרוש שדות. היא גם חיית צייד מעולה, והרבה ציידים ישמחו לאחת כזו. גריפונים שגדלו בשבי לרוב יהיו צייתנים ויעילים, ובנוסף הם לא זקוקים ליותר מדי מזון (כפרה בוגרת לשבוע מספיק להם), כך שלגדל אותם זה לא יותר מדי יקר.
גריפונים נוטים להטיל מספר ביצים בשנה, כך שבאביב יהיה לך קל למצוא ביצי גריפון למכירה בזול. בקיצור - גידול גריפונים זה דבר משתלם, ולא רק לעשירים.

נ.ב. תמשיכו לשאול שאלות כאלה - זה עוזר לפיתוח העולם.
 
חזרה
Top