זה סיפור שכתבתי בזמן בית הספר כי שיעמם לי (תרגעו, אני עובד בשיעורים). הערות נוספות בסוף הסיפור.
מחיר הכישלון
מיטסורו אונוגורו הסיט את דלת העץ האיתנה של אחוזת משפחתו, מביט מבט אחרון לעבר חדריה המוכרים. מכתבי הפרידה שכתב בקאנג'י מסוגנן היו תלויים על הקיר, והתנופפו קלות כשהססגר לבסוף את דלת הבית. הסמוראי הצעיר, שגילו לא עלה על 23, שב והרים את שולחן העץ הקטן, את מגילת הנייר ואת המכחול, משקולות הנייר וקסת הדיו ממפתן הבית. שתי חרבותיו, הוקיזאשי הקצרה והקטאנה הארוכה, היו חגורות באבנט הבד של הקימונו הצחור שלו. האציל הצעיר, ששערו השחור כעורב נאסף בקפידה בפקעת מעל ראשו, הביט בגני הזן שעמל עליהם במו ידיו כשהיה נער צעיר, עוצר את רגשותיו מלהתפרץ במפל של געגועים. אין זה לכבודו של גבר, וסמוראי, להיות רגשן כאישה.
אישה... בעודו צועד בשבילי החצץ שבגן הזן, שבו טעלו לנגד עיניו פניה הנאים של אשתו האהובה קורי-קו-הון. עיניה לא הזילו ולו דמעה אחת כשבישר לה על החלטתו הנחרצת. היא תמיד הייתה כזו מאופקת ובעלת כבוד, ומיטסורו אהב זאת הרבה יותר מאת פניה היפים או תבשיליה הנפלאים. רק זוויות פיה התרופפו קמעה בעצב מאופק, אך כל יפני היה רואה כי לבה סוער, ומי היטיב לעשות זאת יותר מבעלה.
ומיטסורו שב ונזכר בחיבוק החם והאחרון שחיבק אותה, בטרם יצא מחדרם. הוא נזכר ברעידות גופה, בדברים שלחשה לאוזנו בפעם האחרונה, בבליטה העגלגלה אך קטנה עדיין בבטנה. ''קאמי'', לחש לעצמו. ''הלוואי מכם, ויהיה זה בן''. אך בן או לא, הוא עוד לא נולד, וכשיוולד-לא יגיע לו אב חסר כבוד. הסמוראי הצעיר החיש את צעדיו על החצץ, ואז פנה משם לעבר העשב הרך שלגדות בריכת דגי הקוי, ששטו במים הצלולים.
מיטסורו הניח את שולחן העץ הקטן על הקרקע, והתיישב על העשב בשיכול רגליים. הסמוראי יישר את המגילה עם שתי משקולות הנייר, וטבל את המכחול בקסת הדיו. הוא הביט ארוכות בדגי הקוי הססגוניים, מתענג על תחושת הבית שבגן שעמל לבנותו במו ידיו. הוא נזכר בעצותיו של קמאמאקורה, המשורר הזקן. עיניו המלוכסנות והכהות היישירו מבט צלול לעבר המגילה, וידו הרימה את המכחול בביטחון.
והוא שב ומשך את המכחול על הנייר החלק. מילות פואמת המוות שלו זרמו מאליהן במחשבותיו כנחל מפכה, שנשפך לאגם הנייר הלבן. ידו של מיטסורו, שידעה הנפות חרב לשם קטל והנפות מכחול לשם כתיבת האיקו מתנגנים, כמו ריקדה על המגילה הצחורה, הנקייה.
יער סתיו קריר ועלי שלכת
ופירות דובדבן נושרים לקרקע בוץ שטופת גשמים
השזיף ניתק מענפו ונופל לאדמה
סחופת רוחות של חורף, נוקבות, חדות ומקפיאות
ובין שקיעה ועננים הנץ קורא לציפורי השיר.
מיטסורו הביט על השיר בסיפוק, מרוצה מהמילים הנוגות ומשיכות המכחול הענוגות. ''אמטראסו'', לחש. ''שאי אותי בכבוד להיכלייך''. הבושה הכבידה על ליבו כקימונו משי מפואר רטוב ממים, או כתם דיו שנפל אל מגילת נייר צחורה. אך הוא ידע שבקרוב יכפר על אובדן כבודו.
הסמוראי שלף את חרב הקטאנה מנדנה, מביט ארוכות בבוהקה של הפלדה לאור השמש, הנחבאת בין עצי הדובדבן והשזיף. הוא קיבל את הכלי הקטלני, המפואר, הנורא ביופיו ועוצמתו בגיל 14, ולא הרפה ממנה לרגע, מלבד כשישן. הוא נלחם איתו בכל קרבותיו, גם בקרב האחרון והארור, בו נהרג הדאימיו שלו אושיג'ימה. אך הוא לא ילחם איתה בקרב האחרון שלו. הוא הניח אותה על שולחן העץ הנמוך, ושלף מאבנט המשי הרקום את הוקיזאשי הקצרה.
הוא שב והביט בקטאנה המשתקפת עמומות בבריכת דגי הקוי, ובפואמת המוות שכתב, הנחה במקומה. חייו עלו לנגד עיניו. ילדותו באחוזת אונוגורו, ממנה השקיף בקטנותו על כפרי האיכרים ושדות האורז שלהם... שלו. טקס הבגרות, בו קיבל את החרב הנפלאה שלו ואת שמו, מיטסורו. ימי לימודיו אצל נזירי הזן ומורי דרך הסמוראי, מהם למד את שבילי החרב והרוח. יום נישואיו המפואר בחצר האחוזה, כשהדאימיו עצמו בירך אותו ואת אשתו, וליל כלולותיו. כל הקרבות שאי פעם נלחם בהם, עם חרבות חזרן וחרבות פלדה. הקרב האחרון והארור... בו איבד את כבודו. אך הוא יחזור בקרוב.
ידיו של הסמוראי הצעיר וחסר הפחד אחזו בביטחון וביציבות בוקיזאשי. הוא לא יכנע לחשש ולרגשנות, גם לא על סף מותו. בתנועה מהירה והחלטתית, הניף מיטסורו את החרב הקצרה, ונעץ אותה בבטנו, ראייתו נחלשת והולכת בעודו משסף את מעיו שלו עצמו. מבטו השליו ראה לרגע אחד חטוף את הדם המכתים את הקימונו הצחור שלו, כשחשיכה באה עליהן. ולבו נדם, ומחשבותיו פסקו, ומיטסורו ידע כי כבודו הושב ובקרוב ישב בהיכלותיה של אמטראסו.
----------------------------------------
אני לא בטוח שהצלחתי לכתוב מנקודת מבטו של יפני טוב, ואני חושש שמיעטתי יותר מדי בחשיפת פרטים. בכל אופן, אשמח לביקורות בונות, או לסתם ''אהבתי''.
מחיר הכישלון
מיטסורו אונוגורו הסיט את דלת העץ האיתנה של אחוזת משפחתו, מביט מבט אחרון לעבר חדריה המוכרים. מכתבי הפרידה שכתב בקאנג'י מסוגנן היו תלויים על הקיר, והתנופפו קלות כשהססגר לבסוף את דלת הבית. הסמוראי הצעיר, שגילו לא עלה על 23, שב והרים את שולחן העץ הקטן, את מגילת הנייר ואת המכחול, משקולות הנייר וקסת הדיו ממפתן הבית. שתי חרבותיו, הוקיזאשי הקצרה והקטאנה הארוכה, היו חגורות באבנט הבד של הקימונו הצחור שלו. האציל הצעיר, ששערו השחור כעורב נאסף בקפידה בפקעת מעל ראשו, הביט בגני הזן שעמל עליהם במו ידיו כשהיה נער צעיר, עוצר את רגשותיו מלהתפרץ במפל של געגועים. אין זה לכבודו של גבר, וסמוראי, להיות רגשן כאישה.
אישה... בעודו צועד בשבילי החצץ שבגן הזן, שבו טעלו לנגד עיניו פניה הנאים של אשתו האהובה קורי-קו-הון. עיניה לא הזילו ולו דמעה אחת כשבישר לה על החלטתו הנחרצת. היא תמיד הייתה כזו מאופקת ובעלת כבוד, ומיטסורו אהב זאת הרבה יותר מאת פניה היפים או תבשיליה הנפלאים. רק זוויות פיה התרופפו קמעה בעצב מאופק, אך כל יפני היה רואה כי לבה סוער, ומי היטיב לעשות זאת יותר מבעלה.
ומיטסורו שב ונזכר בחיבוק החם והאחרון שחיבק אותה, בטרם יצא מחדרם. הוא נזכר ברעידות גופה, בדברים שלחשה לאוזנו בפעם האחרונה, בבליטה העגלגלה אך קטנה עדיין בבטנה. ''קאמי'', לחש לעצמו. ''הלוואי מכם, ויהיה זה בן''. אך בן או לא, הוא עוד לא נולד, וכשיוולד-לא יגיע לו אב חסר כבוד. הסמוראי הצעיר החיש את צעדיו על החצץ, ואז פנה משם לעבר העשב הרך שלגדות בריכת דגי הקוי, ששטו במים הצלולים.
מיטסורו הניח את שולחן העץ הקטן על הקרקע, והתיישב על העשב בשיכול רגליים. הסמוראי יישר את המגילה עם שתי משקולות הנייר, וטבל את המכחול בקסת הדיו. הוא הביט ארוכות בדגי הקוי הססגוניים, מתענג על תחושת הבית שבגן שעמל לבנותו במו ידיו. הוא נזכר בעצותיו של קמאמאקורה, המשורר הזקן. עיניו המלוכסנות והכהות היישירו מבט צלול לעבר המגילה, וידו הרימה את המכחול בביטחון.
והוא שב ומשך את המכחול על הנייר החלק. מילות פואמת המוות שלו זרמו מאליהן במחשבותיו כנחל מפכה, שנשפך לאגם הנייר הלבן. ידו של מיטסורו, שידעה הנפות חרב לשם קטל והנפות מכחול לשם כתיבת האיקו מתנגנים, כמו ריקדה על המגילה הצחורה, הנקייה.
יער סתיו קריר ועלי שלכת
ופירות דובדבן נושרים לקרקע בוץ שטופת גשמים
השזיף ניתק מענפו ונופל לאדמה
סחופת רוחות של חורף, נוקבות, חדות ומקפיאות
ובין שקיעה ועננים הנץ קורא לציפורי השיר.
מיטסורו הביט על השיר בסיפוק, מרוצה מהמילים הנוגות ומשיכות המכחול הענוגות. ''אמטראסו'', לחש. ''שאי אותי בכבוד להיכלייך''. הבושה הכבידה על ליבו כקימונו משי מפואר רטוב ממים, או כתם דיו שנפל אל מגילת נייר צחורה. אך הוא ידע שבקרוב יכפר על אובדן כבודו.
הסמוראי שלף את חרב הקטאנה מנדנה, מביט ארוכות בבוהקה של הפלדה לאור השמש, הנחבאת בין עצי הדובדבן והשזיף. הוא קיבל את הכלי הקטלני, המפואר, הנורא ביופיו ועוצמתו בגיל 14, ולא הרפה ממנה לרגע, מלבד כשישן. הוא נלחם איתו בכל קרבותיו, גם בקרב האחרון והארור, בו נהרג הדאימיו שלו אושיג'ימה. אך הוא לא ילחם איתה בקרב האחרון שלו. הוא הניח אותה על שולחן העץ הנמוך, ושלף מאבנט המשי הרקום את הוקיזאשי הקצרה.
הוא שב והביט בקטאנה המשתקפת עמומות בבריכת דגי הקוי, ובפואמת המוות שכתב, הנחה במקומה. חייו עלו לנגד עיניו. ילדותו באחוזת אונוגורו, ממנה השקיף בקטנותו על כפרי האיכרים ושדות האורז שלהם... שלו. טקס הבגרות, בו קיבל את החרב הנפלאה שלו ואת שמו, מיטסורו. ימי לימודיו אצל נזירי הזן ומורי דרך הסמוראי, מהם למד את שבילי החרב והרוח. יום נישואיו המפואר בחצר האחוזה, כשהדאימיו עצמו בירך אותו ואת אשתו, וליל כלולותיו. כל הקרבות שאי פעם נלחם בהם, עם חרבות חזרן וחרבות פלדה. הקרב האחרון והארור... בו איבד את כבודו. אך הוא יחזור בקרוב.
ידיו של הסמוראי הצעיר וחסר הפחד אחזו בביטחון וביציבות בוקיזאשי. הוא לא יכנע לחשש ולרגשנות, גם לא על סף מותו. בתנועה מהירה והחלטתית, הניף מיטסורו את החרב הקצרה, ונעץ אותה בבטנו, ראייתו נחלשת והולכת בעודו משסף את מעיו שלו עצמו. מבטו השליו ראה לרגע אחד חטוף את הדם המכתים את הקימונו הצחור שלו, כשחשיכה באה עליהן. ולבו נדם, ומחשבותיו פסקו, ומיטסורו ידע כי כבודו הושב ובקרוב ישב בהיכלותיה של אמטראסו.
----------------------------------------
אני לא בטוח שהצלחתי לכתוב מנקודת מבטו של יפני טוב, ואני חושש שמיעטתי יותר מדי בחשיפת פרטים. בכל אופן, אשמח לביקורות בונות, או לסתם ''אהבתי''.