Aviad Sar-shalom
פונדקאי פעיל
חודש חודשיים לפני שיוצא הסרט חבר המליץ לי על הספר והחלטתי לקרוא. הנה ביקורת 
בשנת אלפיים ארבעים ומשהו רוב המין האנושי מכונס לו בתוך סימולציה של מציאות מדומה שנקראת "אואזיס". רוב האנשים מבלים את רוב זמנם בתוך הסימולציה, פשוט בגלל שהעולם האמיתי כבר לא משהו - הוא מוכה בפגעי מזג אויר, יש משבר אנרגיה, פשע, שחיתות וכו'. הספר נפתח כשממציא ה"אואזיס", ג'יימס הולידיי, נפטר. בצוואתו האחרונה הוא מכריז על תחרות גדולה בתוך ה"אואזיס". הוא מודיע שלפני מותו הוא החביא "Easter egg" (אלמנט סודי במשחק מחשב) בתוך ה"אואזיס". מי שימצא את הביצה יזכה בכל הירושה של הולידיי: הון של הרבה מליארדים, וכן שליטה בסימולציית "אואזיס" עצמה. הולידיי עצמו גדל בשנות ה-80 עם תחילת התפתחות המחשב הביתי, ולכן כל הרמזים למציאת הביצה קשורים לתרבות שנות ה-80 - סרטים, ספרים, שירים ומשחקי מחשב מאותו עשור.
אז זה בעצם הקונספט: גיבור הסיפור, ווייד, משחק בתוך סימולציית "אואזיס" עתידנית וחדשנית במרדף אחר רמזים מתרבות עתיקה, תרבות שנות השמונים. הקורא נמצא בחגיגה מתמדת של נוסטלגיה ועתידנות בו זמנית.
הדבר העיקרי שעובד לטובת הספר הוא ההתלהבות הגלויה של הסופר מהתוכן של עצמו. ברור לגמרי שהסופר מעריץ שרוף של שנות השמונים, והוא מצליח לסחוף את הקורא יחד איתו ולגרום לו להתלהב מדברים כמו מכונת פק-מן ישנה או סרט עתיק שהקורא בכלל לא מכיר. השילוב הקיצוני בין ה"אואזיס", משחק המחשב המתקדם אי-פעם, לבין אוסף משחקי ארקייד מיושנים עובד מצויין. הספר מצליח לשמר תחושה של פלא וקסם לאורך זמן. הסופר לא מתבייש לתת לנו את את כל מה שאנחנו רוצים בווליום הכי חזק שאפשר. רוצים תחרות על מליארדים שגם תכריע את גורל האנושות? קיבלתם. רוצים תאגיד מרושע שמנסה להשתלט על העולם? קיבלתם. רוצים סיפור אהבה בין שני החנונים הכי גדולים עלי אדמות שיאפשר לכם להגשים את הפנטזיה על בת הזוג החנונית האידיאלית שלכם? קיבלתם. במובן הזה הספר הוא טראש מהסוג הכי טוב שיש. בהרבה חלקים הרגשתי כמו בארוחה במקדונלדס - אין סיכוי להרגיש קצה של איכות, ובכל זאת נהנתי מכל רגע.
החסרונות של הספר ברורים מהרגע הראשון. הכתיבה בנאלית, הדמויות שטוחות להחריד, והעלילה צפויה בכל פניה (אגב, גם אין הרבה פניות. לאורך רוב הספר, כל דמות מצליחה בכל התכניות שלה בלי אף הפרעה). ובכל זאת, מצאתי את עצמי נהנה. כי איך אפשר לא להנות מספר שבו הגיבור מתחבר למציאות מדומה רק כדי לשחק "פק-מן" במכונת ארקייד ישנה, ואם הוא יצליח לשחק משחק מושלם הוא יוכל להציל את העולם? אי אפשר. זה פשוט כיף מידי. ברצינות, תנסו. לא מפתיע אותי בכלל שספילברג מוציא לזה סרט.
הדבר היחיד שבאמת הפריע לי הוא שהמחבר בחר להתמקד דווקא בשנות השמונים, שלא זכיתי לגדול בהן. הייתי נהנה הרבה יותר מהתמקדות דומה בשנות התשעים. אבל זה כבר עניין אישי.
אז זה היה הרושם שלי מ-Ready player one. סך הכל ממליץ לקרוא, ומחכה לסרט.
בשנת אלפיים ארבעים ומשהו רוב המין האנושי מכונס לו בתוך סימולציה של מציאות מדומה שנקראת "אואזיס". רוב האנשים מבלים את רוב זמנם בתוך הסימולציה, פשוט בגלל שהעולם האמיתי כבר לא משהו - הוא מוכה בפגעי מזג אויר, יש משבר אנרגיה, פשע, שחיתות וכו'. הספר נפתח כשממציא ה"אואזיס", ג'יימס הולידיי, נפטר. בצוואתו האחרונה הוא מכריז על תחרות גדולה בתוך ה"אואזיס". הוא מודיע שלפני מותו הוא החביא "Easter egg" (אלמנט סודי במשחק מחשב) בתוך ה"אואזיס". מי שימצא את הביצה יזכה בכל הירושה של הולידיי: הון של הרבה מליארדים, וכן שליטה בסימולציית "אואזיס" עצמה. הולידיי עצמו גדל בשנות ה-80 עם תחילת התפתחות המחשב הביתי, ולכן כל הרמזים למציאת הביצה קשורים לתרבות שנות ה-80 - סרטים, ספרים, שירים ומשחקי מחשב מאותו עשור.
אז זה בעצם הקונספט: גיבור הסיפור, ווייד, משחק בתוך סימולציית "אואזיס" עתידנית וחדשנית במרדף אחר רמזים מתרבות עתיקה, תרבות שנות השמונים. הקורא נמצא בחגיגה מתמדת של נוסטלגיה ועתידנות בו זמנית.
הדבר העיקרי שעובד לטובת הספר הוא ההתלהבות הגלויה של הסופר מהתוכן של עצמו. ברור לגמרי שהסופר מעריץ שרוף של שנות השמונים, והוא מצליח לסחוף את הקורא יחד איתו ולגרום לו להתלהב מדברים כמו מכונת פק-מן ישנה או סרט עתיק שהקורא בכלל לא מכיר. השילוב הקיצוני בין ה"אואזיס", משחק המחשב המתקדם אי-פעם, לבין אוסף משחקי ארקייד מיושנים עובד מצויין. הספר מצליח לשמר תחושה של פלא וקסם לאורך זמן. הסופר לא מתבייש לתת לנו את את כל מה שאנחנו רוצים בווליום הכי חזק שאפשר. רוצים תחרות על מליארדים שגם תכריע את גורל האנושות? קיבלתם. רוצים תאגיד מרושע שמנסה להשתלט על העולם? קיבלתם. רוצים סיפור אהבה בין שני החנונים הכי גדולים עלי אדמות שיאפשר לכם להגשים את הפנטזיה על בת הזוג החנונית האידיאלית שלכם? קיבלתם. במובן הזה הספר הוא טראש מהסוג הכי טוב שיש. בהרבה חלקים הרגשתי כמו בארוחה במקדונלדס - אין סיכוי להרגיש קצה של איכות, ובכל זאת נהנתי מכל רגע.
החסרונות של הספר ברורים מהרגע הראשון. הכתיבה בנאלית, הדמויות שטוחות להחריד, והעלילה צפויה בכל פניה (אגב, גם אין הרבה פניות. לאורך רוב הספר, כל דמות מצליחה בכל התכניות שלה בלי אף הפרעה). ובכל זאת, מצאתי את עצמי נהנה. כי איך אפשר לא להנות מספר שבו הגיבור מתחבר למציאות מדומה רק כדי לשחק "פק-מן" במכונת ארקייד ישנה, ואם הוא יצליח לשחק משחק מושלם הוא יוכל להציל את העולם? אי אפשר. זה פשוט כיף מידי. ברצינות, תנסו. לא מפתיע אותי בכלל שספילברג מוציא לזה סרט.
הדבר היחיד שבאמת הפריע לי הוא שהמחבר בחר להתמקד דווקא בשנות השמונים, שלא זכיתי לגדול בהן. הייתי נהנה הרבה יותר מהתמקדות דומה בשנות התשעים. אבל זה כבר עניין אישי.
אז זה היה הרושם שלי מ-Ready player one. סך הכל ממליץ לקרוא, ומחכה לסרט.
