• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר כתיבה 53] [חיים חדשים]

D.D.D

פונדקאי חדש
טוב... אני לא בטוח שזה מספיק טוב. כמובן שזה צריך עוד ליטוש וכדומה.
בעיקרון הסיפור הוא על אסטרונאוט (ישראלי) שמתעורר בדיוק להשמדה הפתאומית של הכוכב שלו (כדור הארץ) ונקלע לעולם חדש. זה סוג של סיפור שאני מתכוון להרחיב ולהפוך אותו למקבץ סיפורים קצרים כשבהמשך כל סימני השאלה שעלו בפרק הזה ייעלמו. הנה ה"פרולוג":
ביפ.
ביפ.
ביפ.
רב סרן ג'ק ג'ונס התעורר בבהלה, הוא הסתכל על ידו הימנית, אליה היו מחוברים צינורות זכוכית. הוא הסתכל למעלה, שקית עירוי המלאה בנוזלים ישבה על מדף צר בתוך התא. מכונת דופק הלב השמיעה צפצופים קצרים ומהירים. הוא ניתק את צינורות העירוי ויצא מתא השינה שלו, הוא ריחף לעבר תא התצפית.
ביפ.
ביפ.
ביפ.
הוא הסתכל מעבר לחלון הזכוכית הענק המותקן בחללית, כדור הארץ היפהפה נגלה במלוא גודלו.
ביפ.
ביפ.
ביפ.
הצפצופים התגברו ונעשו דחופים יותר.
ג'ק המשיך להסתכל, כדור הארץ נראה בוהק יותר מאי פעם.
לפתע כל האורות על הכוכב כבו.
ביפ.
ביפ.
ביפ.
הצפצופים פסקו. וג'ק הסתכל בבהלה מוחלטת בזמן שכדור הארץ התפוצץ למיליוני חתיכות קטנות שריחפו בחלל.
חושך

אני מודע לאינגלוז הקל שלי בזריקת "פאקינג" פה ושם אך לא מצאתי מילים עבריות שהתאימו לסיטואציה. אשמח אם תציעו רעיונות :) . ו... אוקיי אני מקווה שזה לא ארוך מדי:
כשהתעורר, החום צרב את עיניו ואת לחייו. הוא התעורר בבת אחת, ועיניו נפקחו מול שמיים בהירים ושני שמשות ענקיות ובוהקות. הוא התיישב בהפתעה עצומה. הזדקפותו הייתה כרוכה במאמץ. הוא היה כרוך בכבלי חשמל מהתורן הראשי. צללי הפסגות הרחוקות היוו נקודת אופק בין השמיים הבהירים לבין המדבר הענק שהתפרש מתחתיהם. ג'ק שפשף את עיניו והסתכל סביב, הוא לא זכר ששכב לישון.
החללית, או לפחות מה שנשאר ממנה, נחה במקום ההתרסקות כענק ישן וחסר תועלת. הוא בלע את רוקו, גרונו כאב כאילו בלע גחלים בוערות. זהו. זה הגיע. הוא חי.
"אני חייב למצוא מקור מים", מלמל לעצמו בעודו קם מהחול הרותח.
החול… היה לבן. ג'ק הסתכל עליו בעיון. האדמה שמתחתיו היתה מורכבת מגרגרי חול צהובים מעורבבים עם גבישים קטנים של חומר שנראה כמו מלח.
מעניין. מעניין מאוד. אבל לאף אחד לא אכפת, כי אני פאקינג על כוכב אחר.
הוא החל להתקדם בגרירת רגליים לעבר שרשרת ההרים הרחוקה, בתקווה שיוכל למצוא אגם או נווה מדבר לשתות ממנו. "אם אני לא אמות קודם", ג'ק הזעיף פנים, "כאילו, זה פלא שאני עדיין חי".
המילים האחרונות צרבו בגרונו, הוא הרגיש צורך עז להקיא.
"לא!" החליט ג'ק, "אסור לי לאבד עוד מים."
הוא הלך, גורר רגליים בעודו מטפס על גבעות החול הלבנות.
לאחר כמה שעות הליכה הוא התמוטט על החול הרותח, מפסיד ליאוש.
"איך נתקעתי בחרא הזה?", מלמל ג'ק, מנסה לקום על רגליו. לא מצליח. נופל.
הוא ניסה להיזכר, מדמה בעיני רוחו את הדקות האחרונות שלפני ההתפוצצות.
הוא נזכר, לפני כמה שנים קראו לו הבן אדם עם הכי הרבה מזל בלוס אנג'לס.
אולי יש בזה מידה מסוימת של אמת. אחרי הכל, הוא חי, והם לא.
באותה מידה זה גם יכול להיות חוסר מזל, תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על העניין.
למות, בודד, על כוכב לכת בלתי מוכר וככל הנראה גם בלתי מיושב, יכול להיות יתרון, אך גם חיסרון בו זמנית. לא, חשב ג'ק, אני לא מתכוון פשוט ליפול ולא לקום, אז כדאי שאני אזיז את הרגליים ואתקדם הלאה. הוא קם בפעם השנייה. מסוכך על עיניו מפני השמש. ג'ק שם לב לכבידה. כוח הכבידה על הכוכב הזה היה גבוה פי כמה וכמה מהכבידה על כדור הארץ.
הוא כבר לא התקדם במהירות. הוא לא היה מסוגל. אבל הוא המשיך ללכת, צולע היישר לעבר ההרים. חלק ממנו חשש שהוא טועה. שהוא יגיע להרים ויגלה שהם יבשים, בדיוק כמו המדבר שהקיף אותם. הוא נפל. זהו. הלך עליו. הוא בחיים לא יצליח להגיע להרים. זה רחוק מדי. הוא עצם את העיניים, התמוטט ונרדם.
***
ג'ק מצמץ והביט למעלה. הוא ראה את השמיים. אדומים כדם. מולו נפרש מישור ענק, מלא בגופות. כן, גופות. מליוני גופות בני אדם היו מונחות זו על זו בערמות ענקיות במרכז המישור. חוסמות את שדה הראייה שלו. הוא היה באמצע המישור, מוקף באנשים. פתאום הוא שם לב לבגדים. כל אחד מהאנשים שראה היה לבוש במדי חייל מרומא העתיקה. מה קורה פה?
זה חלום?
הוא הסתכל סביבו. הוא נמצא במעין מחנה צבא גדול, עמוס במבני אבן אפורים, שנראה שנבנו זה על זה. מאחוריו, המשיכו הבניינים עד שהגיעו לחומה של מצודה. החומה הייתה בנויה מלבנים לבנות וגדולות ונמצאה במעין עיקום כלפי פנים, משתלבת בנוף האדום בצורה בלתי טבעית. מה זה המקום הזה? הייתה רק אחת מהשאלות שג'ק שאל את עצמו. הוא ידע שזה חלום. אבל בפעם הראשונה, הוא הרגיש ער לחלוטין. הוא הקשיב. מסתכל לעבר חומת הגופות הענקית. מרחוק נשמע קול חלוש שהלך והתחזק בהדרגה, מהדהד כמו פטיש על סדן. רק שהפטיש במשקל של מיליארד טון. אני חייב להזהיר אותם. לא רק שהם ככל הנראה לא היו מאמינים לו, אלא שג'ק אפילו לא היה בטוח מי זה הם. הוא הסתכל לעבר המצודה, מרגיש כוח פנימי המושך אותו לשם. כנראה שם נמצאים האחראים על המקום, כשאני אגיע לשם אוכל לברר מה קורה פה.
ג'ק החל ללכת לעבר המצודה כשלפתע התנגש בלוחם מקועקע שהחזיק חנית עץ בידו. הוא הביט לשנייה, מבולבל במקצת. ואז נהם והמשיך בדרכו. באותו רגע עברה במקום חבורת חיילים שצחקו עם כוסות זכוכית שבהם היה משקה לא מוכר כלשהו בידיהם. אחד החיילים עצר לשנייה ואז ניגש אליו. "טוראי אסבנט!" נבח בקול כעוס. "אתה אמור להיות בשמירה! חזור מיד לעמדה!"
טוב, מה? ג'ק הרגיש מבולבל, לא קוראים לי אסבנט. טוב, בזה הוא יטפל אחר כך.
הוא נשם לשנייה, ולאחר מכן ענה. "מיד."
"אמרת משהו?" הוא נראה כאילו עומד להתפקע וריד בצווארו.
הוא אמר משהו לא נכון? "לא."
החייל, שסרטים אדומים היו קשורים לכתפו. ככל הנראה במעמד יותר גבוה מאסבנט.
"פשוט היה נראה לי שאמרת מיד המפקד!"
אה, בזה העניין. "כן המפקד!"
המפקד גיחך קלות. "אני רוצה לשמוע אותך."
"כן המפקד!"
הוא ממש שאג. "חזק יותר!"
ג'ק אסף את כל האוויר שנותר לו בריאות וצרח את נשמתו, "כ ן ה מ פ ק ד!" כל האנשים במקום הסתכלו לעברם במבטים מוזרים, ולאחר מכן המשיכו בעיסוקיהם.
חייל נוסף מחבורת החיילים ניגש אליהם. לפי הליכתו נראה כי דרגתו הייתה יותר גבוהה משל המפקד של אסבנט. "תפסיק להתעלל בו, רלידס. נראה לי שהוא הבין."
המפקד רלידס הסתכל על המקועקע ואז הסתכל על ג'ק. "אתה משוחרר חייל," הוא היסס קצת לפני המשפט הבא. "תחזור לעמדת השמירה."
ג'ק נשם לרווחה וחזר לעמדה. מגדל עץ גבוה שחזיתו הייתה מקושטת בהירוגליפים מוזרים שהזכירו כתב חרטומים במובן מסויים. ג'ק השמיע אנחת הפתעה. בנייה רומית. בתקופת רומא העתיקה, בזמן מצור על עיר הובאו מגדלי מצור כדי לפרוץ אליה. בראש המגדל היו גשרים נפתחים עליהם עברו החיילים אל חומות העיר. בתוך המגדל היו חרכי ירי מהם יכולים היו הקשתים המוגנים לירות על האנשים שעל החומות ואל תוך העיר. למעשה, המגדל הזה היה העתק כמעט מדויק של הסגנון הרומי. רק שהוא הקרין אווירה אחרת. זרה. למה המגדל הזה משמש?
הוא הסתכל סביבו. היו עוד מבנים כאלה, לאורך מה שנראה כמו קו גבול הגנתי. על כל אחד מהמגדלים היו מספר שומרים, משקיפים על המישור מעבר לחומה נמוכה שהסתיימה בשערים גדולים ומעוטרים בהירוגליפים משונים. ג'ק אזר אומץ ועלה לראש המגדל. בבימת העץ עמד אדם אחד. ג'ק התנשף בפתאומיות, זה היה הבחור המקועקע ממקודם. לשמע הרעש המקועקע הסתובב אחורה ובחן את ג'ק.
שררה שתיקה קצרה עד שהמקועקע דיבר. "למה לא היית בעמדה שלך?"
שתיקה.
הוא בחן את ג'ק שנית. כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיו.
לפתע הוא מחא כפיים וצחק. "כמובן, הייתי צריך לנחש." כשהמקועקע דיבר, קולו נשמע כמו רעם עמום. "זה הדבר היחיד שיגרום לך לעזוב את השמירה. זאת הייתה ג'וסלין נכון?" ג'וסלי- מי?
"בוא תביא חיבוק לאחיך, ממזר קטן שכמוך." המקועקע הניף אותו באוויר וג'ק הספיק לראות הירוגליף לא מוכר רקום על חזהו. ג'ק מצמץ.
א ב ל ו ס. זה השם של הבן אדם, לא? זה היה מוזר, הוא הצליח לקרוא את זה. ג'ק בחיים לא למד על כתב החרטומים. איך הוא הצליח לזהות את הסימנים? המקועקע, אבלוס, הוריד אותו וחזר לתצפת. ג'ק עמד לצידו, מנסה לזהות את המטרה של עמדת ההגנה. הביתן שממנו צפו היה בנוי בזווית מסוימת שממנה היה אפשר להשקיף על כל שאר המישור, עד לחומת הבשר המוזרה. הוא הסתכל קדימה. מחפש משהו שיכול להוות איום על המחנה. כנראה זאת הייתה המשימה של אסבנט.
לפתע הוא ראה משהו.
"תסתכל!" הוא אמר ורכן קדימה. "יש שם מישהו."
אבלוס התכופף קדימה. "נכון. אתה צודק."
לא היה ניתן לטעות. דמות קטנה ולבושת סחבות יצאה מתוך חומת הגופות בגרירת רגליים, משאירה שובל של דם מאחוריה.
המקועקע סינן קללה. הוא מלמל משהו שג'ק לא יכל לשמוע ואז הסתובב אחורה וצעק למגדלים האחרים. "תקראו לרלידס. טלמור עדיין חי."
"כן, המפקד!" הייתה התשובה שהוא קיבל.
ג'ק עצר את ליבו בזמן שנשמעה תרועה של קרן יער.
התכונן לגרוע מכל.
ג'ק השתנק, בפעם השנייה באותו יום והסתובב אחורה. לא היה איש במגדל מלבדו ומלבד אבלוס. ואבלוס דיבר בצעקות עם הצופים האחרים. מי זה?
"לא ייאמן," מלמל אבלוס בשקט, "חשבנו שהוא אבד לעד במכרות האבן! הגיהנום שאי אפשר לחזור ממנו!"
גלגלי המוח של ג'ק פעלו, מכרות האבן? איפה זה? "אם הוא חזר, זה אומר שאפשר לחזור משם." ענה בלחישה.
"כן, אבל באיזה מצב? פתחו מהר את השערים!" אבלוס קרא לחיילים למטה.
ג'ק שלח מבט מודאג לעבר החומה, בעוד השומרים מסיטים את הקורות שחוסמות את השער.
ג'ק זז קצת. משהו משך את תשומת ליבו, משהו שהזדחל מאחורי הפצוע.
משהו מוזר, כמו מפלצת.
הוא לא בא לבד.
"לא," לחש ג'ק. הוא זיהה את התבנית. הוא ראה אותה בעבר. יותר מדי פעמים.
אני חייב לעשות משהו. הוא קפץ מהמגדל. אני חייב פאקינג לעשות משהו!
הוא רץ. מנסה למנוע את מה שהולך לקרות לפני שיהיה מאוחר מדי.
בחוץ, הפצוע זחל על הקרקע היבשה, ידו פשוטה לפנים. הוא מפציר, הוא מתחנן, אבל קשה לשמוע את דבריו, כי הוא לוחש.
"אל תפתחו את השער! זו מלכודת!" הוא מתנשף בקושי. נשימה חנוקה? לא יכול להיות.
הוא עצר. "לא," הוא לוחש. "לא שוב."
הוא המשיך לרוץ. הוא חייב להציל אותם.
ג'ק הגיע אל השער. הוא תפס את הפצוע שעדיין מלמל לעצמו בבכי. "לא… אני לא רציתי את זה… סליחה... הם הכריחו אותי!" אפשר היה לשמוע קול תקתוק עולה מחזהו. מתגבר עם כל שנייה. הוא תפס את הפצוע והשליך אותו באוויר, לגובה של כמה עשרות מטרים. הוא היה קל ממה שציפה. קל מדי. ביפ. ביפ. ביפ. הפצוע התפוצץ באוויר מול עיניהם הנדהמות של שאר החיילים, משאיר שובל אש אחריו. השתררה דממה במחנה בעוד איברים פנימיים נורים לאוויר כמו זיקוקי די-נור. ממלאים בדם את מדיו של ג'ק. הוא התנשף בכבדות, מנסה לעכל את מה שהתרחש מול עיניו. הוא הסיט ראשו כלא מאמין. לא יכול להיות, החלום הזה אמיתי מאי פעם. הוא הישיר מבטו קדימה, משקיף לעבר חומת הבשר. אורות לבנים פרצו מבין חרכים בין הגופות המדממות. הוא נזכר בדבריו של הקול. הוא לא בא לבד.
קול הצעידה נשמע שוב, עמוק ומאיים מאי פעם.
הוא זקף את אוזניו. שומע את הרוח מכה בסלעים. סערה מגיעה.
***
"החזק מעמד," נשמע קול, "כמעט הגענו."
ג'ק פקח את עיניו. השמש בערה מולו באלפי גוונים שונים של כתום. הוא עומד להתעוור. ג'ק הסיט את מבטו ומצמץ קלות. כעת הוא שם לב שהוא לא על הקרקע, הוא על סוס. ללא ספק, הם בדהירה. לאוויר היה ריח קל של זיעה חמוצה. הם כנראה רוכבים כבר כמה שעות. הוא התעורר לגמרי, הוא התפתל קצת ועבר למצב ישיבה על הסוס, מחזיק את המושכות. זה עוד חלום?
"יופי, התעוררת." הדובר, נער לטיני במראה בעל גוון עור בצבע שוקולד, הסתכל עליו בתמיהה.
אה, הוא שם לב לבגדים. הנער עצמו היה לבוש בטוניקה ישנה, מטולאת בכמה מקומות, ככל הנראה היא הייתה לבנה פעם. הוא לבש מכנסיים מבד הדומה לעור ולבש נעליים אשר דומות לנעלי צבא. ג'ק לעומת זאת, היה לבוש מכף רגל ועד ראש בחליפת החלל אשר הגנה עליו מהתאדות בחדירה לאטמוספירה של הכוכב. ללא הקסדה, השם יודע איפה היא.
השתררה שתיקה מביכה לפני שהנער דיבר שוב. "אז... מי אתה?"
תחשוב על משהו. תחשוב על משהו. האמת לא באה בחשבון. אם הוא יספר לו שהוא השריד האחרון של גזע חייזרי אשר הכוכב שלו הושמד בהתפוצצות, הוא לא יאמין לו, במקרה הטוב. במקרה הרע… הוא העדיף לא לחשוב על זה. ג'ק הסתכל על הנער, הוא נשא מסביב למכנסיו חגורה שנתלו עליה פגיון וחליל צד. הוא ככל הנראה חלק משיירה נודדת. "אני… אה… סוחר."
גבותיו של הנער הצטמצמו בחשד, "איפה השיירה שלך?"
פה היה לג'ק קל יותר. "השיירה שלי הותקפה על ידי שודדים ורק אני ניצלתי."
"אה. הבנתי." יופי, זה עובד. תמשיך לשחק את הדמות.
ג'ק מחה מעיניו דמעה דמיונית. "כל הסחורה שלי נשרפה. אני לעולם לא אוכל לשחזר את זה"
הנער מצמץ קלות. הוא עדיין חושד. הוא משך במושכות וסוסו האט בקצב דהירה. לאט לאט נעצר לגמרי.
ג'ק עשה כמותו. "במה אתה סוחר?"
"בדים." הוא עצר לשנייה והמשיך.
"במשלחת האחרונה הובלנו עשרות גלילי כותנה מחצר המלך, סחורה מצוינת, רכים כמו קטיפה."
"אהה." מבוכה קלה נראתה על פניו של הנער. "מה זה קטיפה?"
יכול להיות שאין אצלם ביטויים כמו אצלנו? טוב זה הגיוני. מה שלא הגיוני זה שאנחנו מדברים באותה שפה. "קטיפה זה… אהמ… סוג של בד."
פניו של הנער הוארו בהבנה. "אתה יודע, גם אני שייך לסוג של משלחת." הוא נד קלות בראשו. "שיירת משמר, למען האמת."
יופי. הוא נתן לי מידע. אם אדובב אותו עוד קצת אני אוכל להבין מה מצב העניינים פה.
הנער המשיך ללהג, "אנחנו מלווים את הלורד טארינול בדרכו להרי הכפור." הוא החווה בידו לעבר ההרים הלבנים. מחנה אוהלים נראה באופק. "תספר ללורד על השודדים ההם והוא יביא לך פיצוי נאה על הסחורה."
ג'ק נשף בבוז. "הו, בטח"
"הלורד טארינול הוא אדם נדיב וישר."
אני חייב להעיר על זה. תאלתר משהו. "אפשר לומר זאת גם על הלורד הקודם שלי."
"הו, מה קרה לו?"
כעת ג'ק הבין מה סיפור הכיסוי המושלם. זה לא יאכזב אותו. "רצחתי אותו."
פניו של הנער הרצינו פתאום. הוא נראה מודאג. "אני מבין."
ג'ק עטה על פניו מסכה של אדישות קרה. "אני עדיין זוכר את הצרחות שלו כשהתחנן שאעזוב את הסכין." הוא הניד בראשו בכעס מזויף. "בוגד שפל."
"מה הוא עשה לך?"
כעת ג'ק העלה על פניו הבעת צער עמוקה. הוא חייב להמשיך עם הסיפור.
"אני… מעדיף לא לדבר על זה."
הנער קנה את זה. הוא העווה את פניו לאות הזדהות עם הסוחר הדמיוני.
"עדיין לא שאלתי, איך קוראים לך?"
"יעקב."
"המממ… שם הירוליאני, אני יכול לנחש שאתה לא מהאזור. אולי מדוכסויות החוף?"
ג'ק השמיע אנחה רפה. כל כך הרבה דברים שאני לא יודע. אף אחד לא יכול לבנות עם זה משחק אמין. "לא." הוא אמר לבסוף, נזכר בחלום. "אני מטאראגון."
הנער השתנק. "טאראגון נמצאת בקצה השני של היבשת, אתה רחוק מהבית אחי."
ג'ק משך בכתפיו. "עבודה. חשבנו למצוא אוצרות במכרות האבן." שלף מזכרונו. הנער הנהן.
"אמרת את שמך, וכעת תורי. ויל, נעים מאוד." הנער ויל הושיט יד קדימה. מצפה ללחיצה.
ג'ק התעלם ממנה. "שלום ויל."
הוא שאף אוויר. חמוץ ומלוח. לא נורא. בשביל לשרוד בכוכב הזה, הוא יצטרך להתרגל לאוויר. הוא הרגיש את דהרות הסוס. את הרוח החמה הנושבת מדרום, נישאת בגלים. הוא הרגיש את גרגרי החול עפים לכל עבר בזמן הדהירה. נצמדים לעור, ואז עפים, חולפים עם הרוח. הוא הבין דבר אחד. בשביל להמשיך לחיות. הוא יצטרך ליצור קשרים. להשיג עוד מידע. ליצור חיים חדשים ומוגנים. להשגיח שאף פעם לא ידעו את זהותו האמיתית. גם לא את זו שבחר לעצמו עכשיו.
הוא לחץ את ידו של ויל בחזרה.
"נעים מאוד."

סיפור ראשון שלי אז אשמח אם תגיבו. הערות הארות וביקורות בונות יתקבלו בברכה. אבל גם סתם אם תגיבו שאהבתם.
 
אהמ. דרך אגב, כשהעבררתי את הסיפור לתיבת הטקסט לא לקחתי בחשבון שהפונטים (מודגש נטוי וכו...) נעלמים. אני אתקן בהמשך היום.
 
סיפור נחמד ומעניין אבל לא ברור. אני מניח שהקרב ההוא היה חלום, נכון? בכל אופן, נחמד לראות כתיבה לאתגרים, ואשמח לראות עוד סיפורים שלך.
סליחה על התגובה הקצרה והלא עניינית מאוד, אך מוחי תש והותש משיעור מתמטיקה.
 
כתיבה טובה.
ההתחלה עם הביפים קצת מנותקת. אבל חוץמזה הסיפור עובד טוב. אני משער אבל שזה יותר ספר מאשר סיפור?
אני אשמח לקרוא את ההמשכים.
מה שכן, הוא לא נראה מספיק ב"שוק" מכל המצב. למשל בשיחה של הנער הוא לא טועה מספיק, חוץ אולי מאשר האמירה שהוא רצח את הלורד - שזה דרך-אגב דבר מוזר להגיד. הייתי מצפה שאחרי שהוא עבר לעולם אחר הוא יהיה יותר מבולבל ויעשה טעויות.
 
The oldman אמר/ה:
כתיבה טובה.
ההתחלה עם הביפים קצת מנותקת. אבל חוץמזה הסיפור עובד טוב. אני משער אבל שזה יותר ספר מאשר סיפור?
אני אשמח לקרוא את ההמשכים.
מה שכן, הוא לא נראה מספיק ב"שוק" מכל המצב. למשל בשיחה של הנער הוא לא טועה מספיק, חוץ אולי מאשר האמירה שהוא רצח את הלורד - שזה דרך-אגב דבר מוזר להגיד. הייתי מצפה שאחרי שהוא עבר לעולם אחר הוא יהיה יותר מבולבל ויעשה טעויות.

צודק. למען האמת לא חשבתי על זה בתור התחלה של ספר אבל הקטע של הביפים נועד להראות שכדור הארץ הושמד. אגב, חשבתי על רעיון שמסביר איך הוא הגיע לכוכב הזה (מעורבים בו חורי תולעת וספינות חלל). אולי אתקן את העניין עם הלורד. באמת דבר מוזר להגיד, פשוט הייתי צריך שג'ק יגיד משהו שיסתום לנער את הפה, שיראה שאסור להתעסק איתו. בכללי הייתי שמח לדעת אם להמשיך עם מד"ב או לעבור קצת להכרה של העולם, עם הגזעים האחרים והכל. תודה על הביקורת.
 
סיפור מעניין. הוא באמת מרגיש יותר כמו פתיחה של ספר מאשר סיפור קצר. אם זה היה סיפור קצר, ג'ק אמור לקבל זהות חדשה בסוף, לא? בינתיים הוא משחק ב-'נדמה לי' עם דמויות שונות שאני לא כל כך בטוח שהוא נמצא בגופו האמתי לפי העובדה שאנשים מכירים אותו. רק להשכלה כללית, ההירוגליפים המצריים הם כתב פונטי (לפחות בתקופה המצרית המאוחרת). אי אפשר לבטא באמצעות הירוגליף אחד שם. אני הייתי משווה את זה לכתב הסימניות הסיני. בכל מקרה, אין כמו כתב הירוגליפים א-פונטי כדי להגביל את כמות יודעי הקרוא וכתוב באוכלוסייה (בכתב הסימניות יש יותר מ-30,000 סימניות.) ג'ק בטח התארח על גופו של בן אצולה אם הוא יודע לקרוא הירוגליפים.

נשמע כמו עולם מעניין.
 
הלדין אמר/ה:
סיפור מעניין. הוא באמת מרגיש יותר כמו פתיחה של ספר מאשר סיפור קצר. אם זה היה סיפור קצר, ג'ק אמור לקבל זהות חדשה בסוף, לא? בינתיים הוא משחק ב-'נדמה לי' עם דמויות שונות שאני לא כל כך בטוח שהוא נמצא בגופו האמתי לפי העובדה שאנשים מכירים אותו. רק להשכלה כללית, ההירוגליפים המצריים הם כתב פונטי (לפחות בתקופה המצרית המאוחרת). אי אפשר לבטא באמצעות הירוגליף אחד שם. אני הייתי משווה את זה לכתב הסימניות הסיני. בכל מקרה, אין כמו כתב הירוגליפים א-פונטי כדי להגביל את כמות יודעי הקרוא וכתוב באוכלוסייה (בכתב הסימניות יש יותר מ-30,000 סימניות.) ג'ק בטח התארח על גופו של בן אצולה אם הוא יודע לקרוא הירוגליפים.
נשמע כמו עולם מעניין.
אממ... זה קשור בעיקר לעובדה שאין לי כל כך ניסיון בכתיבה ובכתיבת סיפורים קצרים בפרט. כן, זה נשמע כמו פתיחה של ספר כי כשהרעיון עלה בראשי זה היה כמו סיפור קצר וכשהגעתי לכתיבה עצמה הבנתי שזה יותר מדי מילים לסיפור קצרים אז החלטתי להפוך את זה למעין "סיפור בהמשכים". הקטע עם החייל אסבנט זה חלום, זה לא ברור מספיק? העניין הוא שבהמשך יש מספר אירועים שמקבלים משמעות כפולה כשקוראים לפני את החלום הנ"ל. בנוגע להירוגליפים, לא ידעתי את זה. אבל זאת שפה אחרת, לא כתב חרטומים. באמת שאין לי מושג איך לתאר את הכתב הזה. אולי חריטות? והוא כן קיבל זהות חדשה בסוף. הסוחר הטאראגוני. אני אפרסם את ההמשכים הבאים אחרי שאסיים לערוך אותם ולנקות אותם מסתירות פנימיות.
 
חזרה
Top