וזה המשך מסעותיו של אודום מלרות'ין: https://www.pundak.co.il/forums/threads/38747
[עיר מוכת פלצות. התגוששות עם טרול. אח פוגש אחות]
הצחנה היכתה את אודום וחניכיו כקבצן הפושט את ידו לנדבה. מים זורמים, ירקרקים, שניגנו בעוצמה על מיתר צורם של גיטרה, הזהירו אותם שהם כבר לא בפראטצט שלא סבלה מעולם מפלגי מים שחילטרו כתעלות ביוב בשעות פנאי. הם מיהרו כדי לנוע מחזיתו של גל שחתך באדמה בלי אבן שתעצור אותו או עץ שייצב את האדמה כנגדו. והם מעדו. מעדו על קבצנים שפשטו את ידיהם לנדבה בצלו של מבנה עץ שקורותיו זעקו למירוק. ושנים חלפו מאז ששימנו את ווי הברזל האדומים מחלודה שלו. מתחת לווי הברזל נכתב על שלט המתכת – "היד הרועדת. מאה נחושת ליום." – שהלם היטב את הרגשתם.
"האם טעית בדרך והגענו לאיזה עולם קטן ומעונה שהפחחים החופשיים טרם השמידו?" שאלה יורוט, מהדקת את מחלצותיה הכבדות בניסיון נואש לשמור על עצמה ללא נגיעה.
"אנחנו בטוּרְמַגֵלִין." סימן אודום לעוקצנותה של יורוט "רק הם משלמים בנחושת בימינו."
מפה באה משפחתו לפראטצאט לפני כמאה שנה. ובמרחק יום נסיעה מכאן, נמצא דוד וואסים ומשפחתו במצודה המגינה על האיזור מהאימים ביער האבות מצפון להם. כיורוט, הוא לא הבין למה האמנה הביאה אותם לכאן. מאידך, עד שנעשה לאח שחור מושבע, אודום לא קלט שניתן לעבור ברעידה על פני מרחקים עצומים. הדבר דמה, עם זאת, להתיישבות במושבו האחורי של אווירון. יכולת לומר לטייס האווירון את מחוז חפצך וטייס האווירון, מסיבותיו, עשוי לקחת אותך למקום אחר לחלוטין. למה אודום בא לכאן?
"אם תשלשלו לי מטבע נחושת צנוע, אוכל לומר לך איפה אתם." אמר אחד הקבצנים, זרועותיו משתלשלות לפני גופו חסר הרגליים. עד מהרה טבעה פנייתו בצעקות הקבצנים. הקבצנים התפרשו כחיילים על פני רחבת העץ שלפני פונדק "היד הרועדת". חלקם אפילו עטו את המדים האדומים כתות של הוב, את המדים האדומים כנחושת של טורמגלין ואפילו אחת עטתה את המדים הכתומים של פראטצט עצמה. אי אפשר להבין מילה מצעקותיהם.
"אין לנו מטבע נחושת על גופנו. רק עכשיו הגענו לטורמגלין." ניסה בלילה להרגיעם. בלילה היה תמיד רחום יותר. ואודום היה מוכן להודות שהצעקות שלהם היו מכאיבות... כאילו כמעט רצו שכולם יחלקו בכאבם על כך שהפסידו בקרב זה או אחר. כפראטי, אודום מצא אותם דוחים על כך שהם לא נפלו בקרב כגיבורים אלא שבו כשברי אדם משם – אם הגעת למצב שהיו צריכים לכרות את רגליך, אז לפחות למות בגבורה!
"אני מכיר סניף מצוין של בנק התקווה האחרונה באיזור." הציע הקבצן חסר הרגליים, שניחן בשמיעה על אנושית אם הצליח לשמוע את בלילה מעל בליל צרחות הקבצנים, "האדונים הטובים שם ישמחו להמיר את חייכם למטבעות. אל תשכחו להזכיר שבאראגון חסר הרגליים שלח אותכם ואל תשכחו לשלם לי על הטיפ."
ואז כשהקבצנים הבינו את השתלשלות העניינים, אודום וחבריו הוצפו בהמלצות לחלפנים. לבסוף הקצינה הפראטית, בראדונה, הצביעה על כך שבפונדק עצמו נמצא חלפן לא רע בכלל בשם גרופהופר שיכול לעזור להם. היא אף פנתה ליורוט ואמרה שראתה אשפי קרב כמוהה כשהם ביקשו את הגנתה של פראטצט מפני המפלגה. יורוט צעקה שהיא פראטית. לאודום לא לקח רגע להחליט שהוא לא יוצא לרחובות הלא סלולים של שכונות העוני של טורמגלין. העיר טורמגלין נחה בתשע טבעות כשהם היו בשמינית מביניהן לפי הפונדק המרופט שהצל על כוורת הקבצנים ההומה מולם. הוא הרגיש את לבו קשה כנחושת לעומתם. הוא ידע שלעולם לא יוכל לעבוד עם הזקנים כמו האחים האחרים והוא היה פחדן מדי לעבוד עם האבות בכלוביהם. עם זאת, אודום דחה זה עתה הצעה של אביו להצטרף לפחחים החופשיים והוא נשבע שימצא את מקומו במסדר – הוא קיווה שלא יסיים כאח בודד שאין לו את התשתיות של בית אבות. והוא עושה את העבודה של בית אבות שלם כשאף אח או אחות שחורים לא נמצאים לידו כדי לעזור לו. אפשר לחשוב אך אודום לא כמה לחיים מעונים אלו שנועדו לדחויים שהאמנה אולי קיבלה אותם אך לא האחווה עצמה.
יורוט דחפה את הקבצנים בגסות מעל פני אודום ובלילה. פניו של בלילה היו מעונות ונדמה שהוא עמד לבקש סליחה על גסותה של יורוט כשהקבצנים התחילו לצעוק על הפראטית "יא אמזונה! ומי נתן לך לקבץ נדבות כאן!" כשהם לא מרוצים מכך שלא יקבלו מהם נדבה – ובלילה שמר את דעתו לעצמו. הקבצנים היו עשויים להבין בצורה שגויה את התנצלותו. זו הייתה העבודה שלהם לסחוט מעוברי אורח נחושת. היו די והותר קבצנים כאלה בבית גם אם הם אלו לא היו אנשים שגררו את עצמם משדה הקרב אחרי שהפסידו לאמאזונות.
"אתם מתקדמים בסדר מעריכי." נשמע גבר שנשען על הגזוזטרה שהובילה לפונדק. הגבר נראה כאילו נחצב מאבן על עורקיו האדומים הנוצצים ועורו הגבנוני. זה לא היה... גבר. קרניים קטנות, שסימלו את מעמדו הנמוך של הטרול בהיררכיה של בני מינו, בצבצו מתחת לשיערו השחור. הוא נשא אלה כבדה עם ראש מאבן על ירכיו העצומים, האפורים כאבן.
עיניו הקטנות, דמויות החרוז, במעמקי פניו הגבשושיים נראו כאילו הוא שוקל את הערתו מקודם. אם היה בן אדם, הטרול היה נושך את השפה שלא הייתה לו. פיו היה קו שנבלע בתוך האבנוניות של פניו.
"החוצה!" הוא אמר ונפנף באלתו "אני לא צריך את הבריונים של החי לעד בפונדק הזה, רפאית אש צעירה."
"קודם קבצנים מסריחים שטוענים שאני אשפית קרב לירנדית ועכשיו אתה טוען שאני רפאית אש ומשרתת של החי לעד. מישהו מוכן להסביר לי על מה כולם מדברים." התיזה יורוט, כמעט כורתת בבעיטה ראש של קבצן שלא תיקן מסלול בזמן והתרחק מהגזוזטרה.
הטרול עמד להטיח בה את אלתו כשבאלילה אחז בה בכפות ידיו המגודלות. הוא אמר: "אנחנו החניכים של אודום. דם פיות זורם בנו מאז שהוא הכניס לתוכנו תינוקות בני פיה. זמן קצר לפני שהגענו, השתנינו ואז הוחזרנו לצורתנו האנושית."
"אתה מנסה לומר לי שהאח השחור הזה חזר על מעשה התועבה של החי לעד בטעות, נכון?" שאל הטרול, משלח בעיטה מאחת ממגפיו הגבוהות והשחורות. אודום, שידע יותר מחניכיו על החי לעד, הרגיש כאילו איבריו בותרו במקום. האם הוא באמת עשה להם את -?
"אני חושבת שעדיף לכולנו שתסביר לשנינו על מה אתה מדבר." אמרה יורוט בארסיות "דע לך שאחותי דיינרדה היא גובת חובות של בנק התקווה האחרונה. אם היא תשמע, טרול, שהרגת את אחותה. היא – "
בעיטתו של הטרול עצרה כשנגע בעורו של בלילה. הוא אמר, גבותיו מתלקחות לרגע, "העור שלך בטווח הרגיל לבן אדם. אם אתם רפאי אש, אתם לא יצירי כפיו של החי לעד."
"אנחנו לא רפאי אש." אמר בלילה "והסברתי לך מה קרה." בעודו מרפה מאלת הטרול. הטרול גנח, אדים לבנים יוצאים מפיו חסר השפתיים, בעודו אומר: "אתם רפאי אש, בחור. אתם פשוט לא דומים לרפאי האש של החי לעד. האמן לי נלחמתי בהם ושרדתי."
ואז חלפה נערה, ששיערה צהוב כשלו, על פניהם בעודה יוצאת מגזוזטרה. הנערה נראתה מוכרת לאודום מסיבה כלשהי. הנערה הזו... אודום פגש אותה בעבר.... הוא....
"דונורה אייקונגוד." התערב הטרול בשטף מחשבותיו של אודום "היא בדרך ללימודים."
עכשיו הוא הבין מאיפה הוא מכיר אותה. ואז דמו סער בעורקיו כשהבין למה הוא שם. אמנה מבורכת, מה אחותו למחצה עושה בחור שכוח האלים הזה במקום עם אביה ואמו, בצפון?
[עיר מוכת פלצות. התגוששות עם טרול. אח פוגש אחות]
הצחנה היכתה את אודום וחניכיו כקבצן הפושט את ידו לנדבה. מים זורמים, ירקרקים, שניגנו בעוצמה על מיתר צורם של גיטרה, הזהירו אותם שהם כבר לא בפראטצט שלא סבלה מעולם מפלגי מים שחילטרו כתעלות ביוב בשעות פנאי. הם מיהרו כדי לנוע מחזיתו של גל שחתך באדמה בלי אבן שתעצור אותו או עץ שייצב את האדמה כנגדו. והם מעדו. מעדו על קבצנים שפשטו את ידיהם לנדבה בצלו של מבנה עץ שקורותיו זעקו למירוק. ושנים חלפו מאז ששימנו את ווי הברזל האדומים מחלודה שלו. מתחת לווי הברזל נכתב על שלט המתכת – "היד הרועדת. מאה נחושת ליום." – שהלם היטב את הרגשתם.
"האם טעית בדרך והגענו לאיזה עולם קטן ומעונה שהפחחים החופשיים טרם השמידו?" שאלה יורוט, מהדקת את מחלצותיה הכבדות בניסיון נואש לשמור על עצמה ללא נגיעה.
"אנחנו בטוּרְמַגֵלִין." סימן אודום לעוקצנותה של יורוט "רק הם משלמים בנחושת בימינו."
מפה באה משפחתו לפראטצאט לפני כמאה שנה. ובמרחק יום נסיעה מכאן, נמצא דוד וואסים ומשפחתו במצודה המגינה על האיזור מהאימים ביער האבות מצפון להם. כיורוט, הוא לא הבין למה האמנה הביאה אותם לכאן. מאידך, עד שנעשה לאח שחור מושבע, אודום לא קלט שניתן לעבור ברעידה על פני מרחקים עצומים. הדבר דמה, עם זאת, להתיישבות במושבו האחורי של אווירון. יכולת לומר לטייס האווירון את מחוז חפצך וטייס האווירון, מסיבותיו, עשוי לקחת אותך למקום אחר לחלוטין. למה אודום בא לכאן?
"אם תשלשלו לי מטבע נחושת צנוע, אוכל לומר לך איפה אתם." אמר אחד הקבצנים, זרועותיו משתלשלות לפני גופו חסר הרגליים. עד מהרה טבעה פנייתו בצעקות הקבצנים. הקבצנים התפרשו כחיילים על פני רחבת העץ שלפני פונדק "היד הרועדת". חלקם אפילו עטו את המדים האדומים כתות של הוב, את המדים האדומים כנחושת של טורמגלין ואפילו אחת עטתה את המדים הכתומים של פראטצט עצמה. אי אפשר להבין מילה מצעקותיהם.
"אין לנו מטבע נחושת על גופנו. רק עכשיו הגענו לטורמגלין." ניסה בלילה להרגיעם. בלילה היה תמיד רחום יותר. ואודום היה מוכן להודות שהצעקות שלהם היו מכאיבות... כאילו כמעט רצו שכולם יחלקו בכאבם על כך שהפסידו בקרב זה או אחר. כפראטי, אודום מצא אותם דוחים על כך שהם לא נפלו בקרב כגיבורים אלא שבו כשברי אדם משם – אם הגעת למצב שהיו צריכים לכרות את רגליך, אז לפחות למות בגבורה!
"אני מכיר סניף מצוין של בנק התקווה האחרונה באיזור." הציע הקבצן חסר הרגליים, שניחן בשמיעה על אנושית אם הצליח לשמוע את בלילה מעל בליל צרחות הקבצנים, "האדונים הטובים שם ישמחו להמיר את חייכם למטבעות. אל תשכחו להזכיר שבאראגון חסר הרגליים שלח אותכם ואל תשכחו לשלם לי על הטיפ."
ואז כשהקבצנים הבינו את השתלשלות העניינים, אודום וחבריו הוצפו בהמלצות לחלפנים. לבסוף הקצינה הפראטית, בראדונה, הצביעה על כך שבפונדק עצמו נמצא חלפן לא רע בכלל בשם גרופהופר שיכול לעזור להם. היא אף פנתה ליורוט ואמרה שראתה אשפי קרב כמוהה כשהם ביקשו את הגנתה של פראטצט מפני המפלגה. יורוט צעקה שהיא פראטית. לאודום לא לקח רגע להחליט שהוא לא יוצא לרחובות הלא סלולים של שכונות העוני של טורמגלין. העיר טורמגלין נחה בתשע טבעות כשהם היו בשמינית מביניהן לפי הפונדק המרופט שהצל על כוורת הקבצנים ההומה מולם. הוא הרגיש את לבו קשה כנחושת לעומתם. הוא ידע שלעולם לא יוכל לעבוד עם הזקנים כמו האחים האחרים והוא היה פחדן מדי לעבוד עם האבות בכלוביהם. עם זאת, אודום דחה זה עתה הצעה של אביו להצטרף לפחחים החופשיים והוא נשבע שימצא את מקומו במסדר – הוא קיווה שלא יסיים כאח בודד שאין לו את התשתיות של בית אבות. והוא עושה את העבודה של בית אבות שלם כשאף אח או אחות שחורים לא נמצאים לידו כדי לעזור לו. אפשר לחשוב אך אודום לא כמה לחיים מעונים אלו שנועדו לדחויים שהאמנה אולי קיבלה אותם אך לא האחווה עצמה.
יורוט דחפה את הקבצנים בגסות מעל פני אודום ובלילה. פניו של בלילה היו מעונות ונדמה שהוא עמד לבקש סליחה על גסותה של יורוט כשהקבצנים התחילו לצעוק על הפראטית "יא אמזונה! ומי נתן לך לקבץ נדבות כאן!" כשהם לא מרוצים מכך שלא יקבלו מהם נדבה – ובלילה שמר את דעתו לעצמו. הקבצנים היו עשויים להבין בצורה שגויה את התנצלותו. זו הייתה העבודה שלהם לסחוט מעוברי אורח נחושת. היו די והותר קבצנים כאלה בבית גם אם הם אלו לא היו אנשים שגררו את עצמם משדה הקרב אחרי שהפסידו לאמאזונות.
"אתם מתקדמים בסדר מעריכי." נשמע גבר שנשען על הגזוזטרה שהובילה לפונדק. הגבר נראה כאילו נחצב מאבן על עורקיו האדומים הנוצצים ועורו הגבנוני. זה לא היה... גבר. קרניים קטנות, שסימלו את מעמדו הנמוך של הטרול בהיררכיה של בני מינו, בצבצו מתחת לשיערו השחור. הוא נשא אלה כבדה עם ראש מאבן על ירכיו העצומים, האפורים כאבן.
עיניו הקטנות, דמויות החרוז, במעמקי פניו הגבשושיים נראו כאילו הוא שוקל את הערתו מקודם. אם היה בן אדם, הטרול היה נושך את השפה שלא הייתה לו. פיו היה קו שנבלע בתוך האבנוניות של פניו.
"החוצה!" הוא אמר ונפנף באלתו "אני לא צריך את הבריונים של החי לעד בפונדק הזה, רפאית אש צעירה."
"קודם קבצנים מסריחים שטוענים שאני אשפית קרב לירנדית ועכשיו אתה טוען שאני רפאית אש ומשרתת של החי לעד. מישהו מוכן להסביר לי על מה כולם מדברים." התיזה יורוט, כמעט כורתת בבעיטה ראש של קבצן שלא תיקן מסלול בזמן והתרחק מהגזוזטרה.
הטרול עמד להטיח בה את אלתו כשבאלילה אחז בה בכפות ידיו המגודלות. הוא אמר: "אנחנו החניכים של אודום. דם פיות זורם בנו מאז שהוא הכניס לתוכנו תינוקות בני פיה. זמן קצר לפני שהגענו, השתנינו ואז הוחזרנו לצורתנו האנושית."
"אתה מנסה לומר לי שהאח השחור הזה חזר על מעשה התועבה של החי לעד בטעות, נכון?" שאל הטרול, משלח בעיטה מאחת ממגפיו הגבוהות והשחורות. אודום, שידע יותר מחניכיו על החי לעד, הרגיש כאילו איבריו בותרו במקום. האם הוא באמת עשה להם את -?
"אני חושבת שעדיף לכולנו שתסביר לשנינו על מה אתה מדבר." אמרה יורוט בארסיות "דע לך שאחותי דיינרדה היא גובת חובות של בנק התקווה האחרונה. אם היא תשמע, טרול, שהרגת את אחותה. היא – "
בעיטתו של הטרול עצרה כשנגע בעורו של בלילה. הוא אמר, גבותיו מתלקחות לרגע, "העור שלך בטווח הרגיל לבן אדם. אם אתם רפאי אש, אתם לא יצירי כפיו של החי לעד."
"אנחנו לא רפאי אש." אמר בלילה "והסברתי לך מה קרה." בעודו מרפה מאלת הטרול. הטרול גנח, אדים לבנים יוצאים מפיו חסר השפתיים, בעודו אומר: "אתם רפאי אש, בחור. אתם פשוט לא דומים לרפאי האש של החי לעד. האמן לי נלחמתי בהם ושרדתי."
ואז חלפה נערה, ששיערה צהוב כשלו, על פניהם בעודה יוצאת מגזוזטרה. הנערה נראתה מוכרת לאודום מסיבה כלשהי. הנערה הזו... אודום פגש אותה בעבר.... הוא....
"דונורה אייקונגוד." התערב הטרול בשטף מחשבותיו של אודום "היא בדרך ללימודים."
עכשיו הוא הבין מאיפה הוא מכיר אותה. ואז דמו סער בעורקיו כשהבין למה הוא שם. אמנה מבורכת, מה אחותו למחצה עושה בחור שכוח האלים הזה במקום עם אביה ואמו, בצפון?