• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

בסבך השורשים חלק ו'

וזה המשך מסעותיו של אודום מלרות'ין: https://www.pundak.co.il/forums/threads/38747
[עיר מוכת פלצות. התגוששות עם טרול. אח פוגש אחות]

הצחנה היכתה את אודום וחניכיו כקבצן הפושט את ידו לנדבה. מים זורמים, ירקרקים, שניגנו בעוצמה על מיתר צורם של גיטרה, הזהירו אותם שהם כבר לא בפראטצט שלא סבלה מעולם מפלגי מים שחילטרו כתעלות ביוב בשעות פנאי. הם מיהרו כדי לנוע מחזיתו של גל שחתך באדמה בלי אבן שתעצור אותו או עץ שייצב את האדמה כנגדו. והם מעדו. מעדו על קבצנים שפשטו את ידיהם לנדבה בצלו של מבנה עץ שקורותיו זעקו למירוק. ושנים חלפו מאז ששימנו את ווי הברזל האדומים מחלודה שלו. מתחת לווי הברזל נכתב על שלט המתכת – "היד הרועדת. מאה נחושת ליום." – שהלם היטב את הרגשתם.

"האם טעית בדרך והגענו לאיזה עולם קטן ומעונה שהפחחים החופשיים טרם השמידו?" שאלה יורוט, מהדקת את מחלצותיה הכבדות בניסיון נואש לשמור על עצמה ללא נגיעה.

"אנחנו בטוּרְמַגֵלִין." סימן אודום לעוקצנותה של יורוט "רק הם משלמים בנחושת בימינו."

מפה באה משפחתו לפראטצאט לפני כמאה שנה. ובמרחק יום נסיעה מכאן, נמצא דוד וואסים ומשפחתו במצודה המגינה על האיזור מהאימים ביער האבות מצפון להם. כיורוט, הוא לא הבין למה האמנה הביאה אותם לכאן. מאידך, עד שנעשה לאח שחור מושבע, אודום לא קלט שניתן לעבור ברעידה על פני מרחקים עצומים. הדבר דמה, עם זאת, להתיישבות במושבו האחורי של אווירון. יכולת לומר לטייס האווירון את מחוז חפצך וטייס האווירון, מסיבותיו, עשוי לקחת אותך למקום אחר לחלוטין. למה אודום בא לכאן?
"אם תשלשלו לי מטבע נחושת צנוע, אוכל לומר לך איפה אתם." אמר אחד הקבצנים, זרועותיו משתלשלות לפני גופו חסר הרגליים. עד מהרה טבעה פנייתו בצעקות הקבצנים. הקבצנים התפרשו כחיילים על פני רחבת העץ שלפני פונדק "היד הרועדת". חלקם אפילו עטו את המדים האדומים כתות של הוב, את המדים האדומים כנחושת של טורמגלין ואפילו אחת עטתה את המדים הכתומים של פראטצט עצמה. אי אפשר להבין מילה מצעקותיהם.

"אין לנו מטבע נחושת על גופנו. רק עכשיו הגענו לטורמגלין." ניסה בלילה להרגיעם. בלילה היה תמיד רחום יותר. ואודום היה מוכן להודות שהצעקות שלהם היו מכאיבות... כאילו כמעט רצו שכולם יחלקו בכאבם על כך שהפסידו בקרב זה או אחר. כפראטי, אודום מצא אותם דוחים על כך שהם לא נפלו בקרב כגיבורים אלא שבו כשברי אדם משם – אם הגעת למצב שהיו צריכים לכרות את רגליך, אז לפחות למות בגבורה!

"אני מכיר סניף מצוין של בנק התקווה האחרונה באיזור." הציע הקבצן חסר הרגליים, שניחן בשמיעה על אנושית אם הצליח לשמוע את בלילה מעל בליל צרחות הקבצנים, "האדונים הטובים שם ישמחו להמיר את חייכם למטבעות. אל תשכחו להזכיר שבאראגון חסר הרגליים שלח אותכם ואל תשכחו לשלם לי על הטיפ."

ואז כשהקבצנים הבינו את השתלשלות העניינים, אודום וחבריו הוצפו בהמלצות לחלפנים. לבסוף הקצינה הפראטית, בראדונה, הצביעה על כך שבפונדק עצמו נמצא חלפן לא רע בכלל בשם גרופהופר שיכול לעזור להם. היא אף פנתה ליורוט ואמרה שראתה אשפי קרב כמוהה כשהם ביקשו את הגנתה של פראטצט מפני המפלגה. יורוט צעקה שהיא פראטית. לאודום לא לקח רגע להחליט שהוא לא יוצא לרחובות הלא סלולים של שכונות העוני של טורמגלין. העיר טורמגלין נחה בתשע טבעות כשהם היו בשמינית מביניהן לפי הפונדק המרופט שהצל על כוורת הקבצנים ההומה מולם. הוא הרגיש את לבו קשה כנחושת לעומתם. הוא ידע שלעולם לא יוכל לעבוד עם הזקנים כמו האחים האחרים והוא היה פחדן מדי לעבוד עם האבות בכלוביהם. עם זאת, אודום דחה זה עתה הצעה של אביו להצטרף לפחחים החופשיים והוא נשבע שימצא את מקומו במסדר – הוא קיווה שלא יסיים כאח בודד שאין לו את התשתיות של בית אבות. והוא עושה את העבודה של בית אבות שלם כשאף אח או אחות שחורים לא נמצאים לידו כדי לעזור לו. אפשר לחשוב אך אודום לא כמה לחיים מעונים אלו שנועדו לדחויים שהאמנה אולי קיבלה אותם אך לא האחווה עצמה.

יורוט דחפה את הקבצנים בגסות מעל פני אודום ובלילה. פניו של בלילה היו מעונות ונדמה שהוא עמד לבקש סליחה על גסותה של יורוט כשהקבצנים התחילו לצעוק על הפראטית "יא אמזונה! ומי נתן לך לקבץ נדבות כאן!" כשהם לא מרוצים מכך שלא יקבלו מהם נדבה – ובלילה שמר את דעתו לעצמו. הקבצנים היו עשויים להבין בצורה שגויה את התנצלותו. זו הייתה העבודה שלהם לסחוט מעוברי אורח נחושת. היו די והותר קבצנים כאלה בבית גם אם הם אלו לא היו אנשים שגררו את עצמם משדה הקרב אחרי שהפסידו לאמאזונות.

"אתם מתקדמים בסדר מעריכי." נשמע גבר שנשען על הגזוזטרה שהובילה לפונדק. הגבר נראה כאילו נחצב מאבן על עורקיו האדומים הנוצצים ועורו הגבנוני. זה לא היה... גבר. קרניים קטנות, שסימלו את מעמדו הנמוך של הטרול בהיררכיה של בני מינו, בצבצו מתחת לשיערו השחור. הוא נשא אלה כבדה עם ראש מאבן על ירכיו העצומים, האפורים כאבן.

עיניו הקטנות, דמויות החרוז, במעמקי פניו הגבשושיים נראו כאילו הוא שוקל את הערתו מקודם. אם היה בן אדם, הטרול היה נושך את השפה שלא הייתה לו. פיו היה קו שנבלע בתוך האבנוניות של פניו.

"החוצה!" הוא אמר ונפנף באלתו "אני לא צריך את הבריונים של החי לעד בפונדק הזה, רפאית אש צעירה."

"קודם קבצנים מסריחים שטוענים שאני אשפית קרב לירנדית ועכשיו אתה טוען שאני רפאית אש ומשרתת של החי לעד. מישהו מוכן להסביר לי על מה כולם מדברים." התיזה יורוט, כמעט כורתת בבעיטה ראש של קבצן שלא תיקן מסלול בזמן והתרחק מהגזוזטרה.
הטרול עמד להטיח בה את אלתו כשבאלילה אחז בה בכפות ידיו המגודלות. הוא אמר: "אנחנו החניכים של אודום. דם פיות זורם בנו מאז שהוא הכניס לתוכנו תינוקות בני פיה. זמן קצר לפני שהגענו, השתנינו ואז הוחזרנו לצורתנו האנושית."

"אתה מנסה לומר לי שהאח השחור הזה חזר על מעשה התועבה של החי לעד בטעות, נכון?" שאל הטרול, משלח בעיטה מאחת ממגפיו הגבוהות והשחורות. אודום, שידע יותר מחניכיו על החי לעד, הרגיש כאילו איבריו בותרו במקום. האם הוא באמת עשה להם את -?

"אני חושבת שעדיף לכולנו שתסביר לשנינו על מה אתה מדבר." אמרה יורוט בארסיות "דע לך שאחותי דיינרדה היא גובת חובות של בנק התקווה האחרונה. אם היא תשמע, טרול, שהרגת את אחותה. היא – "

בעיטתו של הטרול עצרה כשנגע בעורו של בלילה. הוא אמר, גבותיו מתלקחות לרגע, "העור שלך בטווח הרגיל לבן אדם. אם אתם רפאי אש, אתם לא יצירי כפיו של החי לעד."

"אנחנו לא רפאי אש." אמר בלילה "והסברתי לך מה קרה." בעודו מרפה מאלת הטרול. הטרול גנח, אדים לבנים יוצאים מפיו חסר השפתיים, בעודו אומר: "אתם רפאי אש, בחור. אתם פשוט לא דומים לרפאי האש של החי לעד. האמן לי נלחמתי בהם ושרדתי."

ואז חלפה נערה, ששיערה צהוב כשלו, על פניהם בעודה יוצאת מגזוזטרה. הנערה נראתה מוכרת לאודום מסיבה כלשהי. הנערה הזו... אודום פגש אותה בעבר.... הוא....

"דונורה אייקונגוד." התערב הטרול בשטף מחשבותיו של אודום "היא בדרך ללימודים."

עכשיו הוא הבין מאיפה הוא מכיר אותה. ואז דמו סער בעורקיו כשהבין למה הוא שם. אמנה מבורכת, מה אחותו למחצה עושה בחור שכוח האלים הזה במקום עם אביה ואמו, בצפון?
 
כתוב טוב אבל לא מאוזן - כלומר ההתחלה ארוכה מדי ומסורבלת, והקטע המעניין/אקשן נקטע באיבו וקצר מדי.
בנוסף, כל הקטע עם הקבצנים בחוץ מיותר ומבלבל - אם הם הולכים לחלפן, למה צריך את ההסבר הארוך שיש המון אופציות יותר טובות? גם לא ברור למה הם מתעקשים ללכת אליו.
 
תודה על התגובה. :D

כל הקטע עם הקבצנים היה אמור להיות משעשע. יצא לי לקרוא על נהגים בעולם השלישי שממליצים ללקוחות בתמורה לעמלה (ממקום הלינה) על מקום לינה. זה בערך אותו הדבר. הם הלכו לחלפן משום שהוא היה האופציה הכי קרובה - בדיוק בפונדק לידם. בפועל, ככל הידוע לי, לא יצא להם להשתמש במטבעות הנחושת.
 
[חזרה כללית על העקרונות. תהילה שנמוגה. פגישה שלא יוחלה[.u]

דמו סער בעורקיו כשעקב אחרי אחותו חוצה את הקבצנים כסכין החוצה עוגה. הקבצנים הכירו וכיבדו אותה ונעו מדרכה כמיטב יכולתם כמעט כאילו פחדו ממה שיקרה אם לא. אודום עיקם את גבותיו הבהירות. הוא חש שהוא מחמיץ דקות חברתית מסוימת במחזה זה.

הוא הספיק לראות את אחותו שולפת כידון מתוך מדי התלמידה הצהובים שלה. עד אז, הכידון היה רק מצויר על גב המדים. היא היטתה את צווארה וחשפה רצף רונות – "האג סטול" – שזהר בעודה מניפה את הכידון. האדמה רעדה כשהיא לפתה את הכידון בכפפתה, הגל נושא אותה הלאה. אם דמו סער קודם, עתה הוא געש. בשם צבעיו של בראהה, אודום שמע על הגולשות בעודו חניך בקרב הבואת'יאנים. הם היו מודאגים מחשיפתן לגלים – שהיו עשויים להפוך אותן לחצאי-אנוש מבלי שיבינו זאת. הבואת'יאנים היו המסדר העיקרי של האמנה שאנשיו פיקחו על האומנויות הקסומות כדי למנוע שתשוב שואה שניה ולמנוע מהאנושות להשתנות לאבותיה המפלצתיים. הם השאירו בשמחה רבה את החובה האחרונה למסדרים קטנים יותר כמו המסדר שלו. לטפל באדם לעת זקנתו לא משך אותם.

"בשם צבעיו של בראהה," אמרה יורוט, עומדת על מדרגות העץ החורקות מתחתיו, "מה – זה – היה? האישה יצאה מדעתה המזוינת, לא?"

"האישה הזו היא אחותי." סימן אודום ליורוט להירגע "וחלק מהעניין בגלישה הוא הסכנות האורבות בה כמעט כמו הסכנות האורבות לאשף קרב."

"יפה." אמרה יורוט, מעקמת את פניה בציניות, "לא קראתי את כל ספריית בית האבות, אודום."

"דיברת קודם על כך שהגענו לעולם קטן ומעונה שהפחחים החופשיים עדיין לא השמידו." התווה אודום באצבעותיו "תודי בזה, יורוט, נגעת בעברך הרחוק בספר על המסדר הזה."

"אולי תסביר לי מה זה אשף קרב, אודום, ואחר כך תשמח לאידי שנפלתי לרמתך. בסדר, אני מודה שקראתי עליהם קצת אחרי שאביך עזב את המסדר, מרוצה?" התיזה יורוט, כשלהבל פיה הלהט של נשיפת דרקון. משהו מהאלפים נשאר ביורוט אחרי החזרה לגופה.

"יורוט," ביקש בלילה, מתווה בידיו מעין דג לפיוס, "הוא החונך שלנו. אל תהיי גסת רוח."

תמיד טוב לדעת מי נאמן לך ומי לא ממש. לאודום תמיד היו ספקות לגבי רצונה של יורוט להצטרף לאחווה. הייתה דעה רווחת שהיא משכה לאחור את בלילה מלהצטרף לאחווה. אחרי שאודום הפך לאח שחור, הוא היה הבחירה הטבעית להיות אדון החניכים כפי שהיה כמה פעמים בעברו. בכל מקרה, לא הפריע לאודום להסביר דברים. הוא אהב להתרברב. הוא רק פחד שיורוט תירדם.

"אשף קרב הוא בן אדם שנכנס לארצם של האלפים, גנב קצת אבקת פיות, וחזר לארצו." גנב ממנו הטרול את רגע התהילה שלו "בני האדם קוראים לזה בית המוחלט מסיבה שלא הצלחתי לרדת מעולם לעומקה בכל חמישים שנות חיי הארוכות."

לאודום ריחף הסבר מפותל ביותר שהתחיל מבריאת עולם ועסק במימדים שמעבר לבריאה אבל הוא הודה שההסבר של הטרול קולע יותר מכל הסבר שהוא יכל לתת. הוא הוסיף: "ומה שראית עתה הוא את אחותי נכנסת לחופי ארץ האלפים וחוזרת משם מבלי להיכנס."

"חשבתי שהאלפים גרים מעבר לים." ענה בלילה בפשטות החשיבה האופיינית לכמותו. יורוט, שהייתה יותר חכמה ממנו, אמרה: "תודה על כך שפישטת עבורי את ההסבר, שומר."

"שלושתכם," פנתה אליהם הקבצנית הפראטית בראדונה, זו שהייתה פעם קצינת משמר, "באראגון עכשיו בדרכו לדווח להליי שהגיעה עוד אישה שקשורה אל האחווה השחורה. האם למישהו ממכם יש קשר למטורף הזה?"

"צבעיו של בראהה," נהם בלילה מלפני אודום "זה השרץ שהדביק את יורוט."

ואז דממה המולת הקבצנים כשנשמע קולו העמוק והאפל של הֵלִיי, שהגיע מהגל שחלף מול הרחבה ובידו קלשון בצבע בננה, ושיערו הזהוב בוהק לאור כוכבי היום, "אויה, אויה, אויה, מי אני רואה כאן?"

מאז ששמע על הִלֵיי, אודום דמיין אותו כמישהו נשי יותר בהופעתו. הליי במציאות היה בנוי היטב כמעט כמו בלילה ושיערו הבלונדי הבהיק לאור כוכבי היום. סימן הסהר על צווארו היה גלוי לעין כפי שלא היה כשחיזר אחרי יורוט. הוא היה נמוך דיו כדי להסתיר אותו עם צווארון גבוה. סימן הסהר היה סימן מאגי כמו הכפפות השחורות. אי אפשר היה להסתיר אותו עם קעקוע גדול ומכוער יותר ממנו. הוא תמיד היה חומק וצף בחזרה למעלה. קעקוע ה-"ריג האמרי" שהיה חרוט על גב צווארו של הליי שניתן היה לראות בדוחק ממקום עומדו של אודום.

הליי שלשל כמה מטבעות לקבצן שגרר את עצמו על ידיו. הוא חטף את המטבעות בפיו. והלך משם, מושא למבטים חמדניים מחבריו על עושרו החדש. כנראה שהיה שכיר חרב. גם שכירי חרב יכולים לאבד את רגליהם בקרב.

"אני מבין שזו לא התעוררות מאוחרת." אמר הליי, מביט בצווארה חסר הסימן של יורוט, "האם אני יכול לקבל המלצה?"

"אתה לא נשא." אמרה יורוט, נוקבת אותו במבט קר "אז גברים עושים לך את זה, הליי?"

"לא מאז נדבקתי במחלה." אמר הליי, מוציא את ארנקו לעברה, "באמת, יורי, המלצה? ידיי מגואלות מדמם של כל המרפאים שנכשלו עם השנים."

"אני עסוקה, הלגרינד." סיננה יורוט בשנאה כלפי הליי, מנידה בראש לעבר אודום, "חניכה באחוות הכפפה השחורה."

אודום, שציפה שיורוט תדחוף אותו לוויכוח, אמר, מתווה בידיו, "איך הגעת לפה כל כך... מהר?"

בלילה תרגם אותו. הליי לטש מבט מטורף לעבר אודום ואמר: "הגלים הביאו אותי, ילד."

השומר הטרול שאל, בינתיים, בקול נמוך, "איך באמת רפאית האש הצעירה נרפאה?" בלילה הצר את עיניו לעבר הטרול ואמר, לא בלי שמץ של גאווה בקולו, "אחותי ריפאה. היא אחות ב-'האנשים התלויים'. כשהיא השיבה אותנו מעבר לסף השינוי, יורוט נרפאה."

הגבשושיות בפני הטרול התחילו לשקוע לעומק פניו דמויות האבן. לא היה לו מה לענות.

"מה גילית על דונורה אייקונגוד?" נקש אודום על האוויר. הליי זע קלות למשמע השם.

"כל מה שאני יודע הוא שהאחים השחורים מחפשים אותה." אמר הליי, מנגב אגל זיעה, "מדובר בטח בבוגדת - " והליי לטש מבט לעבר יורוט כדי להכיל אותה במילה מרושעת זו " – שהרי אין זה ממנהגם של אחיך לצוד בני אדם."

אודום זכר את הערתו מקודם של הטרול על הטווח הרגיל של בני האדם. ודמו התפוצץ. לא פלא שהאמנה הביאה אותו לכאן. אם היה מגיע ישר לבאץ כפי שתכנן מכלתחילה, אודום היה צועד לתוך מלכודת. החי לעד היה מפלצת ששכנה במדבריות העמוקים ביותר, משחרת לפתחו של העולם החי. הוא ביקש רק להשמיד אותו וזרע יער של ברזל בצפון. יער שהתקדם באיטיות אל גבולה הצפוני של הארץ הזאת. דונורה תהיה בת ערובה עבורו. ערובה לנאמנותו של אביה אם החי לעד מסוגל עוד לחשוב במונחים אנושיים מעין אלו. אודום יכל להיות ערובה טובה לא פחות ממנה. גרלינסינד אייקונגוד היה איש של כבוד. הוא לא היה נותן לאשתו לסבול. לא המפקד של הצפוני במעוזיה של האחווה השחורה. המעוז שישב בצומת הדרכים בין הארץ הזו לבין יער האבות ממזרח.

"הם לא אחים שחורים." אמר אודום בנימה חדה וברורה שהפתיעה את כל הסובבים אותו "הם רפאי אש המשרתים את החי לעד."

"האחווה השחורה משלמת על שהותה בפונדק." הוסיף הטרול משלו לניגוח.

"עכשיו אני רוצה לדעת מי ריפא את יורוט כדי שאוכל להודות לה." אמר הליי, מחייך ברשעות כלפי אודום, "להודות מכל הלב, אח שחור."

"האם היה כזה מפחיד גם כשהוא חיזר אחרי יורוט?" שאל אודום בנקישה את בלילה. יורוט קישתה את גבותיו השחורות וענתה: "הם תמיד יותר נחמדים בשלב הגיוס, אודום. אל תתבייש לשאול אותי על עברי האישי. אני מתביישת בכלל ששקלתי להצטרף לכת."
"ענה לשאלתי, אח שחור." נהם הליי, שולף להב נסתר ממעילו "או שתגלה שיש דברים באמת יותר גרועים מרפאי האש."

"מספיק." צעקה יורוט לעבר הליי "זה יהיה בלתי אפשרי לשחזור. הושבתי מסף השינוי בטרם רופאתי, הליי."

"ורפאי האש קיימים, גולש." התערב הטרול, מטלטל את אלתו הכבדה, "מחובתי להתערב ולבקש שתבצעו את המעשה האלים שיש בדעתכם לבצע הרחק מהפונדק המכובד הזה, ילדים."
 
[גלישה ראשונה. זכרון מהעתיד. הכרעה.]

וכאילו מילתו של הטרול הייתה פקודה, הליי רץ מבעד לקבצנים ותפס בכפפתו השחורה של אודום. אודום לא היה חלש אבל הליי היה חזק בטירוף והצליח לקפוץ מעל הכיכר היישר לתוך הגל שחצה באותו הרגע את הרחוב הלא סלול שלידם.

הליי לחש באוזני אודום שהוא לא ייתן לאיש לקחת ממנו את סימן הסהר לא אחרי כל מה שהוא עבר בשביל הסימן – והגולשים האחרים הסכימו איתו. אודום הופתע מהטבעיות שבה הוא גלש על הגל. ההרגשה הייתה מוכרת. אותה ההרגשה שהיה עובד תחת הדרכת הבואת'יאנים.

הוא זיהה את הסדר של בית המוחלט זוהר מבעד לחושיו הלומי הגל. הוא היה התגלמות הסדר. העולם היה התוהו ובוהו. הליי ניסה לקחת אותו למאורת ריג האמרי אבל לא הועיל הדבר. אודום גלש בעצמו על הגל לעבר אחותו. הוא חש שהיו גלים קטנים באותו הגל שגלש. גלים מסוכנים יותר שבהם הוא לא התכוון להתנסות עדיין. הליי קילל כשחלפו מעל נחל. אודום ראה את עצמו נושא חרב בהיכל השחור בסאריל. הוא היה מבוגר יותר בחיזיון. והחרב הייתה חרבו של שליח המלחמה. האחים השחורים האחרים הריעו לו כשהוא נבחר. הרעיון היה בלתי נתפס אפילו כשהעלה אותו על שפתיו. אודום הבין שהגל מראה תוצאה. אם אודום יבחר את הבחירה הנכונה. אודום הופתע. מחשבות מעין אלו התאימו לבלילה. הייתה סיבה לכך שהוא היה החניך הכי מבוגר בבית האבות: נאמנותו ליורוט המוכתמת. בלעדיה הוא מקבל כבר מזמן את הכפפות. ואז הוא הבין שאחותו משכה אותו כמו יורוט. נאמנות הייתה הכל ככל שנגע הדבר לענייניה של האחווה השחורה. והיא התחילה בבית.

והעולם עצר לפניהם כשעמדו בפני מימיו הגועשים של החפיר.

מלפניהם, מוקף במים מכל עבר, התנשאה מצודה עצומה שעל קמרון השער הסגור שלה היה כתוב במליציות "בית הלוח על שם אדלסטאן היטקפור". אודום שמע בפראטצאט, ומאוחר יותר, בעת חניכותו אצל הבואת'יאנים על בתי הלוח של הוויצנרים ובני שרבט. הוא אף פעם לא שמע על בית לוח מוקף בחפיר. מישהו לקח את חינוך ילדיו מאד ברצינות.

"עכשיו לומדים שם." אמר הליי "אולי לבית המועדון שלי, נילחם, ואז אם תשרוד, תחזור לסיום הלימודים ותוכל לפגוש את אחותך, אח שחור?"

אודום לכסן מבט לעבר הליי. הוא לא יכל לתקשר איתו בלי תיווכו של בלילה, למעשה. הוא הודה זה עתה שהוא יודע את זמני הלימודים שם. לאודום היה חרט עליו והוא כרע. הבעת פניו של הליי התרוממה לרגע לשביעות רצון עד שקלט שאודום חורט על הרצפה: "אני לא הצלתי את יורוט."

"באיזה בית לוח למדת, אח שחור? הכתב שלך נורא." אמר הליי, מודה שהוא מבין אותו.

ואז שניהם ראו את האישה מתגשמת לתוך העולם כאילו הועפה מתוך בית הלוח. אחרי רגע נוסף, היא שוב התגשמה לתוך העולם כאילו הועפה מתוך בית הלוח. אחרי זמן מה, אודום הבין ששורשיו של בית הלוח היו קבועים היטב באדמה כמו עץ. לגולשת כמוהה לא הייתה דרך לפרוץ דרכו. על כף ידה, האוחזת בחנית הגולשים, היה כתוב: "מייב ריניס".

"בוגדת במגדר ארורה." קראה הגולשת ממועדון מייב ריניס "את מחללת את תומתן של הקדושות המעונות שאת נותנת לכולם לחשוב מה אביך עשה לך כשהייתם לבד באפלה. אני יודעת שסתם ברחת מהבית היפה שלך, דונורה אייקונגוד! את רק מחללת את תומתן!"

הליי נד בראשו ואמר: "אני לא מאמין לך, אח שחור." בעוד אודום מטה את ראשו לאישה.

"אני המלכה של מייב רייניס קוראת לך להילחם בי!" צעקה האישה, שריריה המשורגים זועקים באדום לאור כוכבי היום, "מחללת קודש! האם הרשיתי לך לתלות בי מבטים, זכר?"

אודום הבין שהיא רואה שהוא רואה שהיא רואה שהוא רואה שיש פה שרשרת של היא רואה והוא רואה שלא תסתיים עד שייחרב העולם. הוא חרט על רצפת האבן: "היא אחותי. אני אחיה למחצה, אודום מלרות'ין. כל עניין שיש לה איתה יש לך איתי, מייב ריניס."

"אני לא נלחמת בזכרים." נחרה האישה "זה מתחת לכבודי כמלכה של מועדון מייב ריניס. עם זאת אודה לך אם תוציא את אחותך מהמקום. מאז שהאמת התגלתה לי בחלום קדוש, אני – "

המדריכים שלהם בקרב הבואת'יאנים דרשו מהם שידווחו להם על כל חלום משונה שהיה להם. החי לעד, הסבירו להם, ישן רוב הזמן כדי לשמור על חייו ולכן דרך התנהלותו העיקרית היא דרך חלומותיהם. ועתה המלכה של מייב ריניס טענה שהאמת התגלתה לה... בחלום!

"האם שמעת פעם על החי לעד?" חרט אודום מתחת ל-"אני אחיה למחצה, אודום – " בחייו שחריטה באדמה הקשה הזו הייתה עסק מתיש. לפחות החרט היה קשה מהאדמה.

"קודם אתה מלהג על רפאי אש ועכשיו על החי לעד." אמר הליי ושמץ זעם ניכר בקולו "אני מתחיל לחשוב שאתה מפחד להילחם בי, אח שחור ומחורבן."

"רגע, אתה מריג האמרי. איך הגעתם לפה?" שאלה המלכה של מייב ריניס.

"האמת שאני התכוונתי לגלוש לי בכיף למועדון כשהבחור הזה סחב אותי לכאן. עכשיו, אודום, בוא נלך להילחם. אחותך יכולה לחכות!" הסביר הליי ועצר למראה מבט מהמלכה.

"זכרים לא יכולים לגלוש." אמרה המלכה של מייב ריניס "אם כך הגעתם, אז כן, אודום, אני מקבלת את האתגר שלך. אני קוראת אותך לקרב גולשות."

"הוא לא גולש!" קרא הליי "והוא שלי קודם. כשאסיים איתו, הוא כולו שלך, מלכתי."

אודום עצם את עיניו ושמע את סבו קורא: "לזה הכנתי אותך. אתה האלוף של האמנה." וכשגבותיו רעדו עוד יותר, הוא שמע את אביו קורא: "התנסה בדברים חדשים גם אז זה יהרוג אותך. הסתכל לאן הובילה הפחדנות את אחיך השחורים."

והכפפות שלו נעלמו כשפקח את עיניו הכחולות.

"אני לא צריך את החנית." אמר אודום בפעם השניה באותו היום. המלכה רק צחקקה. "עוד נראה, אודום מלרות'ין. בעקרון, מי שעף אחרון מהגל הוא המנצח בקרב הגולשים. בלי חנית, יהיה לך קשה מאד להיאחז בו. מה שאומר שאחותך תמות!" הכריזה המלכה, מקפיאה את דמו של אודום לרגע. ואז פתחה בקרב הגולשים בכך שנעלמה לתוך הגלים.

"תקשיב לי, אח שחור." אמר הליי, מניף אצבע מגונה לעברו, "אתה לא – "

ואודום פתח את כפפות ידיו וגלש אחרי המלכה. בעוד שהיא נאחזת בקצה עצם הדג של חניתה, אודום לפת את הגל בעצמות ידיו, ברכת האמנה עדיין שורה עליו למרות הכל. ואז המלכה נעלמה ואודום ראה את עצמו עומד בשורה של אודומים – כל אחד שונה ממשנהו. לכמה מהם אפילו היה שיער שחור. ואחד מהם היה גמד!

... אבל הוא חש את הגל עדיין נע מתחת לידיו. ההשתקפויות של עצמו הקיפו אותו, משתוקקות להיות הוא. אחד מהם אחז בחנית של גולשים אך לא שרתה עליו הברכה. הקעקוע שעל צווארו היה אף הוא "האג סטול". אודום ידע שהוא בוודאות לא גולש כמוהו.
ואז היה גבר שזוף, בנוי לתלפיות, שאחז מצבטיים ממתכת, שהזכיר לו את אביו אחרי שיצא ממצודת הזחל של הפחחים החופשיים. האיש הזה היה הוא אחרי שבחר באביו קודם – מבטו היה, עם זאת, רדוף כאילו היה במקום שלא היה באמת המקום שלו. הוא היה... אומלל!

ואז אודום קפא למראה אודום שחור השיער שמשהו בו לא היה בסדר כאילו מישהו הסיר את נשמתו והחליף אותה ביורה רותחת. עיניו של אודום שחור השיער בערו בכאב עצום. כאב שהופנה כלפי הבריאה.

"אני העוצמה שאתה מתפלל אליה אודום כשאתה הולך לישון. תן לי להיות אתה, אודום." אמר אודום שחור השיער בקור שלא הלם את הזעם שבער ברקותיו האפלות.

"אני ראיתי עולמות מתים כדי לתת למכונות חיים." אמר אודום, אוחז במצבטי המתכת, "אם תהיה כמוני, תהיה מעבר."

"תן לדונורה להילחם בפיתויי החי לעד. גלוש עם הגלים, אודום." קרא אודום הגולש, עיניו ריקות משאפתנות שהעניקה לאודום את חייו, "היא זו שהתחנכה אצל הבואת'יאנים."

ואז אודום קלט מי הוא האודום הזה. הוא היה מה שהיה קורה אם מסלולי חייהם היו... הפוכים. אם דונורה הייתה מגיעה לסבו והוא היה מגיע לאביו. והוא הבין שאודום הזה מדבר על להילחם בפיתוייו של חי לעד.

"למה אנ... אחותי בורחת מהחי לעד?" שאל אודום. הדמויות נעלמו לתוך דמות אחת, אודום הגולש.

"היה אני ותדע את כל התשובות." אמר אודום הגולש. אודום הזעיף את פניו וענה: "לעולם!"

והוא מצא את עצמו בצדו השני של החפיר, בחצר מלאה בתלמידים שזה עתה השתחררו. לוח האבן התחיל לרדת לעבר הצד השני של החפיר, שם עמדת המלכה סמוקת הפנים. היא שברה את חניתה ושלפה חנית אחרת ונעלמה משם.

יורוט עמדה שם, ירכיה מפושקות על סוס לבן כטוהר, ובלילה יושב מאחוריה. על פרסותיו האחוריות של הסוס היו מרוחות שאריות משונות של הליי שנבעט משם כנראה כבר מזמן.

"אודום." שמע אודום את קולה המתוק של אחותו מאחוריו, זרועותיה נפתחות לעברו.

"למה?" שאלה אותו בעודה מחובקת בזרועותיו העדינות, לא שריריות כמו של גרסאות אחרות שראה, "למה באת להציל אותי? כשאני גולשת, כמה פעמים האשמתי את עצמי? כמה פעמים האשמתי את עצמי בנפילתך... אחי?" ועיניה הכחולות כשלו היו אינסופיות. אודום ידע באותו הרגע למה האמנה הביאה אותו לכאן. הוא בא להוכיח לאחותו שהיא... טועה.
 
הפרק השני טוב, למרות שאתה קופץ מהאחות של אודום לטרול.
החלק השלישי מבלבל לגמרי. הוא קודם כל נפתח בשם הליי, כאילו שזה אמור להיות שם מוכר אבל הוא לא מופיע בסוף החלק השני. וממשיך עוד יותר לבלבל משם. כל חלק עוסק בנושא אחר וזה מבלבל. אין ממש חיבור אורגני בין הפרק השני לשלישי.
 
תודה על התגובה. היא מעוררת בי את השאלה באמת אם לשלוח את הסיפור לגריטה ולכתוב אותו בפעם השלישית.

הליי הוא האדם שמופיע בפסקה האחרונה של החלק השני. שיחות במציאות, ובעיקר שיחות בין אנשים שאין להם מושג על מה לדבר, יכולות להחליף נושא במהירות. במהלך הפרק השלישי גם הייתה לי התלבטות אם צריך להתייחס לטרול שהרי גם הוא שם והוא נשאר במקום אחרי הפרק השני.
 
אבל בסוף החלק השני האדם נקרא ריג האמרי, איך זה הפך להליי?
אני מחבב את העולם והדמויות פשוט לא ברור מאיפה הסיפור מתחיל ואיפה הוא נגמר מבחינת העלילה.
 
בלי קשר אליך, אני יכול לראות שיש מה לשפר בסיפור.

אהא. מדובר בשרשרת רונות על גב צווארו שמוטבע בה שם המועדון שלו. כל עניין הגולשים הוא, כנראה, בהשפעת הסדרה "ילדי האנארכיה" שאני צופה בה כרגע.
 
[איחוד משפחתי. הצעה שקשה לסרב לה.]
"ואז הסוס בעט בתחת של הליי וסיים רשמית את מערכת היחסים שלי איתו." סיכמה יורוט את כל מה שקרה מאז שאודום נעלם ביחד עם הליי מול פונדק 'היד הרועדת' בערך. דונורה החוותה בידה לעבר השמיים, המלאים בכוכבים, ושאלה: "האם הליי הזה מת?"

"הליי בטח גלש רגע אחרי שבעטתי בתחת שלו." אמרה יורוט, מאושרת עדיין מהרגע "הוא בחיים אם את דואגת לשלומו של השרץ הזה."

הסוס התארך כדי לתת מקום נוסף לאודום ודונורה. אם קודם היו לאודום ספקות לגבי טבעו האמתי של הסוס, עתה הם הוכחו כנכונים. הוא היה עשוי מאבקת פיות משובחת. הוא רק לא הבין איזה מעגל תבע אותה. המעגל של אשפי הקרב הקרוב ביותר שידע עליו היה הזורעים והם עסקו בצמחים. כמה מהתלמידים האחרים, חושפים קעקוע "האג סטול" מאחורי צווארם, רצו גם לעלות עליו. יורוט תלתה מבט באודום אם הוא מסכים להעלות אותם על הסוס. הוא ודונורה כבר עלו. והוא לא הכיר את הגולשים הללו.

"אני מכירה אותם, אודום." אישרה דונורה "אם הליי נותר בחיים, הוא יחזור עם חברים."

אודום זקף לזכותם שהם לא נרתעו כשהוזכרה האפשרות שיאבדו את חייהם בקטטת רחוב. הוא גם הבחין שכמוהו אף הם מגזע הקיורא לפי גוון עורם הכהה יותר לעומת ההקטומנים שעורם בהיר כשלג בעת חורף. גם הקטומנים וגם הקיורא נראו לבנים לעומת המייקרופים. המועדון שאחותו הצטרפה אליו פתח את דלתותיו רק לקיורא. הוא הסכים שהם יצטרפו. אם הם ייחשבו מגניבים יותר בעיני חבריהם, אולי הם יהיו אמיצים יותר בקטטה. והסוס... התארך עוד יותר והצמיח זוג רגליים נוספות.

כמה מהתלמידים האחרים עקבו אחריהם כעננה של זבובי בקר. מצוואריהם, אודום הבין שהם לא מ-"האג סטול" אלא סתם סקרנים שמתקבצים אחרי הפלא התורני של חייהם. "אז," אמרה דונורה לפניו "האם הבואת'יאנים באמת לימדו אותך צביעה?"

אחרי שזכר שאחותו גלש דרך מבוך הזהויות המבלבל הזה הרבה יותר ממנו, אודום ענה: "אחד המדריכים לימד אותי בסוד צביעה. זה בניגוד לחוקים שלהם ללמד אותנו צביעה." צביעה הייתה האומנות הקסומה של שליטה בצבעים. המדריך שלימד אותו בילה כמה שנים בעירם של קורבנות מלחמת הצבעים שמהם קלט את הידע שלו בצביעה. היא אמרה: "החי לעד שולט באמנות הצביעה בשחור. הוא צבע את השער שלי בכמה בבואות נורא... מוזרות. אני רוצה ללמוד צביעה, אחי."

"זה לא רעיון טוב, דונורה." נקש אודום באחת מכפפותיו השחורה, שהופיעו מחדש על ידיו, "זה יסמן אותך אצל אדוני הצבעים. וגרוע מזה, יכניס אותך כצד במלחמת הצבעים. אני חושב שמספיק לך הבעיות שיש לך עכשיו, אחותי."

"אנחנו נגן עליה." הכריזו הגולשים מהמועדון שלה, נבערים מדעת, "מאדוני הצבעים."

{אז אתה בטורמגלין.} שמע אודום נקישות של אח שחור באוזניו {עם אחותך, דונורה.} היה רק אח שחור אחד שיכל לתקשר בצורה כזו עם שאר האחים השחורים. סבו הזהיר מפניו שאם שומע נקישות כאלו, עליו לנהוג במלוא הכבוד במנהיגה העליון של האחווה, דונור סלטייר, הנגיד השחור. את אודום הפתיע יותר שדונורה לימדה את חבריה למועדון להבין את הנקישות של האחים השחורים.

{אני בדרך לפונדק 'היד הרועדת' עם חברי המועדון שלה, הנגיד סלטייר.} נקש אודום. חברי המועדון האפירו כששמעו את השם האחרון. אפילו הם ידעו מה גדול הכבוד בעניין.

{מובן. היא לימדה את חברי המועדון שלה לפענח את הנקישות שלנו לפי פקודה שלי. הקשב, אודום, אתה אחד הנושאים החמים שעל סדר היום של המועצה שלנו. אחים, שבמשך שנים היו מנומנמים ונתנו להצבעות לעבור עליהם אחת אחרי השניה, התעוררו. כולם מנסים להבטיח שאתה, בנו של אילדת'קאר הבוגד לא תוצב אצלם. הם היו מעדיפים שתהפוך לאח בודד.}

אודום בנה על כך שאמו, שלא היה בקשר איתה מאז שעזבה את פראטצט, תשפיע על בעלה, גרלינסינד. הוא ידע שגרלינסינד היה מאלה שהצביעו על השלכתו למאכל חיות הטרף בסערה שפרצה עקב עריקתו של אילדת'קאר. הוא קיווה שאהבתו לאמו תאזן זאת.

{אל תתייחס לקצרי הראות במועצה שלי. יש לנו בעיה הרבה יותר חמורה ממה שהם... משערים. החי לעד נגס במלכודת שהצבנו לו. לצערי, האדם שפיתה הוא ידידי הטוב, גרלינסינד. פיללנו שיפתה את אחד מהאחים האחרים במצודה. היא הכי קרובה ליער הטמא שלו. כשלונו ירפה את ידיו לגבי ניסיון נוסף.}

אם לאודום היה צורך באישור נוסף כמה שמאמינים למילתו, זה עתה ניתן לו האישור. אחרי הכל, אם למילה של אודום היה ערך, הנגיד לא היה מספר לו על תוכניותיו הסודיות ביותר. היה זה כאילו קפף לפונדק וסיפר על כוס תמד לזר הקרוב ביותר על תוכניותיו. ואודום העיף מבט לעבר דונורה. אם היה חטא שהאחווה השחורה ראתה אותו חמור יותר מכל היה זה חטא הבגידה. אבות מתעללים, כל עוד היו נאמנים לאחווה, טופלו בשתיקה. את הבוגדים המיתו. לא מפתיע שדונורה ניסתה לגרום לכולם לחשוב שאביה התעלל בה. היא לא רצתה את מותו על מצפונה.

{לצערי, ניסיונה של דונורה להציל את עצמה חשף את בגידתו של אביה. נכון לעכשיו, רשמית, כל מה שאני שומע הוא צרחות אחינו המעונים כדי שישברו את שבועתם לאמנה.}

לא היו מילים לתאר את רגשותיו של אודום. עכשיו הוא הבין מה היה הנושא החם השני. וכמה האחים העדיפו לדבר עליו במקום לדבר על בוגד אמתי שהיה מכובד על כל האחים.

{קח את יורוט לאלודי וכסלר וחסל את עסקיך בטורמגלין. אני צריך אותך בהולסבאון, אודום. אם תצליח, יש לי משימה רגישה עבורך בטולואר שאפרט לגביה רק אם תצליח.}

"אודום," נשמעו מילותיה של דונורה, זורמות מעל אוזניו הסמוקות של אודום, "אודום!"

אודום הביט ביורוט המנווטת את הסוס המוזר שלה בעל ששת הרגלים בסמטאות טורמגלין ועל בלילה המחכה למתקפה העתידה לבוא מהמועדון של הליי. גבותיו רעדו בעצבנות.

"ההחלטה נפלה במועצה, דונורה. ועליי הוטל לבצע אותה." נקש אודום ביד של רוצח. עתה האחווה בחרה להתנהג כמו כנופיה ותבעה את ההוכחה הברורה ביותר לנאמנות: הריגת בוגד בשורותיה.
 
יותר טוב, הרבה יותר טוב - רק כדי להדגיש שזו גרסה ערוכה.
שתי הערות לשיפור:
- הגלישה והמועדונים זה לא הכי ברור. או איכשהוא לשלב הסבר לגבי זה, או להפחית את המינון.
- גם הרקע לאחותו של אודום והחשיבות שלה לא ברורים. בחלק הראשון היא מדובר כאורחת בפונדק אאז"נ.

באופן כללי, לא בטוח שנכון להמשיך את הסיפור הרבה אחרי שאודום פוגש את אחותו. מבחינת סיפור קצר המפגש ביניים הוא נקודה מסוימת לסיים את הסיפור.
להמשיך אותו, מתחיל למתוח את זה מסיפור קצר למשהו ארוך יותר.
 
תודה על הביקורת הבונה.

- לגבי דונורה, גם אני לא מבין את המקום שלה בתמונה הגדולה. עם זאת, בתמונה הקטנה, דונורה היא הסיבה לכך שהסיפור קורה בכלל.
הקורא אמור להבין עם אודום את פרטי התצרף שמאחורי הסיבה לכך שהוא וחניכיו הגיעו דווקא לטורמגלין. יש סיבה לכך שהחלק הראשון מסתיים בשאלה של אודום לגבי הסיבה שדונורה נמצאת שם ולא עם הוריה. יכול להיות שהעניין יהיה ברור יותר כשאפרסם את כל הסיפור.

- לגבי המועדונים והגלישה, ניסיתי לא להתפזר על יותר מדי נושאים. יש הסבר מפושט של אודום בחלק השני לעניין הגלישה בחלק השני.

הבעיה שלי עם הסוף של האיחוד עם האחים שזה לא באמת סוף - ושום קו עלילה לא באמת נסגר. האפשרות האחרת היא להפוך את החצי השני לסיפור נפרד (זה אפשרי. הוא ארוך בערך כמו החצי הראשון.) אבל לא רציתי לחזור על מה שקרה עם הסיפורים באראגנדה.
 
[חוכמתם של הצעירים. היתקלות. הצעה לא צפויה.]

"אלודי וכסלר היא עוד אחת ההחלטות הסתומות של הממשלה בהוב."

הקיורא שעלו על הסוס בעקבות אחותו התגלו כמלאי דעות להפליא יחסית לגילם הצעיר. משהו אמר לאודום שהם לא היחידים שחושבים כך. כרזות קרועות קידמו את פניהם כשהתקדמו לעבר מכון וכסלר החדש. כנראה שעבודתם של המשווקים, שהורגשה מהכרזות הקרועות, לא הייתה מספיק חזקה כדי להגן עליהם מפני המון זועם שונא אמזונות.

"אתם יודעים שלא כל אישה לוחמת היא בהכרח אמזונה." העיר בלילה.

"אין כאן אשפי קרב." הסביר אית'ים "כך שאין צורך להחיות מוסד שכולם שכחו ממנו."

אותם צעירים שהיו מוכנים להתעמת עם אדוני הצבעים קודם. אודום לא היה בטוח אם יזהו אשפי קרב אם יתקלו בהם. בהחלט ייתכן שבאספסוף ששטף את פאתי טורמגלין היו אשפי קרב או, ליתר הדיוק, אשפיות קרב. האמזונות בילו המון זמן תחת השפעת הסומרים – ואשפי הקרב היו חלק מרכזי מתרבותם. אחרי הכל, גלישה הייתה טכס הבגרות שלהן. ושלושת הקיורא הללו היו גולשים.
אודום היה מבוגר מהם רק בכמה שנים.

"חוץ מזה, המשפחה שלי היא במקור מהוב." הבהיר בלילה את עמדתו לגבי פגיעה בכבוד.

"יש לך מבטא פראטי." אמר גרת'א "עם כל החיילים השמנים מהוב, אפשר לזהות מבטא."

"משום שגדלתי בפראטצט. המשפחה שלי הוצבה על ידי האנשים התלויים בפראטצט." הסביר בלילה וזעם ניכר בקולו לגבי העובדה שאזהרתו מקודם לא כובדה על ידי הפרחח.

"אני ובלילה עשינו הכל ביחד תמיד. אז כשהצטרפתי לאחווה השחורה, הוא בא אחריי." העירה יורוט. אודום יכל לחזות את הדבר המטופש הבא שהצעירים הללו יאמרו עכשיו.

"את האישה שלו, נכון?" שאל אית'ים "אחרי הכל, גבר ואישה לא יכולים להיות חברים. לא עד כדי כך."

"אני אח באחווה הזו." נקש אודום "ואחיה של דונורה. האם אתם רומזים - ?"

"אה, לא, לא," נדו שלושת הצעירים בראשיהם כאדם אחד "פשוט הסוס היה מגניב מאד. אין לנו כל עניין באחותך מעבר לכך שהיא חברה במועדון שלנו."

דונורה פרצה בצחוק והשתתקה. אודום חשד לגבי הסיבה כשראה את הליי עם חבריו. אודום שטף את הזיעה מעל פניו עם כפפותיו השחורות. אלה לא היו גולשים כמוהו, מקורים. הליי הביא אליהם את האחים השחורים המושחתים שגרלינסינד שלח העירה. שלח כדי למצוא את אחותו.

"עכשיו תשלמו לי ומבחינתי החוב סגור." אמר הליי לאחים השחורים שעיניהם בוערות. הם הביטו זה לעבר זה ונראה שהם שקלו אם להרוג אותו או לשלם לו. אחר משכו בכתפיהם ואחד מהם תפס בצווארו של הליי וניתק אותו מגופו. קוריה של הפטריה שהתיישבה במוחו היו עדיין שלמים כשראשו התגלגל על האדמה הרועדת מתחת לנעליהם.

"חשבתי שהמשימה שלכם בוטלה. אחרי הכל, האחווה יודעת שגרלינסינד בגד בה." נקש.

"גרלינסינד שייך לעבר. הוא קיבל הזדמנות אחת אחרונה להוכיח את ערכו בפני האדון. באנו בשבילך, אודום מלרות'ין." אמר מי שהצטייר כמנהיגם של רפאי האש, קולו מבחיל. אודום תפס שכל העניין היה להראות לאחווה השחורה שהם לא יכולים לשחק עם הגדולים במשחק שלהם. לחי לעד לא היה אכפת ממי שהוא פיתה לרשתו. הרשעות הזו הייתה... מבחילה.

בינתיים ראשו הכרות של הליי שלח קורים לעבר גופו חסר החיים. אודום לא הופתע. אחרי כל מה שראה, היה צפוי שהוא יקבל הצעה להצטרף אל הצד האפל. לפני שנקש, מנהיגם של רפאי האש המשיך ולומר: "עלייך לשכנע את אלודי וכסלר לתת את ברכתה לאדון. היא צאצאית של קרבין שאנור שהיה ראש המסדר של האדון לפני שנעשה לאדון. אם תצליח בכך, האדון יקבל אותך לשורותיו."

וראשו של הליי נפל על גופו. עיניו נעשו כחולות כגון הפטריה בראשו בטרם שבו לגונן. הוא לא יזוז בקרוב לפחות.

"ומה אם אני לא מעוניין?" נקש אודום.

"אז גרלינסינד ישרוד. אותה המשימה הוטלה גם עליו." אמר מנהיג רפאי האש בטרם נעלם עם אנשיו בעננה של אש וברקים. לדבר עם רפאי האש דרש את כל האומץ שהיה בו – גיבור אולי היה מנסה להושיע את האחים שנשברו ועתה בערו מבפנים על ידי הרפאים. אודום לא היה השוטה הזה.

בשם כל צבעיו של בראהה, אודום חשק את שפתיו. יורוט לא הייתה צריכה שיפקוד עליה. והרביצה בירכיה על הסוס לדהור בטירוף אל המכון. לפני שגרלינסינד יגבה קורבן נוסף. את אלודי וכסלר.
 
[סודות צורבים. משימה אחת. הקסם שכנגד הקסם.]

כדרכו של הזמן לפני אירועים חשובים, הוא התחיל לזחול.

"בשם האמנה, איך החי לעד מקדים את כולנו בצעד?!" הביעה יורוט את מה שכולם חשבו. כולם פרט לאודום. הוא נזכר בצופה בואת'יאני קטן שחטף מכות בחגיגות הנצחון אתמול.

"משום שאנשים לא יודעים שצריך לנעול את חלומותיהם." נקש אודום. הטבעת השמינית עברה על פניהם בסחרחורת של צבעים, ריחות וצלילים ועדיין הזמן הרגיש מזדחל לאיטו.

"זה אפשרי בכלל?" שאלה דונורה, מרימה גבה בהירה.

"כשהחי לעד נכנס לחלום של מישהו, כל הכח עובר לחולם. הוא יכול לגרש אותו משם. השאלה היא האם החולם יודע שזה אפשרי ואם הוא מספיק נחוש." הסביר אודום לבורים.

"כלומר מספיק שמישהו ינעל את החי לעד בחלום שלו ופטרנו את העולם ממנו." הציע אית'ים. אודום גם חשב שמשהו בכללים של המסע בחלומות די עקום כשהובהר שלא כך.

"כדי לנעול מישהו בחלום, אתה צריך לגעת בו. לעומת זאת, לחסום מישהו לא דורש זאת. אני מניח שמאז שהגעת, אנשים הספיקו לישון כמה פעמים." נקש אודום, מתוסכל משהו.

"דונורה נמצאת פה מתחילת שנת הלימודים." אמר גרת'א "היה לו מספיק זמן לעשות זאת. למה האחים השחורים לא חוסמים את החלומות שלהם?"

"משום שאנחנו מאמינים שהאמנה תגן עלינו." שיקר אודום. הוא סיפר לסבו על הרעיון. מעבר לכך, הוא לא חשב שהרבה מהאחים השחורים מבינים משהו בחוקי המסע בחלומות. במיוחד טיפוסים צרי אופקים כמו גרלינסינד.

"אחרי שהקרבתם את הלשון שלכם, הייתי מצפה שתעשה עבודה טובה יותר." אמר אית'ים. אודום הגיע כבר למסקנה שהוא היותר טיפש מבין שלושת הגולשים שבאו איתם.

ואז יורוט התחילה להאט את הסוס. הם התחילו להתקרב אל מקום מגוריה של המאמנת. אודום לא שאל את יורוט איך היא איתרה אותה. הפונדק שהופיע לפניהם היה מפואר יותר – מישהו החליף את ווי המתכת שחיברו את השלט "המקום הטוב." לפני כמה שנים. והפונדק נראה כאילו למישהו היה אכפת מאיך שהוא נראה. עם זאת, לעומת 'היד הרועדת', הוא לא התגלה כמקום מוגן במיוחד עם החיילים המוטלים על המרפסת חסרי הכרה. "אמרתי לכם שהחיילים הללו חסרי תועלת." אמר גרת'א. לא שאודום האשים אותם. משהו גרם לו להרגיש שגרלינסינד לא היה נאמן יותר לאמנה. הוא היה צריך להבין קודם. להסתיר משהו כזה היה בשלב מסוים בלתי אפשרי. אז הוא הזמין את רפאי האש למצודתו.

"הם נראים כאילו הפילו עליהם סלע." נקש אודום. הם ירדו מהסוס לצליל נשימותיהם העולות ויורדות של החיילים. אודום הבין משהו וסימן: "אני חושב שמנקודה זו אני והחניכים שלי אחתור למגע. אם ברחת עד לכאן, מילים מתוקות לא ישנו את דעת אביך."

"זו לא הסיבה." אמרה דונורה "האיש הפסיק עבורי אבא כשהבנתי שהוא מוכן להפוך גם את.. אמא. אצלי הוא עצר אבל... הבנתי שהוא נשא את אמי משום שהייתה אשתו של הבוגד. אז לקחתי את האווירון ועפתי לטורמגלין. בכנות, גם אני רוצה לראות אותו מת."

עד כה אודום חשב שדונורה דווקא מנסה להגן על אביה. גרלינסינד בטח ריחם על דונורה משום שחשב שהיא צעירה וקלה לשליטה, ובכן, גם בתו בנוסף לכל הסיבות שנמנו לעיל. לצערו, היא ברחה מהולסבאון. וכל הבגידה שלו התגלתה. התצרף הזה סירב להתחבר לו. אם דונורה שונאת את אביה, למה היא נתנה לאחים השחורים להבין משהו אחר לחלוטין ממה שקרה בפועל? ואז הוא הגיע למסקנה העצובה שדונורה הרגישה כלפי אביה את מה שהוא הרגיש כלפי סבו כשהאחרון התחתן עם האישה שאודום חיזר אחריה עד לאותו יום. הוא עדיין אהב אותו למרות זאת.

"נו, זה נראה כאילו סיפור האמבדולט חוזר על עצמו. לפחות אם תהיה איתנו בפנים, תוכל להשגיח עליה." הציעה יורוט. אודום לא ידע כמה הוא זועם על כל העניין עד שהנקודה הזו הועלתה. בגלל בניאטר רצוני שכעס עליו משום שהאיר את נבלת בנו חסרת התועלת מאחור, הוא הוגלה מפראטצט. זאביבון לחש לו שבניאטר רצוני רצח את סבו בעת קרב. ומעשה זה היה שפל יותר.

"אנחנו נתפצל." נקש אודום בנימה מזרת אימים "בלילה יישאר בחוץ עם אחותי."

"בסדר." אמר גרת'א "קצת שיקרנו לגבי הסיבה לעלייתנו. הורו עלינו להגן על אחותך."

אודום רכן מעל אחד החיילים השמנים ונקש על עורו המיוזע, "מי שעשה את זה לא נלחם. אתם תסיימו כמו החיילים הללו."

"האם לא חשבת שיש סיבה מסוימת שאחותך הצטרפה למועדון גולשים?" שאל אית'ים "יש לנו חסינות מסוימת מפני קסמים."

"בלילה, תשכנע אותם. יורוט, את נכנסת איתי." סימן אודום, מוצא את הדיון מייגע למדי. יכול להיות שהם חסינים לכל מה שיכולים להביא עליהם רפאי האש. הכח שעבד כאן היה דומה מדי לאמנה. הוא לא חשב שהם מוגנים. חוץ מזה, זו המשימה שלו, לא של הנערים.

ואז נשמע קולו הצלול של גבר, מצפונו בוהק כאילו מעולם לא השתמשו בו, "את חייבת להיות היגיונית. סדר העולם החדש והמשובח שנארוד – " הם קוראים זה לזה בשמות פרטיים, חמוד, ציין לעצמו אודום סיבה נוספת ברשימת הסיבות למה להרוג את האיש " – מבקש לכונן. עולם שלא יהיו בו רשע ולא יהיה בו חטא."

"זה אבא שלך?" שאל אית'ים, מגרד את ראשו, "אפילו אותי הוא לא מצליח לשכנע."

דונורה פשוט שלחה מרפק בפניו של אית'ים והפילה אותו בין החיילים. גרת'א וסינא – שאודום קלט שלא הוציא הגה כל הרכיבה שלהם – נשארו צמודים לדונורה בעוד שאית'ים פשוט מקים את עצמו מבין החיילים השמנים. אז מועדוני הגולשים הללו ממש הולכים אחרי שבטי האמאזונות. השלושה האלה בטח גלשו רק על הגל הראשון והיא על השלישי. חסל סדר התרפקות על הימים שבהם היה מתפאר באוזני יאפאטרה על רוחב ידיעותיו. הגיע הזמן לבצע משימה.

ואז הוא פרץ את הדלת לתוך האולם הראשי. אלודי וכסלר הייתה כבולה לרצפת האולם בגרסה יותר עדינה של מה שהפיל את החיילים בחוץ חסרי הכרה. גרלינסינד, גבוה קומה ובעל שיער שחור כחטאו בפני האחווה, קפץ את ידיו, המכוסות בכפפות חומות, לא שחורות, והתחיל למעוך. הוא בטח בנה על כך שהחי לעד מטורף מכדי להבחין אם הברכה ניתנה מרצון או אחרי עינויים ממושכים.

ואז העולם השחיר מסביבו בצורה מוזרה, ועם זאת, מוכרת לו מהגלישות. הפעם היו מסביבו קלפים, ערימות של קלפים מפוזרות בכל מקום.

"צבעיו של ברהה!" קרא אודום, מבחין שכפפותיו השחורות נעלמו, כשנכנס לבית המוחלט, "מה, בשם האמנה, קורה כאן?"

ואז הוא שמע קול, קול שלא שמע מאז שהורה לחניכים האחרים לשלוף כנגדו חרבות, "קח את הקלף החום, אודום. הוא שולט בכוחותיו החדשים של גרלינסינד. בשביל זה באת. זהו המקום שלנו, הבואת'יאנים."

ואודום צחק כשקלט שידע את סודם של הבואת'יאנים כל הזמן הזה. היו שם אלפים, לא, מיליונים, לא מיליארדים של קלפים, שכל אחד מהם עשה משהו שונה לחלוטין. לרגע בער באודום הרצון למצוא את הקלף ששלט בכוחות של אחיו השחורים עד שדחה אותו כליל. הייתה לו הרגשה שעליו לצאת מהמקום לפני שהוא יאבד את שפיותו. אחרי המון זמן, אודום מצא את הקלף החום. הוא חש את הכח ממלא אותו, פשוט ההבנה שהתכלית של הקיום היא כח, כמו שתכלית האמנה הייתה הגנה וטיפוח, ויכל להבין איך גרליסינד שונה. הוא יהיה חזק ממנו.
ואז הוא הפיל את הקלף החום ודרך עליו. הוא שומע באוזניו את עצמותיו של גרלינסינד מתפצחות תחת סוליית כף רגלו, את דמו זולג מאלפי נקבוביות בעורו ואותו לא מספיק לומר מילה בטרם מת סופית.

ואז הוא עמד באולם הראשי מול האפר שנותר מגופתו של גרלינסינד וקרס על הרצפה. המאמץ לא לתת לכל האפשרויות של בית המוחלט להסיט אותו מהמשימה התיש אותו. והתמונה האחרונה שתרדוף אותו לתוך מחוזות שנתו הרדופים הוא הכפפות השחורות מופיעות על ידיו של בלילה אחרי כל שנותיו כחניך. ואת אור האמנה ממלא את אודום אז.
 
חזרה
Top