אני לא בטוח לגבי הסיפור, ואני חושש כי הוא ארוך מדי. אני מתכנן לכתוב עוד סיפורים בהמשך, בעץ הזה, כי אני לא יכול לתמצת הכל לסיפור אחד. הסיפורים הבאים יתארו כנראה את המשך השתלשלות העלילה.
פרק 1: נפילת האב, עליית הבן
הרחבה המרכזית של העיירה לוגיסהאלה המתה מקולות האנשים שהתאספו בה. שולחנות העץ הארוכים שעמדו במרכזה בצורת ח' הדיפו ריח אורן ואלון, אך ריח הדגים, הבשר, מי הדבש והבירה גבר עליהם. כמה מספרי סיפורים זקנים התחרו במרכז הרחבה בדקלום סאגות עתיקות על אופה האדיר, איסל קוטל הענקים וסרדיק גרזן הדם. נתחי בשר ציד, בקר וחזירים היו מונחים על השולחנות, מתובלים בדבש ובחרדל, ולצידם נחו דגי סלומון ורודים וקנקני בירה ומי דבש. היארל קאנוט, שישב על כס עץ מגולף במרכז השולחן הראשי, הביט על החגיגה בחיוך בעודו מלטף את זקנו הבהיר, הקלוע בצמה יחידה. ''מה אתה אומר על האירוח שלי?'', שאל מנהיג השבט את הגבר שישב משמאלו, יארל סוון מגף הלוויתן, ששתה בירה מלוא הקרן מקרן שתייה כהה. ''אירוח מעולה'', אמר סוון, פניו המאדימות והולכות תחומות בזקן כהה קלוע כמזלג. הוא לגם עוד לגימה ארוכה מקרן השתייה, ומזג לעצמו מי דבש נוספים. ''מתי ה-היק-הטקס לכבוד אל האש?'', הוא שאל, לוגם ממי הדבש. ''לחיים'', אמר קאנוט, ושתה יחד איתו מחצית הקרן שיכר פירות יער. הוא חש את האלכוהול מחממם אותו, כאח בוערת בתוך הבטן. ''מחר, בערב. הירח המלא יימשך כמה ימים, ולא נבצע את הטקס שיכורים ככה'', סיים היארל, ולגם עוד מקרן השתייה.
האוכל על השולחנות החל להיגמר. הסועדים, שתויים לכל הפחות, החלו להתפזר לבקתותיהם. האורחים, בני שבט הסיגטרינגאס, הלכו לישון בבקתות מארחיהם. סוון וקאנוט, שני היארלים השיכורים, הלכו בצעדים מבולבלים מעט לעבר בית ראש השבט שעל ראש הצוק. נשותיהם-לכל אחד היו שתיים או שלוש-הלכו כנועות מאחוריהם, וליד כל אחת הלכו ילדיה.
היארלים נכנסו לבית ראש השבט, בקתה גדולה ומרווחת בראש הצוק שהשקיף על העיירה, והתיישבו בכסאות עץ. הם שוחחו בקולניות על בירה ולוויתנים, בעוד הנשים השכיבו את ילדיהן לישון על מזרני הקש. לבסוף החליט סוון ללכת ולעלות על משכבו, ובתנועת יד מרושלת הראה לו קאנוט את מקומו של מזרנו, ונשאר לשבת ליד שולחן העץ, בוהה בחוסר מעש בקיר העץ.
סוון הלך בצעדי שיכור לעבר מזרנו, כשלפתע הבחין בעיניו האדומות והפוזלות מעט באישה צעירה, נאה ובהירת שיער, שהניקה את בתה על מזרן קש בצד הבקתה ומלמלה בקול מתנגנן שיר ערש כלשהו על ספינה שיצאה לגלים. גלגלי מוחו של סוון היו חלודים מרוב בירה. הוא קרב אליה בצעד כושל, ואחז בה לפתע בכוח, מפיל את התינוקת על מזרן הקש. ''שלום לך, יפהפיה שלי'', אמר בעילגות, והתקרב אליה עוד יותר, הבל פיו מצחין מאלכוהול ובשר ודגים. ''קאנוט!'', צרחה האישה, והחלה לבעוט ולשרוט, והרימה ביד אחת את בתה מהמזרן. היארל שישב בצד הרים את עיניו לפתע. ''אל תיגע בהילדה שלי!'', צעק בקול מבולבל מעט, ובצעדים מקרטעים רץ לעבר סוון והנחית אגרוף בפרצופו. סוון הרפה מהילדה הצורחת והבועטת, ובעט בירכו של קאנוט בחוזקה-כנראה שהתכוון לפגוע במפשעתו, אך שיכורים לא מדייקים מאוד. קאנוט נאנק בכאב, והסתער בצעקה על היארל שמולו, נותן אגרוף בסנטרו. סוון צרח בכאב, וירק עליו... שן, ודם. היארל החל בהנחתת אגרופים על קאנוט, שהכ ה את סוון בעוצמה לא פחותה.
הצעקות העירו את כל הכפר. גברים ונערים שתויים נטלו חרבות סאקס קצרות, גרזנים וסתם סכינים וכלים חקלאיים, ורצו לעבר בית היארל לראות את המתרחש. סיגטרינגאס הגנו באומץ של שיכורים על מנהיגם סוון, וקואנינגאס הסתערו בצעקות עילגות בעקבות יארל קאנוט. חרבות סאקס הכו בגרזנים קצרים וארוכים, צעקות שיכורים נשמעו ודם הכתים את רצפת הבית ושטיחי העור. כמה מנשות היארלים-אלו שלא הניקו את תינוקותיהן, תפסו חרבות וגרזנים שנפלו לרצפה והסתערו להגן על בעליהן כמצופה מנשים טובות, מכות טוב בהרבה לעומת השיכורים. את'לסווית' אשת סוון פילסה דרך בסאקס מדמם, וסינת'רית' אשת קאנוט נראתה כסופה של שיער ארוך וכהה, שמלה מסתחררת וגרזן חד וקטלני.
הגברים השתויים הכו אלה באלה, ואחרי כרבע שעה התפזרה ההמולה. גברים פצועים, או הלומים מרוב אלכוהול, קרסו על הרצפה, ואחרים הלכו לביתם. נשים מהעיירה ששמו לב לשקט הלכו לבדוק מה קרה, והזדעזעו מהדם, הפצועים ועשר הגופות, החלו לחבוש את בעליהן וקרובי משפחתן. יארל סוון צלע, מדמם, לאחד המזרנים, וקרס עליו בעייפות. אחת מנשותיו, אתלפלדה, אצה לחבוש את פצעיו.
יארל קאנוט היה שרוע על שטיח עור דוב מלוכלך מדם, נושם בכבדות. בגדיו היו מלוכלכים מדם, וקרועים בכמה מקומות. אחת מנשותיו, אלפלאד, מיהרה לעברו עם תחבושות בד לבנות. האישה חומת השיער, שגילה לא עלה על 25, הורידה את חולצתו הקרועה, והזדעזעה למראה הפצעים המדממים העמוקים שבחזהו והחתך הארוך שבבטנו. דם זרם מהפצעים, ועיניו של היארל פלבלו בחוריהן. הוא נשם לאט מאוד, ומלמל שברי משפטים מקוטעים.
אלפלאד העבירה את ידה על חזהו המדמם של בעלה, דמעות עולות בעיניה. לא היה נראה כי יש תקווה להצילו. היא ליטפה את לחיו המדממת מחתך קטן, בוכה, דמעותיה מכתימות יחד עם הדם את זקנו הבהיר. למרות שלא נישאה ליארל, המבוגר ממנה ביותר מחמש שנים, מרצונה, היא הצטערה על מותו של אבי ילדיה ושל מי שבלעדיו... ייתכן ותישאר לגווע בחורף.
נשות סוון ונשות קאנוט התכנסו סביב בעליהן, כלביאות סביב אריה פצוע. נשותיו של היארל מגף הלוויתן התרוצצו בבהילות, חובשות, ואחת מהן יצאה לקרוא למרפאת של העיירה, איאלסווית' הזקנה. ילדיו של סוון נראו מתוחים.
שלוש נשותיו של קאנוט התכנסו סביבו יחד עם ילדיהן, בדממה שהופרה רק בבכי שקט. הילדה, אשתו הצעירה, בהירת השיער, נעצה מבט נוטף שנאה בסוון הפצוע ומלמלה קללות ארסיות בעודה מיניקה את בתה התינוקת. אלפלאד הלבישה את היארל המת בכותונת רקומה אדומה והניחה חרב סאקס על חזהו. סית'רית', עדיין אוחזת בגרזן, שרה עם בנה ובתה שיר קינה לוחש. אתלוולף, בנו הבכור בן ה-16, הניח יד על חזהו של אביו ועל חרב הסאקס הדביקה מדם. אני אנקום, אבא, אמר בלבו. אני אנקום. אני מבטיח לך. אני לא אאכזב אותך...
אתלוולף ישב על כיסא עץ מגולף בבית היארל, משקיף על השמש השוקעת על גלי ים הצפון. בית היארל עמד על צוק היורד לים, ולמורדות הצוק ובחוף עמדו בקתות אנשי השבט, מוקפות גדר עץ עבה. ראשו של הנער בן ה-16, ששפמו הבהיר היה עדין קצר, היה טרוד במחשבות. עברו שבועיים מאז שאביו נהרג בקטטה. איזה סוף לא ראוי לאדם שכמותו, חשב אתלוולף. הוא ידע שבקרוב יצטרך לנקום את מות אביו, והיא מילאה אותו שמחה ודאגה גם יחד. הוא יצטרך להוכיח את היותו מלך ראוי, ובן ראוי.
חלק מהבעיות שהתעוררו עם מות אביו אתלוולף פתר, לשביעות רצונו. הילדה ואלפלאד, נשותיו האחרות של אביו, היו עדיין רעננות, פוריות וצעירות, והוא חיזק היטב את מעמדו כשהשיא אותן לברסרקר וולפיר ''דוב הדם'' ולספן המופלא רגנאר ''סוס הגלים''. העם הכיר בו כיארל, אך אתלוולף ידע שהוא צריך לנקום את נקמת אביו או שיוקע במהרה כפחדן ויופל.
הוא חש לפתע מגע יד חמה על ידו, שנחה על שולחן העץ. הוא הפנה את מבטו מקרני השמש האחרונות ליד, וממנה לפניה של אשתו הטריה, עדיין. גונהילד הייתה מבוגרת ממנו בשנה, ושערה הבהיר מסגר פנים נאות-אם כי אתלוולף ראה טובות ממנה. הוא נישא לה לפני כמה חודשים, במהלך פוליטי של אביו כדי לכרות ברית עם תורוואלד הראלדסון, היארל של הואפינגאס. ''גונהילד?'', שאל, מניח את ידו על ידה הרכה של הנערה. ''אתה...'', היא שאלה. ''אתה תחזור בשלום מהפשיטה הזו, נכון?''. היא ליטפה את בטנה, שעדיין הייתה קטנה, אך שניהם ידעו למה היא מתכוונת. היארל הצעיר ידע שאם תיוולד בת, והוא ימות בקרב, זו תהיה סוגיית ירושה בעייתית מאוד-הוא רצה שבנו ישב על הכס אחריו, ולא אחיו. ''אני אחזור בשלום, גונהילד'', הוא הרגיע אותה, מלטף את ידה. ''נצא עם רדת הלילה, נסתער על העיירה שלהם ללא לפידים. ניקח כמה שיותר לעבדות, נשיג שלל רב ונחזיר את סוון הארור להלהיים, עם הלוויתנים שלו''. גונהילד נרגעה, או לפחות כך סיפרו ליארל עיניה ודופק ליבה. ''אני... אני שמחה'', היא אמרה. אתלוולף הידק את אחיזתו בידה, משך אותה, ונישק אותה נשיקה קצרה על שפתיה. ''יהיה בסדר'', אמר לה. ''נצא מחר בלילה, ונחזור מחרתיים''.
השמש שקעה על הים הצפוני, על לוגיסהאלה ועל היערות שמעבר לה. כמה עשרות ספינות נהר ארוכות יצאו מנמל העיירה, חותרות בשקט בגלים. 600 לוחמים הסתתרו על סיפוניהן, מתלחששים בקול שלא עלה על רעש הגלים המתנפצים על החוף. על ירכם השמאלית הם נשאו חרבות סאקס קצרות, ובידיהם אחזו מגני עץ צבועים וגרזנים ליד אחת ולשתיים. קסדות נורדיות הגנו על ראשיהם, וגרבי צמר עבים, מלופפים ברצועות עור, כיסו על רגליהם. הצי חתר וחתר, רק הירח והכוכבים מהווים לו למאור. לבסוף, הבחין אתלוולף באורות מדורה בעומק היבשה. ''חתרו לשם!'', קרא היארל הצעיר לספינות, מצביע בגרזינו לעבר העיירה. ספינות הדרקאר עלו על החוף, והלוחמים ירדו מהן חרש. הירח עמד גבוה בשמים, כשהלוחמים בני הקואנינגאס הגיעו לבסוף, אחרי צעדה ארוכה, לעיירתו של היארל סוון.
הארלהיים, עיירתם של הזיגטרינגאס, הייתה בנויה על כמה גבעות, ובעל הגבעה הגבוהה ביותר התנוססה גדר עץ עבה, ומאחוריה בית היארל. כמה מדורות דלקו בעיירה, אך רובה הייתה שקועה בלילה ובשינה. הלוחמים התקרבו אליה בשקט מירבי, לא מרעישים יותר מזאב בשדות. אתלוולף צעד בראשם, סוקר את העיירה. האדרנלין וההתרגשות גאו בו. סוף סוף הוא עומד לנקום את נקמת אביו... להיות בן ראוי, מלך ראוי, גבר ראוי.
אתלוולף כינס סביבו את אציליו הנאמנים-ווידוקינד, וולפסטאן ואיאדוואלד; את ההאוסקארלים, שומרי ראשו הנאמנים עטויי השריון, ואת הברסרקרים לובשי פרוות הזאב והדוב. ''איאדוואלד'', אמר היארל, ''אתה תצא עם רבע מהלוחמים לכיוון הגבעה ההיא'', הוא הצביע לעבר אחת מהגבעות עליהן הייתה בנויה העיר. ''וולפסטאן, תצא עם עוד רבע לעבר הזאת שם. ווידוקינד, אני סומך עליך שתכבוש את הגבעה הזו ותאבטח אותה. שלל הביזה בכל גבעה ובבקתות הסמוכות לה הוא שלכם ושל לוחמיכם. האוסקרלים נאמנים, ברסרקרים עזי נפש, בואו איתי. אנחנו נצא לנקום את נקמת אבי. קדימה לגבעת היארל!''. במילים אלה החל אתלוולף בריצה שקטה ככל הניתן לעבר הגבעה המרכזית. הברסרקרים רצו בעקבותיו, ואחריהם באו ההאוסקרלים, אוחזים גרזנים דו ידניים.
אחרי כמה דקות הגיעו אתלוולף ולוחמיו לגבעת היארל. הוא לא הביט לצדדים בזמן הריצה, אך כשהביט, מתנשף, בגבעות ראה שווידוקינד, איאדוואלד ווולפסטאן כבר התקיפו, ושהגברים העייפים והחצי עירומים שקמו לקראתם לא שקולים להם. שריפות נראו פה ושם, וצרחות הדהדו. מרוצה ותאב נקמה, הוא הידק את אחיזתו בגרזנו. ''קדימה!'', אמר, והמשיך בריצה לעבר בית היארל.
הדלת הייתה נעולה במנעול עץ, אך מכה מגרזינו של אחד ההאוסקרלים פרצה אותה. ''סוון מגף הלוויתן!'', קרא אתלוולף בקול רועם. ''הגעתי''. רעש קל של דלתות נסגרות ונפתחות נשמע, ואחריו קול צעדים על רצפת העץ. סוון בא להילחם.
היארל מגף הלוויתן עטה עליו רק כותונת לילה לבנה ופשוטה, ללא דבר מתחתיה, וחבל קשור ברישול כרך אותה סביב מותניו. בחבל הייתה נעוצה חרב סאקס קצרה, ובידיו אחז סוון מגן עץ צבוע וגרזן. זקנו ושערו היו פרועים, וקסדה נורדית מעוטרת הגנה על ראשו. לרגליו היו נעולות מגפי עור, שרק לאצילים היו-אחת שחורה מעור פרה, והשנייה אפורה ומבריקה, מעור לוויתן. הוא הביט באתלוולף במבט מעורפל, אך למרבה ההפתעה לא ניכרה בו שמץ עייפות. ''כזו חוצפה'', אמר סוון, ''להעיר יארל משנתו, עוד לא ראיתי. ובכן, יארל אתלוולף קאנוטסון, באת להילחם מולי? אתה עטוי שריון, ו... מכנסיים... ואני כאן עומד מולך בשיער פרוע וכותונת לילה. זה לא יהיה קרב ראוי לשמו''. ''אתה מוזמן להתאבד'', אמר אתלוולף בשלווה מזויפת, שהסתירה את להט הנקמה שבער בלבו. ''או למות כפחדן או כאישה. הארלהיים בוערת עתה, נבזזת בידי לוחמי. אין לך ברירות רבות''. ''אני מבין'', אמר היארל סוון במה שנראה כשלווה. ''אני דורש, אם כן, שני דברים-אתם לא תגעו לרעה בנשותי ובילדי, ושאתה'', הוא הצביע על אתלוולף, ''תוריד מעצמך את השריון. אנו נילחם כשווים''. היארל הצעיר מלוגיסהאלה הרהר בהצעת מגף הלוויתן. הוא השתוקק להרוג את סוון, אך חוקי הכבוד היו ברורים וידועים לכל. אתלוולף רצה לנקום בכבוד, בקרב הוגן ומפואר. ''אני מסכים''.
אתלוולף פשט מעליו את שריון השרשראות, ונותר עטוי בטוניקת הצמר שלו. סוון הוליך אותו החוצה, לרחבה שמול בית היארל, ואת הזירה ציין מעגל הברסרקרים וההאוסקארלים שהקיף אותם. עיניו של הנער בערו בשנאה לוהטת. היריבים שלפו את גרזניהם, ונעמדו בהיכון. ''שהאלים יהיו עם החזק והראוי ביותר'', אמר אחד ההאוסקארלים, אתלרד. ''הילחמו!''.
האויבים נעו במעגל, כרקדנים של ריקוד קטלני, מחפשים נקודות תורפה במגננה של האויב. לפתע, הניף הנער את גרזינו והנחית אותו לעבר מגף הלוויתן, אך הלה התחמק ממנו בזריזות גמלונית, הודף את המכה עם מגינו. סוון מיהר במכה משלו, שהנער הצליח להדוף, אם כי סדק קטן נבקע במגינו. עיניו של אתלוולף בערו, והוא שב והנחית את גרזינו לעבר כתפו של סוון, ועוד פעם, ועוד פעם. היארל המבוגר הדף את הראשונה, אך השניה סדקה את מגינו והשלישית חרצה בו בקע, כאצבע רוחבו ואורכו. סוון הניף את מגינו, כמתכוון להכות בפני הנער עם מגינו.
התחבולה עבדה, ואתלוולף התכופף לשבריר שנייה כדי להינצל מהמכה. אך סוון החטיא. המגן הכה את הנער בקסדתו בעוצמה שגרמה לו לכאב ראש, וכנראה גם לחבורה-לא היה לו פנאי לבדוק זאת. אך גרזנו של מגף הלוויתן פספס את היארל הצעיר, וננעץ באדמה לפחות משניה. השניה הזו הספיקה לאתלוולף כדי להכות לעבר היארל בגרזינו. סוון הצליח להדוף את המכה, אך הבקע שבמגינו העמיק עד שחדר את כולו, וגדל, מוציא את המגן מכלל שימוש. סוון מיהר להשליך את המגן ההרוס, והסתער לעבר הנער, אוחז בגרזן בשתי ידיו.
היארל המבוגר הכה לעבר זה הצעיר, אך אתלוולף הדף את המכה במגינו-במחיר המגן. הגרזן ננעץ עמוק במגן, עמוק מכדי להוציאו בזמן המועט שעמד לרשותו של סוון בקרב. הוא הרפה מהגרזן, והלך במהירות כמה צעדים אחורה. היארל הצעיר דרך את רגליו, והסתער לעבר סוון חסר המגן והנשק.
סוון הצליח להתחמק מאתלוולף, בקושי, אך לפתע הוא ראה כי האלים ממש שלחו לו הזדמנות. הוא מיהר לתפוס בזרועו של הנער, משך אותו והפיל אותו לקרקע. הגרזן נפל הצידה, אך לסוון לא היה פנאי לכך. הוא הנחית לפניו של היארל הצעיר אגרוף. ועוד אגרוף...
אתלוולף, מלא אדרנלין אך גם דואב ועייף, שם לב לפתע שסוון שכח בלהט הקרב מהסאקס שלו. הוא מיהר לשלוף את הסאקס שלו עצמו, והדף מכת אגרוף של היארל המבוגר. הוא דקר לעבר כתפו-לא היה לו הרבה מרחב לדקירה או הנפה טובות-והצליח להפוך את סוון הפצוע. היארל הצעיר שב ודקר לעבר סוון, וליתר ביטחון הניף את חרבו, וערף את ראשו. דם פרץ מהפצעים, ואתלוולף התחלחל מכך, נסוג צעד אחורה, וניקה את הסאקס שלו מדם היריב. ''הוא היה לוחם טוב'', אמר אתלוולף. ''אבל שתיין גדול. וזה מה שהביא עליו את המצב הזה...''. הוא נכנס לבית היארל, פצוע ודואב. ''היי, נשים וילדים!'', קרא לעבר 2 נשים, בנות 25 ו-40 בערך, שהשתופפו בפינה רועדות, מגוננות על עשר ילדיהן. אף שידע מה ביכולתו לעשות כעת, הוא מנע בעצמו את התענוג. הוא הבטיח לסוון שיניח להן ולילדיהן, וגבר ולוחם אמיתי עומד בהבטחותיו. ''אתם משוחררים'', אמר. ''אתן משוחררות. לכו, ולוחמי לא יגעו בכן. אין לי אחריות על הרעב, הקור, חיות הטרף או שבטים אחרים''. הנשים המשיכו לרעוד בפינה. אחת צעירה דמעה, וכמה ילדים פרצו בבכי קולני. ''לכו!'', נבח אתלוולף בשנית, והן קמו רועדות, אספו את ילדיהן ורצו מהבקתה. אתלוולף יצא לרחבה, שוב אל גופת סוון. הוא שלף את חרבו של המת. ''אבא'', אמר בשקט. ''נקמתי את נקמתך''. הוא נעץ את החרב בחזהו של סוון.
פרק 1: נפילת האב, עליית הבן
הרחבה המרכזית של העיירה לוגיסהאלה המתה מקולות האנשים שהתאספו בה. שולחנות העץ הארוכים שעמדו במרכזה בצורת ח' הדיפו ריח אורן ואלון, אך ריח הדגים, הבשר, מי הדבש והבירה גבר עליהם. כמה מספרי סיפורים זקנים התחרו במרכז הרחבה בדקלום סאגות עתיקות על אופה האדיר, איסל קוטל הענקים וסרדיק גרזן הדם. נתחי בשר ציד, בקר וחזירים היו מונחים על השולחנות, מתובלים בדבש ובחרדל, ולצידם נחו דגי סלומון ורודים וקנקני בירה ומי דבש. היארל קאנוט, שישב על כס עץ מגולף במרכז השולחן הראשי, הביט על החגיגה בחיוך בעודו מלטף את זקנו הבהיר, הקלוע בצמה יחידה. ''מה אתה אומר על האירוח שלי?'', שאל מנהיג השבט את הגבר שישב משמאלו, יארל סוון מגף הלוויתן, ששתה בירה מלוא הקרן מקרן שתייה כהה. ''אירוח מעולה'', אמר סוון, פניו המאדימות והולכות תחומות בזקן כהה קלוע כמזלג. הוא לגם עוד לגימה ארוכה מקרן השתייה, ומזג לעצמו מי דבש נוספים. ''מתי ה-היק-הטקס לכבוד אל האש?'', הוא שאל, לוגם ממי הדבש. ''לחיים'', אמר קאנוט, ושתה יחד איתו מחצית הקרן שיכר פירות יער. הוא חש את האלכוהול מחממם אותו, כאח בוערת בתוך הבטן. ''מחר, בערב. הירח המלא יימשך כמה ימים, ולא נבצע את הטקס שיכורים ככה'', סיים היארל, ולגם עוד מקרן השתייה.
האוכל על השולחנות החל להיגמר. הסועדים, שתויים לכל הפחות, החלו להתפזר לבקתותיהם. האורחים, בני שבט הסיגטרינגאס, הלכו לישון בבקתות מארחיהם. סוון וקאנוט, שני היארלים השיכורים, הלכו בצעדים מבולבלים מעט לעבר בית ראש השבט שעל ראש הצוק. נשותיהם-לכל אחד היו שתיים או שלוש-הלכו כנועות מאחוריהם, וליד כל אחת הלכו ילדיה.
היארלים נכנסו לבית ראש השבט, בקתה גדולה ומרווחת בראש הצוק שהשקיף על העיירה, והתיישבו בכסאות עץ. הם שוחחו בקולניות על בירה ולוויתנים, בעוד הנשים השכיבו את ילדיהן לישון על מזרני הקש. לבסוף החליט סוון ללכת ולעלות על משכבו, ובתנועת יד מרושלת הראה לו קאנוט את מקומו של מזרנו, ונשאר לשבת ליד שולחן העץ, בוהה בחוסר מעש בקיר העץ.
סוון הלך בצעדי שיכור לעבר מזרנו, כשלפתע הבחין בעיניו האדומות והפוזלות מעט באישה צעירה, נאה ובהירת שיער, שהניקה את בתה על מזרן קש בצד הבקתה ומלמלה בקול מתנגנן שיר ערש כלשהו על ספינה שיצאה לגלים. גלגלי מוחו של סוון היו חלודים מרוב בירה. הוא קרב אליה בצעד כושל, ואחז בה לפתע בכוח, מפיל את התינוקת על מזרן הקש. ''שלום לך, יפהפיה שלי'', אמר בעילגות, והתקרב אליה עוד יותר, הבל פיו מצחין מאלכוהול ובשר ודגים. ''קאנוט!'', צרחה האישה, והחלה לבעוט ולשרוט, והרימה ביד אחת את בתה מהמזרן. היארל שישב בצד הרים את עיניו לפתע. ''אל תיגע בהילדה שלי!'', צעק בקול מבולבל מעט, ובצעדים מקרטעים רץ לעבר סוון והנחית אגרוף בפרצופו. סוון הרפה מהילדה הצורחת והבועטת, ובעט בירכו של קאנוט בחוזקה-כנראה שהתכוון לפגוע במפשעתו, אך שיכורים לא מדייקים מאוד. קאנוט נאנק בכאב, והסתער בצעקה על היארל שמולו, נותן אגרוף בסנטרו. סוון צרח בכאב, וירק עליו... שן, ודם. היארל החל בהנחתת אגרופים על קאנוט, שהכ ה את סוון בעוצמה לא פחותה.
הצעקות העירו את כל הכפר. גברים ונערים שתויים נטלו חרבות סאקס קצרות, גרזנים וסתם סכינים וכלים חקלאיים, ורצו לעבר בית היארל לראות את המתרחש. סיגטרינגאס הגנו באומץ של שיכורים על מנהיגם סוון, וקואנינגאס הסתערו בצעקות עילגות בעקבות יארל קאנוט. חרבות סאקס הכו בגרזנים קצרים וארוכים, צעקות שיכורים נשמעו ודם הכתים את רצפת הבית ושטיחי העור. כמה מנשות היארלים-אלו שלא הניקו את תינוקותיהן, תפסו חרבות וגרזנים שנפלו לרצפה והסתערו להגן על בעליהן כמצופה מנשים טובות, מכות טוב בהרבה לעומת השיכורים. את'לסווית' אשת סוון פילסה דרך בסאקס מדמם, וסינת'רית' אשת קאנוט נראתה כסופה של שיער ארוך וכהה, שמלה מסתחררת וגרזן חד וקטלני.
הגברים השתויים הכו אלה באלה, ואחרי כרבע שעה התפזרה ההמולה. גברים פצועים, או הלומים מרוב אלכוהול, קרסו על הרצפה, ואחרים הלכו לביתם. נשים מהעיירה ששמו לב לשקט הלכו לבדוק מה קרה, והזדעזעו מהדם, הפצועים ועשר הגופות, החלו לחבוש את בעליהן וקרובי משפחתן. יארל סוון צלע, מדמם, לאחד המזרנים, וקרס עליו בעייפות. אחת מנשותיו, אתלפלדה, אצה לחבוש את פצעיו.
יארל קאנוט היה שרוע על שטיח עור דוב מלוכלך מדם, נושם בכבדות. בגדיו היו מלוכלכים מדם, וקרועים בכמה מקומות. אחת מנשותיו, אלפלאד, מיהרה לעברו עם תחבושות בד לבנות. האישה חומת השיער, שגילה לא עלה על 25, הורידה את חולצתו הקרועה, והזדעזעה למראה הפצעים המדממים העמוקים שבחזהו והחתך הארוך שבבטנו. דם זרם מהפצעים, ועיניו של היארל פלבלו בחוריהן. הוא נשם לאט מאוד, ומלמל שברי משפטים מקוטעים.
אלפלאד העבירה את ידה על חזהו המדמם של בעלה, דמעות עולות בעיניה. לא היה נראה כי יש תקווה להצילו. היא ליטפה את לחיו המדממת מחתך קטן, בוכה, דמעותיה מכתימות יחד עם הדם את זקנו הבהיר. למרות שלא נישאה ליארל, המבוגר ממנה ביותר מחמש שנים, מרצונה, היא הצטערה על מותו של אבי ילדיה ושל מי שבלעדיו... ייתכן ותישאר לגווע בחורף.
נשות סוון ונשות קאנוט התכנסו סביב בעליהן, כלביאות סביב אריה פצוע. נשותיו של היארל מגף הלוויתן התרוצצו בבהילות, חובשות, ואחת מהן יצאה לקרוא למרפאת של העיירה, איאלסווית' הזקנה. ילדיו של סוון נראו מתוחים.
שלוש נשותיו של קאנוט התכנסו סביבו יחד עם ילדיהן, בדממה שהופרה רק בבכי שקט. הילדה, אשתו הצעירה, בהירת השיער, נעצה מבט נוטף שנאה בסוון הפצוע ומלמלה קללות ארסיות בעודה מיניקה את בתה התינוקת. אלפלאד הלבישה את היארל המת בכותונת רקומה אדומה והניחה חרב סאקס על חזהו. סית'רית', עדיין אוחזת בגרזן, שרה עם בנה ובתה שיר קינה לוחש. אתלוולף, בנו הבכור בן ה-16, הניח יד על חזהו של אביו ועל חרב הסאקס הדביקה מדם. אני אנקום, אבא, אמר בלבו. אני אנקום. אני מבטיח לך. אני לא אאכזב אותך...
אתלוולף ישב על כיסא עץ מגולף בבית היארל, משקיף על השמש השוקעת על גלי ים הצפון. בית היארל עמד על צוק היורד לים, ולמורדות הצוק ובחוף עמדו בקתות אנשי השבט, מוקפות גדר עץ עבה. ראשו של הנער בן ה-16, ששפמו הבהיר היה עדין קצר, היה טרוד במחשבות. עברו שבועיים מאז שאביו נהרג בקטטה. איזה סוף לא ראוי לאדם שכמותו, חשב אתלוולף. הוא ידע שבקרוב יצטרך לנקום את מות אביו, והיא מילאה אותו שמחה ודאגה גם יחד. הוא יצטרך להוכיח את היותו מלך ראוי, ובן ראוי.
חלק מהבעיות שהתעוררו עם מות אביו אתלוולף פתר, לשביעות רצונו. הילדה ואלפלאד, נשותיו האחרות של אביו, היו עדיין רעננות, פוריות וצעירות, והוא חיזק היטב את מעמדו כשהשיא אותן לברסרקר וולפיר ''דוב הדם'' ולספן המופלא רגנאר ''סוס הגלים''. העם הכיר בו כיארל, אך אתלוולף ידע שהוא צריך לנקום את נקמת אביו או שיוקע במהרה כפחדן ויופל.
הוא חש לפתע מגע יד חמה על ידו, שנחה על שולחן העץ. הוא הפנה את מבטו מקרני השמש האחרונות ליד, וממנה לפניה של אשתו הטריה, עדיין. גונהילד הייתה מבוגרת ממנו בשנה, ושערה הבהיר מסגר פנים נאות-אם כי אתלוולף ראה טובות ממנה. הוא נישא לה לפני כמה חודשים, במהלך פוליטי של אביו כדי לכרות ברית עם תורוואלד הראלדסון, היארל של הואפינגאס. ''גונהילד?'', שאל, מניח את ידו על ידה הרכה של הנערה. ''אתה...'', היא שאלה. ''אתה תחזור בשלום מהפשיטה הזו, נכון?''. היא ליטפה את בטנה, שעדיין הייתה קטנה, אך שניהם ידעו למה היא מתכוונת. היארל הצעיר ידע שאם תיוולד בת, והוא ימות בקרב, זו תהיה סוגיית ירושה בעייתית מאוד-הוא רצה שבנו ישב על הכס אחריו, ולא אחיו. ''אני אחזור בשלום, גונהילד'', הוא הרגיע אותה, מלטף את ידה. ''נצא עם רדת הלילה, נסתער על העיירה שלהם ללא לפידים. ניקח כמה שיותר לעבדות, נשיג שלל רב ונחזיר את סוון הארור להלהיים, עם הלוויתנים שלו''. גונהילד נרגעה, או לפחות כך סיפרו ליארל עיניה ודופק ליבה. ''אני... אני שמחה'', היא אמרה. אתלוולף הידק את אחיזתו בידה, משך אותה, ונישק אותה נשיקה קצרה על שפתיה. ''יהיה בסדר'', אמר לה. ''נצא מחר בלילה, ונחזור מחרתיים''.
השמש שקעה על הים הצפוני, על לוגיסהאלה ועל היערות שמעבר לה. כמה עשרות ספינות נהר ארוכות יצאו מנמל העיירה, חותרות בשקט בגלים. 600 לוחמים הסתתרו על סיפוניהן, מתלחששים בקול שלא עלה על רעש הגלים המתנפצים על החוף. על ירכם השמאלית הם נשאו חרבות סאקס קצרות, ובידיהם אחזו מגני עץ צבועים וגרזנים ליד אחת ולשתיים. קסדות נורדיות הגנו על ראשיהם, וגרבי צמר עבים, מלופפים ברצועות עור, כיסו על רגליהם. הצי חתר וחתר, רק הירח והכוכבים מהווים לו למאור. לבסוף, הבחין אתלוולף באורות מדורה בעומק היבשה. ''חתרו לשם!'', קרא היארל הצעיר לספינות, מצביע בגרזינו לעבר העיירה. ספינות הדרקאר עלו על החוף, והלוחמים ירדו מהן חרש. הירח עמד גבוה בשמים, כשהלוחמים בני הקואנינגאס הגיעו לבסוף, אחרי צעדה ארוכה, לעיירתו של היארל סוון.
הארלהיים, עיירתם של הזיגטרינגאס, הייתה בנויה על כמה גבעות, ובעל הגבעה הגבוהה ביותר התנוססה גדר עץ עבה, ומאחוריה בית היארל. כמה מדורות דלקו בעיירה, אך רובה הייתה שקועה בלילה ובשינה. הלוחמים התקרבו אליה בשקט מירבי, לא מרעישים יותר מזאב בשדות. אתלוולף צעד בראשם, סוקר את העיירה. האדרנלין וההתרגשות גאו בו. סוף סוף הוא עומד לנקום את נקמת אביו... להיות בן ראוי, מלך ראוי, גבר ראוי.
אתלוולף כינס סביבו את אציליו הנאמנים-ווידוקינד, וולפסטאן ואיאדוואלד; את ההאוסקארלים, שומרי ראשו הנאמנים עטויי השריון, ואת הברסרקרים לובשי פרוות הזאב והדוב. ''איאדוואלד'', אמר היארל, ''אתה תצא עם רבע מהלוחמים לכיוון הגבעה ההיא'', הוא הצביע לעבר אחת מהגבעות עליהן הייתה בנויה העיר. ''וולפסטאן, תצא עם עוד רבע לעבר הזאת שם. ווידוקינד, אני סומך עליך שתכבוש את הגבעה הזו ותאבטח אותה. שלל הביזה בכל גבעה ובבקתות הסמוכות לה הוא שלכם ושל לוחמיכם. האוסקרלים נאמנים, ברסרקרים עזי נפש, בואו איתי. אנחנו נצא לנקום את נקמת אבי. קדימה לגבעת היארל!''. במילים אלה החל אתלוולף בריצה שקטה ככל הניתן לעבר הגבעה המרכזית. הברסרקרים רצו בעקבותיו, ואחריהם באו ההאוסקרלים, אוחזים גרזנים דו ידניים.
אחרי כמה דקות הגיעו אתלוולף ולוחמיו לגבעת היארל. הוא לא הביט לצדדים בזמן הריצה, אך כשהביט, מתנשף, בגבעות ראה שווידוקינד, איאדוואלד ווולפסטאן כבר התקיפו, ושהגברים העייפים והחצי עירומים שקמו לקראתם לא שקולים להם. שריפות נראו פה ושם, וצרחות הדהדו. מרוצה ותאב נקמה, הוא הידק את אחיזתו בגרזנו. ''קדימה!'', אמר, והמשיך בריצה לעבר בית היארל.
הדלת הייתה נעולה במנעול עץ, אך מכה מגרזינו של אחד ההאוסקרלים פרצה אותה. ''סוון מגף הלוויתן!'', קרא אתלוולף בקול רועם. ''הגעתי''. רעש קל של דלתות נסגרות ונפתחות נשמע, ואחריו קול צעדים על רצפת העץ. סוון בא להילחם.
היארל מגף הלוויתן עטה עליו רק כותונת לילה לבנה ופשוטה, ללא דבר מתחתיה, וחבל קשור ברישול כרך אותה סביב מותניו. בחבל הייתה נעוצה חרב סאקס קצרה, ובידיו אחז סוון מגן עץ צבוע וגרזן. זקנו ושערו היו פרועים, וקסדה נורדית מעוטרת הגנה על ראשו. לרגליו היו נעולות מגפי עור, שרק לאצילים היו-אחת שחורה מעור פרה, והשנייה אפורה ומבריקה, מעור לוויתן. הוא הביט באתלוולף במבט מעורפל, אך למרבה ההפתעה לא ניכרה בו שמץ עייפות. ''כזו חוצפה'', אמר סוון, ''להעיר יארל משנתו, עוד לא ראיתי. ובכן, יארל אתלוולף קאנוטסון, באת להילחם מולי? אתה עטוי שריון, ו... מכנסיים... ואני כאן עומד מולך בשיער פרוע וכותונת לילה. זה לא יהיה קרב ראוי לשמו''. ''אתה מוזמן להתאבד'', אמר אתלוולף בשלווה מזויפת, שהסתירה את להט הנקמה שבער בלבו. ''או למות כפחדן או כאישה. הארלהיים בוערת עתה, נבזזת בידי לוחמי. אין לך ברירות רבות''. ''אני מבין'', אמר היארל סוון במה שנראה כשלווה. ''אני דורש, אם כן, שני דברים-אתם לא תגעו לרעה בנשותי ובילדי, ושאתה'', הוא הצביע על אתלוולף, ''תוריד מעצמך את השריון. אנו נילחם כשווים''. היארל הצעיר מלוגיסהאלה הרהר בהצעת מגף הלוויתן. הוא השתוקק להרוג את סוון, אך חוקי הכבוד היו ברורים וידועים לכל. אתלוולף רצה לנקום בכבוד, בקרב הוגן ומפואר. ''אני מסכים''.
אתלוולף פשט מעליו את שריון השרשראות, ונותר עטוי בטוניקת הצמר שלו. סוון הוליך אותו החוצה, לרחבה שמול בית היארל, ואת הזירה ציין מעגל הברסרקרים וההאוסקארלים שהקיף אותם. עיניו של הנער בערו בשנאה לוהטת. היריבים שלפו את גרזניהם, ונעמדו בהיכון. ''שהאלים יהיו עם החזק והראוי ביותר'', אמר אחד ההאוסקארלים, אתלרד. ''הילחמו!''.
האויבים נעו במעגל, כרקדנים של ריקוד קטלני, מחפשים נקודות תורפה במגננה של האויב. לפתע, הניף הנער את גרזינו והנחית אותו לעבר מגף הלוויתן, אך הלה התחמק ממנו בזריזות גמלונית, הודף את המכה עם מגינו. סוון מיהר במכה משלו, שהנער הצליח להדוף, אם כי סדק קטן נבקע במגינו. עיניו של אתלוולף בערו, והוא שב והנחית את גרזינו לעבר כתפו של סוון, ועוד פעם, ועוד פעם. היארל המבוגר הדף את הראשונה, אך השניה סדקה את מגינו והשלישית חרצה בו בקע, כאצבע רוחבו ואורכו. סוון הניף את מגינו, כמתכוון להכות בפני הנער עם מגינו.
התחבולה עבדה, ואתלוולף התכופף לשבריר שנייה כדי להינצל מהמכה. אך סוון החטיא. המגן הכה את הנער בקסדתו בעוצמה שגרמה לו לכאב ראש, וכנראה גם לחבורה-לא היה לו פנאי לבדוק זאת. אך גרזנו של מגף הלוויתן פספס את היארל הצעיר, וננעץ באדמה לפחות משניה. השניה הזו הספיקה לאתלוולף כדי להכות לעבר היארל בגרזינו. סוון הצליח להדוף את המכה, אך הבקע שבמגינו העמיק עד שחדר את כולו, וגדל, מוציא את המגן מכלל שימוש. סוון מיהר להשליך את המגן ההרוס, והסתער לעבר הנער, אוחז בגרזן בשתי ידיו.
היארל המבוגר הכה לעבר זה הצעיר, אך אתלוולף הדף את המכה במגינו-במחיר המגן. הגרזן ננעץ עמוק במגן, עמוק מכדי להוציאו בזמן המועט שעמד לרשותו של סוון בקרב. הוא הרפה מהגרזן, והלך במהירות כמה צעדים אחורה. היארל הצעיר דרך את רגליו, והסתער לעבר סוון חסר המגן והנשק.
סוון הצליח להתחמק מאתלוולף, בקושי, אך לפתע הוא ראה כי האלים ממש שלחו לו הזדמנות. הוא מיהר לתפוס בזרועו של הנער, משך אותו והפיל אותו לקרקע. הגרזן נפל הצידה, אך לסוון לא היה פנאי לכך. הוא הנחית לפניו של היארל הצעיר אגרוף. ועוד אגרוף...
אתלוולף, מלא אדרנלין אך גם דואב ועייף, שם לב לפתע שסוון שכח בלהט הקרב מהסאקס שלו. הוא מיהר לשלוף את הסאקס שלו עצמו, והדף מכת אגרוף של היארל המבוגר. הוא דקר לעבר כתפו-לא היה לו הרבה מרחב לדקירה או הנפה טובות-והצליח להפוך את סוון הפצוע. היארל הצעיר שב ודקר לעבר סוון, וליתר ביטחון הניף את חרבו, וערף את ראשו. דם פרץ מהפצעים, ואתלוולף התחלחל מכך, נסוג צעד אחורה, וניקה את הסאקס שלו מדם היריב. ''הוא היה לוחם טוב'', אמר אתלוולף. ''אבל שתיין גדול. וזה מה שהביא עליו את המצב הזה...''. הוא נכנס לבית היארל, פצוע ודואב. ''היי, נשים וילדים!'', קרא לעבר 2 נשים, בנות 25 ו-40 בערך, שהשתופפו בפינה רועדות, מגוננות על עשר ילדיהן. אף שידע מה ביכולתו לעשות כעת, הוא מנע בעצמו את התענוג. הוא הבטיח לסוון שיניח להן ולילדיהן, וגבר ולוחם אמיתי עומד בהבטחותיו. ''אתם משוחררים'', אמר. ''אתן משוחררות. לכו, ולוחמי לא יגעו בכן. אין לי אחריות על הרעב, הקור, חיות הטרף או שבטים אחרים''. הנשים המשיכו לרעוד בפינה. אחת צעירה דמעה, וכמה ילדים פרצו בבכי קולני. ''לכו!'', נבח אתלוולף בשנית, והן קמו רועדות, אספו את ילדיהן ורצו מהבקתה. אתלוולף יצא לרחבה, שוב אל גופת סוון. הוא שלף את חרבו של המת. ''אבא'', אמר בשקט. ''נקמתי את נקמתך''. הוא נעץ את החרב בחזהו של סוון.
