• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] פרוקסימה

Aviad Sar-shalom

פונדקאי פעיל
סיפור ותיק שלי שלמדתי לאהוב יותר ויותר עם הזמן. עכשיו גם אתם מוזמנים. fun-fact: הסיפור נכתב במקור כדי לפתח את דמותו של לינקולן אנדרו, שאמור להיות דמות ראשית בטרילוגיה שלעולם לא אכתוב.

פרוקסימה

מלון הדרכים הקטן היה בסך הכל בית דו-קומתי ותיק מתקופת החלוצים. הוא היה בנוי בסגנון המתיישבים הראשונים, עשוי לוחות גבוהים של אלומיניום ופיברגלאס שהתחברו למבנה מוצק ודמוי קוביה. זו לא היתה שיטת הבנייה הנעימה ביותר לעין, אבל זאת היתה דרך מהירה לבנות בתים שיחזיקו מעמד להרבה זמן. הבית היה ודאי מהראשונים שנבנו על צלע ההר ובכל זאת היה במצב טוב בהרבה מכמה מבנייני הלבנים שהוקמו אחריו. לא היה עליו כתם אחד של חלודה.

לינקולן הסיר את הקסדה ותלה אותה על תרמיל האופנוע. הוא נתן לגשם הקל לשטוף את פניו, נהנה מתחושת העקצוץ החמימה ומהתסיסה ששטפה ממנו את אבק הדרכים. לא רחוק מעל העיירה הקטנה, במכתש בצלע ההר, טרטרו מכונות חציבה ברעם עמום. אורות המחצבה הבהירים נשברו מטיפות הגשם וצבעו את הלילה ברסיסים בוהקים. לינקולן נעל את האופנוע וכיסה אותו ביריעת פלסטיק אפורה, מגלגל לגלגל. אז נכנס אל המלון.

קומת הכניסה הכילה רק מטבח קטן וסלון לאורחים, והיא דמתה יותר לכניסה של בית פרטי מאשר ללובי של ממש. לא היה דלפק, ולא היה בר. כמה כוסות משומשות עמדו בתפזורת על השולחן בסלון, וכמה נוספות נחו על הרצפה ליד הספות. טלוויזיה ריצדה בפינת החדר בגוונים של צהוב, מציגה סרטים ישנים מהארץ שלמטה. בקצה החדר עמדה כוננית ועליה כמה תשמישי קדושה. היה שם בודהה שמנמן ומחייך שבחיקו מקל קטורת, מנורת שמן יהודית של תשעה קנים וגם חתול מכני צהוב שנופף בכפתו למזל. מעל כל אלה, במקום של כבוד, היה תלוי דיוקנו של המפקד, פורש את ידיו הצידה בחליפת אסטרונאוטים לבנה. ראשו היה גלוי ומבטו חמור-סבר, והוא עלה השמימה בסערה של אש. לינקולן הנהן אל דמות הדיוקן במחווה שאם לא היה בה כבוד אלוהים, לפחות היה בה סוג כלשהו של הזדהות.

בעלת הבית רחצה צלחות בכיור המטבח. היא העיפה בו מבט כשנכנס אבל לא הפסיקה את העבודה.

"כבר הגשתי ארוחת ערב," אמרה. "אני יכולה להביא לך לשתות. אם אתה רוצה אני אחמם לך משהו במיקרו, אבל זה עולה אותו דבר."

"זה בסדר."

"ואם אתה רוצה את החדר אני אצטרך שם ותעודת זהות."

"לינקולן. לינקולן אנדרו."

"רחל הלוי." היא ביטאה את השם בהגיה עברית, מלאה בעיצורים גרוניים וחיתוכים נוקשים. "תניח את התעודה שמה. אני אסתכל על זה עוד מעט."

אחרי שרחצה את הכלים היא חיממה צלחת עם המבורגר שהוציאה מהמקפיא ותפוחי אדמה מוקרמים מסיר קר. היא הגישה את הקציצה בין שני חצאי לחמניה לא תואמים. הדבר היחיד שהיה טרי היה הירקות, עגבניה וחסה ובצל, כולם רעננים, מגידול מקומי. לבסוף הניחה על שולחן המטבח בקבוק קטשופ וכוס בירה כהה, והתיישבה לצד האורח.

"הבירה זה בישול שלי. ארבע-עשרה אחוז. קח, תטעם." עורה היה שחור כפחם, ושיערה השחור גלש בתלתלים על פניה. עיניה היו צרות ומלוכסנות לצדדים. לינקולן לגם מהבירה ומחה את שאריות הקצף משפתיו. היא היתה מרה וסמיכה ולא רעה בכלל, והוא אמר זאת. פניה של רחל הלוי הבהיקו בחיוך לבן.

"כמה זמן אתה מתכנן להישאר, מר אנדרו?"

"רק עד הבוקר," אמר לינקולן. הוא נגס בהמבורגר, שהיה יבש ומלוח. תפוחי האדמה המוקרמים התקשו לאיטם בשולי הצלחת. "מה קרה לטלוויזיה שלך?" הוא הצביע על המכשיר הישן בפינת החדר, שהציג תמונה מקרטעת בגוונים מצהיבים.

"זה מכשיר חדש," היא משכה בכתפיה. "איזה סוחר מעמנואל שכנע אותי להחליף. התקלקל חודשיים אחרי שהמשאית שלו עזבה. כל החדשים האלה לא שווים כלום."

"אולי אפשר לעשות איתו משהו. יש עליך מטבעות? חצי טאלר אולי, או עשרה סנט?"

היא הוציאה חופן מטבעות מכיסה ופיזרה אותם על השולחן. לינקולן בחר מטבע של עשרה סנט שגודלו לא עלה על קצה של זרת, ואחד של טאלר שלם בגודל פקק בירה. שני המטבעות היו לבנים כנייר ודקים כמוהו, אבל קשיחים מפלדה. הוא הניח את ההמבורגר מידו וניגש אל מכשיר הטלוויזיה.

הטאלר שימש אותו כדי להבריג החוצה כמה ברגים בצד מכשיר. לאחר שחשף את הלוח הפנימי הוא חיפש ומצא את הפתיל האכול, חתיכת נחושת קטנה שחיברה בין שני מעגלים והיתה אכולת קורוזיה כמעט לחלוטין. הוא גישר מעליה בעזרת המטבע הקטן יותר, מצמיד אותו ללוח באצבעו. התמונה במכשיר התייצבה מיד, והגוון הצהוב התחדד בחזרה לצבעים חיים. לינקולן דחק את המטבע תחת פתיל הנחושת כדי שיישאר במקומו.

"החדשים בנויים להולכה של אורד," אמר, "אבל יש זייפנים שמוציאים את האורד להתכה ומחליפים אותו בנחושת. זאת לא בעיה אם הנחושת מצופה כמו שצריך, אבל החלקים החשופים נאכלים די מהר."

המארחת צפתה בו משולחן האוכל כשהחזיר את הלוח למקום והבריג בחזרה את המכסה. כשחזר לשולחן גילה שהיא מילאה מחדש את כוס הבירה שלו.

"זה על חשבון הבית. מצטערת שהאוכל לא משהו," אמרה.

"זה בסדר." הוא החזיר לה את הטאלר ונגס עוד נגיסה מההמבורגר, שבאמת היה יכול להיות יותר גרוע. הוא שטף אותו עם כמה לגימות של בירה.

"הדבר הבא שאני צריך זה משהו לרכב עליו מחר בבוקר. אני מחפש מישהו שיתחלף איתי תמורת האופנוע שלי."

"בטח זבל של אופנוע."

"דווקא לא. זה וינטג' אמיתי של הארלי. הגיע לכאן ישר מהספינות."

"אז למה אתה מחליף אותו?"

"אני הולך לרדת מהכביש מחר. אני נוסע דרומה. לא יהיו שם דרכים, ולא יהיה שם דלק."

רחל כיווצה שפתיים כהות בהבעה מהורהרת. "טוב, אם אתה מתרחק דרומה אתה תצטרך קבאל. אי אפשר להוציא לשם סוס לאורך זמן. אנחנו ממש על קו התפר, אתה יודע. מהצד השני של ההר זה הכל טחב על הסלעים ועצי-רוח. אין שם שום דבר שסוס יכול לאכול. וגם לא אתה, לצורך העניין."

"אני יודע. את מכירה מישהו שיוכל למכור לי קבאל?"

"תצטרך לדבר עם לותר. זה ראש העיר כאן. הוא קמצן כמו השטן, אבל הוא דתי מאוד ויש לו הערכה לדברים האלה. אם אתה באמת רוכב על הארלי הוא בטוח יתחלף איתך."

היא הסבירה לו שבית ראש העיר נמצא בקצה השני של העיירה, במעלה הרחוב הראשי. הוא סיים את ההמבורגר שלו ואת כוס הבירה, ואז נפרד ממנה ויצא בחזרה אל אויר הלילה.

*****

הגשם הפסיק בינתיים, אבל זרזיפים דקים של מים עדיין טפטפו משולי הגגות. במעלה הרחוב התחלפו בתי החלוצים הרבועים בבתי עץ ולבנים רחבי ידיים. השעה לא היתה מאוחרת במיוחד, אבל רוב החלונות היו חשוכים. רק בכמה מהם הבחין לינקולן באור קטן או בהבהוב של טלוויזיה דולקת. ליד כמה מהבתים חנו מכוניות קטנות מייצור חדש, קופסאות פח מכוערות עם צמיגים שחוקים. כל אחת מהן נראתה כאילו האופנוע של לינקולן יוכל לגרור אותה מהר יותר משתוכל לנסוע בעצמה.

באמצע הרחוב הראשי עמדה כיכר תחומה באבן, וסביבה סימנים שחורים של חריקת צמיגים על הכביש. בחזית הכיכר ניצב שלט שהכריז על שם היישוב: קרית-גשר. מתחת לשם נכתב פסוק באותיות קטנות יותר: ברוכים העמלים במושבה, כי הם יירשו את הארץ. לינקולן לא הבחין בשום גשר בדרכו לעיירה הקטנה.

במרכז הכיכר עמד צלב עץ גדול, ועליו נצלב אדם כמנהג השומרים החדשים. האיש היה כפות לצלב באזיקי ברזל, רגליו משתלשלות מטה באוויר הריק. הוא נראה כחוש ומורעב, ראשו שמוט על חזהו בחוסר הכרה. בוודאי היה תלוי שם כבר יומיים לפחות, אם לא כל השלושה. מחר, העריך לינקולן, תינעץ בו החנית. לרגלי הצלב עמד שלט נוסף ועליו פסוק מתוך "איגרת אל המכונאים", כתוב בכתב ביד: ואת הבורג השבור תוציאון וביערתם באש, למען תדעו כי אני המפקד בחלל אחרי גבכם ועל הארץ קדימה אין עוד.

לינקולן הרכין את ראשו כלפי הצלוב, ואז המשיך ועקף את הכיכר. זה לא היה עניינו.

*****

בית ראש העיר היה בניין אבן רחב בן שתי קומות ממש בקצה הרחוב הראשי. הוא היה קרוב יותר למחצבה, ורעש המכונות נשמע כמו הרעם מתגלגל של מפל מים גדול. כל אורות הבית היו דלוקים, כולל כמה פנסים ראוותנים בחזית. השומר המגודל והקירח שפתח ללינוקלן את הדלת סירב להכניס אותו בתחילה, אבל התרצה כשלינקולן הציג את התעודה שלו והתעקש שהוא בא בענייני עסקים. השומר לקח ממנו את רובה ההלם בעל המשקפת שהיה תלוי על גבו אבל לא טרח עם האקדח הכימי הישן שנקשר מחגורתו. הוא אמר ללינקולן לעלות למשרד בקומה השניה לפני שחזר אל קונסולת המשחקים ובקבוק הערק שחיכו לו בפינת החדר.

מר ג’ייקוב לותר קיבל את לינקולן במשרד מרווח וספון-עץ שתפס את רוב הקומה השניה. הוא היה גבר מלא וגבוה, שכמו שהמשרד שהקיף אותו נראה כאילו יצא מתוך סיפור על ההתיישבות הישנה. הוא לבש בגדי מתיישבים, נעליים שחורות מעור פרה וחליפה שחורה עם כפתורים מוזהבים מעל חולצת כותנה לבנה. הוא אפילו ענב עניבה. לינקולן כמעט מעולם לא ראה עניבות מחוץ לאדאמסוויל, וכותנה לא גדלה בכלל על הארץ העליונה. החולצה היתה חייבת להגיע ישר מהספינות, והיתה בזה משום הצהרה. גם הריהוט בחדר היה מופגן: שולחן העבודה היה עשוי סגסוגת וזכוכית ונשא את סמל ספינת הפיקוד, ההוקינג, ובפינת החדר עמד מחשב עם מקלדת לכתיבה ידנית. איורים ותמונות על הקירות הראו את הנחיתה בהר גלוריה, את חציית נהר הסטיקס ואת גריסת המנועים באדאמסוויל החדשה. בגב החדר, מאחורי השולחן, נתלה על הקיר צלב מתכת גדול ועליו דמותו של ישו בעל כתר הקוצים בשעת הביאה הראשונה. מעל הדמות ודרכה הוקרנה דמותו של המפקד בחליפת החלל שלו בשעת הנסיקה, כך ששתי הדמויות חפפו זו לזו. החדר היה לא פחות ממקדש-מעט לתהילת הפיקוד וההתיישבות.

ראש העיר הציג את עצמו בלחיצת יד חזקה וחייך בחמימות כששמע את שמו של לינקולן.

"אנדרו, שם טוב. יש קשר למשפחת אנדרו מישועות?"

"לא שידוע לי," אמר לינקולן.

"אתה בטוח? אתה נראה שתי טיפות מים כמו הבחור ההוא, נו, דזמונד אנדרו. הוא מנהל את מטהרת המים שלהם, בחור נחמד. משפחה טובה."

"אני לא מאמין שנפגשנו."

"טוב, גם זה יכול להיות," ראש העיר משך בכתפיו, כאילו הטיל ספק באפשרות. "אתה תופתע לגלות כמה קשרי דם הלכו לאיבוד על הארץ הזאת. אפשר לחשוב שמאה חמישים שנה זה לא הרבה זמן במונחים האלה, אבל מסתבר שזה מספיק כדי שחצי מהאוכלוסיה תשכח על איזה ספינה הם הגיעו לכאן. בפעם הבאה שאתה עובר בישועות תחפש את מטהרת המים. אני שם מאה טאלר שאתה ודזמונד קשורים איכשהו," הוא ניגש אל ארון עץ נמוך בפינת החדר בעודו מדבר, והוציא ממנו בקבוק זכוכית ושתי כוסות. "אפשר להציע לך משהו לשתות, מר אנדרו? הם מייצרים עכשיו ויסקי במזקקות החדשות של מורנג'י, משהו שאתה לא תאמין. טעמתי פעם מורנג'י אמיתי מהספינות, ואפילו אני לא יכול להגיד לך מה ההבדל."

הוא הגיש את הבקבוק קדימה במחווה של הצעה, אבל לינקולן דחה אותו בנימוס.

"תודה, אבל עדיף שלא. יש לי יום ארוך מחר, ואני צריך לקום מוקדם. אני יוצא דרומה." הוא לא הגיב על הערותיו של האיש בנוגע לספינת המוצא שלו. אם ראש העיר רוצה להתבשם בויסקי שלו ובמוצאו מספינת הפיקוד, הרי זה עניינו. לליקולן היו עסקים חשובים יותר.

"בסדר גמור. אני מקווה שלא אכפת לך אם אני אשתה משהו," אמר ראש העיר. הוא לא חיכה לתשובה, אלא מזג לעצמו מלוא הכוס משקה בצבע ענבר.הוא לגם לגימה ארוכה ונאנח בנחת. "לא הרבה נוסעים ממשיכים מכאן דרומה. היתה משלחת מחקר בשנה שעברה, ולפני ארבע שנים קבוצה של מחפשי אורד, אבל אף פעם לא נוסע בודד. זאת לא דרך קלה מכאן דרומה."

לינקולן הנהנן. "קיוותי שתוכל לעזור לי עם זה. הגעתי לכאן על אופנוע, ואני מחפש מישהו שימכור לי קבאל כדי להמשיך דרך ההרים."

"ואפשר לשאול למה אתה כל כך להוט לעבור את קו התפר? אתה לא נראה לי כמו פושע נמלט, מר אנדרו. ואתה בטח לא מחפש אורד, אם לא אכפת לך שאני אומר."

"אני מחפש משהו. לא אורד. אני מעדיף שלא להרחיב על זה יותר מדי, אם זה בסדר מבחינתך. האופנוע שלי הוא הארלי אמיתי. כל החלקים המקוריים עדיין בפנים."

"ויש לך את המסמכים?"

"כן."

ראש העיר לגם עוד לגימה מהמשקה החריף ונשען על ארון העץ במבט מהורהר.

"טוב, אני לא יכול להתלונן שמכניסים הארלי מקורי לעיירה שלי. אני בטוח שאוכל למצוא בשבילך בהמה טובה למסע דרומה. ובכל זאת, נוסע בודד על אופנוע שירד מהספינות... אני חייב לחקור, מר אנדרו. מה אתה מחפש?"

"כמו שאמרתי, אני מעדיף שלא להרחיב על זה כרגע."

הם הביטו זה בזה בלי למצמץ. רעם הכריה העמום התגלגל אל תוך החדר, מרחף על גבול השמיעה. לרגע נראה ראש העיר זועף, אבל הוא מיהר למחוק את המתיחות מפניו ולכפות עליהן חיוך מאולץ.

"אני מסוגל לקבל את זה," אמר. הוא הניח את הכוס הריקה על ארון המשקאות וניגש לשולחן העבודה שלו. דמות המפקד זרחה על הצלב שמעל לכתפו, מאפילה על דמותו הכחושה של ישו הנוצרי. הוא הצביע על האקדח הכימי המיושן שהיה חגור למותניו של לינקולן.

"זה נשק יפהפה, מה שאתה מחזיק שם. ירושה משפחתית?"

"הוא היה שייך לאחד הסבים הרחוקים שלי."

"נו, ידעתי שיש לך קצת דם של פיקוד! איפה הוא שירת, על ההוקינג? על האיינשטיין?"

"הוא שירת על הטיורינג," אמר לינקולן ביובש. לא היתה לו שום כוונה להיכנס לתחרות השתנה עם האיש הזה, שבבירור דמיין שהוא מחנה את ההוקינג בחצר האחורית שלו.

"נו, בסדר גמור," אמר ראש העיר, אבל החיוך נמחק מפניו והתחלף בהבעה מוטרדת. "הטיורינג, ספינה מכובדת לכל הדעות. לכל הדעות, כן. המשפחה שלי שירתה על ההוקינג, כמובן, משני הצדדים, כמו שבטח יכלת לנחש. אבל שלא תבין אותי לא נכון, אני לא אומר שיש משהו רע בספינות האזרחיות. איך אומרים, מספינת אחת לא עושים צי, ובמקרה שלנו זה לגמרי מדויק. זאת אומרת, לכל אחד יש את התפקיד שלו במושבה ברוכת-האל שלנו, כל עוד אתה לא איזה מנודה או גולה שהגיע הנה על הזיטא..."

לינקולן התכוון בכל ליבו לתת לו לדבר עד שיפסיק או ייחנק, ואז לקחת את הקבאל שלו ולעזוב דבר ראשון על הבוקר. אבל בניגוד גמור לשיקול דעתו הבריא, הוא מצא את עצמו קוטע את שטף הדיבור של מר ג’ייקוב לותר.

"ראיתי שיש לכם צלוב בכיכר," אמר. נימה של תקיפות התגנבה לקולו כנגד רצונו.

"נכון," ראש העיר נעץ בו מבט חשדני.

"מה האיש עשה?"

"הוא גנב אורד מהמחצבה שלי. כמעט חמש מאות טאלר באורד גולמי."

"נשמע כמו פשע קטן בשביל לצלוב מישהו."

"אשרי האיש אשר ראה את הטריז הגדול, וגם האום הקטון לא נעלם ממנו." ציטט ראש העיר. "בעיירות קטנות כמו פה חייבים לשמור על הסדר. לנוסע מכובד כמוך אולי קשה להבין את זה, אבל פה זה לא אדאמסוויל. יש לי פה כל מיני אנשים. יהודונים, סיניים, גולים מאפריקה שבאמת הגיעו לפה על הזיטא... דם מעורב, אנשים בלי תרבות. אנשים שמניחים צלב של פיקוד מעל שטיח תפילה של הערבים, באמת, איך אפשר לצפות מהם להחלטות הגיוניות? אני לא רוצה שתחשוב רעות על העיירה שלי, אבל הצלוב בכיכר, הוא היה תומך של הארץ שלמטה. מצאנו אצלו כל מיני דברים בבית. תנ"ך חצוי, דגלים של המדינות המפולגות, עדיף שלא תדע. היו לו תכניות לשגר את האורד במשלוח בחזרה למטה."

"קשה לדמיין שאדם אחד יוכל לשגר משלוח לגמרי לבדו," העיר לינקולן.

"אם רק הייתי יודע בוודאות שהוא היחיד," לותר הניד בראשו בעצב. "מר אנדרו, אתה יודע למה קוראים לעיירה הזאת קריית-גשר?" לינקולן לא ענה, וראש העיר המשיך. "סבא של סבא שלי היה קולונל על ההוקינג. אחרי הנחיתה הוא אסף איתו קומץ של חלוצים והקים מחצבה של אורד וסביבה עיירה קטנה. הוא קרא לה על שם גשר הפיקוד של הספינה, קריית-גשר. הוא עמד מאחורי המפקד בעצמו כשהוא פיקד על אלף ספינות מהגשר של ההוקינג. כל עוד הוא ראה את הספינות בבירור, כל עוד נשמר הסדר, המסע היה בטוח."

"אני מבין," אמר לינקולן. "אתה יודע למה קוראים לכוכב הזה פרוקסימה, אדוני ראש העיר?"

"ודאי. הפירוש של 'פרוקסימה' הוא 'קרוב'. האדמה הזאת נקראת כך מפני שזוהי האדמה הקרובה ביותר לאורו של האל."

"לא. פרוקסימה הוא קיצור של פרוקסימה אפוס בי. מבין הכוכבים בקבוצת אפוס שיש בהם תנאים להתיישבות, זה הכוכב הקרוב ביותר לארץ שלמטה."

פניו של ראש העיר השתנו באחת. החיוך המאולץ קפא עליהן לרגע, ואז נמחק בזעף. הוא הניח את שני אגרופיו על שולחן הזכוכית, מעל סמל הפיקוד.

"שמעתי מספיק, מר אנדרו. לא אסבול דברי כפירה בעיירה שלי. אתה יכול לחזור ליהודייה שלך הלילה. מחר בבוקר תיתן לי האופנוע ותקבל את הקבאל שלך. תעזוב את העיירה לפני שעת הצהריים."

לינקולן עזב את המשרד בצעד איטי, מלווה במבטו הבוחן של ראש העיר. בקומה התחתונה הוא מצא את השומר משחק במשחק יריות שהוקרן על קיר הבית. החדר הדיף ריח עז של אניס. לינקולן אסף את רובה ההלם שלו ממקומו ליד הקיר ותלה אותו על גבו. השומר גיחך אליו בחיוך לבן שהיה בלי ספק עשוי משתלי אורד. הוא לא טרח לעצור את המשחק שלו.

בדרכו בחזרה למלון הבחין לינקולן בסימני השחיקה של העיירה. הרבה מהבתים נראו רעועים או שהיו משופצים בצורה חובבנית, וכמה קירות לבנים שהתמוטטו שוקמו בטלאים של גבס אפור שבבירור היה עבודת יד של הדיירים. פה ושם נראו כתמים של טחב על בנייני הלבנים ולחות בקורות העץ של הגגות. זה לא היה מטריד את לינקולן בכמה מהעיירות האחרות על קו התפר, אבל בעיירת כריה של אורד זה היה מראה מוזר. כורי אורד התעשרו לעיתים קרובות, ונשארו במצב כלכלי טוב כל עוד מכונות הכריה המשיכו לעבוד. במחצבה גדולה כמו זו, שנשארה פעילה גם בשעות הלילה, לינקולן ציפה למצוא עיירה מבוססת יותר. כשחשב על כך הפנה את מבטו לעבר אורות המחצבה שבמעלה ההר. הם השתקפו אל העיירה ושטפו אותה באור בהיר אפילו בשעה זו של הלילה. היה משהו משונה ברעש המכונות, לינקולן הבחין. נוסף על הטרטור הרגיל היה נדמה לו שהוא שומע גם קולות דריסה וכבישה, כמו במכבש דפוס גדול. הוא שקל לעלות ולהסתכל על המכונות אבל ידע שמחכה לו לילה ארוך. מכונות החציבה יוכלו לחכות לבוקר. הוא יעבור לידן בכל מקרה בדרכו דרומה. עכשיו היה עליו לחזור לחדרו, לנוח, ולחכות.

*****

כשהגיע למלון הוא העלה כמה חפצים אישיים לחדר הקטן בקומה השניה, אבל השאיר את רובם על האופנוע. לא היה טעם לפרוק אותם. החדר בעל קירות האלומיניום כלל מקלחת צרה, ולינקולן השתמש בה כדי לשטוף מעליו את אבק הדרכים. לאחר מכן התנגב וצחצח את שיניו, ואז לבש שוב את הביגוד המלא שלו, כולל המעיל ומגפי הדרכים. הוא חגר את האקדח הכימי למותניו והניח את רובה ההלם שעון על הקיר. היה בחדר חלון שפנה אל הרחוב הראשי, ואחד נוסף שפנה אל צלע ההר. לינקולן התיישב על הכסא בפינת החדר, בין החלון שפנה להר לבין דלת הכניסה, והמתין.

זה לא לקח זמן רב כפי שציפה. קצת לפני השעה שלוש הוא שמע צעדים שקטים טופפים על מדרגות האלומיניום. הוא לא נעל את הדלת משום שלא רצה להשאיר למארחת דלת פרוצה. כעת הסתובבה הידית, והדלת נדחפה פנימה בלי להשמיע קול.

ריח אניס התפשט בחדר, חד וחריף. הוא עורר גל בחילה במורד גרונו של לינקולן. מיד אחריו נכנס אל החדר איש גבה קומה, לבוש בגדים שחורים. ראשו היה קירח לחלוטין, והוא חבש על פניו מסיכת הגנה שחורה, מהסוג שמשתמשים בו לעבודות ריתוך. למרות שעמד בגבו לכניסה, לינקולן זיהה בבירור את השומר מביתו של ראש העיר.

"אל תזוז," אמר לינקולן בשקט. "אני מכוון אליך את האקדח הכימי שראית בביקור שלי אצל מר לותר. ראית פעם פגיעה של אקדח כימי?" הוא שמע את נשימתו של האיש מאיצה בפחד. "זה לא רובה הלם שיגרום לך לכאב או לשיתוק. החומר הכימי מתפוצץ ומשליך קליעי עופרת שקורעים את הרקמות. הקליע יוצא מהצד השני של הגוף. כל מה שבדרך הופך לעיסה. עכשיו, רד על הברכיים. הידיים מעל לראש." האיש עשה כדבריו. "ועכשיו, אני מקווה שתוכל לענות לי על כמה שאלות. לדוגמה, למה לותר שופט את האנשים שלו במשפט צבאי בעיירה? למה לא לשלוח אותם לדין אזרחי באדאמסוויל?"

האיש במסיכת הריתוך התנשף בכבדות, אבל לא אמר דבר.

"ועכשיו הוא רוצה להיפטר ממני?" אמר לינקולן. "למה? אני יודע שהוא לא נכנס לבלגן הזה בגלל חמש מאות טאלר."

האיש ניסה להציץ לאחור כדי לראות את לינקולן, אבל מסכת הריתוך מנעה ממנו לעשות זאת בלי להסתובב לגמרי. לינקולן דרך את האקדח בקול נקישה מתכתי. לפעמים זה מפחיד אותם, גורם להם לדבר. אבל האיש עדיין שתק, מה שגרם ללינקולן לחשוד שהוא מפחד ממר ג’ייקוב לותר יותר משהוא מפחד מהאקדח הכימי שלו. ייתכן שלא יהיה טעם לחקור אותו. וחוץ מזה, לינקולן יזדקק לזמן היקר שנשאר עד הבוקר כדי להתמודד עם לותר. הוא העביר את האקדח לידו השמאלית והשתמש בימנית כדי להוציא אזיקי מתכת כבדים מכיס החגורה.

"אני מתקרב אליך עכשיו," אמר. "אני הולך לשים עליך אזיקים. אחר כך אני אשאיר אותך פה, וניפרד כידידים. אף אחד לא צריך להיפגע."

הוא המשיך לכוון את האקדח לראשו של האיש המגודל. בידו השניה סגר את אזיק המתכת הראשון סביב אחת מידיו של האיש.

ברגע שעשה זאת נשלחה היד קדימה, קורעת את האזיקים מאחיזתו. האיש התפתל לאחור ותפס את ידו של לינקולן שאחזה באקדח. האקדח עדיין היה מכוון לראשו של האיש, ואם היה זמן טוב לירות בו, היה זה עכשיו. אבל לינקולן לא רצה להעיר את העיירה בקול נפץ, ונראה שהאיש במסיכה השחורה יודע זאת. האיש לחץ על מפרק היד בכוח מפתיע ואז, בתנועה חלקה אחת, קם על רגליו והסתובב אל לינקולן, מסובב את מפרק ידו יחד איתו. נשמע קול פיצוח יבש של עצם נשברת, ולינקולן חש את האקדח נשמט מאצבעותיו הרפויות.

רובה ההלם היה עדיין שעון על הקיר, רחוק מכדי להגיע אליו. האיש במסיכת הריתוך משך אליו את ידו של לינקולן וכיוון מהלומה בידו השניה. לינקולן הספיק להתכופף רק בקושי. הוא חמק מתחת לזרועו של האיש והצליח לשחרר את ידו הפצועה מאחיזתו. האיש כיוון בעיטה אל פיקת הברך שלו, אבל לינקולן הספיק לזנק לאחור וספג רק מכה קלה בצד הרגל. האגרוף הבא של האיש נחת על לינקולן מהכיוון הנגדי, פגע בכבדות בעצם הלחי שלו והפיל אותו אל הרצפה. לינקולן טעם דם בפיו. העצם נסדקה לכל הפחות, והוא חשב שאחת משיניו מתנדנדת.

האיש כיוון אליו בעיטה בעודו שוכב על הרצפה, אבל לינקולן ספג אותה וכיוון בעיטה משלו אל עצם השוק של האיש. הוא פגע בו, עקב יציב כנגד צד הרגל, והצליח להפיל את האיש הכבד אל הרצפה יחד איתו. האיש התגלגל והתרומם על מרפק אחד, מנסה להגיע לפניו של לינקולן, אבל הוא איחר את המועד. ידו הבריאה של לינקולן מצאה את קת האקדח, והוא היכה בפראות. המכה הראשונה נחתה על פינת מסיכת הריתוך, מזעזעת את ראשו של האיש ומסובבת עליו את המסיכה כך שלא יכל לראות. המכה השניה פגעה בגולגולת הקירחת בקול התנפצות, ואחריה התמוטט האיש אל הרצפה בפישוט איברים.

לינקולן שמט את האקדח, מתנשף בכבדות. כאב טרי החל לחלחל במעלה ידו השבורה, והוא ידע שהוא רק יילך ויחמיר. הוא בעט מעליו את גופו הדומם של יריבו וליתר ביטחון אזק אותו ביד רועדת. אז התיישב על המיטה, מערסל את ידו הפגועה בין ברכיו.

בתנוחה הזו מצאה אותו רחל הלוי כשנכנסה לברר על מה היתה המהומה. ייאמר לזכותה שהיא לא צעקה כשראתה אותו, וגם לא כשהבחינה באיש המוטל על רצפת החדר. הדבר הראשון שעשתה היה לאחוז ברובה ההלם הארוך שנשען על הקיר.

"זה אחד מהאנשים של לותר," אמרה.

"כן."

"הוא תקף אותך? למה?"

"אני לא בטוח. זה קשור לצליבה של הבחור ההוא, אני חושב."

היא בחנה אותו לרגע ארוך, ולבסוף הנמיכה את הרובה.

"אני אעזור לך לחבוש את זה," אמרה.

היו לה תחבושות אלאסטיות בקומה התחתונה, והיא קיבעה את כף ידו בכמה רצועות והניחה שקית של קרח מעליהן. רק לאחר שסיימה עלה משהו בדעתו של לינקולן, והוא התכופף לבדוק את כיסיו של האיש לבוש השחורים. הוא מצא סכין באחד מהם וארנק עם תעודת זהות וכמה מטבעות בשני. הוא חיפש בין המטבעות ולבסוף הרים אחד מהם והציג אותו מול האור. פס אפרפר ודקיק חצה את המתכת הלבנה, טבוע מתחת לדיוקן פניו של המפקד. אפילו מול האור הבהיר הכתם בקושי נראה לעין, אבל הוא היה שם. לינקולן שפשף אותו באצבעו. הוא לא נמחק.

"מה זה?" שאלה רחל.

"אלומיניום," אמר לינקולן. "זו סגסוגת." הוא הכניס את המטבע לכיסו ופנה לרחל. "זה היום השלישי של הצליבה, נכון? הם ינעצו את החנית בזריחה."

רחל הנהנה לאישור.

"יש לנו עוד כמה שעות," אמר לינקולן. "תנסי לישון קצת. בבוקר אני יוצא לכיכר."

לאחר שעזבה הוא ירד לקומה התחתונה ומזג לעצמו בירה מחבית הפח הקטנה שעמדה במטבח. הוא התיישב מול הטלוויזיה וצפה באגדות הישנות של הארץ שלמטה שהוקרנו ללא קול. כשהתחילו השמים להאפיר הוא עזב את המלון, סוגר אחריו את הדלת בדממה.

*****

רוח בוקר קרה שטפה את הרחוב. השמש עדיין לא עלתה מעבר לגגות הבתים והעיירה שכבה באפלולית אפורה של בוקר. במעלה ההר בהקו פנסי המחצבה באור מסנוור, והטרטור המוכר של המכונות מילא את האוויר בקולות גריסה וכבישה. זה לא דמה למכבש דפוס, הבין לינקולן. לא. זאת היתה מטבעה.

הוא ראה בעיני רוחו את ג’ייקוב לותר, או אולי אביו, או אפילו סב-סבו הקולונול, בונה את המטבעה בסמוך למחצבת האורד. אורד גולמי נחצב מהקרקע כשמעט מתכות אחרות מעורבות בו, וערכו קטן בהרבה לפני שהוא מטוהר ומזוקק. אלא אם כן אתה מטביע אותו בטאלרים של הפיקוד, ושולח את הטאלרים שלך להתפזר באדאמסוויל. אתה ממשיך לשלוח את המכסות הרגילות של אורד גולמי, אבל אתה מפעיל את המחצבה בלי הפסקה, יום ולילה, לילה ויום... כן, אפשר להרוויח ככה לא מעט כסף. עד שמישהו עולה עליך. מישהו בעיירה חייב להריח שמשהו לא בסדר. אתה גונב את המתכות והחשמל של העיירה ולא מחזיר מספיק בתמורה. מישהו ייכנס אל המטבעה בלילה ויבריח חמש מאות טאלר של אורד גולמי לפני הטבעה. הוא ינסה לשלוח את האורד לבדיקות באדאמסוויל, ואתה תהיה מוכרח להיפטר ממנו. זה יהיה המוצא היחיד.

והנה האיש, אזוק באזיקי ברזל לצלב בכיכר העיר. עוד כמה דקות הוא יושתק לנצח, והבעיות של מר לותר יפתרו כולן. לותר עצמו השקיף על הנעשה מהבימה המוגבהת שליד הצלוב, ידיו מאחורי גבו. הוא לא לבש את חליפת המתיישבים המעונבת שלו. במקום זאת הוא התהדר במדי פיקוד טקסיים בצבע ירוק כהה. הוא היה רק סגן, אבל הוא ענד את הדרגות כאילו היה המפקד בכבודו ובעצמו. על כתפו חגר רובה הלם מיושן וארוך קנה.

ליד ראש העיר על הבמה המוגבהת עמד שומר רשמי, איש קטן עם אוזניים בולטות שלבש מדי טוראי והחזיק רובה בידיו, מוכן לירי. מלבדם עמד על הבמה רק הכומר של העיירה, בידו האחת ספר תפילה ובידו השניה חנית גבוהה בעלת להב קצר ואכזרי. שאר אנשי העיירה עמדו על הכביש בחצי גורן צפופה. בצד הבמה עמדה אישה בוכיה, אחות או רעיה, לינקולן לא ידע. היפחות החנוקות פילחו את דממת-המוות שנחה על העיירה. כמה מהנשים בקהל תמכו בה, וגבר אחד עמד לפניה וחסם את דרכה כדי שלא תתפרץ אל הבמה. עיני כולם היו נשואות אל הצלוב בשעה שהכומר דקלם את הפסוקים הקדושים.

"אבינו שבשמים יתקדש שמך, תפרוש גאולתך על מלכותך אשר ממעל. כאשר הלכת לפני המחנה בעמוד האש כן תוליכנו..."

רק מעטים הבחינו בלינקולן כשנעמד בשולי הקהל. הוא היה זר וחריג בניהם בבגדי המסע השחוקים שלו, אבל תשומת ליבם היתה נתונה לבמה. כמה מלמולים זועפים נשמעו כשלינקולן נדחף על פני השורה האחורית כדי להשיג תצפית טובה יותר על הצליבה. ראש העיר הבחין בו ורמז משהו לשומר לבוש המדים, אבל לא עשה שום ניסיון לעצור אותו.

"...והכנס את האיש הזה תחת כנפיך ויחסה בצילך ככתוב: ואת הסיגים תתיכו אל כבשן האש וזיככתם לטוהר, וישובו אלי הזהב עם הבדיל ויהיו לבניין המושבה נאום המפקד..."

הקהל הקיף את לינקולן, נשים וגברים וילדים עייפים, אנשי העיירה העניים שלא היו בטוחים למה הם כאן אבל יכלו להרגיש שמשהו חשוב מתרחש, והעדיפו לראות אותו מאשר להעלים עין. הם לא אהבו את ראש העיר שלהם. הם לא שנאו את האיש הצלוב. הם היו מבולבלים, אכולי ספק. מן הסתם לא ראו מעולם צליבה אמיתית. לינקולן ראה זאת בעיניהם. הוא הושיט אצבע ואגודל לפניו, אומד את המרחק אל הבמה. ואז שלף את האקדח.

הקהל מיהר להתרחק ממנו, נחצה לשנים כמו ים סוף לפני בני האלוהים. נשים התרחקו לשולי הרחוב, מסתירות את ילדיהם. גברים צעדו שני צעדים לאחור וצעד מהוסס לפנים, תוהים במי עליהם להילחם. על הבמה עצר הכומר את הטקס. השומר במדי הטוראי כיוון אל לינקולן את נשקו. ג’ייקוב לותר הביט למטה בפנים נינוחות, אם כי לינקולן הבחין שידו האחת נשלחה מאחורי גבו לאחוז בנשק.

"מר אנדרו," אמר. "אני מבין שהחלטת לוותר על המסע שלך דרומה. כמה חבל."

לינקולן התעלם ממנו. במאמץ, הוא הכניס את אצבעות ידו השבורה לכיסו. זה עלה לו באנחה כבדה ובטלטת כאב שהוציאה את האקדח שלו מכיוון, אבל הוא הצליח לשלוף מטבע לבן וגדול של טאלר שלם, מחזיק אותו בקצות אצבעותיו. הוא הציג את המטבע לקהל שעמד בשולי הרחוב, לכומר, לשומר.

"ראש העיר שלכם גונב מכם," הכריז. מלמולים כועסים נשמעו סביב הכיכר, והשומר שלח מבט שואל לעבר לותר כמבקש אישור לירות. לותר לא הבחין בו. הוא נעץ את מבטו בלינקולן בחמת זעם. "אתם יודעים את זה. ידעתם את זה כבר כמה זמן. המחצבה שלכם עובדת בלי הפסקה, אבל הכסף לא מגיע אליכם," לינקולן החווה בידו אל הקירות המוכתמים של הבתים סביבו. "ג’ייקוב לותר גונב אורד מהמכרות שלכם. הוא מעז להטביע בסגסוגת שלו את פניו הקדושים של המפקד!" הוא השליך את הטאלר הצידה וגבר מזוקן תפס אותו ובחן אותו בעיון. קריאות מהוסות של זעם והפתעה עלו מהקהל. "האיש הזה," לינקולן הצביע על הצלוב, "לא עשה דבר מלבד לחשוף את פשעיו של ראש העיר שלכם. הוא ניסה לדווח עליו לרשויות באדאמסוויל. ובתמורה, מר לותר ניסה לבצע בו את דין המפקד! אבל רק המפקד שבשמים רואה באמת לליבם של בני האדם. רק הוא רשאי לשפוט אותם לחיים או למוות."

הקהל הביט אל הבמה במבוכה, מחפש את התשובות בפניו המבולבלים של הכומר או באלה העצורים של ראש העיר. כמה מהגברים שנשאו נשק הניפו אותו באיום, אבל ניכר בהם שלא ידעו לאן לכוון אותו.

"אתה נושא האשמות חמורות, מר אנדרו," אמר ראש העיר, "אבל עד עכשיו לא שמעתי שום רמז להוכחה. לא, אלה רק סיפורים, שקרים של אדם זר שאף אחד מאיתנו לא פגש עד הבוקר," הוא דיבר כעת אל הקהל, מרים את קולו. "האיש הזה ניסה לגנוב קבאל מהארוות שלי, הוא גם הספיק להסתכסך עם מרסל, ותנחשו מה? אף אחד לא ראה אותו מאז הבוקר. זה מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו מכניסים זרים לעיירה שלנו." לותר הביט ממרומי הבמה על הקהל בכיכר. פניו האדימו מריכוז ומזעם. אף זוג עיניים לא העז להביט בו בהאשמה, ומובן שאיש לא כיוון אליו רובה, אבל הם גם לא כיוונו את הרובים אל לינקולן. התושבים הביטו סביב בבלבול, ואלה שנשאו נשק כיוונו אותו אל הרצפה וחיכו להכרעה.

"בסדר גמור," אמר לותר. "זו אזהרה אחרונה," הוא סימן לשומר, וזה כיוון את נשקו אל לינקולן. הקהל נסוג לאחור, נדחק כלפי הבתים בשולי הרחוב. "אתה תוריד את הנשק שלך עכשיו, ואני אשפוט אותך רק על הפרעה ל–"

קולו נקטע ברעש נפץ אדיר. ניצוץ הבליח בקצה האקדח הכימי של לינקולן, ואחריו ניצוץ נוסף, והרעש מחריש האוזניים הבריח את הילדים אל הסמטאות וגרם לנשים לבכות ולאטום את אוזניהן. איש בקהל לא שמע מעולם את הנפץ הכימי של אבק שריפה. עננת עשן דקה עלתה מן הקנה והתפזרה ברוח הבוקר המוקדמת.

גבוה מעל הבמה, שני אזיקי הברזל שעל הצלב נפתחו במנעולים מנותצים. הצלוב החליק מטה מן הקורה, קורס אל הבימה המוגבהת וממנה אל כביש. האישה הבוכה - רעיה, אחות, זה לא שינה דבר – התנתקה מהקיר שנצמדה אליו ומיהרה לאחוז בו. היא חיבקה את ראשו של הצלוב וניסתה למזוג על שפתיו מים מבקבוק מתכת שנשאה. המים החליקו על שפתיו והאיש השתעל פעם ופעמיים ואז לגם, והאישה ציחקקה בתערובת של בהלה ורווחה. התושבים, עדיין המומים מקולות הנפץ, הסתכלו עליה בכלימה. נדמה היה שהם נזכרו, לפתע, שמעולם לא רצו במותו של בן העיר שלהם. הצליבה לא היתה מוצדקת, והם ידעו את. כמה מחרחרי מריבה כבר הרימו את ראשם במשטמה לעבר ראש העיר.

"טוב מאוד," אמר מר לותר בשקט. ואז פנה לשומר: "הוא איים באקדח על נציגים של הפיקוד. אש בזמנך החופשי."

הוא עצמו אחז בנשק לפניו עוד לפני שסיים את המשפט. הוא ירה ירייה ראשונה ופרועה בלי להסתכל בכוונת. נשמע קול זמזום רוחש של מטען חשמלי, והריח הסטטי של אוויר שרוף מילא את הרחוב. הירייה לא התקרבה אפילו לפגוע בלינקולן, אבל הבוהק המסנוור של מטען ההלם הפך את הרחוב באחת למה שבעצם היה כל הזמן: מטווח.

צעקות חדות עלו מהקהל כשאנשים מיהרו להתפזר לכל עבר. שתי נשים ניסו לזנק לעבר האישה הבוכיה שליד הכיכר ולגרור אותה אל מחוץ לקו האש, אבל אחת מהן נעצרה בידי גבר חסון והשניה נמלכה בדעתה באמצע הדרך, התכופפה, וברחה משם בצווחה של בכי. ילד חצה את הרחוב בריצה לעבר אימו שבקצה השני, בעוד האם צועקת עליו שיישאר במקומו. הוא לא שמע אותה. גברים ניסו להגן על בנותיהן, אחים על אחיותיהן, וכולם התרוצצו במהומה בניסיון לצאת ראשונים מטווח הירי.

השומר במדי הטוראי הרים את נשקו ביד יציבה וחיכה עד שמצא את לינקולן בדיוק בין הכוונות. הוא עשה את זה ממש לפי הספר, אבל הוא חיכה זמן רב מדי. קול נפץ שלישי פילח את הרחוב, וחור אדום וזעיר הכתים את כתפו של השומר. הדם התפשט על המדים הירוקים והשומר שמט את נשקו, נופל לפנים וחושף את פצע היציעה המכוער, הגדול כמו צלחת הגשה מלאה בשר מרוטש.

לותר כרע על ברך אחת וכיוון את נשקו ליריה שניה בזמן שלינקולן הסיט את ידו בזריזות כדי למקם עליו את כוונת האקדח. הוא ראה את קנה רובה ההלם מתייצב מולו ממרומי הבמה. ייתכן שהיה מספיק לירות ראשון, אם ידו הפצועה לא היתה מסיחה את דעתו, אם לותר היה נשאר לעמוד, במקום ליפול לכריעה ברגע האחרון. אבל היד הפצועה שלחה גלים של כאב במעלה זרועו ולותר נע במהירות, ולינקולן ידע שהקנה מכוון לעברו בדיוק של צלף. הוא ראה את אצבעו של לותר על ההדק.

קול זמזום נשמע, רחש חשמלי של מטען נפרק, והאוויר נמלא ריח שרוף ויבש.

ג’ייקוב לותר נפל אל הארץ בפרכוס איברים, שומט את רובה ההלם מידיו. הוא התגלגל בכבדות, נופל מצידה האחורי של הבמה. לינקולן הנמיך את האקדח בזהירות והביט לצדדים ואז לאחור, מחפש את היורה. הוא הופתע רק למחצה כשראה את רחל הלוי נשענת על מפתן בית המלון שלה ומכוונת רובה הלם – את רובה ההלם שלו – למרכז הכיכר. היא החזיקה את הנשק ביד יציבה, תלתליה השחורים מרקדים עם הרוח מעל הכוונת. לינקולן לא יכל לראות זאת אבל הוא ידע, בוודאות מוחלטת, שרחל הלוי חייכה.

הוא חייך אליה בחזרה, ואז הפנה אליה את גבו ומיהר במעלה הרחוב. בתוך ההמולה ומנוסת ההמון איש לא שם לב למעשיו. הוא ידע שהמצב הזה יחלוף במהרה. בקרוב יתחילו אנשים לשאול שאלות ולהפנות אצבעות מאשימות. ייתכן שהאצבעות יופנו כלפיו, וייתכן שלא. לא היה לו שום חשק להישאר ולברר.

*****

הוא השאיר את ההמולה מאחוריו והתקדם ממש עד קצה העיירה, עד לבית האבן הגדול של ראש העיר. האורוות היו מבנה עץ רחב-ידיים שעמד מאחורי הבית.

היו שם שני סוסים ושני קבאל, ולינקולן בחר את הקבאל הקטן מבין השניים, שנראה כאילו יחזיק מעמד זמן רב יותר בשממה שמדרום להרים. זאת היתה בהמה טובה וחזקה, עם רגליים קצרות אבל עבות וקשקשים שחורים ומבריקים מניקיון. לותר דאג היטב לחיות שלו. הקבאל הרכין את ראשו כשלינקולן ליטף אותו, משפיל את הקרן הארוכה שלו כלפי מטה. הוא לא השמיע קול.

את הדרך בחזרה למלון עשה לינקולן מסביב לעיירה, על השביל שהקיף את הגדר. איש לא ראה אותו כשעבר שם.

הוא הניח שרחל לא תישאר בפנים במצב הנוכחי בעיירה, והוא צדק. המלון היה ריק כשהגיע אליו. הוא אסף את חפציו המעטים מהחדר והחזיר אותם לתיקי האופנוע. אז פרק את התיקים מהאופנוע והעמיס אותם על הקבאל, מלאכה שידו הפצועה לא הקלה עליה.

לבסוף השאיר על האופנוע פתק בשביל רחל הלוי. היא תמצא מה לעשות בו. מי יודע, אולי אפילו תצרף אותו לאוסף של מר לותר ותקבל על עצמה את הפיקוד בעיירה. נשים בתפקידי ציבור היו מחזה נדיר על פרוקסימה, אבל לינקולן כבר ראה כאלה בעבר. מן הסתם היא היתה מוכרת היטב בעיירה, ובוודאי היו לה הכישורים הנדרשים.

אבל לכאן או לכאן, לינקולן לא יזכה לראות זאת. מסע ארוך חיכה לו בדרך דרומה, מסע בדרכים שנכבשו על ידי חיות בר, במקומות שתרבות הפיקוד לא הטילה בהם אפילו קצה של צל. העיירות וצרותיהן, האנשים ומאבקיהם – כל אלה יישארו מאחוריו, לעת עתה. והוא הצטער על כך רק מעט.

הוא טפח על ראשו של הקבאל והוביל את הדרך אל השממה.
 
מערבון טוב. אהבתי את בניית העולם של פרוקסימה. אני חייב לציין שהדמות של לינקולן אנדרו, לפחות מבחינתי, לא התעוררה ולו לרגע אחד לחיים. היו לך דמויות יותר חיות ממנו. אני חושב שהייתי מדגיש יותר את הסיבה בגללה הוא רוצה לשממה שנותרה סתומה עד סוף הסיפור. האם מה שמוצג פה הוא בחירה מודעת של המתיישבים לסגת לעולם פשוט יותר מבחינה טכנולוגית או שבמהלך המסע הארוך לפרוקסימה הם נסוגו לרמה הטכנולוגית הזו?
 
הלדין אמר/ה:
[post]691184[/post] האם מה שמוצג פה הוא בחירה מודעת של המתיישבים לסגת לעולם פשוט יותר מבחינה טכנולוגית או שבמהלך המסע הארוך לפרוקסימה הם נסוגו לרמה הטכנולוגית הזו?

הרמה הטכנולוגית לא נחותה, מה שמעכב אותם זה בעיקר הרמה הכלכלית. זאת אומרת, המדע ויכולות המחשוב לא נשכחו אבל ההתיישבות צעירה מאוד וצריך לפלס דרך בכוכב חדש ועוין, לדאוג למים ואוכל ודיור ודברים כאלה. אין מערכת תקשורת שפרושה על פני כל הכוכב, אין מערכות מרכזיות לחשמל ומים. בגלל זה רוב האנשים חיים יחסית בפשטות.
 
אתה מדבר כמו מורה לספרות... סתאאם...

וברצינות:
דמיינתי את הקבאל כבנת'ה, אבל אני מבין שהוא סוג של לטאה כלשהי (מזכיר לטאת כוח).
latest
דת המפקד... אני מבין שהעולם הוא כוכב לכת שיושב לפני כמה מאות שנים בידי בני אדם, שבאו בצי שכלל אוניות פיקוד ואוניות רגילות. אנשי אוניות הפיקוד הפכו ל''אצולה'' של המושבות. התגלתה בכוכב מתכת יקרה כלשהי שנקראת אורד, שמשמשת למטבעות הנקראים טאלר (יואכימסטאלר!). דת המפקד היא דת הסוגדת למפקד הצי שבא לכוכב.
הבנתי נכון?
 
כן, באופן כללי הבנת נכון.
קבאל הוא באמת סוג של לטאה מקומית, השם שלו בא מהמילה הלטינית קבאלוס שמשמעותה סוס, והיא חלק מהשם המדעי של כמה סוגי סוסים. קבאל זה לכאורה קיצור עממי של השם המדעי שנתנו ליצור.
המתיישבים על פרוקסימה באו במשלחת מכדור הארץ לפני כמאה וארבעים שנה. המשלחת כללה ספינות צבאיות ואזרחיות, אבל הפיקוד על המשלחת היה צבאי. המסע ארך כמה עשרות שנים וכבר במהלכו התפתח פולחן המפקד. הפולחן רק התעצם עם ההגעה לפרוקסימה. כמו שרואים בסיפור הפולחן התרחב ובאופן כללי כל הדברים שהגיעו מהספינות נחשבים לחלק מהמורשת של המפקד - אם זה אופנוע הארלי, חולצת כותנה או שולחן משרדי שנלקח מהספינה "הוקינג".
דבר אחד קטנטן שפספסת - האורד לא התגלה אחרי הנחיתה, אלא הוא היה מטרת המשלחת - לכרות אורד ולשלוח אותו לכדור הארץ. אבל זמן קצר יחסית אחרי ההגעה לפרוקסימה, עוד בחייו של המפקד, המתיישבים התמרדו והפסיקו לשלוח את האורד.
 
סיפור טוב, מתאים כסיפור קצר לבנות את הרקע לעולם, אבל פחות מתאים כדי לבנות את הדמות. הוא מאוד מסתורי, ואפילו הקונפליקט של בין ל"הסתבך" בעיירה או להמשיך במשימה שלו לא ממש קיים, אלא דברים פשוט קורים.
 
The oldman אמר/ה:
[post]691317[/post] סיפור טוב, מתאים כסיפור קצר לבנות את הרקע לעולם, אבל פחות מתאים כדי לבנות את הדמות
כשנראה שכן (כמו שגם הלדין אמר). זה באמת הסיפור הראשון והיחיד שכתבתי בעולם הזה אז היתה הרבה התעסקות בבניית עולם.
 
חזרה
Top