• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) הספינה האבודה

ואלה המשך מסעותיה של הנגידה-האומנית דקסה:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38984

א
הרמות הפרימטיות התחילו את דרכן הארוכה להפוך להרים המאיימים ממערב. העשב הגס של הערבות פינה את מקומו למשוכות שיחים נמוכות ובשרניות ואפילו נראה עץ אחד או.. כמה... מלבלבים. דקסה יכלה לחוש על בשרה את הפעימות הנמוכות של איזורי התרבות. לא עבר זמן רב וכפר קטן על בתיו העגולים והלבנים הגיח מתוך גומה עמוקה בלחייה של הרמה הפרימטית. אנשי השבטים, מתורבתים אך בקושי, שמרו, חמושים ומשוריינים, במגדל נישא מעל האדמות שקיבלו מהאימפריה. מכל עבר נראו הגומות המלבבות הללו על מגדליהן הנישאים ושדותיהם המשגרים צמרמורת קלה בגופה של דקסה. נהר המלקיסור, על שלושת פלגיו, שהזכיר לדקסה ממעוף המנדלה דסאי במלוא תפארתו, ביתר את הרמה. ואי שם באופק, דקסה ראתה את ליקרדיה לבנת החומות שם סרזדה גרה בין מסע למסע.

ולשם, היא היטתה את לטאת המנדלה שלה.

{כל הכפרים הללו עושים אותי רעב.}

"אז למה אתה לא פושט על אחד מהם?" שאל המגיסטר ריידון בעצבנות. שוליתה מלסבר הקירח מסכים איתו בשתיקה. ניכר בו שלטאת המנדלה מעלה בו זכרונות אפלים מעברו. איש מהם לא אכל מאז עזבו את פנאהופרה מחשש שנשלחו אחריהם לצוד אותם בערבות. אפילו ארבעת שוליותיה נראו כאילו הם מוכנים לאכול אותה בעיניהם.

{רק בליקארדיה יש מספיק מזון כדי להשביע לטאה זקנה כמוני.}

התכשיט שדקסה נתנה בזמנו לסרזדה הוביל אותם אל כיכר המנדלה. מהעובדה שהזקיפים נתנו להם לעבור בלי שאלות דקסה הבינה שחיכו להם בכיכר המנדלה שהיה רחב דיו להכיל לטאת מנדלה אחת ועדיין יישאר מקום למצעד. מעל פסל המנדלה, שהיה קטן לעומת הדבר האמיתי, התנשא על צריחיו הזהובים והלבנים הארמון הבליקסני המפואר – גאוותה הארכיטקטונית של ליקרדיה. דקסה הביטה לאחור וראתה דמעה נוצצת נופלת על לחייה של שולייתה אקארה למראהו. הוא באמת היה יפהפה בדרך בה פרץ מהאבן המתה.

סרזדה הייתה גמדה לעומת מונומונט האבן הכביר. זהובת שיער היא הייתה ורשתות של זהב כיסו את עורה החיוור לסוכך עליו מאור היום. עיניה הזהובות להבו לאור החמה כמשיבות אותן אלפי מונים באורן. אוזניה נטו קדימה לקראת דקסה במחווה של התלהבות. פניה המעוותות שתמיד הזכירו לדקסה מישהי ששרדה שריפה והיו אופייניות לבני מינה היו חסרי הבעה מלבד שפתיה הישרות כחנית. זו הייתה דרכם של ההאקונדים לחייך. והיא מיהרה לעבר דקסה עוד בטרם הספיקה לרדת ממקומה.

"עושר ושגשוג, דקסה." בירכה סרזדה, מפטירה ברכה אנסינית מסורתית, "עושר ושגשוג. מה מביא אותך לכאן שלא יכל לחכות ארבע שנים, דקסה?"

"הצורך להבטיח שהנגידים-האומנים לא ייטבחו בעוד ארבע שנים." ענתה דקסה, בחיוך, "ושהם ידעו למי להודות על חייהם."

{היא לא לבד. עמיתים שלה מהשירות האימפריאלי צופים בנו.}

"אז את צריכה משהו ישן, משהו שהושאל ומשהו כחול." אמרה סרזדה, פוכרת את ידיה, "הנגיד-אומן ברקסוס בונה ספינה בדוכסות טרביאן. אני רוצה שתעזרי לו להשלים אותה."

"ובתמורה אקבל עזרה?" שאלה דקסה, כמעט צורחת מעל כתפי לטאת המנדאלה לעברה.

"כן." אמרה סרזדה, משלבת את זרועותיה, "את תקבלי עזרה."

דקסה העיפה מבט לאחור לעבר שוליותיה והמגיסטר ריידון ואמרה: "דוכסות טרביאן היא איזור מלחמה בין האימפריה לפולשים שבקצה העולם. אני אקבל אם מישהו ממכם רוצה... לעזוב."

"נשארתי איתך כששני חבריי חזרו הביתה." אמר רירן, קופץ את ידו לאגרוף "אני... נשאר."

"הייתי איתך עד עכשיו." אמרה אקארה, לחייה סמוקות בהתלהבות.

"אני חייב לאינהריטר חוב שייקח שנים לשלם אותו." אמר שולייתה מלסבאר, מרכין את ראשו בפני המת. רק אגאטר לא אמר מילה ומשך בכתפיו כאילו זה צריך היה להספיק לה. היה בו משהו שונה משוליותיה האחרים. משהו גמור יותר... כאילו היה לו כבר כשרון. והוא לא רצה להודות בזה. דקסה החליטה, עוד כשהם היו עשרים, לא לדחוק באגאטר.

"לפגוש נגיד-אומן מהאימפריה." אמר המגיסטר ריידון בהתלהבות טהורה "אני בפנים." "אבל, וכמובן, לפני שתעופו לשם, אתם ראויים למשתה באדיבות השירות האימפריאלי." אמרה סרזדה ושלפה נאדות שיכר תירס מוכספים. לדקסה יצא פעם אחת לטעום משיכר התירס של סרזדה. הוא היה כמעט כמו קלח תירס נוזלי ומזין כמוהו. היו גם גרסאות נקיות יותר עבור העשירים. דקסה ירדה מצוואר הלטאה ולקחה את נאדות שיכר התירס מסרזדה. הם אפילו הריחו טוב - והיא ידעה שכל עוד תישאר טיפת שיכר אחד בנאד המוכסף, הוא יתמלא מחדש מתישהו. רק כדי להיות בטוחה שהאחרים מבינים את זה, היא הסבירה להם את הפרט הקטן הזה בעודה מחלקת ביניהם את נאדות שיכר התירס המוכספים. ואז קלטה דקסה שסרזדה ניסחה את הענקת נאדות שיכר התירס כחוזה עבור השירות האימפריאלי. תפקידו העיקרי של שירות זה, לפי מה ששמעה, היה להבטיח לנגידים-האומנים את התשתיות שהיו דרושות להם כדי לעבוד. כורח הנסיבות גרם לשירות האימפריאלי לחרוג.

"בדיוק תחום ההתמחות שלי." אמר המגיסטר ריידון, פותח את נאד שיכר התירס שלו, "עיצוב חומרים."

"עושר ושגשוג, דקסה." בירכה סרזדה כשלטאת המנדלה דחפה את עצמה דרך כיכר המנדלה עד שעלתה למעלה, כנפיה מצילות לרגע על הכיכר. דקסה הייתה עצובה בדרכה על מות אינהריטר אך לא היה לה הכח לעמוד בטכסים הממושכים שייערכו לרגל מותו. בניית ספינה הייתה בדיוק מה שנפשה השתוקקה אליו. בעוד הלטאה ממריאה מעל הכיכר, דקסה שמעה, דרך התכשיט של סרזדה, את אחד הצופים בפגישתה פונה לסרזדה ואומר: "עשית את זה כהלכה. עכשיו הכל בידיה."

"למה אי אפשר לעזור לה עכשיו? צריך לעצור את הפרילאט גאהיל עכשיו ולא בעוד... ארבע שנים." אמרה סרזדה, מתייפחת קלות, רשתותיה הזהובות בטח זוהרות על פניה.

"משום שהאימפריה חייבת לנסות ניסיון אחרון למען בראקסוס, סרזדה" נהם עמיתה. דקסה היטתה את ראשה לעבר שמיים כחולים חסרי עננים ואל טבעת הכסף שמעבר להם.

ב
"אני טובע. טובע. טובע."

הגלים התנפצו על החופים השחורים משחור של דוכסות טרביאן. מתוך המערה זחל אדם ורוד – שנראה כאילו אומנותו מצצה את כל הכסף מגופו – והביט בנחיל יצורים לטאיים, שתיבותיהם השחורות, מוצצות הנשמה, נתלו מעל שרשרות שהקיפו את צווארם הארוך, מסיירים בחוף הכבוש.

"טובע. טובע. טובע. אני טובע."

דקסה התעוררה מהחיזיון לתוך השמיים האפורים, שעננים תפוחים מגשם שייטו בהם, והשקיפה לעבר דוכסות טרביאן הקרבה. לטאת המנדלה עיכלה באחד משלושת ראשיה משהו שהצליחה לצוד תוך כדי תעופה. המראה של הלטאה טוחנת את האוכל עשה אותה... רעבה.

האחרים התעוררו מאחוריה, ולפי הבעתם, מאותו החיזיון בדיוק. דקסה נעצה מבט בנאד.

{הוא דיבר גם אליי ואני הייתי ער לגמרי. שמעת פעם על תאגיד הספנות, דקסה?}

האימפריה התייחסה לתאגידים שניהלו אותה ממש כאילו היו יצורים חיים ולא כמו השותפויות בין הנגידים-האומנים שהיו בפועל. דקסה תמיד פטרה את סיפוריה של סרזדה בנימה קלילה של חוסר אמון. הדסאי היו לפחות מוחשיים לחלוטין. איך אפשר לסגוד ל... תאגיד? הוא היה רעיון, ישות ערטילאית ותו לאו...

{משום שאתם עשיתם אותם אמתיים. כשמכנסים מספיק כח יצירה במקום אחד, זה... מתעורר לחיים. האם לא חשבת שיש סיבה לכך שבראקסוס בונה ספינה באיזור מלחמה, דקסה?}

"אמונה." אמרה דקסה, כשצמרמורת עובר בגווה, "זה כמו להיות שרויה בערפול נצחי, מנווטת לפי אורות מתעתעים, חושבת שהם התגלמות הבהירות עלי אדמות. כן, אמונה."

{אם לא הייתי מאמין, לא הייתי עוזר לך נגד המטורף ההוא. אין זה מזכותו להתערב ביצירה שלא הוא יצר. האם את לא מסכימה איתי לפחות בעניין הזה?}

"מדובר באדם נחות וחסר כשרון שרוצה להרוג את המוכשרים ממנו. אני לא רואה פה כל ניסיון להתערב ביצירה שלא הוא יצר." אמרה דקסה, קולטת שהיא הצליחה להשתכר. היא, כנראה, הפחיתה באיכויותיו של שיכר התירס שקיבלה מסרזדה.

{אני הייתי איתו יותר זמן. אז האמיני לי שהוא לא מתכוון לעצור ברצח המוכשרים ממנו.}

ודקסה התיקה את ראשה לאחור ושמעה את האחרים מדברים. אפילו עם שלוש ראשים, היא התרשמה מיכולתו של לטאת המנדלה לנהל שיחות עם שישה אנשים בו זמנית. ואז... תהתה אם הוא באמת בן למרות שדיבר על עצמו עד כה כבן. הרי הוא לא חשב כבן אנוש.

{היו כמה סיבות שביקשתי להיחנט בכסף, דקסה. אחת מהן היא שהקשר עם העולמות האחרים נותק ועמו האפשרות ל... התרבות. הנקבות בנות מיננו קצת יותר גדולות ממך.}

... אבל הפולשים מקצה העולם... עוד ממרומי עמדתה על גב הלטאה, דקסה יכלה לראות במטושטש את החוף השחור מהחזיון, את יצורי הלטאה המשוטטים עם התיבות שואבות הנשמה ואת העיר הבוהקת שבקצה החוף ואת...

{כשאני נחנטתי בכסף, הטבעת נענדה היטב. אין לי מושג למה היא הפסיקה לעבוד מאז.}

ואז קלטה דקסה רסיס מהידע של האני העתידית שלה שנעשה ברור עד כאב עכשיו: לא הדסאי בנו את הטבעת. בני האנוש בנו אותה כדי למנוע מהפולשים מקצה העולם לפלוש. הם באמת נעשו פחות נשגבים בעיניה. משהו מהאני הישן שלה, האני שהמורה שלה עמל להכחיד, מת באותו רגע של תובנה.

הלטאה התחילה להאט לקראת נחיתה על זיזי הסלע בצוק מהחזיון, זה שהצל על המערה. היא ראתה ציפורים עצומות מטות את כנפיהן מטה, מאיטות על הצוק באותו האופן שלטאת הענק עשתה, לעבר המערה מתחתיה. סופה עמדה להלום על חופי דוכסות טרביאן בקרוב. פלג של נהר המלקיסור נשפך במפל מרהיב לתוך מפרץ קטן מאחורי המצוק האפרורי, חופיו רכים וזהובים.

הנגיד-האומן בראקסוס עמד מתחת למצוק במקום בו הלטאה עצרה לבסוף, בין מחסות האבן של ציפורי הענק. הוא היה קצת יותר תכלכל מבחזיון היות ואכל משהו עכשיו, משהו שמילא אותו בכסף. לא שהוא היה צריך. די היה לנשום את האוויר כדי להכסיף. הדסאי באו לעולם בשבילו.

"עושר ושגשוג, זרה." אמר הנגיד-האומן ברקאסוס, מחווה בידיו משורגות השרירים, המתמלאות בכסף לאיטן, "אז סוף סוף השירות האימפריאלי שלח אליי קצת תגבורת, מה?"

ג

על כתלי המערה העצומה שלתוכה נבנתה הספינה צוירו נצים עם שלדות חיצוניות כסופות. הם צוירו צוללים לתוך השמש, מרטשים בטלפיהם מפלצות עלומות שם. דקסה הרגישה ענווה מול נץ-הכסף, הנגיד-האומן שהמערה הזו הנציחה את זכרו עלי אדמות. הוא היה... אגדה. האדם שעמד מול ההולכים-על-העננים שביקשו להחשיך את השמש. וניצח, כמובן. לא היה מקום הולם יותר לספינה שהלכה וקרמה שלד ודופנות תחת צללי נציו המופלאים. עמדת העבודה של רב-האומן ברקסוס נראתה כמעט כמו דירת מגורים עם הארון המופלא, נאדות שיכר התירס התלויות על ווים... והמיטה. כבר חלפו שנים רבות מאז ראתה... מיטה. כלי העבודה שלו היו מסודרים בתרמיל שהיה תלוי מעל אחד הווים הכסופים שם.

"אני מקבל אספקה מהמחתרת." אמר רב-האומן בראקסוס, מבחין במבטיהם על הארון המופלא, "אבל רוב הזמן הארון הצנוע הזה הוא הדבר היחיד שמפריד ביני לבין הרעב."

"אולי כדאי שאבנה עבורנו ארון גדול יותר." הציע המגיסטר מיירון, מנענע את המטבעות לאורך המחרוזת שעל צווארו, "אני יכול לעבוד עם המשאבים שיש במערה, אדון חכם."

"יש פה שלוש מוכשרים." אמר הנגיד-האומן ברקסוס, מכליל גם את אגאטר בתנועת ידו, "ושלוש... משרתים?"

"הם השוליות שלי." הבהירה דקסה. הנגיד-האומן בראקסוס הרים גבה שחורה ואמר: "משרת לא ייעשה לשוליה רק מנשימת האוויר ליד הנגיד-האומן, גבירה חכמה."

"האם שמעת פעם על כסף זך?" שאלה דקסה בזהירות, בוחנת את שפת גופו של ברקסוס.

"לא." אמר הנגיד-האומן ברקסוס "שמעתי על כספור, אישה חכמה, אבל לא על כסף זך. אני מניח שזה מה שזורם בדמך ואמור להפוך את המשרתים למשהו שראוי להיקרא... אדון חכם."

"ספינות האומנות כבר קיבלו את מנחתנו." העזה אקארה לומר בנוכחותו "אנחנו לא... משרתים."

"לא כל חלקי הספינה דורשים עבודת כסף, אדון חכם. אקארה יכולה לארוג מפרשים. מלסבר יכול לחשל את חלקי המתכת ורירן... יש לספינה חלקי אבן?" התחילה דקסה לחלק משימות ועצרה באמצע הדרך. היא הביטה שהדופנות היו עשויות מצדפות שהוקשחו באמצעות קווים מכסף שנתנו לספינה את חזותה.

"אני יכול לעבוד עם צדפות." אמר רירן "הכנתי בזמנו תכשיטים עם קונכיות ללקוחות."

"אין חלקי מתכת בספינה שאני עומד לבנות." הבהיר הנגיד-האומן ברקסוס הבהרה משלו "כנראה שהמשרתים יועילו למשהו בכל זאת. אם הם יאספו את המשאבים, אני אוכל – "

"הם שוליותיי, אדון חכם." תיקנה דקסה את הנגיד-האומן היהיר "כפי שאמרת מקודם, הם... בתהליכי התהוות לנגידים-אומנים. צדקת לגבי הדרך בה כסף זך עובד במציאות."

"האם את חולקת עליי ששוליות לא יכולים לאסוף את המשאבים בעוד הנגידים-האומנים עובדים?" שאל הנגיד-האומן בראקסוס, חורק בלשונו המדולדלת, "נתקדם יותר מהר." אגאטר נראה כאילו הוא באמת מעדיף לאסוף משאבים על פני לעבוד איתם. הספינה הזו באמת נראתה כאילו דרשה יותר מחייו של נגיד-אומן אחד כדי שתתקיים כלל. ובחוץ, התגלגל רעם. הסערה בחוץ נשמעה לפתע לדקסה פחות ופחות טבעית ויותר מעשי ידיה של ישות רבת עוצמה שניסתה לקנות להם זמן. הנגיד-האומן היהיר שחשב כמוהה בדיוק משך בכתפיו כנושא עול כבד עליהם וחיכה לתשובתה. דקסה אמרה, פוכרת את ידיה, "אגאטר לא קיבל את חותם ההכשר של נגיד-אומן. אקארה, לעומתו, קיבלה את החותמת של ראש קולגיום התופרות של ליקרדיה, בראקסוס. דמה מכיל לא פחות כסף משלנו, בר... אדון חכם."

"לא גמור." נחר בבוז הנגיד-האומן בראקסוס "בסדר, אני מקבל את תוכנית העבודה שלך. עכשיו בוא נתחיל לעבוד לפני שהלטאים יחזרו לסיוריהם עם התיבות הארורות שלהם."

ד
למרות שנותיה הרבות, דקסה הרגישה כשוליה לעומת בראקסוס. היא חשדה שהנגידים-האומנים, בהיעדר האיום ממתקפות הדסאי ועם יכולת לתעד את מלאכת ידיהם, יתפתחו. היא לא שיערה עד כמה. קחו לדוגמא את המפרשים. היא ראתה את אקארה עובדת עם... העכביש. לפי בראקסוס, היא כבלה אותו בחוזה דומה לאותו חוזה שנחתם בין נגיד-אומן ללקוחו. הוא אמר שנץ הכסף כבל בחוזה שונה את הנצים שאותם הוא שיסה במפלצות.

היא עבדה עם בראקסוס בתוך הספינה, מלקקת את הסיפונים הפנימיים. עוד דבר פלאי. היא לא חשדה בכל שנותיה שלא היה לה צורך להקיז את דמה. שהרוק שלה הוא, למעשה, דם ומספיק לה שתלקק אם היא מוכנה לראות בלשונה מתייבשת בסופו של דבר כלשונו של בראקסוס.

לטאת המנדלה, שהתעוררה בינתיים, חילקה להם עצות לגבי בניית הספינה. הנגיד-האומן בראקסוס הסכים עם כמה מההצעות, חשב שכמה מהן מיושנות נורא ואחרות הרגיזו אותו – בעיקר ההצעה לא לבנות את כל שלדת הספינה מצדפה. לטאת המנדלה חשב שהצדפה תיסדק במפגש הראשון שלה עם איתני הים. וכך התנהל סדר יומם עד שצל נפל עליהם, צלם של הלטאים בעלי התיבות שואבות הנשמה.

{בתקופתי הדסאי היו משאירים אותם למות. אני מופתע שהם מסוגלים לחשוב רק עם... מוח אחד.}

הם לא יכלו להיות הפולשים מקצה העולם, הבינה דקסה מהערתו של לטאת המנדלה, הלטאים בטח גששים שנשלחו כדי לענות את האוכלוסיה הכבושה בדימיונם לדסאי. בראקסוס מצמץ בעיניו כשהביע את מלוא תדהמתו כשירק: "דסאי מנוונים?! הם... לטאים."

"אף פעם לא ראית דסאי, אדון חכם?" שאל אגאטר בעודו משפיל את מבטו אל הצדפות.

"אנחנו הרוקאלילאדה, ילדיו של הרואק, דורשים מהאמראנסיני, ילדיו של אראגנדה, להיכנע ולמסור לנו את מעשי ידיהם." אמר מנהיגם, לועס את האבנים שהיטלטלו בפיו, האבנים שהעניקו לו את היכולת להגות עם השיניים בפה חסר שיניים "ארמיבת'זאדה!" שאג. הלטאים היו, כפי שזכרה מהחיזיון, בעלי ראש ארוך, ירוק כהה, שנתחם על ידי מה שנראה לה כמדים שחורים שבאמת הקשו לראות אותם על רקע החופים השחורים כלילה. כפות ידיהם היו גדולות ומזוותות. לדסאי היו כפות ידיים חינניות ובעלות קווי מתאר ברורים יותר. ועמידתם לא הייתה זקופה כאילו נשאו משקל על גבם. וחי הדסאי הארורים, הם היו גדולים! ראשו של הגבוה ביניהם הגיע אל הנטיפים שהיתמרו מתקרת המערה הזו!

"חשבתי שאנחנו כבר מכירים." אמר בראקסוס, מנפנף בידיו לעבר הנצים המצויירים, "הסתלקו לפני שתמותו."

"ארמיבת'זאדה לא טיפש. שילחת בנו את הנצים כבר פעמיים כמו כל אחד משותפייך." אמר מנהיג הלטאים "חי ראשי הרפאים שלי, אתה תאבד את הניצוץ שלך בפעם הזאת, אמארנסינאי."

דקסה התרשמה מהעבודה שארמביתז'אדה עשה עם האבנים בפיו. הוא הצליח לומר הכל בצורה שאפילו מישהו עם אוזניים חצי מתות יוכל להבין. ואז נפלה עליה ההבנה הנוראה: השירות האימפריאלי ביקש שהיא תשלח בהם את הניצים. הם חשבו שנשמתה טהורה. ושהיא לא חיללה את שבועותיה מעבר לפעם ההיא שקטלה את האלוף של הדסאי.

"אתה מקבל מתנות?" שאלה דקסה "יש לי בילקוט מטה מלאכת מחשבת של אלוף דסאי."

"דקסה," אמר בראקסוס, פוכר בידיו, "הוא לא יכבד את העסקה."

"אמארינסינאי צודק." אמר הלטא "האדונים שאני משרת אדירים מכפי שתוכלי לדמיין."

הם באמת היו דסאי מנוונים. לא היה לה קשה לזהות את דרך החשיבה הזו יתר על המידה.

"אתם חייבים לנו חוב מלחמה." ניסתה דקסה את מזלה. בקרב בני השבטים היה נהוג שלאחר ששבט תקף שבט אחר, דבר נדיר בערבות הלא ידידותיות, הוא שילם חוב מלחמה.

הלטאים שאגו בזעם אחרי שארמיבת'זאדה תירגם את דבריה לשפתם. לאחר התייעצות, הלטא ענה: "את הרגת אלוף של הדסאי. אם כבר, את חייבת לנו חוב מלחמה, סאדאית."

אולי הוא זיהה לפי דיבורה שהיא מהדוכסויות של סאדורוס אך לא היה לו שמץ של מושג על מנהגי המלחמה של הדסאי. ייתכן שכמו בני האדם, הדסאי לא היו מאותה תרבות. והמורשת התרבותית שלו הייתה שונה מאד מהדסאי חסרי הבינה. עם זאת, דקסה כיבדה את העובדה שהלטא הכיר את המנהג וניסה לנצל אותו כנגדה. היא ענתה: "כידוע לכם, מטרתם של הדסאי היא לשלוח אלוף שיבחן את חוזק הקבוצה שלפניהם. אני ניצחתי... אותו."

"את מבלבלת את ארמיבת'זאדה. לפי איזו מערכת מנהגים את רוצה שננהג, סאדאית?" אמר הלטא, מצליח לשלוט ברגשותיו הסוערים שכמעט הקשו עליו לשלוט באבנים בפיו "הוא היה לוחם ואת הרגת אותו. זכותי לתבוע חוב מלחמה לפי מערכת המנהגים שלך."

"חוב מלחמה תקף לכל מי שהיה מעורב במלחמה, ארמיבת'זאדה. לפי הודאתך עכשיו, הרגת יותר ממני. חובך גדול משלי." הצליחה דקסה לשמור על קור רוחה במשא המתן. ברקסוס נד בראשו. דקסה הבינה שהיא הודתה שהיא חייבת לו חוב גם אם קטן מחובו. הלטא היה באמת ערמומי.

"אז הסבר לי, ארמיבת'זאדה, מה יידרש כדי שאתם תיתנו לספינה הזו להיבנות?" שאלה.

"אנחנו, הגדוד השלוש עשרה של פלוגת הרואקלילדה, או כל הסיור שבחוף, דאסאית?" תיקן אותה הלטא ביהירות. כמובן שהיו בטח עוד גדודים והגדוד הזה מעולם לא היה פה... קודם.

"כל הסיור." אמר בראקסוס, דוחף את עצמו לתוך המשא ומתן "בלי יוצאים מהכלל, ארמיבת'זאדה."

ולקח לדקסה להבין מה ידאג שהספינה הזו תושלם. היא צריכה להרשים אותם בעוצמתה. העובדה שהיא הרגה אלוף של הדסאי לא הרשימה אותם במיוחד. להבדיל מהנגיד-האומן, הם ידעו לאיזה תהומות של חייתיות הם שקעו מגדולתם הקודמת.

"הערתי את אחת מלטאות המנדלה הקדומות שנחנטו בכסף זך." ניסתה דקסה את מזלה.

"את לא היחידה שמנהלת איתנו משא ומתן, דאסאית." נהם הלטא "אני יודע עובדה זו. גם אדונינו העוצמתיים יכלו לעשות זאת ואפילו לחנוט אותו מחדש בכסף זך שנמצא בידיהם."

{לו רציתי להשתמש בכח, הייתי משלחת בהם את הנצים.} הביעה דקסה את תרעומתה, בשפה העתיקה. היא הניחה שמשהו מהאני העתידי ניעור בה באותו הרגע, מנחה את ידיה. התחושה הייתה מוזרה בלשון המעטה.

{אני רק מרכך אותם, דקסה.}

עתה עלתה בדעתה השאלה למה הלטא מחכה. היא לא ראתה את הלטאים מתגנבים לעבר הספינה. היא יכלה לפטור את זה בטענה שהוא לא אנושי. זה עדיין לא פוטר אותה מלהבין למה. ואז הבינה שהוא פשוט נהנה להתווכח איתה. הם היו הרחק מעולמם, שקועים במערכה מתמשכת שבה לא היו מספיק התנגשויות שבהם יוכלו להוכיח את עצמם כלוחמים, ומסיבה זאת, הם המשיכו לבוא לפה למרות הנצים. גם להתקוטט במילים היה דרך לחימה.

"אם אתן לכם משימה אחרת, תהיו מוכנים לתת לספינה להיבנות?" שאלה דקסה בייאוש.

"אדונינו רבי העוצמה יכולים להסתדר בלי כמה חיילים. ארמיבת'זאדה מקשיב, דאסאית." אמר הלטא במה שנשמע בפעם הראשונה ככבוד עמוק כלפיה.

"זה לא יקרה עכשיו. בתוך ארבע שנים, אדם בשם הפרילאט גאהיל יתקוף עיירה שבה מתכנסים הנגידים-האומנים כדי להציע את שירותיהם." התחילה להסביר דקסה כשקלטה כשארמיבת'זאדה שומט את שפתיו במשהו שנראה קרוב לנחירת בוז ואמר: "דאסאית, ארבע שנים זה הרבה זמן. איפה הגאהיל הזה נמצא?"

השאלה הזו היממה את דקסה בעוצמה שהוצעה לה. היא באה לעצור את גאהיל מלתקוף את העיירה, לא לתקוף את גאהיל בבסיס הכח שלו. היא ראתה את הרעב בעיני שוליותיה. הם רצו לנקום ועכשיו את מותו של אינהריטר. אם היא תוביל הורדה של רוקאלילאדה, והדסאי יודעים מה עוד, לעבר הערבות, דקסה יכלה לשכוח מכל שמץ שם טוב שדבק בה. הנגידים-האומנים האחרים חייבים לדעת שהיא הצילה אותם. בלי הידיעה הזאת, דקסה... היא רק עוד גאהיל.

{אז כנסי את הנגידים-האומנים ארבע שנים לפני הזמן. זה יכפה על גאהיל להקדים את תוכניותיו וייתן ליקום הזדמנות לתקן שגיאה.}

מה שהלטאה הציעה היה בלתי אפשרי בעליל. לנגידים-האומנים היו חוזים לבצע ושבועתם דרשה מהם...

"ארמיבת'זאדה, מה דעתך על הסבה מקצועית?" שאלה דקסה במתיקות "בניית ספינות... במקום להרוס אותן."

"הרוקאלילאדה לא בונים ספינות. יש לנו חיות שעושות את זה, דאסאית." אמר הלטא, מהורהר. אז נותר בהם בכל זאת משהו מהדסאי אם הם נתנו לאחרים ליצור עבורם. "אדבר עם המפקדים האחרים של הסיור. קצת נמאס לנו שנותנים לנו רק משימות גישוש. הלטאה טוען שאת יכולה לבנות הכל רק מתיאור מיד שניה. יש לי כמה דברים שהייתי – "

אחרי שהם עזבו את המערה, בראקסוס לש את פניו המיוזעות כלא מאמין למשמע אוזניו.

ה
בניית הספינה עברה בלי תקריות נוספות. היא עבדה במלוא המרץ על כלי הנשק שהונחו מעבר להישג ידיהם המגודלות של הלטאים. המלווים של הלטאים עזרו בכך שהביאו לה את המשאבים שהיא הייתה צריכה להביא את כלי הנשק. מפקד הסיור הבטיח לה שאף מהחיילים שהוצבו להגן על טרביאן לא יזיז את התחת שלו בשביל משימת סיור עלובה. וייקח זמן לאדוניהם לגייס תגבורות מעבר לעולם.

והמפרץ סער מאחורי גבה כשהיא הסתובבה בראותה את ספינת-האומנות עולה מהמפרץ.

לא היה ספק שספינת-האומנות ביקשה את הספינה. כל מעשה ידיים ראשון בערבות – ושוליותיה היו אנשי ערבות בנשמתם – הוקרב לספינת-האומנות בתמורה למנחותיה. דקסה לא הייתה מוכנה שהמחזה הזה יחזור עליו הפעם. היא השקיעה יותר מדי מעצמה. וצוהר נפתח מתוך ספינת-האומנות ומתוכה צעד גבר עוטה בגדי שרד כסופים, שהיה עתיק, וחיבק את דקסה כאילו הייתה אחותו האובדת.

"שבתם." לחש הגבר מהספינה , בייראת קודש שלא הייתה ראויה לה, "שבתם מהטבעת."

"אני –" התחילה דקסה לומר ואז הבינה שהנגידים-האומנים שבנו את הטבעת היו חייבים להיות כמוהה. האם ייתכן שהשליטים השמיימים שאותן כיבדו הדוכסויות היו... כמוהה. "משהו ישן." נשמעו מילותיה של סרזדה באוזניה של דקסה. הספינה הזו הייתה משהו... עתיק.

אולי בספינה היא תמצא את הדרך לעצור את גאהיל בלי שפיכות דמים מיותרת.
"שבתי." זרמה דקסה עם האיש מהעבר "ועתה אני רוצה לראות מה מצבה של ספינתי."
{מעתה כדאי שתקשיבי לי, דקסה, אם את רוצה להשיג את מטרתנו. אעזור לך להתחזות.}
וכשדקסה עלתה בגשר לעבר הספינה, ושוליותיה באים אחריה, תקווה פיעמה בלבה. שבועותיה יישמרו והנגידים-האומנים ישיבו אותה למקומה לצידם. לטאת המנדאלה נחת על סיפונה רחב הידיים של ספינת האומנות שנראה כאילו נבנה לנחיתת לטאות מנדאלה. כשהביטה לאחור, הרוקאלילאדה כרעו ברך.
 
סיפר טוב. חסר קצת בסוף אבל - אבל אם הראשונים היו י עם התחלה וסוף מוגדרים, כאן זה יותר עמום.
גם לא ברור מדוע הלטאים עזבו אותם , מה בדיוק העסקה?
 
סבבה, עוד הערה - היה נחמד אם את ראשי הפרקים היית מדגיש, מקל על הקריאה.
בקשר לדקסה, היא דמות מעניינת לסיפור קצר - אבל קצת לא ברור לאן אתה מתקדם? לכאורה זה סדרה של סיפורים קצרים, אבל כמו שכתבתי לפחות הנוכחי לא בנוי כמו סיפור קצר אלא כמשהו שאמור להמשיך.
 
הבנתי בערך מהחלק השני שהמסע של דקסה מתאים ל-"מסע הגיבור" בצורתו הקלאסית כלומר הגיבור עוזב את ביתו כדי לשוב אליו שונה ממה שהיה קודם. והוא פחות אפיזודי ממה שחשבתי במקור. אז הלכתי עם התובנה הזו כשהכנסתי את דמותו של הפרילאט גאהיל כאויב ארוך טווח של דקסה. יכול להיות שזו תוצאה של העובדה שאני רגיל יותר לכתוב סיפורים ארוכים יותר ולא סיפורים קצרים.
 
חזרה
Top