פרק 1-עיניים של מתים.
קרדיט לAviad Sar-shalom על תיקון השגיאות
העיניים שלי דומעות מעשן בעודי מתקרב לכפר.
אני נאנח, הריח הסרוח והמוכר, המעגל המתהדק של עופות החגים בשמים, הדממה של הריק שנקטעת מדי פעם על ידי קריעת עורבים.
אני משתופף ליד נער בן 18 בערך. המגפים שלו הוסרו אבל נראה למרבה הפלא החרב עדיין בידו. הוא רחוק מהשאר. הצעירים תמיד מתים ראשונים. אם לשפוט על פי החץ המוכתם בדם שנח לצידו והדם שמכתים את צווארון החולצה שלו הוא שלף את החץ מגרונו וטבע בדמו.
אני קם ומנער את העפר מהגלימות השחורות שעוטפות את גופי. ככול שאני מתקרב למרכז הכפר הגופות מתרבות, הגברים תמיד לפני הנשים והילדים וכמעט ותמיד נוסעים מספר פצעים מכוערים המעידים על מאבק. הילדים לרוב נהרגו במכה אחת שיטתית.
אני מסתכל על גופות הנשים, יש הרבה פחות מהן, פחות מדי. אני מסתכל על אישה מבוגרת, כנראה בת 35, בגדיה נקרעו מגופה ועיניה דומעות. נראה שהמוות היה הקלה לאחר החוויה המבעיתה שעברה.
שודדים או עריקים? אני שואל את עצמי בעוד אני משתמש במוט הארוך שלי להפוך גופה של גבר בן 20-25 שלצדו נח חרב באיכות טובה. אני משתמש בעששית התלויה מראש המוט כדי להאיר על גופת האיש. הלהבה הכחולה משתקפת בחזרה משריון קשקשים חבוט אך מצוחצח. עריקים ללא ספק. אם כך אני מניח שהנערות החסרות עוברות גיהנום בתוח מחנה צבאי איפה שהוא בתוך היער.
אני מתיישב על קורה שנפלה ליד ילד השוכב על בטנו כשחץ נעוץ בגבו. יש לו הבא מופתעת כאילו הוא לא חשב שהם יתפסו אותו.
אני מסתכל על השמש שכמעט שקעה. אני נועץ את המוט לצידי. הלהבה הכחולה של העששית מקבלת גוון עמוק יותר ומרקדת בפרעות. נראה שתהייה לי עבודה הלילה.
אני נשען על המוט ועוצם עיניים בעוד עורבים מתחילים לקנן בתוך הבתים ההרוסים למחצה.
אני פותח את העיניים, הירח כבר נמצע גבוה בשמים, נראה שהשעה היא בערך אחת עשרה וחצי.
ערפל כחול שקוף למחצה מתערבל בכול שטח הכפר, הוא מגיעה לגובה השוקיים ומסתיר את הגופות באופן חלקי, קולות מהדהדים באוויר כמו הד קלוש במערה עמוקה, הקולות מתחזקים לאט לאט אבל בקצב קבוע.
אני יכול להמתין עוד חצי שעה עד חצות, אבל הסבלנות שלי נטשה אותי כבר לפני שעות.
אני קם ומרים את המוט בשתי ידיים ומנחית את הקצה התחתון שלו בכוח על האדמה, גונג!, הצליל העמוק משלח צמרמורת במורד גבי בעוד הערפל מתנדף בטבעת מעגלית שמתחילה במוט ולרגע שום צליל אחר לא נשמע.
אני סופר שלוש נשימות 1... 2... 3... "אהההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"צרחות מהדהדות מכול הכפר בעוד הערפל חוזר בשטף כמו גל, הפעם הוא בגוון לבן-אפור עקור ואטום.
ברגע שהערפל מכסה גופה נשמעת צרחה נוספת ודמות לבנה-כחולה זוהרת פורצת כשפיה פעור לרווחה, הלילה מתמלא בצרחות בעוד המתים קמים בזעקה.
אני מסתכל על הרוח של העריק, היא נראית מבוהלת, ויש לה סיבה טובה, רוחות הכפריים מקיפים אותה בזעקות:"למה?!", "הילד שלי!", "איפה הבת שלי?","רוצח!", הקריא האחרונה כאילו משמשת כהזנקה בעוד הכפריים עטים כמו זאבים על העריק, צרחות שאמורות להישמע רק בגיהנום מהדהדות ברחבי הכפר.
"אדוני?" אני מרגיש יד קטנה ומפוחדת אוחזת בשרוול שלי, אני מופתע, היד חמימה כמו קרן שמש ביום קיץ בהיר, אני מסתכל על הילד הבוהק באור לבן זהוב זך, אף חץ לא נעוץ בגבו למרות שאין ספק שזה הוא, יש לו פנים כמו של ילדים בסיפורים, פני מלך שלא ראה רוע מעולם.
"אני מת נכון?" הוא שואל, אני מתיישב על הקורה ומסמן לו לשבת לצידי, הוא מזנק ומתיישב לצידי.
"איך אתה יודע?" אני שואל אותו בעודי מביט על זוג העניים הגדולות שלו, הם בצבע זהוב עדיין, אבל הכל בגווני לבן וזהב.
"כי סבתא קוראה לי" הוא אומר, "אבא אמר שהיא הלכה לסבא בחורף האחרון" הוא מביט לעבר השמיים ואור שמעבר לבינתי משתקף מעינו "היא הכינה לי פאי תפוחים מהעץ בגינה" העיניים שלו נעשות מרוחקות "אני מאוד אוהב את העץ הזה, סבא נהג לספר לי סיפורים כשישבנו לידו".
אני מחייך לעבר הילד בעודי מנסה להתעלם מהעקצוץ שאני מרגיש בעיניים שלי "לך אליהם, הם מחכים לך" הוא מסתכל עלי בעודו מתחיל להתפוגג "אחותי לא נמצאת שם, אתה יכול למצוא אותה בשבילי?" הוא שואל, אני צריך לסרב, זה לא התפקיד שלי, אז מה גרם לי לומר "כן"?, הוא מחייך עלי ומתפוגג סופית, אלה אני הבדולח שלו, עיניים של משהו שלא ראה את כל הרוע שיש לעולם להציע, עיניים של משהו שלא ראה מה שאני ראיתי .
אני קם ונאנח.
"מספיק" אני צועק , הרוחות מביטות בי כאילו הם רק הרגע הבחינו בנוכחותי, ואז הם עטות עלי במערבולת כחולה וקרה, אני מסחרר את המוט ומעגל של אש כחולה נוצר מסביבי וחוסם את הרוחות המסתערות.
אני מתחיל למלמל, האש הכחולה מתחילה לגדול בתוך העששית עד שהיא אופפת אותה כללית, אני מרים את המוט מעל לראשי, מערבולת כחולה-לבנה מתערבלת סביב המוט בעוד האש והרוחות נשאבות לתוך העששית.
רוח אחת לא נשאבה, רק אחת.
אני מסתכל על הרוח היחידה שנותרה בהפתעה, "רק אחד לא נשאב?" אני חושב לעצמי, "נראה שהאנשים האלה היו טובים משציפיתי".
אני מתקדם לעבר הרוח היחידה שנשארה, זו הרוח של העריק, היא מרוטה למדי וכורעת על ברכיה, "כל האחרים התגלגלו מחדש או המשיכו הלאה", הוא מסתכל עלי בפחד "אתה יודע מה זה אומר נכון?", "לא בבקשה!" הוא זועק, "תן לי עוד הזדמנות! בבקשה! אני מתחנן בפניך!". אני נוקש באדמה עם המוט שלי, ספק ידיים ספק להבות אדומות מתחילות למשוך אותו לתוך האדמה "אתה השטן!" הוא צועק, רוק נתז מפיב בעוד הוא שוקעה עד החזה "אתה טועה, אני לא השטן" הוא מנסה להשאיר את ראשו מעל לקרקע, ידב שורטות את העפר כשהוא מנסה נואשות לאחוז באדמה "אני רק המדריך" הוא שוקע כלילית ונעלם.
השמש מאירה על הקבר הקטן שנחפר מתחת לעץ התפוחים, בתוכו נח ילד שמביט לשמיים בהבעה סקרנית.
אני עוצם את העניים שלו ומתחיל למלות את הקבר.
הבקשה של הילד מהדהדת באוזני "אחותי לא נמצאת שם, אתה יכול למצוא אותה בשבילי?", אני מביט על העיניים שלו, העיניים שגרמו לי להבטיח משהו בפעם הראשונה מזה שנים.
העניים שלו עיניים ירוקות כמו אזמרגד, ירוקות כמו העיניים שלי.
אני נאנח, הריח הסרוח והמוכר, המעגל המתהדק של עופות החגים בשמים, הדממה של הריק שנקטעת מדי פעם על ידי קריעת עורבים.
אני משתופף ליד נער בן 18 בערך. המגפים שלו הוסרו אבל נראה למרבה הפלא החרב עדיין בידו. הוא רחוק מהשאר. הצעירים תמיד מתים ראשונים. אם לשפוט על פי החץ המוכתם בדם שנח לצידו והדם שמכתים את צווארון החולצה שלו הוא שלף את החץ מגרונו וטבע בדמו.
אני קם ומנער את העפר מהגלימות השחורות שעוטפות את גופי. ככול שאני מתקרב למרכז הכפר הגופות מתרבות, הגברים תמיד לפני הנשים והילדים וכמעט ותמיד נוסעים מספר פצעים מכוערים המעידים על מאבק. הילדים לרוב נהרגו במכה אחת שיטתית.
אני מסתכל על גופות הנשים, יש הרבה פחות מהן, פחות מדי. אני מסתכל על אישה מבוגרת, כנראה בת 35, בגדיה נקרעו מגופה ועיניה דומעות. נראה שהמוות היה הקלה לאחר החוויה המבעיתה שעברה.
שודדים או עריקים? אני שואל את עצמי בעוד אני משתמש במוט הארוך שלי להפוך גופה של גבר בן 20-25 שלצדו נח חרב באיכות טובה. אני משתמש בעששית התלויה מראש המוט כדי להאיר על גופת האיש. הלהבה הכחולה משתקפת בחזרה משריון קשקשים חבוט אך מצוחצח. עריקים ללא ספק. אם כך אני מניח שהנערות החסרות עוברות גיהנום בתוח מחנה צבאי איפה שהוא בתוך היער.
אני מתיישב על קורה שנפלה ליד ילד השוכב על בטנו כשחץ נעוץ בגבו. יש לו הבא מופתעת כאילו הוא לא חשב שהם יתפסו אותו.
אני מסתכל על השמש שכמעט שקעה. אני נועץ את המוט לצידי. הלהבה הכחולה של העששית מקבלת גוון עמוק יותר ומרקדת בפרעות. נראה שתהייה לי עבודה הלילה.
אני נשען על המוט ועוצם עיניים בעוד עורבים מתחילים לקנן בתוך הבתים ההרוסים למחצה.
אני פותח את העיניים, הירח כבר נמצע גבוה בשמים, נראה שהשעה היא בערך אחת עשרה וחצי.
ערפל כחול שקוף למחצה מתערבל בכול שטח הכפר, הוא מגיעה לגובה השוקיים ומסתיר את הגופות באופן חלקי, קולות מהדהדים באוויר כמו הד קלוש במערה עמוקה, הקולות מתחזקים לאט לאט אבל בקצב קבוע.
אני יכול להמתין עוד חצי שעה עד חצות, אבל הסבלנות שלי נטשה אותי כבר לפני שעות.
אני קם ומרים את המוט בשתי ידיים ומנחית את הקצה התחתון שלו בכוח על האדמה, גונג!, הצליל העמוק משלח צמרמורת במורד גבי בעוד הערפל מתנדף בטבעת מעגלית שמתחילה במוט ולרגע שום צליל אחר לא נשמע.
אני סופר שלוש נשימות 1... 2... 3... "אהההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"צרחות מהדהדות מכול הכפר בעוד הערפל חוזר בשטף כמו גל, הפעם הוא בגוון לבן-אפור עקור ואטום.
ברגע שהערפל מכסה גופה נשמעת צרחה נוספת ודמות לבנה-כחולה זוהרת פורצת כשפיה פעור לרווחה, הלילה מתמלא בצרחות בעוד המתים קמים בזעקה.
אני מסתכל על הרוח של העריק, היא נראית מבוהלת, ויש לה סיבה טובה, רוחות הכפריים מקיפים אותה בזעקות:"למה?!", "הילד שלי!", "איפה הבת שלי?","רוצח!", הקריא האחרונה כאילו משמשת כהזנקה בעוד הכפריים עטים כמו זאבים על העריק, צרחות שאמורות להישמע רק בגיהנום מהדהדות ברחבי הכפר.
"אדוני?" אני מרגיש יד קטנה ומפוחדת אוחזת בשרוול שלי, אני מופתע, היד חמימה כמו קרן שמש ביום קיץ בהיר, אני מסתכל על הילד הבוהק באור לבן זהוב זך, אף חץ לא נעוץ בגבו למרות שאין ספק שזה הוא, יש לו פנים כמו של ילדים בסיפורים, פני מלך שלא ראה רוע מעולם.
"אני מת נכון?" הוא שואל, אני מתיישב על הקורה ומסמן לו לשבת לצידי, הוא מזנק ומתיישב לצידי.
"איך אתה יודע?" אני שואל אותו בעודי מביט על זוג העניים הגדולות שלו, הם בצבע זהוב עדיין, אבל הכל בגווני לבן וזהב.
"כי סבתא קוראה לי" הוא אומר, "אבא אמר שהיא הלכה לסבא בחורף האחרון" הוא מביט לעבר השמיים ואור שמעבר לבינתי משתקף מעינו "היא הכינה לי פאי תפוחים מהעץ בגינה" העיניים שלו נעשות מרוחקות "אני מאוד אוהב את העץ הזה, סבא נהג לספר לי סיפורים כשישבנו לידו".
אני מחייך לעבר הילד בעודי מנסה להתעלם מהעקצוץ שאני מרגיש בעיניים שלי "לך אליהם, הם מחכים לך" הוא מסתכל עלי בעודו מתחיל להתפוגג "אחותי לא נמצאת שם, אתה יכול למצוא אותה בשבילי?" הוא שואל, אני צריך לסרב, זה לא התפקיד שלי, אז מה גרם לי לומר "כן"?, הוא מחייך עלי ומתפוגג סופית, אלה אני הבדולח שלו, עיניים של משהו שלא ראה את כל הרוע שיש לעולם להציע, עיניים של משהו שלא ראה מה שאני ראיתי .
אני קם ונאנח.
"מספיק" אני צועק , הרוחות מביטות בי כאילו הם רק הרגע הבחינו בנוכחותי, ואז הם עטות עלי במערבולת כחולה וקרה, אני מסחרר את המוט ומעגל של אש כחולה נוצר מסביבי וחוסם את הרוחות המסתערות.
אני מתחיל למלמל, האש הכחולה מתחילה לגדול בתוך העששית עד שהיא אופפת אותה כללית, אני מרים את המוט מעל לראשי, מערבולת כחולה-לבנה מתערבלת סביב המוט בעוד האש והרוחות נשאבות לתוך העששית.
רוח אחת לא נשאבה, רק אחת.
אני מסתכל על הרוח היחידה שנותרה בהפתעה, "רק אחד לא נשאב?" אני חושב לעצמי, "נראה שהאנשים האלה היו טובים משציפיתי".
אני מתקדם לעבר הרוח היחידה שנשארה, זו הרוח של העריק, היא מרוטה למדי וכורעת על ברכיה, "כל האחרים התגלגלו מחדש או המשיכו הלאה", הוא מסתכל עלי בפחד "אתה יודע מה זה אומר נכון?", "לא בבקשה!" הוא זועק, "תן לי עוד הזדמנות! בבקשה! אני מתחנן בפניך!". אני נוקש באדמה עם המוט שלי, ספק ידיים ספק להבות אדומות מתחילות למשוך אותו לתוך האדמה "אתה השטן!" הוא צועק, רוק נתז מפיב בעוד הוא שוקעה עד החזה "אתה טועה, אני לא השטן" הוא מנסה להשאיר את ראשו מעל לקרקע, ידב שורטות את העפר כשהוא מנסה נואשות לאחוז באדמה "אני רק המדריך" הוא שוקע כלילית ונעלם.
השמש מאירה על הקבר הקטן שנחפר מתחת לעץ התפוחים, בתוכו נח ילד שמביט לשמיים בהבעה סקרנית.
אני עוצם את העניים שלו ומתחיל למלות את הקבר.
הבקשה של הילד מהדהדת באוזני "אחותי לא נמצאת שם, אתה יכול למצוא אותה בשבילי?", אני מביט על העיניים שלו, העיניים שגרמו לי להבטיח משהו בפעם הראשונה מזה שנים.
העניים שלו עיניים ירוקות כמו אזמרגד, ירוקות כמו העיניים שלי.
קרדיט לAviad Sar-shalom על תיקון השגיאות