לקראת טיסה ארוכה, החלטתי לכתוב סיפור עבור אחד האתגרים שאליהם לא כתבתי. הראשון מביניהם הוא אתגר 7 שנושאו 'מלחמה'.
גרסה נוחה יותר לקריאה
יצא סיפור קליל יותר מבדרך כלל שדי נהניתי לכתוב. מקווה שנהניתם לקרוא
כרגיל, אשמח לשמוע ביקורת או סתם אם אהבתם או לא.
גרסה נוחה יותר לקריאה
הרעש של נפילת צרור המפתחות על רצפת השיש היה כמו ציפורניים על גיר. יאנה כמעט הפילה את הנשק האישי שלה בגללו, ומיד הסתובבה כדי לראות שאף אחד לא שמע.
כמובן, זה היה רעיון מגוחך. המסדרון הארוך היה נטוש, צבוע בלבן על ידי נורות חזקות, אחד המקטעים מהבהב בעוד הנורה נאבקה על חייה. יאנה קפאה במקומה לכמה רגעים. דממה, מלבד הזמזום החשמלי הנואש.
היא התכופפה להרים את צרור המפתחות שוב, והכניסה את המפתח אל הדלת. לפני שסובבה אותו, היא היססה. מבטה נדד אל עמדת השמירה שנטשה מאחוריה. היא הסתכלה על המפתח, ואז רצה אל המסכים של העמדה, הנשק מקרקש על ירכה.
אפילו בעמדה הנידחת הזאת, היא יכלה לראות את מצלמות האבטחה המרכזיות של הבסיס. המטרה הייתה שכמה שיותר זוגות עיניים יסתכלו על התמונות, כדי שאם משהו חריג יקרה יגדל הסיכוי שמישהו ישים לב. יאנה חשבה שהנאיביות של המפקדים הייתה נורא חמודה. רוב החיילים פשוט שמחו שיהיה מחשב עם סוליטייר בעמדת השמירה.
היא הסתכלה על המצלמה שתיצפתה על החמ''ל. חייל משועמם ישב לבד בעמדה, קורא ספר מתוך טאבלט, הרדאר בזווית עינו. המערכות האוטומטיות של הבסיס היו אמורות להתריע במקרה של מתקפה, אבל הוא היה אמור להסתכל במסך בכל מקרה ליתר בטחון. חייל נוסף היה אמור ללוות אותו אם הוא יצטרך ללכת לשירותים, אבל ככל הנראה החייל הזה היה בשירותים בעצמו כרגע.
לקרוא ספר היה פחות טוב מלנמנם, אבל יאנה לקחה את מה שהיא יכלה לקבל. היא קצת ריחמה על הבחור המסכן. הוא עמד לחטוף בראש בגללה: מה שהיא תכננה לעשות היה שקול לסרבנות ובגידה.
היא חזרה אל הדלת, שולחת עוד מבט פרנואידי לשני הכיוונים, וסובבה את המפתח, מצמידה את הכרטיס המגנטי שלה. הדלת נפתחה בצפצוף ירוק. היא נכנסה פנימה עם הצרור, נועלת מאחוריה הדלת.
היא הסתובבה והסתכלה על החדר: היכל גדול עם שורות מחשבים מסודרים. כולם היו נקיים, המקלדות והמשקפות מונחות במופתיות. זה היה יום חמישי; הם זה עתה עברו מסדר. יאנה רצה לכיוון העמדה האהובה עליה, ועם כרטיס וטביעת אצבע, המחשב נדלק לחיים.
יאנה הרגישה את ליבה פועם במהירות. בשלב הזה, שני נורות אדומות קטנות נדלקו בחמ''ל, אבל לא אמורות היו להיות אזעקות. בתקווה השומר עדיין לא שם לב. היא הניחה את משקפת המציאות המדומה על עיניה ונשענה לאחור, ידיה על המקלדת והג'ויסטיק הממתינים. היא דמיינה את הפרצוף של הקצין התורן כשהוא ישמע מה היא עשתה, אבל זה רק גרם לה להתרגש יותר.
יאנה התגייסה לצבא כי נמאס לה מהבית. כדור הארץ היה כלא מחניק: ערים צפופות, מכסות כל שטח של אדמה פנויה. אפילו הים לא היה פנוי יותר, מכוסה בחוות הידרופוניות ובנייני מגורים אליטיסטיים. השמיים תמיד נדמו לה אפורים, אפילו כשהגשמים שככו.
היא חשבה שבצבא היא תוכל לראות את הגלקסיה. היא שמעה שבחלק מהירחים עדיין חיו מתיישבים, מנסים לזרז את תהליכי הטרפורמציה וסובלים מהמחלות האיזוטריות שנלוו אליהן. כולם אמרו לה שזה לא היה זוהר כמו שזה נשמע, אבל היא לא הבינה למה הם חשבו שמה שמשך אותה בסיפורים היה הזוהר.
לא, מה שמשך אותה היה הטבע הפראי. היא לא יכלה יותר לראות בטון ואלומיניום בלי להרגיש צורך עז להקיא. אפילו הפארקים הגדולים הריחו לה מזויפים, העלים המטופחים מתנופפים בתמימות מוגזמת ברוח המלאכותית. היא רצתה להרים את המבט שלה פעם אחת ולראות משהו אמיתי, משהו שנאלץ להאבק ולשרוט כדי להשאר בחיים, משהו שלא בני אדם עשו.
היא רצתה לראות משהו חי.
היא הייתה בטירונות שלה כשפרצה מלחמת הפלטינה. היא לא הייתה בטוחה בדיוק מה הייתה הסיבה - משהו עם מגבלות סחר והפרת הסכמים. היא שנאה פוליטיקה. היא לא הייתה בטוחה מי נלחם במי. אבל היא ידעה שהצבא שלה נלחם עבור מישהו שהיה נגד מישהו אחר שהצבא שלו היה בטיטאן. היא הייתה די בטוחה בזה, כי היא הוצבה להלחם בטיטאן.
היא התרגשה מהמחשבה בהתחלה. טיטאן היה ירח של שבתאי, ולמרות שהיו נידחים יותר, הוא בוודאי לא היה מיושב לחלוטין. כל המסע והמלחמה נשמעו לה קסומים.
המסע היה הראשון לאכזב. הטיל שעזב את כדור הארץ היה בלי חלונות, כי הצבא החליט שככה הוא בטוח יותר. ממנו הם עברו למעבורת בין-פלנטרית, ולמרות שהיא שמעה ששם יהיו חלונות, היא לא הספיקה לראות אותם לפני שהכניסו אותה לתרדמת מסע. זה היה זול יותר מאשר לדאוג לה לאוכל ותנאי מחייה, ופחות מסוכן פסיכולוגית, כך אמרו. היא לא הייתה בטוחה מה זה אומר.
כמו שהמסע אכזב, המלחמה עצמה מיהרה להוריד ציפיות. בני אדם עם כלי נשק לא נלחמו אחד בשני יותר - אלה היו רק סיפורים מימים ברבריים יותר. לא, חיילים נשאו והתאמנו בכלי נשק אישיים בעיקר מסיבות היסטוריות. הקרבות נערכו באמצעות רובוטים.
הם לא יכלו לסכן בני אדם עבור מלחמות כלכליות. חיים היו יקרים מפז; כסף היה חסר ערך לעומתם. במקום, הם סיכנו רובוטים שהופעלו על ידי בני אדם.
זה היה מאוד נוח. לרובוטים היה מחיר מאוד ברור, והיה קל מאוד לדעת מי מנצח.
יאנה דפדפה בתפריט האפור של הרובוטים שהיו מוכנים להשתלטות. היו להם יכולות אוטונומיות בסיסיות, אבל בהתאם להסכמי הבינה המלאכותית, הם לא יכלו לתקשר או להפעיל כלי נשק. הם בעיקר המתינו שבן אדם כלשהוא יואיל בטובו להפעיל אותם.
כשהיא ראתה את KR-768 ליבה החסיר פעימה, והיא עצרה את הגלילה. המידע שהופיע לצד שמו העיד שהוא עדיין היה באותו מקום כמו מקודם, שומר על מכרה מרוחק לבדו, ממתין לפקודות. יאנה הבהבה מעל כפתור ההשתלטות. ברגע שהיא תלחץ עליו, הפעילות החריגה תקפיץ אזעקה בחמ''ל.
היא עוד יכלה להתחרט. אף אחד לא דפק על הדלת או קרא לה במכשיר הקשר. החייל בחמ''ל כנראה עדיין קרא את הספר שלו. היא יכלה לחזור לעמדת השמירה, ולהעמיד פנים שכל זה לא קרה. הייתה לה משמרת למחרת בצהריים. עוד כמה שנים של מלחמה, והיא תוכל לזכות באזרחות. אולי יהיה לה מספיק כסף כדי לקנות בית משלה בטיטאן. היא תוכל למצוא בעל ולגדל שם שני ילדים וכלב, ואולי גם הם יתגייסו לצבא מתישהוא ויהפכו לאזרחים ויגדלו ילדים וכלב משלהם.
היא הרגישה את ליבה הולם במהירות. היא הושיטה יד כדי לכבות את מכשיר הקשר שלה, ונתנה את פקודת ההשתלטות.
"על כמה אויבים אנחנו מדברים?" סרן ג'רלד שאל בסמכותיות מיד כשהוא פתח את הדלת. החיילים זינקו ממקומם כשהקצין התורן פתח את הדלת, ומיד אחרי הבהלה הוא ראה על פניהם הבעה שאותה הוא זיהה בתור 'אוי לא, לא הוא'. הוא התגאה בכך.
"אין אויבים, ג'רלד," אחד החיילים אמר. "האזעקה נדלקה בגלל הפעלה לא חוקית של רובוט קרב."
"אם כך יש רק אויב אחד, והוא מבפנים," ג'רלד ענה. הוא לא היה בטוח שהוא אהב את גלגול העיניים שקיבל בתגובה. "ובזמן אירוע, אתה תקרא לי 'המפקד'."
אנחה עייפה. הוא יצטרך לדבר עם המפקד של החייל הזה. "כן, המפקד."
"תן לי חתמ''צ."
"לפני בערך חמש דקות, חיילת נכנסה לאחד מחדרי ההפעלה והפעילה את רובוט KR-768, המפקד."
"למה השומר של החדר לא עצר אותה?"
"החיילת הייתה השומרת, המפקד."
"ניסית ליצור איתה קשר?"
"היא לא עונה, המפקד."
סרן ג'רלד הנהן. לפעמים הסכנה הגדולה ביותר של פלוגה הייתה מבפנים. "איפה כיתת הכוננות?" הוא שאל.
"הם ישנים, המפקד."
"אז לך תעיר אותם!" הוא נבח, מקפיץ את החייל. "אנחנו באירוע חירום! אני רוצה את כולם על הרגליים, עושים הכל כדי לעצור את החיילת הזאת תכף ומיד!" החייל רץ אל מחוץ לחדר, כמעט משאיר את הנשק שלו מאחור ושוכח לומר 'כן המפקד'. הרשלנות בפלוגה הזאת חצתה כל גבול.
לבסוף ג'רלד מצא את עצמו ממתין מחוץ לחדר ההפעלה. הוא שלח מבט נרגז אל נורה תקולה בדרך, ורשם לעצמו להחליף אותה. הטכנאים הודיעו לו שבגלל אמצעי האבטחה כנגד מתקפות מקוונות, הם לא יכלו לנתק את הקשר של החיילת עם הרובוט בלי עמדת הבקרה, שנמצאה בחדר יחד עם החיילת. הם כן יכלו להראות לו את מה שהיא ראתה.
ממה שהוא ראה בטאבלט שלו, היה נדמה שרוב מה שהיא עשתה היה להריץ את KR-768 קדימה, מבזבזת סוללה יקרה. היא התרחקה מהמכרה שעליו הרובוט שמר, ומהעיירה שצמחה מסביב לו. היא לא עצרה גם כשעברה את החוות הסובבות ואת גדרות האבטחה המוארים.
כשכיתת הכוננות פרצה את דלת חדר ההפעלה, הרובוט היה כבר עמוק בתוך מדברי טיטאן. בעוד הוא שמע את הכוננים מוציאים אזיקים, החיילת נתנה לרובוט פקודה נדירה: להביט למעלה. התמונה קפאה כאשר הרובוט מסתכל אל השמיים הריקים.
הכוכבים נצנצו בגוונים כחולים וסגולים, שביל החלב חוצה את השמיים השחורים. הוא העיף מבט אחד על החיילת בזמן שהובילו אותה אל מחוץ לחדר, חיוך מטופש מכסה את פניה, ואז חזר להביט על התמונה של הגלקסיה. לפחות דבר אחד טוב יצא מהסיפור הזה: שומר מסך חדש.
כמובן, זה היה רעיון מגוחך. המסדרון הארוך היה נטוש, צבוע בלבן על ידי נורות חזקות, אחד המקטעים מהבהב בעוד הנורה נאבקה על חייה. יאנה קפאה במקומה לכמה רגעים. דממה, מלבד הזמזום החשמלי הנואש.
היא התכופפה להרים את צרור המפתחות שוב, והכניסה את המפתח אל הדלת. לפני שסובבה אותו, היא היססה. מבטה נדד אל עמדת השמירה שנטשה מאחוריה. היא הסתכלה על המפתח, ואז רצה אל המסכים של העמדה, הנשק מקרקש על ירכה.
אפילו בעמדה הנידחת הזאת, היא יכלה לראות את מצלמות האבטחה המרכזיות של הבסיס. המטרה הייתה שכמה שיותר זוגות עיניים יסתכלו על התמונות, כדי שאם משהו חריג יקרה יגדל הסיכוי שמישהו ישים לב. יאנה חשבה שהנאיביות של המפקדים הייתה נורא חמודה. רוב החיילים פשוט שמחו שיהיה מחשב עם סוליטייר בעמדת השמירה.
היא הסתכלה על המצלמה שתיצפתה על החמ''ל. חייל משועמם ישב לבד בעמדה, קורא ספר מתוך טאבלט, הרדאר בזווית עינו. המערכות האוטומטיות של הבסיס היו אמורות להתריע במקרה של מתקפה, אבל הוא היה אמור להסתכל במסך בכל מקרה ליתר בטחון. חייל נוסף היה אמור ללוות אותו אם הוא יצטרך ללכת לשירותים, אבל ככל הנראה החייל הזה היה בשירותים בעצמו כרגע.
לקרוא ספר היה פחות טוב מלנמנם, אבל יאנה לקחה את מה שהיא יכלה לקבל. היא קצת ריחמה על הבחור המסכן. הוא עמד לחטוף בראש בגללה: מה שהיא תכננה לעשות היה שקול לסרבנות ובגידה.
היא חזרה אל הדלת, שולחת עוד מבט פרנואידי לשני הכיוונים, וסובבה את המפתח, מצמידה את הכרטיס המגנטי שלה. הדלת נפתחה בצפצוף ירוק. היא נכנסה פנימה עם הצרור, נועלת מאחוריה הדלת.
היא הסתובבה והסתכלה על החדר: היכל גדול עם שורות מחשבים מסודרים. כולם היו נקיים, המקלדות והמשקפות מונחות במופתיות. זה היה יום חמישי; הם זה עתה עברו מסדר. יאנה רצה לכיוון העמדה האהובה עליה, ועם כרטיס וטביעת אצבע, המחשב נדלק לחיים.
יאנה הרגישה את ליבה פועם במהירות. בשלב הזה, שני נורות אדומות קטנות נדלקו בחמ''ל, אבל לא אמורות היו להיות אזעקות. בתקווה השומר עדיין לא שם לב. היא הניחה את משקפת המציאות המדומה על עיניה ונשענה לאחור, ידיה על המקלדת והג'ויסטיק הממתינים. היא דמיינה את הפרצוף של הקצין התורן כשהוא ישמע מה היא עשתה, אבל זה רק גרם לה להתרגש יותר.
יאנה התגייסה לצבא כי נמאס לה מהבית. כדור הארץ היה כלא מחניק: ערים צפופות, מכסות כל שטח של אדמה פנויה. אפילו הים לא היה פנוי יותר, מכוסה בחוות הידרופוניות ובנייני מגורים אליטיסטיים. השמיים תמיד נדמו לה אפורים, אפילו כשהגשמים שככו.
היא חשבה שבצבא היא תוכל לראות את הגלקסיה. היא שמעה שבחלק מהירחים עדיין חיו מתיישבים, מנסים לזרז את תהליכי הטרפורמציה וסובלים מהמחלות האיזוטריות שנלוו אליהן. כולם אמרו לה שזה לא היה זוהר כמו שזה נשמע, אבל היא לא הבינה למה הם חשבו שמה שמשך אותה בסיפורים היה הזוהר.
לא, מה שמשך אותה היה הטבע הפראי. היא לא יכלה יותר לראות בטון ואלומיניום בלי להרגיש צורך עז להקיא. אפילו הפארקים הגדולים הריחו לה מזויפים, העלים המטופחים מתנופפים בתמימות מוגזמת ברוח המלאכותית. היא רצתה להרים את המבט שלה פעם אחת ולראות משהו אמיתי, משהו שנאלץ להאבק ולשרוט כדי להשאר בחיים, משהו שלא בני אדם עשו.
היא רצתה לראות משהו חי.
היא הייתה בטירונות שלה כשפרצה מלחמת הפלטינה. היא לא הייתה בטוחה בדיוק מה הייתה הסיבה - משהו עם מגבלות סחר והפרת הסכמים. היא שנאה פוליטיקה. היא לא הייתה בטוחה מי נלחם במי. אבל היא ידעה שהצבא שלה נלחם עבור מישהו שהיה נגד מישהו אחר שהצבא שלו היה בטיטאן. היא הייתה די בטוחה בזה, כי היא הוצבה להלחם בטיטאן.
היא התרגשה מהמחשבה בהתחלה. טיטאן היה ירח של שבתאי, ולמרות שהיו נידחים יותר, הוא בוודאי לא היה מיושב לחלוטין. כל המסע והמלחמה נשמעו לה קסומים.
המסע היה הראשון לאכזב. הטיל שעזב את כדור הארץ היה בלי חלונות, כי הצבא החליט שככה הוא בטוח יותר. ממנו הם עברו למעבורת בין-פלנטרית, ולמרות שהיא שמעה ששם יהיו חלונות, היא לא הספיקה לראות אותם לפני שהכניסו אותה לתרדמת מסע. זה היה זול יותר מאשר לדאוג לה לאוכל ותנאי מחייה, ופחות מסוכן פסיכולוגית, כך אמרו. היא לא הייתה בטוחה מה זה אומר.
כמו שהמסע אכזב, המלחמה עצמה מיהרה להוריד ציפיות. בני אדם עם כלי נשק לא נלחמו אחד בשני יותר - אלה היו רק סיפורים מימים ברבריים יותר. לא, חיילים נשאו והתאמנו בכלי נשק אישיים בעיקר מסיבות היסטוריות. הקרבות נערכו באמצעות רובוטים.
הם לא יכלו לסכן בני אדם עבור מלחמות כלכליות. חיים היו יקרים מפז; כסף היה חסר ערך לעומתם. במקום, הם סיכנו רובוטים שהופעלו על ידי בני אדם.
זה היה מאוד נוח. לרובוטים היה מחיר מאוד ברור, והיה קל מאוד לדעת מי מנצח.
יאנה דפדפה בתפריט האפור של הרובוטים שהיו מוכנים להשתלטות. היו להם יכולות אוטונומיות בסיסיות, אבל בהתאם להסכמי הבינה המלאכותית, הם לא יכלו לתקשר או להפעיל כלי נשק. הם בעיקר המתינו שבן אדם כלשהוא יואיל בטובו להפעיל אותם.
כשהיא ראתה את KR-768 ליבה החסיר פעימה, והיא עצרה את הגלילה. המידע שהופיע לצד שמו העיד שהוא עדיין היה באותו מקום כמו מקודם, שומר על מכרה מרוחק לבדו, ממתין לפקודות. יאנה הבהבה מעל כפתור ההשתלטות. ברגע שהיא תלחץ עליו, הפעילות החריגה תקפיץ אזעקה בחמ''ל.
היא עוד יכלה להתחרט. אף אחד לא דפק על הדלת או קרא לה במכשיר הקשר. החייל בחמ''ל כנראה עדיין קרא את הספר שלו. היא יכלה לחזור לעמדת השמירה, ולהעמיד פנים שכל זה לא קרה. הייתה לה משמרת למחרת בצהריים. עוד כמה שנים של מלחמה, והיא תוכל לזכות באזרחות. אולי יהיה לה מספיק כסף כדי לקנות בית משלה בטיטאן. היא תוכל למצוא בעל ולגדל שם שני ילדים וכלב, ואולי גם הם יתגייסו לצבא מתישהוא ויהפכו לאזרחים ויגדלו ילדים וכלב משלהם.
היא הרגישה את ליבה הולם במהירות. היא הושיטה יד כדי לכבות את מכשיר הקשר שלה, ונתנה את פקודת ההשתלטות.
"על כמה אויבים אנחנו מדברים?" סרן ג'רלד שאל בסמכותיות מיד כשהוא פתח את הדלת. החיילים זינקו ממקומם כשהקצין התורן פתח את הדלת, ומיד אחרי הבהלה הוא ראה על פניהם הבעה שאותה הוא זיהה בתור 'אוי לא, לא הוא'. הוא התגאה בכך.
"אין אויבים, ג'רלד," אחד החיילים אמר. "האזעקה נדלקה בגלל הפעלה לא חוקית של רובוט קרב."
"אם כך יש רק אויב אחד, והוא מבפנים," ג'רלד ענה. הוא לא היה בטוח שהוא אהב את גלגול העיניים שקיבל בתגובה. "ובזמן אירוע, אתה תקרא לי 'המפקד'."
אנחה עייפה. הוא יצטרך לדבר עם המפקד של החייל הזה. "כן, המפקד."
"תן לי חתמ''צ."
"לפני בערך חמש דקות, חיילת נכנסה לאחד מחדרי ההפעלה והפעילה את רובוט KR-768, המפקד."
"למה השומר של החדר לא עצר אותה?"
"החיילת הייתה השומרת, המפקד."
"ניסית ליצור איתה קשר?"
"היא לא עונה, המפקד."
סרן ג'רלד הנהן. לפעמים הסכנה הגדולה ביותר של פלוגה הייתה מבפנים. "איפה כיתת הכוננות?" הוא שאל.
"הם ישנים, המפקד."
"אז לך תעיר אותם!" הוא נבח, מקפיץ את החייל. "אנחנו באירוע חירום! אני רוצה את כולם על הרגליים, עושים הכל כדי לעצור את החיילת הזאת תכף ומיד!" החייל רץ אל מחוץ לחדר, כמעט משאיר את הנשק שלו מאחור ושוכח לומר 'כן המפקד'. הרשלנות בפלוגה הזאת חצתה כל גבול.
לבסוף ג'רלד מצא את עצמו ממתין מחוץ לחדר ההפעלה. הוא שלח מבט נרגז אל נורה תקולה בדרך, ורשם לעצמו להחליף אותה. הטכנאים הודיעו לו שבגלל אמצעי האבטחה כנגד מתקפות מקוונות, הם לא יכלו לנתק את הקשר של החיילת עם הרובוט בלי עמדת הבקרה, שנמצאה בחדר יחד עם החיילת. הם כן יכלו להראות לו את מה שהיא ראתה.
ממה שהוא ראה בטאבלט שלו, היה נדמה שרוב מה שהיא עשתה היה להריץ את KR-768 קדימה, מבזבזת סוללה יקרה. היא התרחקה מהמכרה שעליו הרובוט שמר, ומהעיירה שצמחה מסביב לו. היא לא עצרה גם כשעברה את החוות הסובבות ואת גדרות האבטחה המוארים.
כשכיתת הכוננות פרצה את דלת חדר ההפעלה, הרובוט היה כבר עמוק בתוך מדברי טיטאן. בעוד הוא שמע את הכוננים מוציאים אזיקים, החיילת נתנה לרובוט פקודה נדירה: להביט למעלה. התמונה קפאה כאשר הרובוט מסתכל אל השמיים הריקים.
הכוכבים נצנצו בגוונים כחולים וסגולים, שביל החלב חוצה את השמיים השחורים. הוא העיף מבט אחד על החיילת בזמן שהובילו אותה אל מחוץ לחדר, חיוך מטופש מכסה את פניה, ואז חזר להביט על התמונה של הגלקסיה. לפחות דבר אחד טוב יצא מהסיפור הזה: שומר מסך חדש.
יצא סיפור קליל יותר מבדרך כלל שדי נהניתי לכתוב. מקווה שנהניתם לקרוא
כרגיל, אשמח לשמוע ביקורת או סתם אם אהבתם או לא.
