A
Anonymous
Guest
היי. כתבתי עכשיו משהו קצר בהשפעת קצת יין. זכרתי שבפורום הזה יש כותבים טובים ומשקיענים, אז... אולי יש לכם תגובות? אני לא בטוח עד כמה זה משהו שהוא כאב ראש לקרוא או שהוא דווקא בסדר.
הכרתי פעם חלון שהמסגרת שלו הייתה עשויה ממתכת אפורה עם רמז לגוון ירוק, שהיו עליה כתמי לבן בצורת גלים. היא הייתה מאוד דקה וקדחתי בה חור. ניסיתי לקדוח בה חור אבל לא הייתה לי זווית ורק שרטתי אותה בשרטוט קווי מעגלי. החלון היה בגודל של ראש בערך ובצורה מלבנית כמו כל החלונות. דמיינתי איך הוא נמס וזולג אל מקום יותר נמוך בקיר והוא נתקע באגרטל שמתחתיו והתפצל ונשפך ועכשיו יש לי חלקי חלון נוזלי בכל מיני פינות במרצפות ובשידה ובאגרטל. ביקשתי ממנו יפה לחזור לאיך שהוא היה בהתחלה אבל הוא רק המשיך להתנהג כמו שלולית בוהקת מזוגגת. בסדר. אני אחליף את הפינה הזאת בחדר בפינה שאף פעם לא באמת השתמשתי בה. הקופה הפנימית שבעורף שלי מוסרת שגם אם לא השתמשתי בפינה, הייתי מסוגל להשתמש בה והיא שימשה כרית-לא כלום ודלק שום-דבר שהתניע פעולות בלתי מובחנות אבל רווחיות.
הממ, קופה פנימית. כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח ולסגור אותך איזה פעמיים שלוש ביום ואת תהיי מרוצה. אז למה להעמיד פנים שאת מעמידה הבחנות חיוניות שצריך לעצור הכל ולהיבנות מחדש מסביבן? את מרגישה קטנה מדי? כמה גדולה תרצי להרגיש, קופה פנימית?
והיא נפתחה ונסגרה וכל המטבעות נפלו והשטרות נשרו אל תוך רסיסי החלון הנוזליים שבסדקי המרצפות והחדר מצמץ בהשתקפויות אפור.
אבל היא צדקה. שנאתי אותה אבל החדר הזה הוא כל עולמי ואני לא רוצה שפינות בו יעשו לא משומשות. קרעתי את המגב מקרום העץ שצמח מהארון ונלפף סביבו והתחלתי לנגב. ביד אחת דחפתי את המגב חזק אל תוך המרצפות והקיר וביד שנייה שפכתי מיץ ארוחת צהריים והרמתי את המיכל מעל הראש ושמרתי על איזון.
שלולית החלון החלה מתאספת ומתגבשת למקומה המקורי, אך לפתע היא גרגרה ונהמה וקפצה ויצאה מהקיר והרצפה. הזכוכית ומסגרת המתכת ובעיקר הרוב הגדול של לובן הבוהק הקלוש התגבשו לחיה ריקנית מימדית שעמדה על שתיים. היא ניערה את ראשה הלבן חסר הפרטים והרימה שני אגרופים.
תפסתי בכתפה ובעורפה. היא קפצה קדימה בעוצמה והפילה אותי על פינת הכיור. גבי נשבר. היא הכתה בפרצופי שוב ושוב ובתוך הלימות הכלום המנשבות דימיתי שאני מתחכך בפרוות רוח.
מכיוון שכבר נשברתי לשניים, החלטתי שאני משנה גישה. התגמשתי והחלקתי מתחת לאחיזתה. במהירות נפילה עטפתי את עצמי במגב שעל השטיח וגימשתי אותו. בהצלפה נעמדנו.
החיה עמדה עם פניה אלינו. היא תמיד עמדה עם פניה אליך. אבל היא הבינה שידי על העליונה. איבריה נרפו ונשמטו. בצעדים קטנים ובתנודות הצידה היא חזרה לקיר, טיפסה עם ברכיה על השידה והתקפלה בחזרה לצורת חלון.
הממ, קופה פנימית. כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח ולסגור אותך איזה פעמיים שלוש ביום ואת תהיי מרוצה. אז למה להעמיד פנים שאת מעמידה הבחנות חיוניות שצריך לעצור הכל ולהיבנות מחדש מסביבן? את מרגישה קטנה מדי? כמה גדולה תרצי להרגיש, קופה פנימית?
והיא נפתחה ונסגרה וכל המטבעות נפלו והשטרות נשרו אל תוך רסיסי החלון הנוזליים שבסדקי המרצפות והחדר מצמץ בהשתקפויות אפור.
אבל היא צדקה. שנאתי אותה אבל החדר הזה הוא כל עולמי ואני לא רוצה שפינות בו יעשו לא משומשות. קרעתי את המגב מקרום העץ שצמח מהארון ונלפף סביבו והתחלתי לנגב. ביד אחת דחפתי את המגב חזק אל תוך המרצפות והקיר וביד שנייה שפכתי מיץ ארוחת צהריים והרמתי את המיכל מעל הראש ושמרתי על איזון.
שלולית החלון החלה מתאספת ומתגבשת למקומה המקורי, אך לפתע היא גרגרה ונהמה וקפצה ויצאה מהקיר והרצפה. הזכוכית ומסגרת המתכת ובעיקר הרוב הגדול של לובן הבוהק הקלוש התגבשו לחיה ריקנית מימדית שעמדה על שתיים. היא ניערה את ראשה הלבן חסר הפרטים והרימה שני אגרופים.
תפסתי בכתפה ובעורפה. היא קפצה קדימה בעוצמה והפילה אותי על פינת הכיור. גבי נשבר. היא הכתה בפרצופי שוב ושוב ובתוך הלימות הכלום המנשבות דימיתי שאני מתחכך בפרוות רוח.
מכיוון שכבר נשברתי לשניים, החלטתי שאני משנה גישה. התגמשתי והחלקתי מתחת לאחיזתה. במהירות נפילה עטפתי את עצמי במגב שעל השטיח וגימשתי אותו. בהצלפה נעמדנו.
החיה עמדה עם פניה אלינו. היא תמיד עמדה עם פניה אליך. אבל היא הבינה שידי על העליונה. איבריה נרפו ונשמטו. בצעדים קטנים ובתנודות הצידה היא חזרה לקיר, טיפסה עם ברכיה על השידה והתקפלה בחזרה לצורת חלון.
