סיימתי לקרוא היום את הבן הבכור. לקח לי מלא זמן-אולי בגלל לוח הזמנים וזמן פנוי שהעדפתי להקדיש לפורום ולמשחקי טקטיקה במחשב על פני הספר הזה...
ובכן-לספר יש 3 קווי עלילה, אז אני אביע את דעתי על שלושתם ואז גם כמה דברים כלליים יותר.
קוו העלילה המשני ביותר הוא קוו העלילה של נסואדה. הקוו קצר, ולמען האמת-גם אם היה נחמד בכמה מקומות, היו בו גם דברים מיותרים למדי, כמו הדרך של הוארדן לפרנס את עצמם ולמוטט את מקצוע האריגה בסורדה. החלקים עם אלווה היו כנראה החלקים הכי נחוצים בקוו, אם לא היחידים שהועילו לעלילה.
קוו העלילה של רוראן הוא כנראה האהוב עלי. הרגשות של רוראן כלפי קטרינה, השלהוב שלו את הכפריים, הקרבות נגד החיילים ועוד, כולם מעולים, בלי הרבה פרטים מיותרים, ובכלל, כנראה מראים את שיא כישרון הכתיבה של פאוליני. אהבתי.
ואחרון לא-כל-כך-חביב, אראגון. קוו העלילה שלו ארוך, עמוס ומשעמם למדי. כל הבכיינות הבלתי פוסקת שלו על כאבי הגב שלו (לא באתי לקרוא על נכה עם אופי של זקנה פולניה היפוכונדרית); הפסקאות השלמות שמתרחשות בטרנאג, שכמות הג'יבריש שמופיעה בהן פשוט מעיקה וגם לא קורה שם משהו מעניין מדי; המסע ה... גם אם נחמד בכמה מקומות, לא ''קורה בו משהו'', לדו-ולדנוארדן; התיאור המיותר של המדיטציות של אראגון; ויכוח פילוסופי מעצבן עם אורומיס שאתייחס אליו אחר כך; התיאור הלא נחוץ והמשעמם של דרך הכנת הקשת הגמדית מקרן אורגל, והתיאור המטריד בעליל של אורומיס העירום; ולבסוף, הקרב על נהר ג'ייט, ה''מלהיב'', ''מרגש'', וכמובן, הניצחון ה''מאוד מפתיע''.
למרות זאת, גם פה יש דברים טובים, כמו התיאור המרגש, מעניין ומציאותי (פה אני לא סרקסטי) של ה... רגשות של אראגון כלפי אריה, הקרבות המעניינים למדי שלו נגד ואניר, האגייטי בלודהרן היה נחמד, חשיפת המידע המעניין על ברום הייתה נחמדה, והברית עם נאר גארז'ווג וכן הקרב של אראגון ומרטאג ה... בוגד?, שנתן נקודת מבט מעניינת על הקיסרות, היו נקודות שיא בעיניי. אבל לא היה פה מספיק טוב.
עכשיו, בכלליות: הספר (והסדרה, לפחות עד עכשיו) מפוצץ בג'יבריש ובמידע מיותר שכביכול מעשיר את העולם, אך למעשה מעיק ומשעמם.
אני יודע שהטובים בסוף ינצחו, אבל בכל זאת האימפריה היא אימפריה, והיא אמורה לנצח את ה''טובים'' בקרב רציני אחד לפחות-דוגמה טובה לזה היא דווקא הסדרה ''אווטאר'', שם ה''טובים'' נוחלים תבוסה משפילה ביום השמש השחורה.
בסוף הספר יש מעין ''סקירה היסטורית של שמות המקומות באלאגייזיה'', ולדעתי היא מיותרת ומראה על מחשבה רבה מדי על פרטים שוליים מדי.
ככל שאני מתעמק בדבר יותר, אני מבין עד כמה ''הירושה'' מועתקת מטולקין וממלחמת הכוכבים, ראו מה שמשתמש אחד אמר בפורום לפני שנים רבות:
ובכן-לספר יש 3 קווי עלילה, אז אני אביע את דעתי על שלושתם ואז גם כמה דברים כלליים יותר.
קוו העלילה המשני ביותר הוא קוו העלילה של נסואדה. הקוו קצר, ולמען האמת-גם אם היה נחמד בכמה מקומות, היו בו גם דברים מיותרים למדי, כמו הדרך של הוארדן לפרנס את עצמם ולמוטט את מקצוע האריגה בסורדה. החלקים עם אלווה היו כנראה החלקים הכי נחוצים בקוו, אם לא היחידים שהועילו לעלילה.
קוו העלילה של רוראן הוא כנראה האהוב עלי. הרגשות של רוראן כלפי קטרינה, השלהוב שלו את הכפריים, הקרבות נגד החיילים ועוד, כולם מעולים, בלי הרבה פרטים מיותרים, ובכלל, כנראה מראים את שיא כישרון הכתיבה של פאוליני. אהבתי.
ואחרון לא-כל-כך-חביב, אראגון. קוו העלילה שלו ארוך, עמוס ומשעמם למדי. כל הבכיינות הבלתי פוסקת שלו על כאבי הגב שלו (לא באתי לקרוא על נכה עם אופי של זקנה פולניה היפוכונדרית); הפסקאות השלמות שמתרחשות בטרנאג, שכמות הג'יבריש שמופיעה בהן פשוט מעיקה וגם לא קורה שם משהו מעניין מדי; המסע ה... גם אם נחמד בכמה מקומות, לא ''קורה בו משהו'', לדו-ולדנוארדן; התיאור המיותר של המדיטציות של אראגון; ויכוח פילוסופי מעצבן עם אורומיס שאתייחס אליו אחר כך; התיאור הלא נחוץ והמשעמם של דרך הכנת הקשת הגמדית מקרן אורגל, והתיאור המטריד בעליל של אורומיס העירום; ולבסוף, הקרב על נהר ג'ייט, ה''מלהיב'', ''מרגש'', וכמובן, הניצחון ה''מאוד מפתיע''.
למרות זאת, גם פה יש דברים טובים, כמו התיאור המרגש, מעניין ומציאותי (פה אני לא סרקסטי) של ה... רגשות של אראגון כלפי אריה, הקרבות המעניינים למדי שלו נגד ואניר, האגייטי בלודהרן היה נחמד, חשיפת המידע המעניין על ברום הייתה נחמדה, והברית עם נאר גארז'ווג וכן הקרב של אראגון ומרטאג ה... בוגד?, שנתן נקודת מבט מעניינת על הקיסרות, היו נקודות שיא בעיניי. אבל לא היה פה מספיק טוב.
עכשיו, בכלליות: הספר (והסדרה, לפחות עד עכשיו) מפוצץ בג'יבריש ובמידע מיותר שכביכול מעשיר את העולם, אך למעשה מעיק ומשעמם.
אני יודע שהטובים בסוף ינצחו, אבל בכל זאת האימפריה היא אימפריה, והיא אמורה לנצח את ה''טובים'' בקרב רציני אחד לפחות-דוגמה טובה לזה היא דווקא הסדרה ''אווטאר'', שם ה''טובים'' נוחלים תבוסה משפילה ביום השמש השחורה.
בסוף הספר יש מעין ''סקירה היסטורית של שמות המקומות באלאגייזיה'', ולדעתי היא מיותרת ומראה על מחשבה רבה מדי על פרטים שוליים מדי.
ככל שאני מתעמק בדבר יותר, אני מבין עד כמה ''הירושה'' מועתקת מטולקין וממלחמת הכוכבים, ראו מה שמשתמש אחד אמר בפורום לפני שנים רבות:
ולסיכום, קצת פילוסופיה: אם בספר הקודם עצבנה אותי ההתנגדות של אראגון לעצם העובדה שימות מתישהו (זה טיפשי, חסר תועלת ופשוט מטומטם להתנגד למשהו שיבוא בכל מקרה), הפעם התירוץ של ה''טובים'' למלחמה בגאלבטוריקס הוא... מאוד מתחסד, מעצבן, ולי אישית מזכיר את מעשי הזוועה של הסובייטים במזרח גרמניה, שאפילו המילה ''נקמה'' לא נותנת להם לגיטימציה. ברצינות: התירוץ שלהם הוא ''יש סיכוי שהוא יפגע באנשים נוספים (*שיעול*''בוארדן המורדים*שיעול*) אז מותר לנו להילחם נגדו ולחרב את חיי האנשים הפשוטים בקיסרות'', ואורומיס אומר שזה מצדיק את מעשי הזוועה שיעשו הוארדן. אז זה לא, במיוחד כשאתם טוענים שאתם מוסריים יותר מהאויב שלכם. לדעתי, הוארדן הם סתם מורדים שרוצים שלטון, וגם האימפריה משליטה סדר בסופו של יום, והרוב לא סובלים ממנה.איתיליבנה אמר/ה:
