וזה המשך מסעותיה של הנגידה-אומנית דקסה:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38984
[פגישה עם איש ישר דרך.]
הערבות היו ענקיות כקשקשיה הפרושות של לטאת המנדלה.
את השיעור הזה למדו ערדליה של דקסה עתה. אחרי שכמה משוליותיה נשחקו ופרשו, אינהריטר בא ולקח אותה ואת שוליותיה. מאז הפגישה המכאיבה עם בתה, אינהריטר סידר לה שלושה לקוחות שהעבודה עם כולם ארכה כשנה ארוכה מחייה. לפני שעלו צפונה, אינהריטר לקח אותה לאחוזתו בפרימטיקאן שהפתיעה אותה יותר מכל פרט אחר שהיה קשור בו. המנתחים שלו היו כמעט ברמתו של מורה וגרמו לה לתהות בן כמה אינהריטר. האחוזה הזו הייתה הרחק מאחוריהם.
היא קלטה כשהיא שמעה על האנשים שקיבלו אותם בתחנות הדרכים. סרזדה סיפרה לה, בעיקר כשהתמקחה על הסחורה, על היריבים שלה על המטבעות בארנקה ההולך וקטן. אלה היו אותם אנשים שקיבלו את אינהריטר כאח ורע.
הפעם היחידה שהם לא הלכו להתארח שהם לא הלכו להתארח אצל חבריו הייתה כשהם עצרו בחורבותיו העשנות של מחנה ציידים. אינהריטר לקח את החנית הגדולה ביותר שלו ושב עם טפיר על זרועו. ואז הוא קיבץ את כולם במדורה מסביב וקרע את הטפיר לגזרים.
"כאן נחים הפר איגלאני." הבהיר לה אחד משוליותיה את המסתורין בעצירתם. אינהריטר היה מסוכסך במשך שנים רבות עם נשיא שבטו שאותו הכיר מאז שהיו שניהם חסרי אם. מרבית השבט שלו נטבח בעימות עקוב מדם בין שניים מהשבטים הגדולים יותר בערבות.
"האם את מרוצה מהלקוחות שאני מוצא לך?" שאל אינהריטר בעודו לועס ירך טפיר. דקסה ליקקה את הדם מכבד הטפיר והרהרה.
הלקוחות שמצא לה היו עניים יותר ויותר. אינהריטר נדרש לספק לה את המשאבים ואת הכלים שלפי המסורת על הלקוחות היה להעמיד לרשותה. ובכן, היא רצתה ליצור , וכל עוד החרם עומד כנגדה, כל לקוח משובח.
"האם אתה יכול לספר לי יותר על הכהן?" ענתה דקסה.
אינהריטר סיים להפשיט חלק מהעצם וענה: "הוא עשיר. זה כל מה שאת צריכה לדעת, אישה חכמה."
היא עדיין הופתעה מכך שכהן מכנסיית שיבתם של הדסאי ביקש אותה. בפעם האחרונה שהיא שמעה עליהם, עמד בראשם מטורף שהוביל מערכה מרה כנגד הנגידים-האומנים. הכנסייה, בדומה לנגידים-האומנים של הערבות, הייתה נוצרת חוכמתם של הדסאי מימים ימימה. ולהבדיל מהנגידים-האומנים של הערבות, היא לא קיבלה נשים לקרבה מעולם. בנקודה זו היו מאוחדים כל הפלגים שלה. נשים היו חלשות מכדי לעסוק כראוי בחוכמתם.
שלטונו של ריגאסירי בשמיים תם עד שהמכתש נראה באופק. ההתקרבות אל הכהן החזירה לדקסה משהו מספירת הזמן של הדוכסויות. הם ספרו את הזמן לפי שליטי הטבעת – טבעת הכסף שהקיפה את העולם. היו שבעה מהם. ובקרוב יחל שלטונו של נפאלדירה. שפתיו הקרות והאפורות של המכתש נותרו כפי שהיו מאז נוצר המכתש. איש לא ידע מתי. לאנשי השבטים הייתה תפיסה עמומה לגבי זמן. אולי לכהן מהדוכסויות יהיה מושג מתי. לא שזה היה חשוב.
ממזרח למכתש שכנה עיירה. דקסה הייתה שם לפרק זמן קצר לאחר צאתה מהדוכסויות כשעדיין הייתה מפונקת מכדי ללכת על אדמה חשופה. כל הדרכים בערבות הובילו לשם. ואת כל הדרכים סללו אנשי הדוכסויות שיובילו לשם. הם עברו מבעד לטבעת מגדלי התצפית שהגנה על פנהאופרה מפגעי הטבע של הערבות – המהלכים על השניים, המהלכים על ארבע ואלה שלא מהלכים על רגליים. אינהריטר החווה לתצפיתנים בכובעו. אינהריטר החליף בגדים זמן קצר לפני שהגיעו לעיירה, ולמעשה, נראה שחליפת הבגדים שלו בסגנון הדוכסויות, כרגיל, הייתה קטנה מלהכיל את גופו החסון. אפילו השם שלו היה כתוב על כובעו רחב התיתורה. עד שראתה את הכובע, דקסה לא ידעה שאינהריטר יודע קרוא וכתוב מספיק כדי להיות בטוח שאייתו את שמו נכון. דווקא דקסה והשוליות שלה בלטו במלבושי העור של שבטי הציידים שהשאירו מאחוריהם.
אפילו הניחוחות הזכירו לה את הבית כשצעדו לתוך רחובותיה הישרים כסכין של העיירה אפורת הבתים. גברים ונשים הסתובבו עם כובעים רחבי תיתורה שהצלו על פניהם השזופות מפני השמש היוקדת של הערבות. חליפות הפשתן הכחולות שלבשו הגברים לעומת השמלות הלבנות של הנשים הזכירו לה ביתר חריפות את הסיבה שלא הצטערה על כך שעזבה לבסוף את הדוכסויות המתחסדות – הגם שאף דוכסות לא דמתה למשנתה. שיערה הצהוב הפרוע היה עבירה על החוק בעיירה.
"אינהריטר," פנה אליהם גבר בגלימה שחורה עם שוליים זהובים של הקולגיום – תת-המסדר של הכנסייה שהיה הכי קרוב במהותו לנגידים-האומנים של הערבות – ועל צווארו שרשרת מטבעות כסף "הפרילאט גאהיל מכבד את בואך."
"גאהיל?" עברה המילה בקרב אלה ששרדו משוליותיה "הגאהיל?"
"אינהריטר, ממתי המטורף הזה, גאהיל, עובד עם נגידים-אומנים?" שאלה דקסה את מה שכל שוליותיה השתוקקו לשאול. אינהריטר, שחייך חיוך קפוא, ענה: "אישה חכמה, המגיסטר ריידון. איש חכם, הכר את הנגידה-האומנית דקסה. ועד לאחרונה, לא היית מוכנה לעבוד עבור שבטי הציידים."
"שתדעי לך, דקסה," התערב המגיסטר ריידון "כשהפרילאט גאהיל עזב את פנהאופרה על מנת לחיות כשוליה של נגיד-אומן, המשרה נשמרה לו עד ששב אחרי שגורש מעיירתכם."
"מה זה פרילאט?" שאל אחד מהשוליות את אינהריטר. האיש המגודל ענה: "במקרה ואתה לא יודע מה דרגתו של איש הכהונה, פנה אליו כפרילאט. זו ברירת המחדל במקרה הזה."
"לא הטלתי לרגע ספק בכבודו, מגיסטר." אמרה דקסה "האיש שרף נגידים-אומנים כאן."
"אני חושב שעדיף שדקסה תהיה שותפה במשא-ומתן הסופי על החוזה שלה, איש חכם." ניסה אינהריטר לחתום את הוויכוח. המגיסטר, איש הדוכסויות עד העצם, קלט שאינהריטר פנה אליו באותו התואר שפנו לנגידים-האומנים. חיוכו החיוור מזעם הסגיר את רגשותיו. "הייתי מעדיף לקחת אותה לסדנת הקולגיום ולהתחיל בעבודת הכספור, אינהריטר. הבנתי – " התחיל לומר המגיסטר ריידון ונקטע בהרמת יד זהירה, שהזכירה יותר אגרוף, מצד אינהריטר שאמר: "דוכס טרביאן יכול לחכות, איש חכם. זכותה להשתתף במשא-והמתן."
"הפרילאט גאהיל לא יהיה מרוצה שרצונו לא כובד." נהם המגיסטר ריידון ונכנע. עם זאת, המגיסטר עמד על כך שהוא ילווה אותם אל היכל המפתחות שם שכנה לשכת הפרילאט. הוא רצה למסור את גרסתו כשתעלה השאלה למה דקסה עם אינהריטר ולא איתו. לא היה לה ספק שזה לא הזמן ולא המקום לסטור לילד הטיפש. כשהם יהיו לבד בסדנת הקולגיום, היא כבר תעמיד אותו במקומו.
וכך, נתונים למבטיהם המהוגנים של אנשיה הטובים של פנהואפרה, הגיעו אל אחד מהיכלותיה הקדושים של העיירה שנשלט על ידי דסאי כסוף ששלושת ראשיו נראו נשגבים בתבונתם העליונה. השוליות שלה הגיבו ברתיעה כאילו הדסאי עמד להסתער מראש ההיכל הקדוש ולטרוף אותם כמו אלו בערבות.
אינהריטר הוביל אותם מבעד לשומרים הקפואים בשיריון לוחות מוכסף אל חדר הקבלה. שם, לאחר המתנה שנמשכה נצח, נפתחה הדלת אל לשכתו של הפרילאט גאהיל, שומר המפתחות של העיר הקדושה. במונחים כנסיתיים, זה אמר שהוא אחראי על הגנת העיירה. שם ראתה את המטורף רכון על ספר. הוא היה כרוך בכריכה שלא תסולא מכסף ודפיו כסף. רק נגיד-אומן יכל לקרוא את הספרים הללו. בלי כשרון, המילים פשוט לא יעלו מהדף. היא זיהתה את היומן של מורה, מסיכת הכוכבים, כפי שזיהתה מי היה הפרילאט: בנו של מסיכת הכוכבים. גלימתו השחורה של הפרילאט היוותה ניגוד שובה לב לשיערו הלבן המסופר מסביב לפניו הקמוטים. ממבט חטוף בעצמותיו, היא העריכה ארבעים, חמישים שנה לכל הפחות.
הפרילאט גאהיל הרים את אצבעותיו מהספר. האותיות התחילו להיעלם עוד בטרם סגר אותו. על גב הספר היה מצויר אונגור – הרמך התבוני בעל שלושת הראשים של הדסאי. כשהייתה ילדה, דקסה חטאה מפעם לפעם בחלומות שהיא רוכבת על מנדלה המכונפים שתבונתם הייתה כתבונת האדם ולא כתבונת אדוניהם הנשגבת. הם היו זוחלים כאדוניהם.
"ברכות, דקסה." אמר הפרילאט גאהיל במתיקות "את האדם שחיפשתי."
[דם ועשן קדושים.]
"ראשית כל, אני מתנצל על כך שהטעיתי אותך, אינהריטר."
הפרילאט גאהיל הציע להם מאפים מסלסלה כאילו שזה שינה במשהו. אינהריטר אמר: "דיברנו על עסקת נשק בינך לבין דוכס טרביאן. דקסה הייתה אמורה לעבוד עם... ריידון. אפילו עמדתי לשכנע את בני השבטים לתת לך לכרות במרבץ הכספור שבמכתש."
במכתש היה מרבץ כספור – גירסה מושחתת עד היסוד של הכסף. בני השבטים קידשו את המכתש בשל החיזיונות שהפיקו מקרבתו של הכספור. אנשים יותר ציניים מהם קיבעו את הכספור מזמן כרכיב חיוני בפלדת הכסף שלשמה הביא אינהריטר את דקסה עד המכתש.
"מאז שגורשתי מהעיירה, שאלתי את עצמי למה הנגידים-האומנים כל כך אנוכיים." הסביר הפרילאט גאהיל את כוונותיו. האיש שרף נגידים-אומנים שעבדו בפנאוהאפרה. לדקסה לא נראה שהתשובה עניינה אותו במיוחד כיום. הוא רק רצה לנקום על השפלתו.
"המסקנה שהגעתי היא שהמאפיין הזה של הנגידים-האומנים קשור לנפילתם של הדסאי. אם הנגידים-האומנים היו משתפים פעולה, ידע רב לא היה אובד." המשיך הפרילאט גאהיל "והיינו נמצאים באותו המקום כמו הדסאי. מישהו לא רוצה שהאנושות תגיע למקום הזה."
"ולא היינו מסוגלים להגיע גם לו רצינו." נהם המגיסטר ריידון באדיקות. הפרילאט אמר: "גם מצאתי שהדסאי בעקביות תוקפים אתרים שבהם נוכחים נגידים-אומנים. כשהם לא מקבלים את מבוקשם מהנגידים-האומנים, הם משמידים אותם כמו יצירה פגומה ובצדק."
"אתה רוצה לומר שכל מטרתך מאחורי הטבח בנגידים-האומנים הייתה להגן על פנהאופרה מהדסאי." שאלה דקסה בחוסר אמונה. הפרילאט גאהיל חייך, חושף את שיניו לרגע, "הדסאי יודעים שאנחנו מסורים להשבתם מתהומות החייתיות. אני מבקש לא לקטוע, דקסה בריניס."
"המסקנה הסופית שהגעתי אליה הוא שצריך לאתחל את הנגידים-האומנים. צריך להרוג את הקיימים וליצור חדשים. כאן את משתלבת בתבנית אם להשתמש במושג שאת מכירה. האם אינהריטר הסביר לך כיצד תהפכי אוסף אומנים לא מוכשרים לנגידים-אומנים, דקסה?"
"אתה מטורף." התיזה דקסה כנגד הפרילאט גאהיל ואז קלטה את השאלה האחרונה שלו: האם אינהריטר הסביר לך כיצד תהפכי אוסף אומנים לא מוכשרים לנגידים-אומנים, דקסה?
"תראי, ביומנו, מסכת הכוכבים מדבר בדיוק כיצד מבוצעת התמרה כזו. לשם כך הוא יצא לצוד ערפד לפני שנים רבות. הוא רצה להפוך את הכסף בדמו לכסף זך, הצורה הנעלה ביותר של הכסף שמוכרת לנו. כשגנבת את המטבעות השחורים, שיבשת את תוכניתו של.. אבי." אמר הפרילאט גאהיל ועצר לרגע כדי לנשום. פניה של דקסה איבדו מצבען. כל הדיבורים שהיא תשתנה אם תמשיך להשתמש במטבעות השחורים היו, אם כן, נכונים. הם פשוט טעו לגבי סוג השינוי. ולפי ההבעה הרעבה בפניו, הפלדה שיכלה להפיק עבורו הייתה בטלה בשישים לעומת מה שיוכל לעשות עם הכסף הזך שיופק מדמה.
"אחרי שני דורות של אנוכיות טהורה, את נדרשת להקריב, הגבירה." סיים הפרילאט "הכסף הזך ייצור דור חדש של נגידים-אומנים זכים מחטאי קודמיהם. ואז, ורק אז, הגבירה, הדסאי ישובו למלוא תבונתם הנשגבת."
גופה של דקסה התחיל לרעוד ועיניה התערפלו.
עשן עדיין עלה מחורבות עיירת הנגידים-האומנים. אפילו שנים כה רבות היא לא סיימה להתמוסס. אפילו ההיכל העתיק, שהחזיק מעמד ארבעים אלף שנה, נמחק. דקסה נשענה על שילדת הכסף שיצרה לעצמה בשנותיה האחרונות ורצתה לדעת אם הכאב אותו הכאב. היא הייתה צריכה לעשות משהו כשעוד היה אפשר לעשות משהו. כה הרבה דם נשפך שם.
ובמצמוץ, שמיים כחולים, צלולים כיין לעומת שמי התופת שראתה מקודם, התנשאו מעל למקום עבודתה. היא הייתה לבד כפי שהיא תמיד רצתה. עבודת היצירה הייתה תמיד משאת חייה, לא תהילת הגיבורים. היא קיבלה כבר הצעות להעביר את שנותיה האחרונות כמעט בכל מקום אך היא... היא בחרה לשוב למקום בו קטלה את הדסאי שלהם היא פעם.. סגדה.
"אישה חכמה! אישה חכמה!"
דקסה קמה, חשה במשקל שנותיה הרבות, בעודה נענית לקריאה לפגוש את אלופם של הדסאי. היצור בעל שלושת הראשים, חמוש במטה, הסתער כבר לעבר הכפר, מחפש לוחמים כדי לבחון את כוחם כנגדו ולגזור את גורל הכפר אם הם ייכשלו. ואז הוא עצר. ושפתיהם נשקו זה לזה חוט של כסף זך. ושלושת מוחותיו של הדסאי שבו לפעול כאחד. ותודעתו של יצור תבוני עלתה מתוך הבליל של שלוש מוחות חיתיים.
{קורטו'ה מהדסאי.} שידר לה בשפה העתיקה {מה את, בת אדם? חלפו עידנים מאז שאחד דסאי חשב מחשבות צלולות כאלו. עידנים ארוכים. מה את?}
"לפני שנים רבות, הרגתי אחד ממכם. אני מבקשת למות מידכם." אמרה דקסה. אלוף הדסאי, קורטו'ה, נראה לא מרוצה בעליל מבקשתה ודומה כי ביקש ממנה לשקול אותה. ואחר היכה אותה במטהו הארוך. וברגע הבא, דקסה הביטה למעלה אל הטבעת שמעליה, הטבעת שהציבו הדסאי כדי להזכיר לאנושות שהם נחותים ממנה. כמה שהדסאי טעו...
ואז דקסה חזרה לגופה הצעיר בשנים רבות מגופה בחיזיונות הללו. החזיונות היו מהמכתש.
[הרוכבת השחורה מכה בשנית.]
"אבי היה תמים. לפני שאתה בונה את הבית, אתה בודק את היסודות."
דקסה הופתעה לראות את המטלית של המגיסטר ריידון על לחייה. היא חשבה מאיך שהוא התנהג עד עכשיו שהוא תיעב אותה כפי שהיא תיעבה אותו. אינהריטר אמר, מכה בידיו, "אני מופתע שהרשו לך להמשיך בדרך הזו. המקום עד כדי כך לא חשוב לדוכסות שלך."
"למה אתה חושב ששמרו לי את המשרה?" השיב הפרילאט גאהיל, פולט צחוק אכזרי, "תמיד בזו לי. עכשיו יש לי שתי ברירות, אינהריטר: ללכת מרצונך החופשי בחיים או –" רסיסים משני העתידים היו תקועים במוחה כיתדות בוערים. רסיסים של ידע שלא הצטרפו לשום מתכונת ברורה. היא הייתה רוצה את הידע של דקסה שעמדה מול קורטו'ה מהדסאי. ותבעה ממנו לוותר על ישועת בני מינו. העתיד השני הרגיש לה כאילו הוצב רק כדי להראות לה נקודה. הפרילאט גאהיל בוודאות יהרוג אותה לפני שהיא תגיע אל העתיד.
{שחררי את המנדלה מכלאו.} שמעה קול בוקע מכריכת הספר.
דקסה שילבה את ידיה והביטה לעבר שוליותיה. החיזיונות התישו אותה ובטח פגעו בבריאותה לטווח הקצר. היא הצביעה לעבר הספר של הפרילאט גאהיל וביקשה מהם. רירן, הסתת, דחף אותו לעברה. המגיסטר ריידון עצר אותה מלגעת בספר באצבעות ידיו.
"הוא יהרוג גם אותך בסוף." אמרה דקסה "אם לא הבנת מההסבר המטורף שלו זה הרגע, הוא רוצה להרוג כל מי שקצת יותר מוכשר ממנו."
"אז אתה בוחר באפשרות השנייה." אמר הפרילאט גאהיל, נוקש באצבעותיו. השומרים מקודם כאילו הגיחו מהאוויר בעוד דקסה נושכת את אצבעה כדי לשחרר עם טיפה מדמה את המנדלה. ואז היא הביטה לתוך עיניהם הקרות של השומרים והבינה שהם היו שדים. כך קרה לנגידים-האומנים שהרגו יותר מדי – מעיין היצירה בתוכם התייבש והוחלף בדחף להרוג ולרצוח. מורה הראה לה ולשוליותיו אותם בעת מסעותיהם ברחבי הדוכסויות. ציפורני השומרים התארכו ללהבים כסופים ששיספו עד העצם את אינהריטר לפניה. לא היה לאינריטר זמן אפילו להגן על עצמו מפני השדים הללו. ברגע ההוא שהמגיסטר ריידון הרפה זמנית מהספר, דקסה נגעה בו באצבעותיה המוכתמות בדמה. היא כמעט לא... הרגישה בזה. מבטה היה נעול על אינהריטר הכושל לעברה ולוחש: "סרזדה. סרזד... סרז... –"
סרזדה הייתה אשת הקשר שלה עם האימפריה האמארנסינית.
המנדלה, שהיה חנוט בכריכה, פרץ החוצה. הוא החריב את היכל המפתחות בגופו הענק. והטיח את השדים בזנבו העצום. והפרילאט גאהיל, כיאה לצבוע, העיף מעליו את האבן. הוא חייך לעברה.
{עלי, הגבירה.}
נראה שכל אחד ואחד מהשוליות שמע אותו. אפילו המגיסטר ריידון שמע את לחישתו בשפה העתיקה חסרת המילים. הוא אחז בדקסה בזרועותיה החסונות ודחף אותה למעלה, אל גב לטאת המנדלה. השוליות טיפסו על זנבו העצום בעוד דקסה ההמומה קובעת את מקומה בין אברות כנפיו העצומות. ואחרי שכולם כרכו את עצמם מסביב לאחד מקשקשיו, המנדלה התחיל לרוץ בשדרה לעבר הערבות. הכבידה העצומה הצמיתה אותם למקומם. וכשהגיע לקצה העיירה, פרש את כנפיו וזינק אל השמיים. ורק אז דקסה מצאה את עצמה, בפעם הראשונה מאז שעזבה את מורה, בוכה כמו ילדה קטנה.
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38984
[פגישה עם איש ישר דרך.]
הערבות היו ענקיות כקשקשיה הפרושות של לטאת המנדלה.
את השיעור הזה למדו ערדליה של דקסה עתה. אחרי שכמה משוליותיה נשחקו ופרשו, אינהריטר בא ולקח אותה ואת שוליותיה. מאז הפגישה המכאיבה עם בתה, אינהריטר סידר לה שלושה לקוחות שהעבודה עם כולם ארכה כשנה ארוכה מחייה. לפני שעלו צפונה, אינהריטר לקח אותה לאחוזתו בפרימטיקאן שהפתיעה אותה יותר מכל פרט אחר שהיה קשור בו. המנתחים שלו היו כמעט ברמתו של מורה וגרמו לה לתהות בן כמה אינהריטר. האחוזה הזו הייתה הרחק מאחוריהם.
היא קלטה כשהיא שמעה על האנשים שקיבלו אותם בתחנות הדרכים. סרזדה סיפרה לה, בעיקר כשהתמקחה על הסחורה, על היריבים שלה על המטבעות בארנקה ההולך וקטן. אלה היו אותם אנשים שקיבלו את אינהריטר כאח ורע.
הפעם היחידה שהם לא הלכו להתארח שהם לא הלכו להתארח אצל חבריו הייתה כשהם עצרו בחורבותיו העשנות של מחנה ציידים. אינהריטר לקח את החנית הגדולה ביותר שלו ושב עם טפיר על זרועו. ואז הוא קיבץ את כולם במדורה מסביב וקרע את הטפיר לגזרים.
"כאן נחים הפר איגלאני." הבהיר לה אחד משוליותיה את המסתורין בעצירתם. אינהריטר היה מסוכסך במשך שנים רבות עם נשיא שבטו שאותו הכיר מאז שהיו שניהם חסרי אם. מרבית השבט שלו נטבח בעימות עקוב מדם בין שניים מהשבטים הגדולים יותר בערבות.
"האם את מרוצה מהלקוחות שאני מוצא לך?" שאל אינהריטר בעודו לועס ירך טפיר. דקסה ליקקה את הדם מכבד הטפיר והרהרה.
הלקוחות שמצא לה היו עניים יותר ויותר. אינהריטר נדרש לספק לה את המשאבים ואת הכלים שלפי המסורת על הלקוחות היה להעמיד לרשותה. ובכן, היא רצתה ליצור , וכל עוד החרם עומד כנגדה, כל לקוח משובח.
"האם אתה יכול לספר לי יותר על הכהן?" ענתה דקסה.
אינהריטר סיים להפשיט חלק מהעצם וענה: "הוא עשיר. זה כל מה שאת צריכה לדעת, אישה חכמה."
היא עדיין הופתעה מכך שכהן מכנסיית שיבתם של הדסאי ביקש אותה. בפעם האחרונה שהיא שמעה עליהם, עמד בראשם מטורף שהוביל מערכה מרה כנגד הנגידים-האומנים. הכנסייה, בדומה לנגידים-האומנים של הערבות, הייתה נוצרת חוכמתם של הדסאי מימים ימימה. ולהבדיל מהנגידים-האומנים של הערבות, היא לא קיבלה נשים לקרבה מעולם. בנקודה זו היו מאוחדים כל הפלגים שלה. נשים היו חלשות מכדי לעסוק כראוי בחוכמתם.
שלטונו של ריגאסירי בשמיים תם עד שהמכתש נראה באופק. ההתקרבות אל הכהן החזירה לדקסה משהו מספירת הזמן של הדוכסויות. הם ספרו את הזמן לפי שליטי הטבעת – טבעת הכסף שהקיפה את העולם. היו שבעה מהם. ובקרוב יחל שלטונו של נפאלדירה. שפתיו הקרות והאפורות של המכתש נותרו כפי שהיו מאז נוצר המכתש. איש לא ידע מתי. לאנשי השבטים הייתה תפיסה עמומה לגבי זמן. אולי לכהן מהדוכסויות יהיה מושג מתי. לא שזה היה חשוב.
ממזרח למכתש שכנה עיירה. דקסה הייתה שם לפרק זמן קצר לאחר צאתה מהדוכסויות כשעדיין הייתה מפונקת מכדי ללכת על אדמה חשופה. כל הדרכים בערבות הובילו לשם. ואת כל הדרכים סללו אנשי הדוכסויות שיובילו לשם. הם עברו מבעד לטבעת מגדלי התצפית שהגנה על פנהאופרה מפגעי הטבע של הערבות – המהלכים על השניים, המהלכים על ארבע ואלה שלא מהלכים על רגליים. אינהריטר החווה לתצפיתנים בכובעו. אינהריטר החליף בגדים זמן קצר לפני שהגיעו לעיירה, ולמעשה, נראה שחליפת הבגדים שלו בסגנון הדוכסויות, כרגיל, הייתה קטנה מלהכיל את גופו החסון. אפילו השם שלו היה כתוב על כובעו רחב התיתורה. עד שראתה את הכובע, דקסה לא ידעה שאינהריטר יודע קרוא וכתוב מספיק כדי להיות בטוח שאייתו את שמו נכון. דווקא דקסה והשוליות שלה בלטו במלבושי העור של שבטי הציידים שהשאירו מאחוריהם.
אפילו הניחוחות הזכירו לה את הבית כשצעדו לתוך רחובותיה הישרים כסכין של העיירה אפורת הבתים. גברים ונשים הסתובבו עם כובעים רחבי תיתורה שהצלו על פניהם השזופות מפני השמש היוקדת של הערבות. חליפות הפשתן הכחולות שלבשו הגברים לעומת השמלות הלבנות של הנשים הזכירו לה ביתר חריפות את הסיבה שלא הצטערה על כך שעזבה לבסוף את הדוכסויות המתחסדות – הגם שאף דוכסות לא דמתה למשנתה. שיערה הצהוב הפרוע היה עבירה על החוק בעיירה.
"אינהריטר," פנה אליהם גבר בגלימה שחורה עם שוליים זהובים של הקולגיום – תת-המסדר של הכנסייה שהיה הכי קרוב במהותו לנגידים-האומנים של הערבות – ועל צווארו שרשרת מטבעות כסף "הפרילאט גאהיל מכבד את בואך."
"גאהיל?" עברה המילה בקרב אלה ששרדו משוליותיה "הגאהיל?"
"אינהריטר, ממתי המטורף הזה, גאהיל, עובד עם נגידים-אומנים?" שאלה דקסה את מה שכל שוליותיה השתוקקו לשאול. אינהריטר, שחייך חיוך קפוא, ענה: "אישה חכמה, המגיסטר ריידון. איש חכם, הכר את הנגידה-האומנית דקסה. ועד לאחרונה, לא היית מוכנה לעבוד עבור שבטי הציידים."
"שתדעי לך, דקסה," התערב המגיסטר ריידון "כשהפרילאט גאהיל עזב את פנהאופרה על מנת לחיות כשוליה של נגיד-אומן, המשרה נשמרה לו עד ששב אחרי שגורש מעיירתכם."
"מה זה פרילאט?" שאל אחד מהשוליות את אינהריטר. האיש המגודל ענה: "במקרה ואתה לא יודע מה דרגתו של איש הכהונה, פנה אליו כפרילאט. זו ברירת המחדל במקרה הזה."
"לא הטלתי לרגע ספק בכבודו, מגיסטר." אמרה דקסה "האיש שרף נגידים-אומנים כאן."
"אני חושב שעדיף שדקסה תהיה שותפה במשא-ומתן הסופי על החוזה שלה, איש חכם." ניסה אינהריטר לחתום את הוויכוח. המגיסטר, איש הדוכסויות עד העצם, קלט שאינהריטר פנה אליו באותו התואר שפנו לנגידים-האומנים. חיוכו החיוור מזעם הסגיר את רגשותיו. "הייתי מעדיף לקחת אותה לסדנת הקולגיום ולהתחיל בעבודת הכספור, אינהריטר. הבנתי – " התחיל לומר המגיסטר ריידון ונקטע בהרמת יד זהירה, שהזכירה יותר אגרוף, מצד אינהריטר שאמר: "דוכס טרביאן יכול לחכות, איש חכם. זכותה להשתתף במשא-והמתן."
"הפרילאט גאהיל לא יהיה מרוצה שרצונו לא כובד." נהם המגיסטר ריידון ונכנע. עם זאת, המגיסטר עמד על כך שהוא ילווה אותם אל היכל המפתחות שם שכנה לשכת הפרילאט. הוא רצה למסור את גרסתו כשתעלה השאלה למה דקסה עם אינהריטר ולא איתו. לא היה לה ספק שזה לא הזמן ולא המקום לסטור לילד הטיפש. כשהם יהיו לבד בסדנת הקולגיום, היא כבר תעמיד אותו במקומו.
וכך, נתונים למבטיהם המהוגנים של אנשיה הטובים של פנהואפרה, הגיעו אל אחד מהיכלותיה הקדושים של העיירה שנשלט על ידי דסאי כסוף ששלושת ראשיו נראו נשגבים בתבונתם העליונה. השוליות שלה הגיבו ברתיעה כאילו הדסאי עמד להסתער מראש ההיכל הקדוש ולטרוף אותם כמו אלו בערבות.
אינהריטר הוביל אותם מבעד לשומרים הקפואים בשיריון לוחות מוכסף אל חדר הקבלה. שם, לאחר המתנה שנמשכה נצח, נפתחה הדלת אל לשכתו של הפרילאט גאהיל, שומר המפתחות של העיר הקדושה. במונחים כנסיתיים, זה אמר שהוא אחראי על הגנת העיירה. שם ראתה את המטורף רכון על ספר. הוא היה כרוך בכריכה שלא תסולא מכסף ודפיו כסף. רק נגיד-אומן יכל לקרוא את הספרים הללו. בלי כשרון, המילים פשוט לא יעלו מהדף. היא זיהתה את היומן של מורה, מסיכת הכוכבים, כפי שזיהתה מי היה הפרילאט: בנו של מסיכת הכוכבים. גלימתו השחורה של הפרילאט היוותה ניגוד שובה לב לשיערו הלבן המסופר מסביב לפניו הקמוטים. ממבט חטוף בעצמותיו, היא העריכה ארבעים, חמישים שנה לכל הפחות.
הפרילאט גאהיל הרים את אצבעותיו מהספר. האותיות התחילו להיעלם עוד בטרם סגר אותו. על גב הספר היה מצויר אונגור – הרמך התבוני בעל שלושת הראשים של הדסאי. כשהייתה ילדה, דקסה חטאה מפעם לפעם בחלומות שהיא רוכבת על מנדלה המכונפים שתבונתם הייתה כתבונת האדם ולא כתבונת אדוניהם הנשגבת. הם היו זוחלים כאדוניהם.
"ברכות, דקסה." אמר הפרילאט גאהיל במתיקות "את האדם שחיפשתי."
[דם ועשן קדושים.]
"ראשית כל, אני מתנצל על כך שהטעיתי אותך, אינהריטר."
הפרילאט גאהיל הציע להם מאפים מסלסלה כאילו שזה שינה במשהו. אינהריטר אמר: "דיברנו על עסקת נשק בינך לבין דוכס טרביאן. דקסה הייתה אמורה לעבוד עם... ריידון. אפילו עמדתי לשכנע את בני השבטים לתת לך לכרות במרבץ הכספור שבמכתש."
במכתש היה מרבץ כספור – גירסה מושחתת עד היסוד של הכסף. בני השבטים קידשו את המכתש בשל החיזיונות שהפיקו מקרבתו של הכספור. אנשים יותר ציניים מהם קיבעו את הכספור מזמן כרכיב חיוני בפלדת הכסף שלשמה הביא אינהריטר את דקסה עד המכתש.
"מאז שגורשתי מהעיירה, שאלתי את עצמי למה הנגידים-האומנים כל כך אנוכיים." הסביר הפרילאט גאהיל את כוונותיו. האיש שרף נגידים-אומנים שעבדו בפנאוהאפרה. לדקסה לא נראה שהתשובה עניינה אותו במיוחד כיום. הוא רק רצה לנקום על השפלתו.
"המסקנה שהגעתי היא שהמאפיין הזה של הנגידים-האומנים קשור לנפילתם של הדסאי. אם הנגידים-האומנים היו משתפים פעולה, ידע רב לא היה אובד." המשיך הפרילאט גאהיל "והיינו נמצאים באותו המקום כמו הדסאי. מישהו לא רוצה שהאנושות תגיע למקום הזה."
"ולא היינו מסוגלים להגיע גם לו רצינו." נהם המגיסטר ריידון באדיקות. הפרילאט אמר: "גם מצאתי שהדסאי בעקביות תוקפים אתרים שבהם נוכחים נגידים-אומנים. כשהם לא מקבלים את מבוקשם מהנגידים-האומנים, הם משמידים אותם כמו יצירה פגומה ובצדק."
"אתה רוצה לומר שכל מטרתך מאחורי הטבח בנגידים-האומנים הייתה להגן על פנהאופרה מהדסאי." שאלה דקסה בחוסר אמונה. הפרילאט גאהיל חייך, חושף את שיניו לרגע, "הדסאי יודעים שאנחנו מסורים להשבתם מתהומות החייתיות. אני מבקש לא לקטוע, דקסה בריניס."
"המסקנה הסופית שהגעתי אליה הוא שצריך לאתחל את הנגידים-האומנים. צריך להרוג את הקיימים וליצור חדשים. כאן את משתלבת בתבנית אם להשתמש במושג שאת מכירה. האם אינהריטר הסביר לך כיצד תהפכי אוסף אומנים לא מוכשרים לנגידים-אומנים, דקסה?"
"אתה מטורף." התיזה דקסה כנגד הפרילאט גאהיל ואז קלטה את השאלה האחרונה שלו: האם אינהריטר הסביר לך כיצד תהפכי אוסף אומנים לא מוכשרים לנגידים-אומנים, דקסה?
"תראי, ביומנו, מסכת הכוכבים מדבר בדיוק כיצד מבוצעת התמרה כזו. לשם כך הוא יצא לצוד ערפד לפני שנים רבות. הוא רצה להפוך את הכסף בדמו לכסף זך, הצורה הנעלה ביותר של הכסף שמוכרת לנו. כשגנבת את המטבעות השחורים, שיבשת את תוכניתו של.. אבי." אמר הפרילאט גאהיל ועצר לרגע כדי לנשום. פניה של דקסה איבדו מצבען. כל הדיבורים שהיא תשתנה אם תמשיך להשתמש במטבעות השחורים היו, אם כן, נכונים. הם פשוט טעו לגבי סוג השינוי. ולפי ההבעה הרעבה בפניו, הפלדה שיכלה להפיק עבורו הייתה בטלה בשישים לעומת מה שיוכל לעשות עם הכסף הזך שיופק מדמה.
"אחרי שני דורות של אנוכיות טהורה, את נדרשת להקריב, הגבירה." סיים הפרילאט "הכסף הזך ייצור דור חדש של נגידים-אומנים זכים מחטאי קודמיהם. ואז, ורק אז, הגבירה, הדסאי ישובו למלוא תבונתם הנשגבת."
גופה של דקסה התחיל לרעוד ועיניה התערפלו.
עשן עדיין עלה מחורבות עיירת הנגידים-האומנים. אפילו שנים כה רבות היא לא סיימה להתמוסס. אפילו ההיכל העתיק, שהחזיק מעמד ארבעים אלף שנה, נמחק. דקסה נשענה על שילדת הכסף שיצרה לעצמה בשנותיה האחרונות ורצתה לדעת אם הכאב אותו הכאב. היא הייתה צריכה לעשות משהו כשעוד היה אפשר לעשות משהו. כה הרבה דם נשפך שם.
ובמצמוץ, שמיים כחולים, צלולים כיין לעומת שמי התופת שראתה מקודם, התנשאו מעל למקום עבודתה. היא הייתה לבד כפי שהיא תמיד רצתה. עבודת היצירה הייתה תמיד משאת חייה, לא תהילת הגיבורים. היא קיבלה כבר הצעות להעביר את שנותיה האחרונות כמעט בכל מקום אך היא... היא בחרה לשוב למקום בו קטלה את הדסאי שלהם היא פעם.. סגדה.
"אישה חכמה! אישה חכמה!"
דקסה קמה, חשה במשקל שנותיה הרבות, בעודה נענית לקריאה לפגוש את אלופם של הדסאי. היצור בעל שלושת הראשים, חמוש במטה, הסתער כבר לעבר הכפר, מחפש לוחמים כדי לבחון את כוחם כנגדו ולגזור את גורל הכפר אם הם ייכשלו. ואז הוא עצר. ושפתיהם נשקו זה לזה חוט של כסף זך. ושלושת מוחותיו של הדסאי שבו לפעול כאחד. ותודעתו של יצור תבוני עלתה מתוך הבליל של שלוש מוחות חיתיים.
{קורטו'ה מהדסאי.} שידר לה בשפה העתיקה {מה את, בת אדם? חלפו עידנים מאז שאחד דסאי חשב מחשבות צלולות כאלו. עידנים ארוכים. מה את?}
"לפני שנים רבות, הרגתי אחד ממכם. אני מבקשת למות מידכם." אמרה דקסה. אלוף הדסאי, קורטו'ה, נראה לא מרוצה בעליל מבקשתה ודומה כי ביקש ממנה לשקול אותה. ואחר היכה אותה במטהו הארוך. וברגע הבא, דקסה הביטה למעלה אל הטבעת שמעליה, הטבעת שהציבו הדסאי כדי להזכיר לאנושות שהם נחותים ממנה. כמה שהדסאי טעו...
ואז דקסה חזרה לגופה הצעיר בשנים רבות מגופה בחיזיונות הללו. החזיונות היו מהמכתש.
[הרוכבת השחורה מכה בשנית.]
"אבי היה תמים. לפני שאתה בונה את הבית, אתה בודק את היסודות."
דקסה הופתעה לראות את המטלית של המגיסטר ריידון על לחייה. היא חשבה מאיך שהוא התנהג עד עכשיו שהוא תיעב אותה כפי שהיא תיעבה אותו. אינהריטר אמר, מכה בידיו, "אני מופתע שהרשו לך להמשיך בדרך הזו. המקום עד כדי כך לא חשוב לדוכסות שלך."
"למה אתה חושב ששמרו לי את המשרה?" השיב הפרילאט גאהיל, פולט צחוק אכזרי, "תמיד בזו לי. עכשיו יש לי שתי ברירות, אינהריטר: ללכת מרצונך החופשי בחיים או –" רסיסים משני העתידים היו תקועים במוחה כיתדות בוערים. רסיסים של ידע שלא הצטרפו לשום מתכונת ברורה. היא הייתה רוצה את הידע של דקסה שעמדה מול קורטו'ה מהדסאי. ותבעה ממנו לוותר על ישועת בני מינו. העתיד השני הרגיש לה כאילו הוצב רק כדי להראות לה נקודה. הפרילאט גאהיל בוודאות יהרוג אותה לפני שהיא תגיע אל העתיד.
{שחררי את המנדלה מכלאו.} שמעה קול בוקע מכריכת הספר.
דקסה שילבה את ידיה והביטה לעבר שוליותיה. החיזיונות התישו אותה ובטח פגעו בבריאותה לטווח הקצר. היא הצביעה לעבר הספר של הפרילאט גאהיל וביקשה מהם. רירן, הסתת, דחף אותו לעברה. המגיסטר ריידון עצר אותה מלגעת בספר באצבעות ידיו.
"הוא יהרוג גם אותך בסוף." אמרה דקסה "אם לא הבנת מההסבר המטורף שלו זה הרגע, הוא רוצה להרוג כל מי שקצת יותר מוכשר ממנו."
"אז אתה בוחר באפשרות השנייה." אמר הפרילאט גאהיל, נוקש באצבעותיו. השומרים מקודם כאילו הגיחו מהאוויר בעוד דקסה נושכת את אצבעה כדי לשחרר עם טיפה מדמה את המנדלה. ואז היא הביטה לתוך עיניהם הקרות של השומרים והבינה שהם היו שדים. כך קרה לנגידים-האומנים שהרגו יותר מדי – מעיין היצירה בתוכם התייבש והוחלף בדחף להרוג ולרצוח. מורה הראה לה ולשוליותיו אותם בעת מסעותיהם ברחבי הדוכסויות. ציפורני השומרים התארכו ללהבים כסופים ששיספו עד העצם את אינהריטר לפניה. לא היה לאינריטר זמן אפילו להגן על עצמו מפני השדים הללו. ברגע ההוא שהמגיסטר ריידון הרפה זמנית מהספר, דקסה נגעה בו באצבעותיה המוכתמות בדמה. היא כמעט לא... הרגישה בזה. מבטה היה נעול על אינהריטר הכושל לעברה ולוחש: "סרזדה. סרזד... סרז... –"
סרזדה הייתה אשת הקשר שלה עם האימפריה האמארנסינית.
המנדלה, שהיה חנוט בכריכה, פרץ החוצה. הוא החריב את היכל המפתחות בגופו הענק. והטיח את השדים בזנבו העצום. והפרילאט גאהיל, כיאה לצבוע, העיף מעליו את האבן. הוא חייך לעברה.
{עלי, הגבירה.}
נראה שכל אחד ואחד מהשוליות שמע אותו. אפילו המגיסטר ריידון שמע את לחישתו בשפה העתיקה חסרת המילים. הוא אחז בדקסה בזרועותיה החסונות ודחף אותה למעלה, אל גב לטאת המנדלה. השוליות טיפסו על זנבו העצום בעוד דקסה ההמומה קובעת את מקומה בין אברות כנפיו העצומות. ואחרי שכולם כרכו את עצמם מסביב לאחד מקשקשיו, המנדלה התחיל לרוץ בשדרה לעבר הערבות. הכבידה העצומה הצמיתה אותם למקומם. וכשהגיע לקצה העיירה, פרש את כנפיו וזינק אל השמיים. ורק אז דקסה מצאה את עצמה, בפעם הראשונה מאז שעזבה את מורה, בוכה כמו ילדה קטנה.
