Aviad Sar-shalom
פונדקאי פעיל
זה סיפור קצר וחמוד שבכלל לא כתבתי בשביל האתגר אלא יושב אצלי כבר כמה זמן. חשבתי שהוא מאוד מתאים כאן.
מקום לישון
אור מצאה את הילד האחר כשיצאה לסיבוב הערב שלה. הוא רכן ליד דלת הזכוכית של אחד הבניינים הנמוכים והתעסק בחור המנעול. הוא לא היה גדול בהרבה מאור, אולי רק בשנה. היה לו תיק גב גדול שהשתלשל ברצועות ארוכות מכתפיו כמעט עד ברכיו. חתול רחוב מפוספס צפה בו בשקט מהקצה השני של חצר הבניין.
"מה אתה עושה?" שאלה אור.
הילד הסתובב מיד וטמן את ידיו מאחורי גבו. אור הבחינה בחתך משונן על זרועו הימנית ובחבורה ישנה בצבע צהוג-סגול מתחת ללחיו.
"איבדת את המפתחות הביתה?"
"לא עניינך."
"אתה צריך עזרה?"
"לא. בוא, קטשופ," הילד שרק לחתול המפוספס. "בוא נלך." החתול קם בעצלתיים והתהלך אל הילד בצעדים איטיים, כמו שחתולים הולכים לפעמים כשהם מרגישים שהחצר של אבא שלהם. הוא התעכב ליד אור, מתמתח ושולח בה מבט בוהק ולא ממצמץ.
"לחתול שלך יש קרציה."
"לא נכון."
"כן נכון. היא ממש מתחת לאוזן שלו. תסתכל."
אור התכופפה אל החתול, וזה ניגש אליה והתחכך בברכיה. היא הצביעה על נקודה חומה ונפוחה מתחת לאוזן השמאלית שלו, ואז, מאחר שכבר היתה קרובה, ומאחר שהיתה רגילה לקרציות, החזיקה בה בכוח בין אצבע לאגודל. היא הרגישה את גוש הדם הנפוח מתפתל בין ידיה, את השיניים החדות מנסות להיצמד לפרווה. קרציות היו כאלה עקשניות. היא משכה אותה בעדינות, יותר בשידול מאשר בכוח, ולבסוף הקרציה ניתקה בחוסר רצון. אור השליכה אותה הצידה אל בין השיחים.
"בטח יש לו עוד קרציות."
לחתולי רחוב היו קרציות לעיתים קרובות. אור היתה מטפלת בהם מדי פעם, ומאכילה אותם כשהיה לה אוכל. עכשיו לא היה לה אוכל. היא היתה רעבה, אבל רק קצת. מה שהיה יותר חשוב מאוכל היה למצוא מקום לישון. אומנם לא היה קר בלילה, אבל היא לא אהבה לישון בחוץ. בחוץ היו אנשים מגעילים וילדים יותר גדולים ממנה, והם יצאו בעיקר בלילה.
"מה יש לך ביד?" היא הצביעה על ידיו של הילד האחר, שעדיין היו מאחורי גבו.
"כלום."
"תראה לי."
הילד התעכב לרגע ואז הוציא את ידיו מאחורי גבו. שתי הידיים היו ריקות.
"החבאת את זה בכיס."
"לא נכון."
"כן נכון."
אור הניחה בצד את החפצים שלה – רק כרית גדולה עם ציפה ורודה, ובתוך הציפה משרוקית ירוקה וכדור-קופץ צבעוני שמצאה ברחוב – וניגשה אל הילד. היא הקיפה אותו, לא מאפשרת לו להסתובב, וחיטטה בכוח בכיס האחורי של מכנסיו. הילד לא טרח להתנגד. היא שלפה מהכיס סיכת ראש שחורה וסיכת מהדק פתוחה לתיל כסוף.
"אתה משתמש בזה בשביל לפתוח את הדלת?"
"כן," הודה הילד.
"ביקשת יפה לפני שניסית?"
"ביקשתי מה?"
"ביקשת מהדלת שתיפתח. כי אתה צריך להיכנס וזה חשוב."
הילד הסתכל עליה כאילו היתה ילדה מוזרה ומלוכלכת במעיל רוח סגול ששרווליו הארוכים מתנפנפים ממפרקי ידיה.
"זאת דלת. אי אפשר לבקש דברים מדלת."
"בטח שאפשר. הנה, תראה." היא רכנה ליד הדלת ודיברה אל חור המנעול. "אם את יכולה בבקשה להיפתח זה יעזור לנו מאוד, כי הילד הזה איבד את המפתחות הביתה והוא צריך להיכנס עכשיו כי כבר כמעט לילה ועוד מעט יהיה ממש חשוך. בבקשה." היא הצמידה אוזן לזכוכית, כאילו מחכה לתשובה, ואז דחפה את שתי הסיכות לחור המנעול.
"לא ככה עושים את זה," הילד ניסה לדחוף אותה הצידה. "השחורה נכנסת מלמעלה. ואת צריכה לדחוף את הפינים מבפנים עם התיל. תני לי –"
אור סובבה את שתי הסיכות, סיבוב שלם, וקול נקישה צלול ומספק עלה מתוך המנעול. הדלת סבה על צירה, נפתחת אל תוך הבניין בדממה. הילד בהה בה, המום, ואז בהה באור. החתול צמצם עיניים בחשדנות.
"פוקסיונרית," אמר הילד. ואז, בהיסוס: "תודה."
הוא הידק את רצועות התרמיל ונכנס פנימה, והחתול צעד אחריו בזנב מורם. אור הרימה את הכרית הורודה הגדולה, ומכיוון שאף אחד לא הזמין אותה, החליטה להצטרף אליהם בלי הזמנה. היא דילגה בעקבות החתול במעלה המדרגות, שתיים-שתיים.
"באיזה קומה אתה?" שאלה.
הילד לא ענה. הם המשיכו לעלות, עוברים שתי דלתות פלדלת כבדות בכל קומה, עד שהגיעו לקומה שבה היתה רק דלת אחת. המדרגות המשיכו לעלות הלאה.
"אתה לא באמת גר כאן, נכון?"
הילד שתק. הוא המשיך לטפס במדרגות עד שהגיע לדלת-תריס עשויה ברזל, שהיתה פתוחה. הוא דחף את התריס ויצא החוצה, אל גג הבניין.
"זה בסדר," אמרה אור. "גם לי אין בית. פה זה מקום נחמד בשביל לישון."
היתה על הגג ספה ישנה שהוציאו ממנה את הכריות, ומתלה כביסה בלי כביסה, ועציץ ענקי וסדוק שהיתה בו רק אדמה, וזהו. אור חשבה שאולי יש עדיין בעציץ משהו שיכול לצמוח, אז היא אמרה לו כמה מילים של שכנוע, לא משהו מיוחד, רק כמה בקשות בסגנון 'אם יש כאן איזה זרעים או משהו אז אתם יכולים לצמוח עכשיו ואני אשקה אתכם וזה יהיה נחמד.' הילד האחר הסתכל עליה כאילו היא נפלה מהירח (שהתחיל לעלות במזרח, עגול וצהוב) אבל לא אמר כלום.
קראו לו דין-דין, והחתול לא באמת היה שלו אבל הוא נתן לו אוכל מדי פעם והחתול הלך אחריו. היו לו דברים בתיק: בקבוק פלסטיק ואולר שבור ופנס עם בטריה חלשה מאוד ושקית עם עצמות שהיה עליהן קצת בשר (זה היה בשביל החתול), וביסלי גדול. כשהיה חושך הם ישבו על הספה ואכלו ביחד את הביסלי. זה היה טעים מאוד.
"מאיפה יש לך ביסלי?" שאלה אור.
"השגתי."
"מישהו נתנו לך?"
"סוג של." דין-דין משך כתפיים. "את באמת מדברת עם כל הדברים האלה?"
"בטח."
"והדלת נפתחה בגלל שאמרת לה?"
"ביקשתי. זאת היתה דלת נחמדה. יש כאלה שלא מסכימות."
הם שכבו יחד על הספה הישנה וחלקו בניהם את הכרית הורודה. היה מספיק מקום בשביל שניהם לשכב על הגב, אחד ליד השני. הלילה היה חמים, ורוח נעימה נשבה מעל הגג. הכוכבים נפרשו מעליהם באור שאי אפשר לראות מהרחובות שלמטה, והירח הלבין בשמי המזרח.
"זה מקום ממש טוב לישון בו."
"נכון."
"אף פעם לא ישנתי במקום כזה יפה. זה יותר יפה מבית."
ידו הקטנה נסגרה על ידה, והם נרדמו יחד תחת שמי הקיץ הבהירים.
הירח טיפס במסילתו, רוקד עם שאר גרמי השמיים את המחול הנצחי של הבריאה. בעציץ הסדוק והישן רחשה אדמה שחורה, עשירה ופוריה. נבטים ירוקים צצו ועלו ממנה, ועד מהרה כיסו את פני העציץ. הם גדלו וגבהו והצמיחו פרחים סגולים, בהירים ורכים, וניחוח רענן מילא את אויר הלילה ונישא ברוח, והירח השקיף ממעל.
-----
וכן, זו אותה אור שבעוד כמה שנים תמצא את דרכה לגלריה אלמר בשירותה של גבריאלה גרנות. אבל זה כבר סיפור אחר
מקום לישון
אור מצאה את הילד האחר כשיצאה לסיבוב הערב שלה. הוא רכן ליד דלת הזכוכית של אחד הבניינים הנמוכים והתעסק בחור המנעול. הוא לא היה גדול בהרבה מאור, אולי רק בשנה. היה לו תיק גב גדול שהשתלשל ברצועות ארוכות מכתפיו כמעט עד ברכיו. חתול רחוב מפוספס צפה בו בשקט מהקצה השני של חצר הבניין.
"מה אתה עושה?" שאלה אור.
הילד הסתובב מיד וטמן את ידיו מאחורי גבו. אור הבחינה בחתך משונן על זרועו הימנית ובחבורה ישנה בצבע צהוג-סגול מתחת ללחיו.
"איבדת את המפתחות הביתה?"
"לא עניינך."
"אתה צריך עזרה?"
"לא. בוא, קטשופ," הילד שרק לחתול המפוספס. "בוא נלך." החתול קם בעצלתיים והתהלך אל הילד בצעדים איטיים, כמו שחתולים הולכים לפעמים כשהם מרגישים שהחצר של אבא שלהם. הוא התעכב ליד אור, מתמתח ושולח בה מבט בוהק ולא ממצמץ.
"לחתול שלך יש קרציה."
"לא נכון."
"כן נכון. היא ממש מתחת לאוזן שלו. תסתכל."
אור התכופפה אל החתול, וזה ניגש אליה והתחכך בברכיה. היא הצביעה על נקודה חומה ונפוחה מתחת לאוזן השמאלית שלו, ואז, מאחר שכבר היתה קרובה, ומאחר שהיתה רגילה לקרציות, החזיקה בה בכוח בין אצבע לאגודל. היא הרגישה את גוש הדם הנפוח מתפתל בין ידיה, את השיניים החדות מנסות להיצמד לפרווה. קרציות היו כאלה עקשניות. היא משכה אותה בעדינות, יותר בשידול מאשר בכוח, ולבסוף הקרציה ניתקה בחוסר רצון. אור השליכה אותה הצידה אל בין השיחים.
"בטח יש לו עוד קרציות."
לחתולי רחוב היו קרציות לעיתים קרובות. אור היתה מטפלת בהם מדי פעם, ומאכילה אותם כשהיה לה אוכל. עכשיו לא היה לה אוכל. היא היתה רעבה, אבל רק קצת. מה שהיה יותר חשוב מאוכל היה למצוא מקום לישון. אומנם לא היה קר בלילה, אבל היא לא אהבה לישון בחוץ. בחוץ היו אנשים מגעילים וילדים יותר גדולים ממנה, והם יצאו בעיקר בלילה.
"מה יש לך ביד?" היא הצביעה על ידיו של הילד האחר, שעדיין היו מאחורי גבו.
"כלום."
"תראה לי."
הילד התעכב לרגע ואז הוציא את ידיו מאחורי גבו. שתי הידיים היו ריקות.
"החבאת את זה בכיס."
"לא נכון."
"כן נכון."
אור הניחה בצד את החפצים שלה – רק כרית גדולה עם ציפה ורודה, ובתוך הציפה משרוקית ירוקה וכדור-קופץ צבעוני שמצאה ברחוב – וניגשה אל הילד. היא הקיפה אותו, לא מאפשרת לו להסתובב, וחיטטה בכוח בכיס האחורי של מכנסיו. הילד לא טרח להתנגד. היא שלפה מהכיס סיכת ראש שחורה וסיכת מהדק פתוחה לתיל כסוף.
"אתה משתמש בזה בשביל לפתוח את הדלת?"
"כן," הודה הילד.
"ביקשת יפה לפני שניסית?"
"ביקשתי מה?"
"ביקשת מהדלת שתיפתח. כי אתה צריך להיכנס וזה חשוב."
הילד הסתכל עליה כאילו היתה ילדה מוזרה ומלוכלכת במעיל רוח סגול ששרווליו הארוכים מתנפנפים ממפרקי ידיה.
"זאת דלת. אי אפשר לבקש דברים מדלת."
"בטח שאפשר. הנה, תראה." היא רכנה ליד הדלת ודיברה אל חור המנעול. "אם את יכולה בבקשה להיפתח זה יעזור לנו מאוד, כי הילד הזה איבד את המפתחות הביתה והוא צריך להיכנס עכשיו כי כבר כמעט לילה ועוד מעט יהיה ממש חשוך. בבקשה." היא הצמידה אוזן לזכוכית, כאילו מחכה לתשובה, ואז דחפה את שתי הסיכות לחור המנעול.
"לא ככה עושים את זה," הילד ניסה לדחוף אותה הצידה. "השחורה נכנסת מלמעלה. ואת צריכה לדחוף את הפינים מבפנים עם התיל. תני לי –"
אור סובבה את שתי הסיכות, סיבוב שלם, וקול נקישה צלול ומספק עלה מתוך המנעול. הדלת סבה על צירה, נפתחת אל תוך הבניין בדממה. הילד בהה בה, המום, ואז בהה באור. החתול צמצם עיניים בחשדנות.
"פוקסיונרית," אמר הילד. ואז, בהיסוס: "תודה."
הוא הידק את רצועות התרמיל ונכנס פנימה, והחתול צעד אחריו בזנב מורם. אור הרימה את הכרית הורודה הגדולה, ומכיוון שאף אחד לא הזמין אותה, החליטה להצטרף אליהם בלי הזמנה. היא דילגה בעקבות החתול במעלה המדרגות, שתיים-שתיים.
"באיזה קומה אתה?" שאלה.
הילד לא ענה. הם המשיכו לעלות, עוברים שתי דלתות פלדלת כבדות בכל קומה, עד שהגיעו לקומה שבה היתה רק דלת אחת. המדרגות המשיכו לעלות הלאה.
"אתה לא באמת גר כאן, נכון?"
הילד שתק. הוא המשיך לטפס במדרגות עד שהגיע לדלת-תריס עשויה ברזל, שהיתה פתוחה. הוא דחף את התריס ויצא החוצה, אל גג הבניין.
"זה בסדר," אמרה אור. "גם לי אין בית. פה זה מקום נחמד בשביל לישון."
היתה על הגג ספה ישנה שהוציאו ממנה את הכריות, ומתלה כביסה בלי כביסה, ועציץ ענקי וסדוק שהיתה בו רק אדמה, וזהו. אור חשבה שאולי יש עדיין בעציץ משהו שיכול לצמוח, אז היא אמרה לו כמה מילים של שכנוע, לא משהו מיוחד, רק כמה בקשות בסגנון 'אם יש כאן איזה זרעים או משהו אז אתם יכולים לצמוח עכשיו ואני אשקה אתכם וזה יהיה נחמד.' הילד האחר הסתכל עליה כאילו היא נפלה מהירח (שהתחיל לעלות במזרח, עגול וצהוב) אבל לא אמר כלום.
קראו לו דין-דין, והחתול לא באמת היה שלו אבל הוא נתן לו אוכל מדי פעם והחתול הלך אחריו. היו לו דברים בתיק: בקבוק פלסטיק ואולר שבור ופנס עם בטריה חלשה מאוד ושקית עם עצמות שהיה עליהן קצת בשר (זה היה בשביל החתול), וביסלי גדול. כשהיה חושך הם ישבו על הספה ואכלו ביחד את הביסלי. זה היה טעים מאוד.
"מאיפה יש לך ביסלי?" שאלה אור.
"השגתי."
"מישהו נתנו לך?"
"סוג של." דין-דין משך כתפיים. "את באמת מדברת עם כל הדברים האלה?"
"בטח."
"והדלת נפתחה בגלל שאמרת לה?"
"ביקשתי. זאת היתה דלת נחמדה. יש כאלה שלא מסכימות."
הם שכבו יחד על הספה הישנה וחלקו בניהם את הכרית הורודה. היה מספיק מקום בשביל שניהם לשכב על הגב, אחד ליד השני. הלילה היה חמים, ורוח נעימה נשבה מעל הגג. הכוכבים נפרשו מעליהם באור שאי אפשר לראות מהרחובות שלמטה, והירח הלבין בשמי המזרח.
"זה מקום ממש טוב לישון בו."
"נכון."
"אף פעם לא ישנתי במקום כזה יפה. זה יותר יפה מבית."
ידו הקטנה נסגרה על ידה, והם נרדמו יחד תחת שמי הקיץ הבהירים.
הירח טיפס במסילתו, רוקד עם שאר גרמי השמיים את המחול הנצחי של הבריאה. בעציץ הסדוק והישן רחשה אדמה שחורה, עשירה ופוריה. נבטים ירוקים צצו ועלו ממנה, ועד מהרה כיסו את פני העציץ. הם גדלו וגבהו והצמיחו פרחים סגולים, בהירים ורכים, וניחוח רענן מילא את אויר הלילה ונישא ברוח, והירח השקיף ממעל.
-----
וכן, זו אותה אור שבעוד כמה שנים תמצא את דרכה לגלריה אלמר בשירותה של גבריאלה גרנות. אבל זה כבר סיפור אחר
