וזה המשך מסעותיה של הנגידה-אומנית דקסה:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38873
א
לרגע אחד עצור דקסה רצתה לומר לכל השוליות שלה לעזוב אותה. מיום ליום היא התחרטה על הרגע ההוא מול הנגידים-האומנים בעיירה. השוליות שקיבלה היו מבוגרים. למעשה הם כבר עבדו כשאינהריטר שכנע אותה לקחת אותם כשוליות. מלחמה בדפוסי עבודה של שוליות לא היה מה שהיא דמיינה לעצמה כשלקחה את ההצעה של אינהריטר. העבודה הנוכחית שלהם הייתה להכין אוהלים לציידים. הכנתם כהלכה דרשה מהשוליות שלה לנטוש את ההפרדה הנוקשה שלהם בין מתכת לעור שפילגה אותם ממש לנגד עיניה. היא הייתה צריכה לסרב לקחת יותר משוליה אחת. עם זאת, היא הייתה חייבת לציין, שהיה מרענן לעבוד עם אנשים שהסתמכו הרבה פחות על כסף במהלך עבודתם כאומנים.
ילדי הציידים התקבצו מסביבם כזבובים מסביב לבקר. הם לא ראו אף פעם סדנת מלאכה. גם דקסה לא השתתפה באחת כזו עד שאינהריטר יצר אותה עבורה. והעבודה הייתה... איטית. רצועות העור היו כבר כמעט מוכנות אבל שלדות המתכת היו הבעיה העיקרית. השוליות שלה לא הצליחו להסכים על שום פרט לגבי המאפיינים של שלדת המתכת כאילו, אפשר לחשוב, שהם בונים בית. הציידים שילמו לה כדי שתבצר את אוהלי העור שלהם. ודקסה התכוונה לעמוד בחוזה הזה.
היא נואשה להראות להם איך בדיוק מכוונים את הטמפרטורה באמצעות מטבע. הם היו רגילים לעבוד עם כבשן במקרה הטוב ועם אבני התכה במקרה הרע. הם גם טענו, וכנראה בצדק, כשהנגידים-האומנים בחנו אותם כשהם היו בגיל המתאים, המטבעות לא עפו להם. דקסה ראתה במו עיניה את המטבע נשאר דומם לנוכח טיפת הדם של אחד משוליותיה. היה צריך יותר מדם כדי להביא את המטבע לידי פעולה. היא התכוונה לענות על החידה הזאת. בינתיים היא הסתפקה בכך שהפעילה את המטבע בעצמה. הם יכלו לכוונן את הטמפרטורה. העניין הוכח. הם פשוט היו עקשנים מדי מלהכיר בכוחם של המטבעות הללו.
דקסה חפנה את שיערה הצהוב והודתה: "אני צריכה הפסקה."
והיא הבחינה שהילדים איבדו בה עניין עוד מלפני כן. משהו אחר משך את הזבובונים הדביקים אליו במורד שדרת האוהלים החומים ששימשה כרחוב ראשי של מחנה קיץ זה. "אני מאמינה שאינהריטר שב עם חומרים עבור..נו." אמרה דקסה, לא מאמינה כמה מהר הסתמכה על איש העסקים הזה מהערבות. השוליות שלה עדיין בהו בשורת המטבעות, מנסים להבין כיצד מכווננים אותם. על המטבעות היא התכוונה לשים את התבניות שלהם.
"טוב. אנחנו יוצאים להפסקה." אמרה דקסה, גורפת את המטבעות מאדמת הערבות. היא קרצפה אותם כנגד הטוניקה שלה והם הפסיקו לפעול אחד אחרי השני, סתם פיסות כסף.
"תאמרי לו שזה לא עובד, אישה חכמה." הודה רירן "את לא מצליחה ללמד אותנו כלום."
רירן היה בין שלושת הסתתים בשוליותיה. מבין החומרים שדקסה עבדה איתם, אבן הייתה הפחות מוכרת מביניהם. היו לה את הכלים בערכתה אבל היא העדיפה מתכת ועשב עליה. "הוא אמר לי שספינות-האומנות קיבלו את יצירותיכם." נאלצה דקסה להודות בכשרונם "עד שסיפר לי חשבתי שהן מקבלות רק יצירות של נגידים-אומנים."
ספינות-האומנות נשאו מטען מעידן שחלף בו הנגידים-האומנים היו באמת נגידים-אומנים.
בטרם דקסה הספיקה להשלים את קו המחשבה, היא שמעה את אינהריטר מתווכח עם כמה אמהות לגבי לתת לילדיהם לחיות. הם צעדו במורד שדרת האוהלים כשאינהריטר עוטה, כמנהגו במחנות הציידים, את פרוות הצבוע הענקי שלו. דקסה קפאה במקום כשהזכירה אחת האמהות את המילה ערפד. השוליות הסתכלו לעבר הכיוון שהקשיבה לה ורירן אמר: "החושים שלך יותר חדים משלנו, אישה חכמה."
"לא." סיננה דקסה, כנשוכת נחש, "אינהריטר חוגר חגורה שהכנתי לו כדוגמה לעבודתי. לנגיד-אומן יש קשר מחשבתי עם היצירות שלו. לכם אף פעם לא היו חזיונות מיצירתכם?"
השוליות רק יכלו לשאת את ראשם לשמיים. הנגידים-האומנים לא נהגו לדבר על כך. דקסה חשבה שהם רצו לשמור על זה בסוד. עתה היא הגיעה למסקנה שהם סירבו לשכנע.
"הכרתי אדם שהיו לו חזיונות ממלאכת ידיו." הודה רירן " – אבל הוא לא היה איש חכם."
אינהריטר היכה באגרופיו על חגורתה כשהוא אומר שתקופתו כחסר אם יצרה את האדם שהוא כיום. הנערים שלהן יכולים להתמודד עם ערפד ולא משנה מה הגששים אומרים. הוא לא מתכוון להטריד את הרוכבת השחורה. את דקסה הדאיגה יותר הודאתו של רירן. הערבות היו עצומות, כמובן. הנגידים-האומנים המקומיים עשו כמיטב יכולתם עם השנים. ועדיין להחמיץ אדם מוכשר...
וברגע שדקסה עמדה לומר משהו, מישהו תקע בקרן שאחד מאלופי הדסאי נראה באופק. הוויכוח בין אינהריטר לאמהות נפסק לטובת פינוי מהיר לאחד האוהלים. השוליות הרגישו, ובצדק, את משקל האחריות שהם נשאו על כתפיהם אם הלוחמים יפסידו לאלוף הדסאי. הוא עשוי להחליט להביא את הלהקה שלו ולטבוח בכולם.
"ערפד נצפה על ידי הגששים." אמרה דקסה לבסוף, שוקלת כל מילה ומילה שאמרה, "בפעם האחרונה שאני ומורי התעמתנו עם אחד מהם, אני לקחתי את מטבעותיו השחורות. אתם יכולים ללוות אותי או להישאר במחנה."
המטבעות השחורים בארנק, שהעניקו לה את אריכות חייה, הידלדלו משנה לשנה. לדקסה, משמעות בואו של ערפד הייתה שונה לחלוטין מאשר לאמהותיהם המודאגות של הילדים. לא ילדים, חסרי האם. היה זה שלב בחייהם של בני השבטים בו נעקרו ממסגרת משפחותיהם כדי לשרוד בערבות בכוחות עצמם כמה שנים עד שהורשו לחזור לשבטיהם. כל עוד שהו בשלב זה, חוקי השבטים לא חלו עליהם והיה אסור ליד אדם לפגוע בהם. דקסה הופתעה תמיד כמה חזרו וכמה בחרו להקים שבט משל עצמם. הרוב חזרו לשבטיהם. השוליות שלה שקלו רק לרגע אחד את נאמנויותיהם. ואז, כנגידים-אומנים שלא היו, החליטו לבוא אחריה ולהשאיר את מארחיהם להתמודד עם להקת הדסאי בכוחות עצמם. דקסה לא ידעה אם להיות עצובה או להיות שמחה שהם למדו לחשוב.
ב
"האם יש לך ילדים?"
ים העשב האינסופי הקיף אותה ואת שוליותיה מכל עבר ורירן בחר בדיוק באותו הרגע לשאול אותה את השאלה. דקסה העדיפה לא לדבר על עברה עם זרים גם אם הם היו שוליותיה. היא הבינה מאיפה השאלה הזו באה. רירן שואל אם היא רואה אותם כילדיה. האם היא בכלל מסוגלת לכך?
"לפני שמורי איתר אותי, הייתה אישה נשואה עם שני ילדים. הוא הראה לי שיש משהו מעבר לחיים כאם וכרעיה לגבר שאני כיום לא זוכרת ממנו כלום פרט לכך שנישאתי לו." הייתה דקסה מוכנה לענות לשאלתו. ואחרי שלקחה את המטבעות השחורים, כמובן שאף נגיד-אומן לא היה מוכן לבוא איתה בקשר של זוגיות. ודקסה בחרה שלא לקחת לה מאהב.
"אז את מהדוכסויות במקור?"
דקסה לא הופתעה מהאבחנה החדה של רירן. ספינות-האומנות הרי קיבלו את מנחותיהם. והספינות היו דוחות מנחות שנוצרו על ידי אנשים קהי מחשבה. הדוכסויות היו מהעבר המזרחי של הערבות כמו שהאימפריה האמאראנסינית שכנה מהעבר הדרומי של הערבות. ובדוכסות שהיא גדלה בה לא נהגו להעניק לנשים את הכבוד של הנגידות-האומנות. לא שהשבטים היו טובים יותר ביחסן לנשים אבל
לנגידים-האומנים המקומיים היה את האומץ. אם הם מצאו ילדה מוכשרת, הם לקחו אותה.
"חלפו שני דורות של נגידים-אומנים מאז שעזבתי את הדוכסויות, רירן." גנחה דקסה, נזכרת בכאב ברגע שבו הניחה את רגלה מעבר למעבר ההרים שהוביל לתוך הערבות. השוליות לכסנו לעבר מבט כשהם עוצרים בחוכמה מלשאול לגבי גילה. דקסה הייתה שמורה היטב הודות למטבעותיה השחורות אבל נגידים-אומנים חיו שנים רבות בכל מקרה.
ואז הם עמדו מאחורי הערפדית באור יום מלא. היא הסתובבה מסביב לחסרי האם כאילו הייתה חיית טרף בעור אדם. שיערה הכהה נפל בתלתלים על עורה הבהיר והעירום. הזין של חסרי האם כבר מזמן הפסיק להזדקר. חסרי האם החזיקו במצטות שלהם, שלופות כנגד הערפדית ששמרה על מרחק בטוח. המחזה הזכיר לדקסה את הערפד מאז, את המצור שהוא הטיל על המורה שלה ושוליותיו. רק שנים מאוחר יותר, זמן רב אחרי שעזבה את מורה, דקסה התחילה לתהות אם מורה לא חיפש אחריו מכלתחילה, למעשה. הוא הפגין מיומנות רבה מדי בקטילתו באותו היום.
"אני כאן." אמרה דקסה "את יכולה לעזוב את הילדים לנפשם."
החיה בצלם האדם הסתובבה לעבר דקסה, עיניה כפצעים מודלקים בפניה הבהירים. "עליכם ליצור מעגל. זה ייצור תצורה שהערפד לא יוכל להיכנס אליה מבלי שיוזמן. הצעירים בטח לא הותקפו בגלל זה." הסבירה דקסה את מה שהסביר לה מורה לפני שנים. את זה השוליות שלה מיהרו לעשות.
"את." אמרה הערפדה, גוהרת לעברה, "את גנבת את המטבעות של אבי."
דקסה הישירה מבט לעבר עיניה הכסופות של קדושת הלילה, אפילו שעמדה באור יום מלא, "הוא יצר אותך כמו שמסכת הכוכבים יצר אותי. ואני לא קוראת לאיש השפל הזה אבא."
"אני רוצה שתחזירי את המטבעות של אבי. את כולן. את אלה שרוקנת ואת אלה שלא." אמרה הערפדית בנימה שקטה ויציבה "הן לא שלך, קדושת היום."
"במשך שני דורות של נגידים-אומנים השתמשתי בהם גם כשאחרים טענו שהם יהפכו אותי לאחת ממכם בסופו של דבר. כשאני אצטרך ליצור חדשים." התיזה דקסה, מנסה ליצור קשר עין עם חסרי האם שהתחילו להתרפות בעמדתם, "כמובן שכולם טעו פה."
"אתם, קדושי היום, יהירים כמו יוצריכם." התיזה הערפדה "ושלא תחשבי שאני לא רואה. אם הפרחחים הללו יזוזו, הם ישברו את המעגל ואני אשרת את המטרה של קדושי הלילה – אהרוג את החלשים מביניהם כדי שהחזקים ישרדו."
"אז אני מבינה שאת חושבת שאני הוכחתי את כוחי בכך שגנבתי את המטבעות השחורים." אמרה דקסה בזהירות "בעודי מסכת הכוכבים שורף את יוצרך. למה את רוצה... אותם?"
"הוא רוצה אותם, דקסה." אמרה הערפדה "רק חמלה על החלשים תהרוג את בני מיננו."
התובנה שהערפד שאדונה שרף היה בחיים שיפדה את דקסה במקום. היא הייתה בטוחה עתה שהערפדה משקרת, מנסה להרפות מערנותה. אף אחד לא שורד מהאש של המטבעות. ועדיין היא ידעה את שמה.
"אמא." אמרה הערפדה "תני לו את המטבעות."
הדם אזל עתה מפניה של דקסה כשהבינה שגם אם הערפד לא שרד, אחד מתלמידיו שרד. התלמיד מצא את בתה והפך אותה ליצור המבחיל שעיניה רואות עתה. חושי הנגידה, שסירבו להאמין בתועבה, העירו אותה שאמת דיברה. היא הייתה אכן בתה.
"כשקדוש היום חטף אותך," אמרה הערפדה, מכאיבה לה בכל מילה, "אבי האמיתי התאבד. אבי מצא אותי בבית יתומים של כנסיית הדסאי, לומדת להללם בשיר ובתפילה. הוא שחרר אותי כמו שקדוש היום שחרר אותך."
והיא אחזה במצטה המושטת של אחד מחסרי האם כמעט ברגע שהוא ניסה לערוף לה את הראש. הלהב היה מברזל כהה שהגיע מהכוכבים ולא הייתה לו שום השפעה עליה.
"ילד טיפש." אמרה בתה, עוקרת את המצטה מידו של חסר האם, "זה ביני לבין אמי."
"המטבעות השחורים לא שווים את חייו של חסר אם." מלמל רירן מאחוריה, מוכנית. דקסה באה לקחת את מטבעותיה השחורים. עתה היא לא הייתה בטוחה בתוצאת העימות. ארור היצור, ארור!
הערפדה ינקה מעורו של חסר האם כמו תינוק היונק משד אמו. הפה שלה הלך והתנפח. בעוד החיים הולכים ואוזלים מחסר האם. דקסה ידעה שהדרך למטבעות השחורים עוברת בשיסוף גרונה כמו שהיה עם אדונה רק שאצלו האש שרפה עבורה את הדרך למטבעותיו.
בצעד שנגד את כל מה שהאמינה בו, דקסה שלפה את ארנקה והשליכה את המטבעות. הערפדה הזו עדיין הייתה בתה. ודקסה לא יכלה להרוג אותה כך שהדרך היחידה שהיא תלך היא אם היא תיתן לה את מה שהיא רוצה. דקסה נפלה על אדמת העשב ובכתה, דמעותיה נוצצות לאור החמה.
הערפדית לקחה את המטבעות השחורים ובלעה אותם ביחד עם שלה. לאחר רגע קצר, בתה השליכה לה מטבע שחור משלה ואמרה: "תני אותו לאינהריטר כפי שסיכמתם, ביניכם."
ועזבה אותה בחיים.
ג
"תזכורת."
דקסה כרעה בפני אינהריטר באוהל שהעניקו לו מארחיהם. היא הרגישה עדיין חלשה מכדי לעמוד אפילו אחרי המסע בחזרה אל המחנה. אלוף הדסאי הובס והלהקה לא פשטה עליהם.
"אנחנו קוראים להם ערפדים משום שהם לוקחים בלי לתת. היא הזכירה לי להישאר בדרכיהם של קדושי היום ולא להתעסק עם דרכיהם של קדושי הלילה." הסבירה דקסה, משפשפת את עיניה. אינהריטר הביט בעיון במטבע השחור שדקסה מסרה, לא בלי מאבק, לידיו המגודלות של איש העסקים מהערבות.
"לא היית צריכה להיות שם בכלל." אמר אינהריטר "כמה זמן נותר לך בלי המטבעות?"
דקסה הרגישה זקנה למרות גופה הצעיר שלא שיקף את שנותיה הרבות. אפילו השנים הרבות לא ישיבו לה את החרטה על החטא היחיד שעליו התייסרה עתה יותר מכל. הכנסייה לימדה שהדסאי, מהעתיד שבו שבו, מענישים חוטאים. היא אמרה, פוכרת את אצבעותיה,
"חמישים שנה להזדקן ולמות."
"זה המון זמן." התנשף אינהריטר בכנות "מספיק זמן למצוא דרך אחרת להאריך את חייך, לדעתי."
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38873
א
לרגע אחד עצור דקסה רצתה לומר לכל השוליות שלה לעזוב אותה. מיום ליום היא התחרטה על הרגע ההוא מול הנגידים-האומנים בעיירה. השוליות שקיבלה היו מבוגרים. למעשה הם כבר עבדו כשאינהריטר שכנע אותה לקחת אותם כשוליות. מלחמה בדפוסי עבודה של שוליות לא היה מה שהיא דמיינה לעצמה כשלקחה את ההצעה של אינהריטר. העבודה הנוכחית שלהם הייתה להכין אוהלים לציידים. הכנתם כהלכה דרשה מהשוליות שלה לנטוש את ההפרדה הנוקשה שלהם בין מתכת לעור שפילגה אותם ממש לנגד עיניה. היא הייתה צריכה לסרב לקחת יותר משוליה אחת. עם זאת, היא הייתה חייבת לציין, שהיה מרענן לעבוד עם אנשים שהסתמכו הרבה פחות על כסף במהלך עבודתם כאומנים.
ילדי הציידים התקבצו מסביבם כזבובים מסביב לבקר. הם לא ראו אף פעם סדנת מלאכה. גם דקסה לא השתתפה באחת כזו עד שאינהריטר יצר אותה עבורה. והעבודה הייתה... איטית. רצועות העור היו כבר כמעט מוכנות אבל שלדות המתכת היו הבעיה העיקרית. השוליות שלה לא הצליחו להסכים על שום פרט לגבי המאפיינים של שלדת המתכת כאילו, אפשר לחשוב, שהם בונים בית. הציידים שילמו לה כדי שתבצר את אוהלי העור שלהם. ודקסה התכוונה לעמוד בחוזה הזה.
היא נואשה להראות להם איך בדיוק מכוונים את הטמפרטורה באמצעות מטבע. הם היו רגילים לעבוד עם כבשן במקרה הטוב ועם אבני התכה במקרה הרע. הם גם טענו, וכנראה בצדק, כשהנגידים-האומנים בחנו אותם כשהם היו בגיל המתאים, המטבעות לא עפו להם. דקסה ראתה במו עיניה את המטבע נשאר דומם לנוכח טיפת הדם של אחד משוליותיה. היה צריך יותר מדם כדי להביא את המטבע לידי פעולה. היא התכוונה לענות על החידה הזאת. בינתיים היא הסתפקה בכך שהפעילה את המטבע בעצמה. הם יכלו לכוונן את הטמפרטורה. העניין הוכח. הם פשוט היו עקשנים מדי מלהכיר בכוחם של המטבעות הללו.
דקסה חפנה את שיערה הצהוב והודתה: "אני צריכה הפסקה."
והיא הבחינה שהילדים איבדו בה עניין עוד מלפני כן. משהו אחר משך את הזבובונים הדביקים אליו במורד שדרת האוהלים החומים ששימשה כרחוב ראשי של מחנה קיץ זה. "אני מאמינה שאינהריטר שב עם חומרים עבור..נו." אמרה דקסה, לא מאמינה כמה מהר הסתמכה על איש העסקים הזה מהערבות. השוליות שלה עדיין בהו בשורת המטבעות, מנסים להבין כיצד מכווננים אותם. על המטבעות היא התכוונה לשים את התבניות שלהם.
"טוב. אנחנו יוצאים להפסקה." אמרה דקסה, גורפת את המטבעות מאדמת הערבות. היא קרצפה אותם כנגד הטוניקה שלה והם הפסיקו לפעול אחד אחרי השני, סתם פיסות כסף.
"תאמרי לו שזה לא עובד, אישה חכמה." הודה רירן "את לא מצליחה ללמד אותנו כלום."
רירן היה בין שלושת הסתתים בשוליותיה. מבין החומרים שדקסה עבדה איתם, אבן הייתה הפחות מוכרת מביניהם. היו לה את הכלים בערכתה אבל היא העדיפה מתכת ועשב עליה. "הוא אמר לי שספינות-האומנות קיבלו את יצירותיכם." נאלצה דקסה להודות בכשרונם "עד שסיפר לי חשבתי שהן מקבלות רק יצירות של נגידים-אומנים."
ספינות-האומנות נשאו מטען מעידן שחלף בו הנגידים-האומנים היו באמת נגידים-אומנים.
בטרם דקסה הספיקה להשלים את קו המחשבה, היא שמעה את אינהריטר מתווכח עם כמה אמהות לגבי לתת לילדיהם לחיות. הם צעדו במורד שדרת האוהלים כשאינהריטר עוטה, כמנהגו במחנות הציידים, את פרוות הצבוע הענקי שלו. דקסה קפאה במקום כשהזכירה אחת האמהות את המילה ערפד. השוליות הסתכלו לעבר הכיוון שהקשיבה לה ורירן אמר: "החושים שלך יותר חדים משלנו, אישה חכמה."
"לא." סיננה דקסה, כנשוכת נחש, "אינהריטר חוגר חגורה שהכנתי לו כדוגמה לעבודתי. לנגיד-אומן יש קשר מחשבתי עם היצירות שלו. לכם אף פעם לא היו חזיונות מיצירתכם?"
השוליות רק יכלו לשאת את ראשם לשמיים. הנגידים-האומנים לא נהגו לדבר על כך. דקסה חשבה שהם רצו לשמור על זה בסוד. עתה היא הגיעה למסקנה שהם סירבו לשכנע.
"הכרתי אדם שהיו לו חזיונות ממלאכת ידיו." הודה רירן " – אבל הוא לא היה איש חכם."
אינהריטר היכה באגרופיו על חגורתה כשהוא אומר שתקופתו כחסר אם יצרה את האדם שהוא כיום. הנערים שלהן יכולים להתמודד עם ערפד ולא משנה מה הגששים אומרים. הוא לא מתכוון להטריד את הרוכבת השחורה. את דקסה הדאיגה יותר הודאתו של רירן. הערבות היו עצומות, כמובן. הנגידים-האומנים המקומיים עשו כמיטב יכולתם עם השנים. ועדיין להחמיץ אדם מוכשר...
וברגע שדקסה עמדה לומר משהו, מישהו תקע בקרן שאחד מאלופי הדסאי נראה באופק. הוויכוח בין אינהריטר לאמהות נפסק לטובת פינוי מהיר לאחד האוהלים. השוליות הרגישו, ובצדק, את משקל האחריות שהם נשאו על כתפיהם אם הלוחמים יפסידו לאלוף הדסאי. הוא עשוי להחליט להביא את הלהקה שלו ולטבוח בכולם.
"ערפד נצפה על ידי הגששים." אמרה דקסה לבסוף, שוקלת כל מילה ומילה שאמרה, "בפעם האחרונה שאני ומורי התעמתנו עם אחד מהם, אני לקחתי את מטבעותיו השחורות. אתם יכולים ללוות אותי או להישאר במחנה."
המטבעות השחורים בארנק, שהעניקו לה את אריכות חייה, הידלדלו משנה לשנה. לדקסה, משמעות בואו של ערפד הייתה שונה לחלוטין מאשר לאמהותיהם המודאגות של הילדים. לא ילדים, חסרי האם. היה זה שלב בחייהם של בני השבטים בו נעקרו ממסגרת משפחותיהם כדי לשרוד בערבות בכוחות עצמם כמה שנים עד שהורשו לחזור לשבטיהם. כל עוד שהו בשלב זה, חוקי השבטים לא חלו עליהם והיה אסור ליד אדם לפגוע בהם. דקסה הופתעה תמיד כמה חזרו וכמה בחרו להקים שבט משל עצמם. הרוב חזרו לשבטיהם. השוליות שלה שקלו רק לרגע אחד את נאמנויותיהם. ואז, כנגידים-אומנים שלא היו, החליטו לבוא אחריה ולהשאיר את מארחיהם להתמודד עם להקת הדסאי בכוחות עצמם. דקסה לא ידעה אם להיות עצובה או להיות שמחה שהם למדו לחשוב.
ב
"האם יש לך ילדים?"
ים העשב האינסופי הקיף אותה ואת שוליותיה מכל עבר ורירן בחר בדיוק באותו הרגע לשאול אותה את השאלה. דקסה העדיפה לא לדבר על עברה עם זרים גם אם הם היו שוליותיה. היא הבינה מאיפה השאלה הזו באה. רירן שואל אם היא רואה אותם כילדיה. האם היא בכלל מסוגלת לכך?
"לפני שמורי איתר אותי, הייתה אישה נשואה עם שני ילדים. הוא הראה לי שיש משהו מעבר לחיים כאם וכרעיה לגבר שאני כיום לא זוכרת ממנו כלום פרט לכך שנישאתי לו." הייתה דקסה מוכנה לענות לשאלתו. ואחרי שלקחה את המטבעות השחורים, כמובן שאף נגיד-אומן לא היה מוכן לבוא איתה בקשר של זוגיות. ודקסה בחרה שלא לקחת לה מאהב.
"אז את מהדוכסויות במקור?"
דקסה לא הופתעה מהאבחנה החדה של רירן. ספינות-האומנות הרי קיבלו את מנחותיהם. והספינות היו דוחות מנחות שנוצרו על ידי אנשים קהי מחשבה. הדוכסויות היו מהעבר המזרחי של הערבות כמו שהאימפריה האמאראנסינית שכנה מהעבר הדרומי של הערבות. ובדוכסות שהיא גדלה בה לא נהגו להעניק לנשים את הכבוד של הנגידות-האומנות. לא שהשבטים היו טובים יותר ביחסן לנשים אבל
לנגידים-האומנים המקומיים היה את האומץ. אם הם מצאו ילדה מוכשרת, הם לקחו אותה.
"חלפו שני דורות של נגידים-אומנים מאז שעזבתי את הדוכסויות, רירן." גנחה דקסה, נזכרת בכאב ברגע שבו הניחה את רגלה מעבר למעבר ההרים שהוביל לתוך הערבות. השוליות לכסנו לעבר מבט כשהם עוצרים בחוכמה מלשאול לגבי גילה. דקסה הייתה שמורה היטב הודות למטבעותיה השחורות אבל נגידים-אומנים חיו שנים רבות בכל מקרה.
ואז הם עמדו מאחורי הערפדית באור יום מלא. היא הסתובבה מסביב לחסרי האם כאילו הייתה חיית טרף בעור אדם. שיערה הכהה נפל בתלתלים על עורה הבהיר והעירום. הזין של חסרי האם כבר מזמן הפסיק להזדקר. חסרי האם החזיקו במצטות שלהם, שלופות כנגד הערפדית ששמרה על מרחק בטוח. המחזה הזכיר לדקסה את הערפד מאז, את המצור שהוא הטיל על המורה שלה ושוליותיו. רק שנים מאוחר יותר, זמן רב אחרי שעזבה את מורה, דקסה התחילה לתהות אם מורה לא חיפש אחריו מכלתחילה, למעשה. הוא הפגין מיומנות רבה מדי בקטילתו באותו היום.
"אני כאן." אמרה דקסה "את יכולה לעזוב את הילדים לנפשם."
החיה בצלם האדם הסתובבה לעבר דקסה, עיניה כפצעים מודלקים בפניה הבהירים. "עליכם ליצור מעגל. זה ייצור תצורה שהערפד לא יוכל להיכנס אליה מבלי שיוזמן. הצעירים בטח לא הותקפו בגלל זה." הסבירה דקסה את מה שהסביר לה מורה לפני שנים. את זה השוליות שלה מיהרו לעשות.
"את." אמרה הערפדה, גוהרת לעברה, "את גנבת את המטבעות של אבי."
דקסה הישירה מבט לעבר עיניה הכסופות של קדושת הלילה, אפילו שעמדה באור יום מלא, "הוא יצר אותך כמו שמסכת הכוכבים יצר אותי. ואני לא קוראת לאיש השפל הזה אבא."
"אני רוצה שתחזירי את המטבעות של אבי. את כולן. את אלה שרוקנת ואת אלה שלא." אמרה הערפדית בנימה שקטה ויציבה "הן לא שלך, קדושת היום."
"במשך שני דורות של נגידים-אומנים השתמשתי בהם גם כשאחרים טענו שהם יהפכו אותי לאחת ממכם בסופו של דבר. כשאני אצטרך ליצור חדשים." התיזה דקסה, מנסה ליצור קשר עין עם חסרי האם שהתחילו להתרפות בעמדתם, "כמובן שכולם טעו פה."
"אתם, קדושי היום, יהירים כמו יוצריכם." התיזה הערפדה "ושלא תחשבי שאני לא רואה. אם הפרחחים הללו יזוזו, הם ישברו את המעגל ואני אשרת את המטרה של קדושי הלילה – אהרוג את החלשים מביניהם כדי שהחזקים ישרדו."
"אז אני מבינה שאת חושבת שאני הוכחתי את כוחי בכך שגנבתי את המטבעות השחורים." אמרה דקסה בזהירות "בעודי מסכת הכוכבים שורף את יוצרך. למה את רוצה... אותם?"
"הוא רוצה אותם, דקסה." אמרה הערפדה "רק חמלה על החלשים תהרוג את בני מיננו."
התובנה שהערפד שאדונה שרף היה בחיים שיפדה את דקסה במקום. היא הייתה בטוחה עתה שהערפדה משקרת, מנסה להרפות מערנותה. אף אחד לא שורד מהאש של המטבעות. ועדיין היא ידעה את שמה.
"אמא." אמרה הערפדה "תני לו את המטבעות."
הדם אזל עתה מפניה של דקסה כשהבינה שגם אם הערפד לא שרד, אחד מתלמידיו שרד. התלמיד מצא את בתה והפך אותה ליצור המבחיל שעיניה רואות עתה. חושי הנגידה, שסירבו להאמין בתועבה, העירו אותה שאמת דיברה. היא הייתה אכן בתה.
"כשקדוש היום חטף אותך," אמרה הערפדה, מכאיבה לה בכל מילה, "אבי האמיתי התאבד. אבי מצא אותי בבית יתומים של כנסיית הדסאי, לומדת להללם בשיר ובתפילה. הוא שחרר אותי כמו שקדוש היום שחרר אותך."
והיא אחזה במצטה המושטת של אחד מחסרי האם כמעט ברגע שהוא ניסה לערוף לה את הראש. הלהב היה מברזל כהה שהגיע מהכוכבים ולא הייתה לו שום השפעה עליה.
"ילד טיפש." אמרה בתה, עוקרת את המצטה מידו של חסר האם, "זה ביני לבין אמי."
"המטבעות השחורים לא שווים את חייו של חסר אם." מלמל רירן מאחוריה, מוכנית. דקסה באה לקחת את מטבעותיה השחורים. עתה היא לא הייתה בטוחה בתוצאת העימות. ארור היצור, ארור!
הערפדה ינקה מעורו של חסר האם כמו תינוק היונק משד אמו. הפה שלה הלך והתנפח. בעוד החיים הולכים ואוזלים מחסר האם. דקסה ידעה שהדרך למטבעות השחורים עוברת בשיסוף גרונה כמו שהיה עם אדונה רק שאצלו האש שרפה עבורה את הדרך למטבעותיו.
בצעד שנגד את כל מה שהאמינה בו, דקסה שלפה את ארנקה והשליכה את המטבעות. הערפדה הזו עדיין הייתה בתה. ודקסה לא יכלה להרוג אותה כך שהדרך היחידה שהיא תלך היא אם היא תיתן לה את מה שהיא רוצה. דקסה נפלה על אדמת העשב ובכתה, דמעותיה נוצצות לאור החמה.
הערפדית לקחה את המטבעות השחורים ובלעה אותם ביחד עם שלה. לאחר רגע קצר, בתה השליכה לה מטבע שחור משלה ואמרה: "תני אותו לאינהריטר כפי שסיכמתם, ביניכם."
ועזבה אותה בחיים.
ג
"תזכורת."
דקסה כרעה בפני אינהריטר באוהל שהעניקו לו מארחיהם. היא הרגישה עדיין חלשה מכדי לעמוד אפילו אחרי המסע בחזרה אל המחנה. אלוף הדסאי הובס והלהקה לא פשטה עליהם.
"אנחנו קוראים להם ערפדים משום שהם לוקחים בלי לתת. היא הזכירה לי להישאר בדרכיהם של קדושי היום ולא להתעסק עם דרכיהם של קדושי הלילה." הסבירה דקסה, משפשפת את עיניה. אינהריטר הביט בעיון במטבע השחור שדקסה מסרה, לא בלי מאבק, לידיו המגודלות של איש העסקים מהערבות.
"לא היית צריכה להיות שם בכלל." אמר אינהריטר "כמה זמן נותר לך בלי המטבעות?"
דקסה הרגישה זקנה למרות גופה הצעיר שלא שיקף את שנותיה הרבות. אפילו השנים הרבות לא ישיבו לה את החרטה על החטא היחיד שעליו התייסרה עתה יותר מכל. הכנסייה לימדה שהדסאי, מהעתיד שבו שבו, מענישים חוטאים. היא אמרה, פוכרת את אצבעותיה,
"חמישים שנה להזדקן ולמות."
"זה המון זמן." התנשף אינהריטר בכנות "מספיק זמן למצוא דרך אחרת להאריך את חייך, לדעתי."
