• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

במעמקי האדמה פרק עשרים וארבע

הערת המחבר: אשמח אם אקבל הערות, הארות ושאלות על ספר זה. המטרה הסופית היא לעשות את הסיפור טוב יותר ולעשות אותי לכותב טוב יותר, בתקווה.

דבר העורך
לפעמים המסע עושה את סוף המסע שווה. לפעמים סוף המסע עושה את המסע שווה.

בספרנו הקודם, "לאור הפנס", קנת'ן הורווינד הגיע מממלכה שבורה, ממלכה של נחלות יריבות לעתיד שלא היו בו שום נחלות אלא מלכת קרח אחת. משם הוא הגיע לעולם בו הייתה ממלכת רי עם כתם ממאר המרקיב את לבה. הוא איבד את משפחתו, את נחלתו, את אומנותו ולבסוף את חברו הטוב ביותר רק כדי להשלים את המסע. בסופו של המסע, הוענק לו התאר המפוקפק של אדון המנגינה מאת אקדמית שמיים נופלים הידועה לתהילה.

כתוצאה ממסעו, המסדר המוכר בציבור כמשמר האלון, האבירים הירוקים ועוד כמה שמות, שבו להגן על ממלכת רי מאויביה. מסדר זה היה בין הסיבות שהעתיד ההוא נמנע, העתיד שאליו הגיע קנת'ן בפעם הראשונה.

כפי שאמרתי קודם, כשהמלך המנוח ביקש לכתוב ספר לזכרה של אשתו, הוא מצא את סיפורו של קנת'ן הורווינד שזור בסיפורה. על מנת לספר את סיפורה של המלכה המנוחה, הוא נאלץ לספר את סיפורו של קנת'ן הורווינד. עתה אנחנו מגיעים לסיפור שהוא התכוון.

לא הייתה זו תקופה קלה לחיות בה גם אם היית בן לגזע המאהין לבן העור שהיווה אז כבימינו את עיקר האוכלוסיה האנושית ברי. כיום אנחנו מסתכלים על התהום הפעורה מעבר לגבולות ממלכתנו. היא מזכירה לנו שהמשותף בינינו רב מהמפריד. באותה תקופה, למרות שעדיין שררו חיים בעולם שמעבר לממלכתנו, גם אם ממלכתנו, רי, התקדמה הרבה מעבר לימי הנחלות היריבות של קנת'ן, אנשים מצאו דרכים חדשות לריב ביניהם. עיקר המרירות התנקזה כלפי הסאית'ה. גם אם ייתכן שאנשים זכרו שהסאית'ה היו צאצאים לגברים ונשים שפנו כנגד המלכים העליונים שזכרם היה מקודש להם. גם אם זכרו שהסאית'ה היו חייליהם של הזרים. בהווה הם רק ראו אותם כערמומיים ובוגדניים הנוטלים את עושרם של בני העם הפשוט. במובנים מסוימים, העובדה שהסאית'ה שהתנהלו בקרב בני הממלכה דמו להם יותר העצימה את השנאה להם מעבר לשנאה לאנשי הספינות, ההאנובן, בני גזעו אפור העור של המלך, שישבו על כס המלכים העליונים שנועד עבורם, בני גזע המאהין לבן העור.

האקדמיה האפלה, ששמה נעלם מהרשומות ולא במקרה, הנזכרת ברשומותיה של המלכה איננה קיימת כיום. כיום המקום היחיד המכשיר אנשים באומנות הוא האקדמיה המלכותית.
 
פרולוג: "על מחזור העונות"
הפעם הראשונה שהפלגתי לעמק אבן-הדם הייתה הפעם הראשונה שהייתי בלי אמי. איבדתי את אמי לשרשורים לבנים שהגיעו עם שטף הזרים ששטף את ממלכתנו. משפחתי, משפחת סוחרים ממאת' העליונה, ביססה את פרנסתה על שטף הזרים שעגן בעירנו מאת' – הנמל הראשי של הממלכה.

בני הראדורן, שנודעו בפי רוב כבני ראורדן, היו שליטינו. בתמורה לכך שסחרנו בתוצרתם, חבנו להם נאמנות ומסים. בשל חשיבות המיקום שלנו – היינו, בכל זאת, קרובים לרציפים בהם עגנו ספינות הזרים הרווחיות – נשא ליוואגור הראדורן, היורש לעמק אבן-הדם אותי לאשתו. פרק זמן קצר לאחר מכן הוא מינה אותי לגבירה מנהלת – הגבירה המנהלת של מאת'. למרות שהיו לו נשים אחרות מבתי סוחרים אחרים במאת', הוא בחר בי מכל הנשים. אני חושבת שהוא עשה את זה מתוך אמונה שירשתי משהו מאמי. הרי הייתי דומה לה כל כך עד שבטוח ירשתי משהו מנשמתה. הוא ידע עליי יותר ממה שידעתי עליו. מלבד תקופה קצרה אחרי נישואינו, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו.

אפילו בתקופה הקצרה שכיהנתי כגבירה-מנהלת, הבנתי כמה אופק האירועים של אצילי הון כבני הארדורן רחב ממה שיכולה אישה כמוני לתפוס. הם היו אדוני ההרד הבלתי מעורערים של ממלכתנו. למרות שהבנתי שהרד, המתכת רבת-הגונים שהופקה בקסם המנגינה מהכורכר, הייתה אחת מיסודות תרבותנו, הייתי נבערת. נבערת מכדי להבין את הדרכים שבהם הם שמרו על מקומם בתרבותנו.

הדבר הראשון שאני זוכרת מעמק אבן הדם הוא ריח של אבן נמסה. הפלגנו מעל ערימות תבואה מגולגלות בלבם של השדות שהזינו את המכונה התעשייתית העצומה של מי דם, בירת העמק והעיר היחידה בו. הריח עלה מנהר מי דם הרדוד שהתקדם באיטיות אך בעקביות למטה לעבר ירכתי עמק אבן הדם משם ימשיך אל ארץ הערפילים שמדרום לנו.

באותו הזמן התחילו הסיוטים. חלמתי שאני נמצאת במקום אפל שבו הייתי מושא למחקר. לפעמים הייתי מסתכלת במראת ההרד ורואה פנים של אישה אחרת. משרתיי, שלא היו באמת משרתיי כי אם משרתי הגבר שלי, כנראה דיווחו על כל אלה לאדונם במעוז מי דם.

ספינת הרקיע שנשאה אותי לנחלתם הייתה מזמן אחר. הרגשתי בעודי מטולטלת בתאי, משרתים נושאי רמחים מציצים מפעם לפעם לתוכו, את שאגתו של עבר הספינה. שמעתי את המרפאים עוקרים גפיים וקובעים מינונים של מתכות מרפא. שמעתי אומנים מחשלים בכורים שמזמן לא היו בשימוש את התותבים. שמעתי אותם מניחים את כליהם לבסוף, כשעידן הסתיים. כשהספינה עפה מעל העמק, שמעתי את המתים לוחשים מתחת לאדמה. הגברים והנשים שמתו בכל פעם שהלועות התפרצו ויצקו שכבה חדשה של אדמה. נשכחו הזמנים שבני האראדורן לא היו אדוני העמק אך זאת רק הודות להתמדתם בשלטון הארץ.

לבסוף הספינה הנמיכה לעבר דרך ארוכה, מפולסת בעפר אדום, לא הרחק מהעיר. השדות לא נגעו באדמה הזו אפילו בשורשיהם. לא היה צורך בגדרות או במעשה ידי אדם אחרים. השדות כיבדו את האדמה במעט הבינה שזכו לה. בסוף הדרך חיכה לי ליוואגור הראדורן. ליוואגור היה כהה שיער עם גוונים קלים של כחול שסופר בתצורת יהלום. חליפת בגדיו, כיאה לאחד מאדוני ההרד, הייתה ארודה עם כפתורים בצבעי שבעת היסודות של המנגינה. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים. משרת נושא רמח דפק לאחר כמה רגעים על דלת תאי.

הייתי מדוכאת מכדי לענות לו. פשוט ספגתי את הארץ. הייתה בה עצבות שהלמה את מצב רוחי הנוכחי. הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם אמי. תפסתי אותה כמו הלועות בעמק – מבעבעת ועל סף התפרצות, ועם זאת, נצחית כמו האדמה. הופתעתי שהמגיפה הלבנה הצליחה לנצח איתן טבע כמוהה.

לאחר דפיקות ממושכות שהפכו עם הזמן לבעיטות ונהמות חסרות פשר, קמתי ממקומי. ופתחתי את הדלת למשרת נושא הרומח. פניו היו כבר סמוקים ומיוזעים מהנסיון להוציא אותי מתאי מבלי לגעת בשערה משערותיי. הייתי עדיין נשואה לאדונו. ועם זאת, מבטו היה חמוץ ונוקב גם כשנישא אל השמיים כפי שנעשה מקובל לאחרונה בחוגי אצולת ההון. "אינני חסידה של הנימוסים הת'ארויאנים." אמרתי בשקט "אתה דראינרי, תתנהג ככה."

שמעתי את המשרתים מאחוריי מופתעים לשמוע אותי מדברת. המשרת הרכין את ראשו והפנה את גבו אליי, מרים את רמחו כמציין מקום. עדות לעתיקות היומין שלה הייתה העובדה שחצינו שורה של אולמות מרווחים ולא התקדמנו במסדרון לעבר הצוהר החוצה. והצוהר לא היה רחוק משם, פתוח. יכולתי לשמוע את החולים משוועים למרפאים של השיירה הארודה בעודם מועלים דרך הצוהר. הרמתי גבה למשמע שמה של השיירה הזאת. מעולם לא שמעתי עליה קודם. הרגשתי מוזר כמו באותם פעמים שהבטתי במראת ההרד וראיתי את פניה של אישה אחרת. מעולם לא אהבתי את העובדה שדמיתי לאמי לגמרי: משיערי הזהוב כעין חול הים ועד העיניים האפורות ועורה הבהיר. כשהייתי בוהה במראה, הייתי רואה את עצמי את שיער שחור או, לעיתים רחוקות יותר, עם שיער ארוד. ועיניים. עיני זהב מהסוג שתמיד חלמתי שיהיו לי. אולי אפרוריות האבן הלמה את אמי המנוחה. אני חשבתי שיהלמו אותי זהוב האדמה יותר מאפרוריות האבן. זה נתן לי להרגיש יותר בחיים.

"ברכות, וירדת'," אמר ליוואגור ברשמיות, "השאירי את הנעליים שלך מאחור, גבירתי."

נרתעתי מבקשתו. הייתי פשוטת עם. משפחתי הייתה מבית סוחרים מכובד ועדיין... פשוטת עם. רק לאצילים היה מותר לגעת באדמה ברגליהם. אפילו עובדי אדמה נזהרו מלגעת בה.

"זוהי אדמת מרפא, וירדת'." הבהיר ליוואגור ברוך "את חייבת לדרוך עליה כדי להחלים."

ומהצוהר שמעתי את המנגינה שפיעמה מאחורי גרגרי העפר האדומים. האדמה פה הייתה עקומה וזה יצר מעין מנגינה רכה שגרמה להתפרצויות האדמה שהחריבו את יישובי האדם. ועדיין על אישה לציית לגבר שלה. חשקתי את שפתיי כשהשלתי את נעלי העור שלי.

"האם זוכרת את המילים שלנו?" שאל ליוואגור. לכל בית אצולה, אפילו לאצולת הון, יש מילים. עליי היה לזכור את המילים שלהם כחלק מההכנות לטכס הנישואים עם ליוואגור. מצאתי את זה יותר מוזר מהכנת הטבעות. שבע טבעות לשבע יסודות שנצצו על אצבעו. אלה היו טבעותיי ולא טבעותיה של אישה אחרת.

"אל תעיר את הנחש משנתו." התחלתי, ממלמלת כאילו מתוך שינה עמוקה "הכשתו יכולה להיות למרפא או למגפה. הוא נעור מהצללים – " וקמט מוזר נוצר על פניו של ליוואגור, קמט מבוגר בשנים רבות מגילו האמיתי.

"'הוא נעור מהצללים'." אמר ליוואגור, מעיר לי בעדינות שהתבלבלתי במילים "ובכן, המגיפה הלבנה לא הבחינה בינינו. בטח יצא לך לשמוע את תפילת המוות של הבארידים בעת אחת מהלוויות ההמונים שם."

"אה, מה?" ברחו המילים משפתיי החשוקות "אני והמכוערים האלו? עם המצח הבולט?"

"את מחליפת צורה, וירדת'." אמר ליוואגור, עוצר את נשימתו, "את דורכת על דם אביך."

והוא ידע על מה הוא מדבר. לא ידעתי כלום על מחליפי צורה. ועם זאת, זיהיתי אותה, זיהיתי את המילה ממעמקי התהום ששהיתי בה מאז מות אמי. ליוואגור אמר, מכחכח מעט, "דמייני את העולם כמערה רחבת ידיים. כל מה שאת רואה במערה הוא צל של משהו שנמצא מחוץ למערה. פרט לדבר אחד בלבד, החשיכה של המערה. אלה מחליפי הצורה."

"אתה אומר שאין לי נשמה משלי?" שאלתי את מה שהצלחתי להבין מדבריו המוזרים אך המקוממים. הוא הישיר מבט לתוך עיניי ואמר: "העניין שאנחנו נמשיך הלאה. כשנמות, שנינו נשוב אל אבינו שבאדמה."

"אתה... –" ואז ראיתי את לשונו, משנה את צורתה ללשונו של נחש ובחזרה, "בן – "

"נולדתי כבן אדם ולא נעשיתי לבן אדם." אמר ליוואגור, כשפניו נוקשות בחימה עצורה, "כל מה שרציתי לומר הוא שאת לא לבד."
וכל מה שחשבתי באותו רגע כשאמות, נשמתי לא תמשיך למקום שאמי המשיכה אליו. וחייכתי מאוזן לאוזן. לא הייתי יכולה להיות ליד אמי ליותר מרגעים ספורים כשהיא חיה. אז למה שאוכל לעמוד בנוכחותה כשהיא מתה? בפעם הראשונה מאז שאמי מתה, שמעתי. שמעתי את צלילה של האדמה מתחדשת בתוכי.
 
אוקי. אז בעיקרון הרגשתי עם הפרולוג הזה כמו שאני בדרך כלל מרגיש עם הסיפורים שלך: שיש פה עולם מפורט בצורה יוצאת מגדר הרגיל וגם מקורי במיוחד, אבל מצד שני הרבה מהעולם הזה נמצא רק בראש של המחבר ולא עובר לנייר.

ובגלל שמצד אחד יש המון פרטים (שזה חיובי בעיני) ומצד שני הפרטים לא מוסברים לדעתי בצורה מספקת, הקריאה מבלבלת ודורשת יחסית הרבה מאמץ.

לדוגמה, הנה רשימה של הביטויים החדשים שלא הכרתי שהופיעו בפרולוג:

מאת', גבעות הדמים, הערבות הקרובות, המגיפה הלבנה, ראורדן אלמוות, עמק האדום, יוואגור ראורדן, בודוי, קוה, קיריד, הלירד קורדרוי סאמוור, נחלת אדמונית, גנאריד, ירוק הדם, כדולכור, לנחלת מים ירוקים, האוואנהאר, אחוות אלף כרי הדשא, מקווה, בית האצילים, המלכה העליונה, ברית'ומיר, לתודעת העל, סאית'ה, אצילי ההון, מוגנת על נשיקתה, ליסבת', גוף מארח, קסם הצללים, קסם האדמה.

סה"כ 31 שמות ומושגים שהופיעו כמעט בלי שום הסבר. כמה מושגים בלי הסבר זה עוד חינני בעיני, אבל כמות גדולה כזו מקשה עלי להיאחז בטקסט. עוד משהו שמקשה הוא שלא ברור איך לקרוא את המושגים וזה מעודד את העין פשוט לדלג עליהם. לדוגמה: "הלירד קורדרוי סאמוור". אפילו אם זה אמור להיות "הלורד קורדרוי סאמוור" זה עדיין ארוך מדי. השמות העבריים יותר, כמו "גבעות הדמים", דווקא משתלבים יפה בטקסט ולא מעקבים את הקריאה. לדעתי עדיף יותר שמות עבריים או לכל הפחות לנקד את השמות כדי שיהיה ברור איך לקרוא אותם.

יש גם עוד דברים שלא היו לי מספיק ברורים במהלך הסיפור, ושוב אני מקבל תחושה שחשבת על כל הדברים האלה ושלך הם ברורים במאה אחוז, אבל לדעתי הם לא עוברים לקהל. אני מביא פה כמה דוגמאות מתוך הטקסט ואת ההרגשה שהיתה כשקראתי את החלקים האלה:

הלדין אמר/ה:
[post]680905[/post] מלפניי עמד ברית'ומיר, חיוור כמת, לפני הדלת הנעולה. הוא הגיע כמה רגעים לפניי לשם. האם פעם הרגשתם שנכנסתם לשיא במסע הגבורה של אדם אחר? אני הרגשתי באותו הרגע שפלשתי לתוך רגע אישי שבו הגיבור מתמודד עם הפחדים שלו כדי להתגבר על הנבל שמחכה לו מהצד השני של הדלת. עצם נוכחותו נתנה לי הרגשה רעה לגבי הגבירה.
הייתי יכולה לבחור להרעיל את המעקים ואז להיעלם מהמקום כאילו לא הייתי שם מעולם. איש לא היה יודע פרט לי שהייתי שם, עדה ללבטיו של גיבור.
מה קורה פה? מי זה ברית'ומיר? זה מרגיש כאילו הוא חבר קרוב שלנו, אולי דמות מהספר הקודם, אבל בכל זאת אני מניח שאפשר להגיד עליו איזו מילה או שתיים גם כאן? למה הוא נמצא כאן, מה הקשר שלו לגיבורה? (ואם נניח שאין לה מושג מה הוא עושה כאן, אז גם את זה אפשר לתאר). ולמה הוא לא רואה ולא שומע אותה?

הלדין אמר/ה:
[post]680905[/post] פרצתי את הדלת שלא הייתה נעולה בכלל. הרחק מתחתיי דולכור עלה במדרגות האמפיתיאטרון לעבר צעירה אדמונית מפוחדת שהייתה מוקפת באנשים חסרי הכרה.
רגע, היא בעטה בדלת? (אני מניח שכן אבל זה לא כתוב...). לאן היא הגיעה? מה זה החדר הזה? אה, זה אמפיתיאטרון. אוקי, אבל עדיין אני צריך פה תיאור של החדר מהצד השני של הדלת, כל הקרב הסופי מתרחש פה ואין לי בכלל מושג איפה אני, איך זה נראה, מה המבנה ומהם התנאים. בתור קורא לא היה לי שום מושג מה יש מהצד השני של הדלת! ופתאום אתה זורק שהיא באמפיתיאטרון באגביות כזו... אם היית כותב "הרחק מתחתי דולכור גלש על ענני נוצה צמריריים" זה היה נשמע לי טבעי בדיוק באותה מידה. תכין אותי יותר ותסביר לי איפה אני נמצא!

הלדין אמר/ה:
[post]680905[/post] ואז, בתעלול של מאחז עיניים אמתי, ברית'ומיר הסיר את הטבעת מעל גופו של המארח
עד לרגע הזה לא היה כתוב אפילו שברית'ומיר נכנס לחדר. מבחינתי כקורא הוא עדיין על המדרגות בחוץ. איך פתאום הוא הגיע ללב הקרב? ושוב, אני מבין שכנראה בתכנון שלך ברית'ומיר נכנס כבר בהתחלה והשתתף בכל הקרב (אני מניח?) אבל צריך לכתוב דברים כאלה! לחלופין, גם אם הוא התגנב בין הצללים עד אותו רגע, גם את זה כדאי לתאר.

הלדין אמר/ה:
[post]680905[/post] בהיעדר קוסם אחר, רב עוצמה כדולכור בכבוד ובעצמו, קריסת הרשת הרגה אותם.
הרגה את מי? אני משתמש בקצת היגיון ומבין שהתכוונת לאותם אנשים חסרי הכרה שכנראה היו שם כל הזמן. אבל אי אפשר סתם לכתוב "אותם" כשאין בשום מקום בפסקה התייחסות לאותם אנשים שנהרגו.


מצטער שהתמקדתי בביקורת הזו הרבה מאוד בשלילי ופחות בחיובי. ברור שיש הרבה חיובי בכתיבה שלך וכבר דיברתי איתך על זה בכמה מקומות. אני חושב שהסיפורים שלך מקוריים ומרעננים, אני אוהב את העולמות שאתה בונה ובאופן כללי אני תמיד אוהב לקרוא משהו חדש. נראה לי שאתה משקיע הרבה מאוד זמן ומאמץ בבניית העולם והסיפור, ולדעתי הדבר הבא שכדאי לעשות זה להשקיע לפחות אותה כמות של זמן ומאמץ כדי להנגיש את הסיפור לקורא ולוודא שהוא יכול להבין את כל מה שאתה הבנת.
 
תודה על התגובה. :D

למען האמת, אני שוקל לכתוב פרולוג חדש שמתאר אירוע פשוט יותר - שיחה בין וירדת' לבעלה, ליוואגור, לרגל מות אמה. מסתבר שנכשלתי בהצגת דמותו של דולכור (שאין לה זכר בספר הקודם).

לשאלתך, ברית'ומיר הוא _אכן_ דמות שהוצגה בספר הקודם אך ווירדת' למדה את שמו מאוחר יותר (במקור, מדובר בדמות חדשה אבל רציתי להקטין את כמות הדמויות). הוא לא ראה אותה משום שהיא לא נעה בעולם הפיסי. לא חשבתי על זה, למען האמת, בעת כתיבת הפרולוג. אין ביניהם היכרות מקודם, כמובן...

בעקרון, דמיינתי את אולם ההרצאות כמעין סדרת טבעות שיורדות בסדר אנכי עד הבמה. המילה "אמפיתיאטרון" אמורה לעורר אוטומטית את הדימוי או לפחות כך חשבתי. הייתה זו טעות מצדי ועצלות מצדי לחשוב כך.

הממ... הקטע אמור להיות שברית'ומיר נכנס מבלי שווירדת' הרגישה בכלל שהוא נכנס.

נ.ב.
הפרולוג הוחלף. הוא, בעקרון, מתרחש מוקדם יותר, זמן קצר לאחר הלווית אמה של ווירדת'.
 
אוקי אז הפעם ממש אהבתי! אני חושב שעשית שינוי מקצה לקצה ברמת ההגשה ועכשיו סוף סוף התוכן חשוף בפני - וזה אחלה תוכן!

הפעם הרגשתי שאני מקבל בצורה ברורה את המושגים השונים בעולם, את יחסי הכוחות, את היחסים בין הדמויות וכו'. לא פחדת לתת מידע (מוצר שיש לך ממנו בשפע ובאיכות מעולה) ואני חושב שהתוצאה הרבה יותר טובה ומהנה מאשר הגרסה היותר "עמומה" של הפרולוג הקודם.

מושגים כמו "גבירה-מנהלת", "הרד", "קסם המנגינה" וכו' קיבלו הסברים קצרים שסיפקו בדיוק את כמות המידע הדרושה כדי להנות מהם. גם בגרסה הקודמת שמו לב שאתה משקיע בפרטים ושוזר רעיונות מקוריים בכל פינה של הסיפור - רק שלא כל כך היה ברור מהם אותם רעיונות והם נותרו בגדר שמות בלבד. בגרסה הזאת אני חושב שהיחס בין "בהירות" לבין "מסתורין" הוא מדויק ומאפשר להנות מכל הרעיונות הפנטסטיים. נהנתי מאוד.

הערה: אני חושב ששווה לכתוב גם בכותרת שזה פרולוג חלופי/חדש ולא פרולוג ערוך.
 
פרק ראשון: "הצמד"
מאת' העליונה עלתה מתוך ים העננים הוורוד.. באותם הימים, ימי המגיפה הלבנה, עדיין היו ספינות רקיע לבנות כנפיים – הספינות היחידות שיכלו לחצות את התהום שהפרידה בין ממלכתנו לשאר העולם – שהיו מוכנות לעגון במאת' העליונה. הסיכון החזיר את עצמו. ליוואגור שלח אותי בחזרה לשם. הוא אמר שאני צריכה להעסיק את עצמי בעת אובדני. הייתה לו עוד סיבה לשלוח אותי אבל אגיע לזה בהמשך.

קיוויתי שאחי קיריד יהיה ברציפים. אחי קיריד היה סוור ברציפים של מאת' העליונה. הוא ירש את החולמנות של אביו ברגאת', אבי החורג, וזו הייתה דרכו להשקיף מעבר לרסיסנו. הדלתות האפורות העצומות שקשקו על ציריהם הכבירים כשספינתי התקרבה. העובדה שהדלתות למאת' העליונה היו סגורות הייתה כתוצאה מהסגר חסר התועלת על מאת'. זכרתי ששמעתי על התפרצות בטחנת הנהר בנחלת מים ירוקים. היא לא הייתה רחוקה מלסכן אלפי תלמידים הלומדים באקדמיית הנסיך גארית' הסמוכה. תהיתי , יתר על כן, אם אחי קיריד מוצא לעצמו תעסוקה בימים מעונים אלו.

היו ספינות חדשות במעגנים כשהספינה שייטה באיטיות לתוך הנמל. זיהיתי את ספינתם של בני רוֹאֶנְדוֹן, שותפי הסחר של בני הראדורן מיאנדארס, עיר הנמל של יָארְווִירֶת', ממלכה הסמוכה לממלכתנו שהשקיפה לעברנו מעבר לתהומות שהקיפו את רסיסנו. כיבדתי את האומץ שהם הפגינו בבואם.

רבי-האומנים תחתיי חיכו לי שנפתח הצוהר של ספינת הרקיע לתוך המעגן. אז התחילה תהלוכה של מתנות לשובי: רב-האומן סיניסטארד אפור העור הגיש לי גרסה מיניאטורית של ספינת האנובן; רב-האומן ווירים הגיש לי שרביט של בני גארונה מההרים; רב-האומן קיריגאל הגיש לי את מדריך הכוכב הירוק – המדריך מטעם מחלקת התרבות בנוגע לזונות. היו שם גם שתי רבות-אומנים – רידוון ונור – שמילאו את מקומם של הגברים שלהם שנספו בעת המגיפה הלבנה. נור שימשה כממלאת מקומי בעת היעדרותי ממאת'. היינו קרובות זו לזו עוד בטרם רב-האומן שממנו ירשה את תפקידה נפטר בעת המגיפה הלבנה. ריידוון הגישה לי את הגליון האחרון של "רצון העם" שיצא באותו היום. נור העניקה לי ערכת קלפי עץ מאוירים ביד של אבי ונבחרת משחק הדסקיות שלו שהזמינה לכבודי. ולבסוף הרמתי את מבטי לעבר רב-האומן דארו מביצות הערפילים. הוא לא הסתיר את דעתו שזכיתי לתפקידי בחסד היותי אשתו של ולא מתוקף כשרון מסוים שנפל ברשותי.

הוא החזיק עששית בידו במקום שהיה מואר לחלוטין. רק רב-האומן ניגרוד נעדר מקבלת הפנים. נור הסבירה לי שרב-האומן ניגרוד חלה אך לא נדבק במגיפה. כבר שבתי למאת'. ודארו החליט לבדוק את גבולות סבלנותי. הוא עמד לפתוח את פיו כשהבחנתי באחי שם.

הרציפים היו אז כהיום אולם ביצתי לבן שנשלטו על ידי המעגנים הארודים. פה ושם היו גוונים כחלחלים שעובדי הנקיון של מאת' טרחו עתה בניקויים. בצל המעגנים העצומים, שעטו סירות הסוורים עם הסחורה מהמפעלים לעבר ספינות הסוחר לבנות הכנפיים. אלה לא היו רבות כמו בימים כהילכתם.

מסביבן הציגו את מרכולתם גברים ונשים שעטו את הכוכב הירוק. פה ושם נראה רוכל ברשיון שניסה את כוחו קרוב יותר לרציפים מחוץ לכיכר הטבעת בה התנהל עיקר הסחר. הוא עשה את זה על שיקול דעתו. לסירות הסוורים הייתה עדיפות על פני הרוכלים – והרוכלים היו מנמיכים את ראשם בפניהן. הסוורים היו האנשים הכי חשובים ברציפים. ואחי קיריד היה סוור.

"הגבירה-המנהלת?" תבע רב-האומן דארו את תשומת לבי כשהפניתי לו את גבי והלכתי. הוא טלטל את העששית שברשותו כאילו ניסה לכבות את הלהבה בה. היא נותרה יציבה. הוא רטן משהו באוזני רב-האומן וירים. הייתי צריכה להקשיב למה שהוא רטן באוזניו. חשבתי שהוא הביא את העששית כעוד דרך להראות לי את האור. לא היה לי כח לעלבון. אלמלא אחי קיריד הופיע, הייתי כבר מיישבת איתו את העניין... ומגלה מה הייתה המתנה.

תפסתי את אחי קיריד שקוע בשיחה עם מישהו שעלה איתו מכיכר השדות. לרגע חשבתי שהוא אחד מבני מויגבירד, שהיו אדוניהם של סוורי מאת', שהחליט לעלות איתו מהכיכר. חזותו של המישהו הייתה דראינרית במהותה: שיער בהיר כעין השמיים, עיניים אפורות ועור מנומש שהעיד כמה עורו היה בהיר. הוא נשמע לי מוכר ולא הצלחתי להבין מאיפה. לא שמעתי שמישהו מבני מויגבירד נספה במגיפה הלבנה. אחי קיריד, לעומתו, היה כתמתם כאביו ברגאת' והיו לו עיניים אפורות כשל אמנו. הוא גם היה גבוה יותר בישיבתו בסירה.

"אחותי," התפרץ קיריד לפתע לתוך מחשבותיי, מצחו הבהיר מקופל קפלים רבים כפלדה, "הזר הזה טוען שאת חייבת לו סיפור."

"נפגשנו בהלווית אמך." ענה הזר על חלק מהשאלה למה הוא כל כך מוכר לי "לי היא הייתה ההלווייה של אבי. תעית לתוך מדורת הקבורה של משפחתי ואני סיפרתי לך עליו."

ההלוויה הגדולה במישור דוואמירן ממערב למאת'. משם הכרתי אותו.

"והוא חושב שמגיע לו לשמוע את הסיפור של אמנו." הסביר קיריד, שומר על פניו נאות, "לדעתי, צריך להמשיך הלאה."

"זה עניין של כבוד." טען הזר "אני חשפתי בפניה את סיפורו של אבי."
ואז נזכרתי בפגישתי עם בודוי מוירווין. הוא היה נצר לבית מוירווין של גבעות הדמים מצפון למאת' אף על פי שאביו וויתר על גבעות הדמים למען האהבה. זה היה הסיפור שלו. בזמנו פשוט הבנתי שלא ידעתי כלום על עברה של אמי. עתה ידעתי שאני מחליפת צורה. ורק עובדה זו הבהירה לי שסיפורה של אמי צריך להיות חשוב. גם היו הסיוטים הנוראים.

רבי-האומנים היו צעדים רבים מאחוריי. לא הבחנתי שרצתי מהר יותר ממה שהם יכלו. לא הבנתי כמה רחוק רצתי כדי לפגוש את אחי.

ספינת הרקיע שהביאה אותי הייתה קטנה. עתה קלטתי את זה. שריריי כבר התחילו להתחזק מעבר למידתו של בן אדם. ואני לא... הייתי אנושית בכלל.

עמדתי לומר את אשר על לבי כשרב-האומן דארו הגיע, פניו סמוקות ממאמץ הריצה. ואחריו רבי-האומנים האחרים שהיו עוד פחות בכושר ממנו.

"מספיק," נהם רב-האומן דארו "האת'ן ליוואגור אמר לי למסור אותך לגבירתו ווירדת'."

ואז הבנתי מה הייתה הלהבה באמת. רבת-האומנים ריידוון קדה ופתחה את העיתון באחד הדפים הפנימיים שעסק במהומה ביאנדארס מסביב לנערה ששינתה את צורתה לאש. מלך יארווירת' צוטט אומר שהימים בהם עושי צרות מרי עגנו ביאנדארס תמו. הלהבה הייתה...

כמוני.

"תתשתני." לחשתי בפני הלהבה והיא השתנתה. הלהבה הייתה לאישה צעירה ואדמונית. עיניה היו זהובות כגוון שאני הייתי רוצה בחלומותיי. והיא לבשה את המחלצות הקלילות האופנתיות בקרב היאריבים שחשפו את זרועותיה ואת ברכיה. היא הישירה אליי מבט, מבט של מישהי שמצאה מישהי כמוהה.
 
הפרק מעניין, אבל אתה מפגיז במידע לגבי ההפגנה, שלא באמת תורמת לעלילה אלא רק מבלבלת עם עוד מושגים -המפגש עם רבי האומנים, אחיה והתגלית של הלהבה זה די והותר לפרק אחד. גם המעבר בין הסצנות מבלבלות. זה סצנה אחת שנקטעת וחוזרת לעצמה.
גם המפגש עם הזר נקטע באיבו ומפסיק מבלי להגיע למסקנה כלשהיא.
 
פרק שני: "עם בוא החשיכה"
"תתשתנה"

המלומד יוֹלוֹ אוֹמַארוֹ היה הפנים שליוו אותו מאז שאמו הפקירה אותו מאחוריה. לאחרונה היו לו מחשבות על החיים שיכלו להיות לו אם אמו הייתה לוקחת אותה איתו. הוא חשב שאלה היו מחשבותיו כשהשתנה מהאפר האפור כצל לדמות אנושית יותר למראה עין. הבעת פניו של המלומד נראתה לו עמוקה מהרגיל. לפתע כל הקווים והנקודות שהתלכדו לפניו הגרמיות של המלומד ויצרו את המצחייה העבה שלו היו בעלי משמעות מבחינתו.

לו יכל להיות בטוח, הוא היה חושב שהוא ראה צער ועצב על פני המלומד כאילו הזכיר לו. נסיונותיו ללמדו לצלול מעבר לעולם הפיסי היו מועילים מאד עכשיו. הוא היה גרוע בהם. התודעה סירבה להתפשט מעבר לגוף. המחשבות הללו נראו לו פחות ופחות מחשבות. הייתה להם איכות שונה כאילו היו...

"חלמתי חלום, המלומד, על להבה."

המלומד פכר את ידיו הקמוטות ורק התחנן: "תתשתנה."

'בחזרה' קלט הנולד את המילה שלא נאמרה. הוא לא הרגיש כל שינוי במצב תודעתו. הוא פשוט הרגיש שהמילה שלא נאמרה הייתה 'בחזרה' כאילו היה חירש כל השנים הללו. ועכשיו שמעו אוזניו את המנגינה.

"למה 'בחזרה', המלומד?"

עורק דם ירוק פעם במצחייתו המעובה של המלומד. הוא נראה על סף התפרצות זעם. חלפו שנים מאז שנדרש מהמלומד ממש להעניש אותו. הנולד למד לעבוד איתו כל כך טוב. ואז, באותו הפכפכות שאפיינה את בני גזעו מאז ומתמיד, המלומד נרגע. הוא הסביר: "משום שאתה נראה כמו אמא שלך עכשיו. והיא מתה לא מזמן."

הנולד היה מחליף צורה כאביו וסבו. אמו נטשה אותו ואביו מחליף הצורה לא לחם למענו.

"אני חושב מחשבות חדשות. עתה אני מרגיש עצב על כך שאבי מעולם לא לחם למעני."

המלומד יולו קפץ את ידיו הארוכות עד שנראו כחיוורות כעצם ואמר: "אתה מזדהם. הנשיא לא יהיה מרוצה מזה בכלל. גם כך הוא מאיץ בי להכין אותך בהקדם לייעודך – להיות שותפו לחיים."

עתה מחשבות חדשות גררו את עצמם ומתוכם עלו עולמות שהנולד לא הכיר מעודו. עתה הוא החליט שהוא נסחף יותר מדי אל העולם המקביל בו אמו לא נטשה אותו. הוא היה... מחליף צורה. הוא יכל להשקיף מעל המציאויות השונות של קיומו. במידה מסוימת, הצורות שלו היו ביטויין של המציאויות השונות.

"אני צריכ...ה ללמוד."

ואז התעוררתי משנתי, מכורבלת ליד רב-האומנית נור. הייתה זו הפעם הראשונה שהסיוטים היו באמת כמו הצצה לעולם מקביל הגם שלא הרגשתי שזה היה עולם מקביל. הרמתי את מבטי לעבר הנר השחור שם בערה הלהבה שעליה חלם. שפטתי לפי יחסה של רב-האומנית נור מה יקרה אם אגלה לה את דמיוני לנערה מהלהבה. עד עכשיו, רב-האומנית הנכבדה חשבה שזו חיית מחמד שקיבלתי מהגבר שלי כדי להעסיק אותי ביגוני. היא לא יכלה להיות כה קרובה וכה רחוקה מהאמת. היא הייתה שם כדי להנחות אותי. מחליפת-הצורה עצמה הייתה חדשה לחיים האלו מכדי להיות יותר מזה.

חפנתי את שיערה הבהיר כגון השמיים בידי. חשבתי על הגבר שלה, פְרוֹסֶד, שמת בקטטת פועלים שניסה להפסיק מבעד מועד. הייתי שם כשהפועלים הוצאו להורג על מעשיהם. פחות על ההתפרעות והרבה יותר על רצח רב-האומן. עיני רב-האומנית נור היו יבשות. חשבתי איך היא תגיב למותי.

והחלפתי צורה לנור. הרגשתי את עצמי יותר פולשת לאדם שכבר היה קיים בעולם הזה והרבה פחות משתנה לאדם ששכב לצדי. מחשבותיה היו מחשבותיי. הייתי נחוצה לקיומה. לא הייתה בה אהבה כלפיי יותר משהייתה בה אהבה לקודמי בכוך השינה. למה הופתעתי?

החלפתי צורה לי והרמתי מבט לעבר הלהבה. חשבתי איך ארגיש אם אקח מנור את חייה. יכולתי להרוג אותה ואצא בלי פגע אם אוכיח שבגדה. הקלות בדבר הוציאה מזה את הכל. מעבר לכך, מותה לא יספק אותי. תהיתי איך תגיב אם תדע שארגנתי את מות הגבר שלה. כשעזבתי את העמק, ליוואגור רמז לי לשחרר את נור.

קמתי ממקומי ליד נור והלכתי לעבר משטח הכתיבה. החוברת שלי עדיין נחה שם, מחכה. מצאתי תמיד שאני חושבת יותר כשאני כותבת שירה. זה שחרר את מחשבתי מכבליה. כתבתי גם שירה למען נפשי. ישבתי ואחזתי בעט ההרד שלי מול הנייר הירוק והריקני. רפרפתי לאחור במקום שהפסקתי לפני שעזבתי את מאת'. לא אהבתי בכלל את השירה. משהו במשקל שלה לא היה נכון באוזניי.

"הוא נעור מהצללים." כתבתי "עומד בשערי הממלכות."

למה, לכל הרוחות, התחלתי לכתוב את תפילת המוות הבארידית? ידעתי שלא היה קשר לכך שיולו אומארו היה בארידי ירוק דם. בעוד שהמאהין ירוקי הדם ידועים כסאית'ה, הבארידים ירוקי הדם מוכרים בדרך כלל כסיית'ר. ולאחי קיריד היה דם אדום שלא טומא – מתנה אמיתית מאמי המאהין. ידעתי שההחלטה לפניי עומדת להיות קשה אם אני מתחילה להגות בדברים לא קשורים לזה.

"את מרגישה כמתה מהלכת." שמעתי את מחליפת הצורה עומדת מאחוריי "עייפה."

הבטתי בעצבנות לעבר מחליפת הצורה האדמונית ושאלתי: "מתי החלפת צורה, מוירין?"

מוירין חשקה את שפתיה הדקות ואמרה: "זה לא יכולת על טבעית כל כך. כשאת חיה עם רודנית כאמי החביבה, את מפתחת יכולת תזמון כשלי. היא הסיבה שברחתי עד יאנדארס."

הסתכלתי למטה לעבר נור הישנה כתינוק. עדיין חשבתי איך ארגיש אם אמית אותה כאן. ואז הסתכלתי לעבר המחברת שלי. העט התנדנד על משטח ההרד למרות שהייתי בטוחה... שהוא בידיי.

ואז הסתכלתי על טלפיי.

עורי מהטלף ומטה היה אפור עוד יותר מעורו של רב-האומן סיניסטארד. מיששתי עם טלפיי את פניי וחשתי את הגבשושיות של פניי האפורים כפי שהשתקפו במשטח הכתיבה.

עיניי האפורות הפכו לירוקות. וכשגיששתי לעבר דמותי הקודמת, היא החלה והיטשטשה. הבנתי שלשינוי, שהעניק לי קודם את המהירות העל-אנושית בנמל, היה קשר לאמי המנוחה. אותה הקללה שהעניקה לי את מראה בחיים העניקה לי את מראה אלולא נשרפה.

שרפנו את הגופות כדי שלא יקומו לתחייה. עתה הבנתי את הצורך שלי להרוג את נור. למרבה הפלא, חשתי חזקה יותר בדמותי החדשה כאילו הוסר מעליי משא. מוירין אמרה: "לבני אדם מציעים דרכים רבות ברוח להגיע לשלווה. לנו, מחליפי הצורה, יש עוד דרכים רבות נוספות להגיע לזה בצורה. ייתכן שהצורה הזו היא מה שאת צריכה הרגע."

החלפתי בחזרה לי. קמתי והתנשפתי עמוקות כאילו הייתי רב-האומן דארו הרודף אחריי. ואז הרגשתי שגופי ניסה להחליף לו ונתקל במחסום. הרגשתי את עצמי מחפשת פשרה בין הקללה לבין הצורך להחליף צורה לדמותו של יריבי. לבסוף מצא גופי את הפשרה: החלפתי לדמותו של רב-האומן דארו לו היה אישה. מחשבותיה לא הפתיעו אותי במרירות. ידעתי שהוא מריר על כך שחסמתי את דרכו למעלה. ואז קלטתי שהגבר שלי, ליוואגור, הבטיח לו שישקול עבורו משרת רב-אומן במי דם, הלב הפועם של נחלתו, אם יעזור לו. זה היה מתוק, באמת...

"וירדת', אני חושבת שהנוצה שנתת לי הייתה חזקה." נשמעה רב-האומנית נור, מנומנמת, "נדמה לי שאני רואה את דארו לו היה אישה."

ואז הבנתי מי הייתה חיית המחמד האמיתית שלי: רב-האומנית נור. גידלתי אותה כמו חזיר – לספק את צרכיי הפיסיים אך היא הייתה דלה מלספק את צרכיי הרוחניים כמו מויירין.

"וירדת', אני חושבת שבאמת לקחתי מנת יתר. את –"
והבנתי שהחלפתי, לא מודעת לכך, לצורתי האמיתית עכשיו, של צלם הריק. 'חזיר' חשבתי והרגשתי אותי קמה מעל המחברת שלי לעבר רב-האומנית נור. אני אוכל אותה ועכשיו. חשתי את עצמי שוקעת ברובד אחד מהרובד הפיסי של המציאות כאילו הייתי בפתח המערה אבל עצרתי את עצמי רגע לפני שהנחתי בחוץ טלף. נור התחילה להבין מי אני... ושהיא לא מסוממת.

לפני שהצמדתי את שפתיי בנשיקה קורעת לב לחזה השופע. פרפורי מותה היו לי כשירה. ואז היא הפסיקה לפרפר והשתנתה. הבנתי שלקחתי ממנה יותר מלבה. לקחתי ממנה את... אנושיותה.

רב-האומנית נור פקחה את עיניה הירוקות כיצירתי הראשונה.

"תשתני." אמרתי וקרצתי למוירין כאחותי לדם. נדרש לרב-האומנית נור כל כוחה של צורתה החדשה כדי ללבוש את דמותה הישנה האנושית שלבה עתה נח בין מלתעותיי. אגלי זיעה מכוערים נטפו על מצחה כשהחליפה לבסוף לבת אדם. שכן רצון אחד בעיניה.

"אני טלפייך, מלכת האוויר והחשיכה."
 
פרק שלישי: "השיבה הביתה"
באותם הימים היו שתי דרכים לנוע על פני מרחקים עצומים: האחת לעלות על ספינת רקיע ולקוות שתגיע כשילדיך יהיו אבות לילדים בעצמם. השנייה הייתה לעלות לתא ברכבת, ספינה חסרת כנפיים שנעה במהירות עצומה על פני חוט שנמתח על פני כל עולמנו הענק. התעריפים שחברת הרכבת גבתה על הובלת סחורה מבעד לתהומות שהפרידו את רסיסנו משאר העולם שמרו על קו הספנות מיאנדארס בחיים. רק בנים למשפחות אמידות יכלו בכלל להרשות לעצמם כרטיסים לרכבת מחוץ לרסיסנו. נסעתי ברכבת פעם אחת לשם. וידעתי שכל ארוד וארוד שהרכבת גבתה מאיתנו היה נכון. הפלגתי בדרך חזרה בספינה...

אבל זו הייתה נבחרת הממלכה.

אני הזמנתי בעלת אוב מגזע הסאית'ה שמוירין הכירה, סִירְקוֹנִי, לעלות על הרכבת. עם התגברות המגיפה הלבנה, נאלצנו לשכור ממלמדי הצלמים של טוארן פועלים – והיינו צריכים בעל אוב שישגיח עליהם. זה היה הסיפור שסיפרתי לליוואגור כדי לקבל את אישורו לשכירת בעלת האוב. הייתי צריכה אותה להגנתי בדמותי האמיתית בדיוק מפני בעלי אוב כטוארן. מוירין ערבה לבעלת האוב ודיברה על כך שזנחה את אמונת אמהותיה. אין אדם מסור מאדם הרוצה להראות שנטש את עברו. היא עמדה להגיע באותו יום איתו. כך שהייתה לי סיבה לסבול את ההמונים הנדחקים מרפק אל מרפק בציפיה דמומה לנבחרת הממלכה משובה מנימוי החדשה. ביחד איתם הגיעה נבחרת זית'יין שהפסידה להם במשחק.

לא הייתה שום דרך אפילו לחרוק שן בעת טכס השיבה הביתה של נבחרת הממלכה. אני ואחיי הקטנים יותר, קיריד והראליד, צריכים להישאר עד שקראו בשמו של אחרון שחקני החיזוק של נבחרת זית'יין הבזויים. בודוי, שהגיע כדי להעניק כבוד לנבחרת הממלכה השבה לביתה, הצטרף אלינו שם. היחיד מבין אחיי שלא הגיע לסיוט הזה, קוה. הוא בחר לרבוץ במחנות ההסגר כצלם ריק השומר על קורבנו הנבחר.

חשבתי על רב-האומנית נור הנחה במערה מתחת לאחד מבתי המלאכה שהיו עתה של רב האומן וולקנות'. היה קל מדי לשכנע את כולם שנור שאפה יותר מדי מאחת מנוצותיה ונפטרה. קיוויתי שאם אירצח על ידי בעל האוב טוארן, אנשים לא יאמינו כל כך מהר לשקריו. הייתי צריכה להתרכז בשיחה שעמדתי לנהל עם אבי ברגאת' בגן המתחם. ובכנות, האדם ששכרו לנהל את הטכס לא היה כזה טוב כדי שיגרום לי לשכוח שהעולם קיים ולו לרגע.

בעודנו נכנסים לשוק, קניתי לאבי קאווה ממוסטפראת' לטכס השיבה הביתה בגן המתחם. הוא עדיין התאושש מהנסיעה ברכבת כך שהוא לא שאל יותר מדי שאלות. אחי קיריד נעץ מרפק בבודוי כרומז לו לעזוב אותנו לנפשנו. בודוי החליט שזו הזדמנות עבורי להחזיר לו את החוב. אבי חתם בינתיים למעריצים מהסאית'ה שאהבו מאד שהיה להם נציג בנבחרת. מנהיג הנבחרת, לאוורת' הורמידר, בא לעברנו עם אשתו מאכה הורגלאר, יורשתו של אדון יער החזירים, ואמר: "ברגאת' ייצג את ממלכתנו בכבוד, גבירתי."

ואז ברגאת' הציג אותנו בפני לאוורת' הורמידר. מאכה נראתה כמחפשת דרך להצטייר כמישהי מתוחכמת יותר ממה שהיא בפועל. בסופו של דבר, היא הרמה גבה צינית לעברו. "איך לבן של סאית'ה אין דם ירוק?" שאלה מאכה בנימה נוטפת ארס. נעלבתי עבור אחיי. ברגאת' אמר, קד בפני האצילה היהירה, "אמו הייתה תלמידה לשעבר באקדמיית נמל גאל, גבירתי."

"אם אשתך הייתה קוסמת, איך -?" התחילה מאכה לשאול והחליטה שזה לא מספיק חשוב. הצללים סביבנו התארכו מרגע שברגאת' העלה את שם האקדמיה האפלה וקטעו כל סיכוי שפוי לנהל דיון בעניין. לאוורת' אמר: "ביום האדמה הבא נתחיל באימונים שוב , ברגאת'."

ולקח את אשתו היהירה איתו. ברגאת' החווה בידו לעבר בודוי ואמר: "אשתי הייתה... אדם מורכב."
חצינו לעבר גן המתחם. קיריד מרפק את בודוי ואמר: "אני חושב שתשאיר את העבר... לעבר."

"מה דעתך שאולי אתה תענה לי על כמה שאלות?" הציע בודוי בהתגרות, פורש את ידו, "אחרי הכל, מה היה סיפורה של אמך?"
"אני מציע שניישב את זה כמו גברים. ראיתי מקום שניתן להטיל בו דסקיות. מי שמנצח – השני יעשה כבקשתו." אמר קיריד, מזעיף את פניו לעברי על כך שהוא צריך לטפל בו. הוא עשה עבודה כל גך טובה, אחי. ובדיוק אז אבינו הצליח לשוב קצת אל עצמו ושאל: "איפה קוה?"

קוהורד האת'ריד היה אחי הבכור במלוא מובן המילה. לא שמעתי ממנו מאז הלוויית אמי.

"כשניסיתי להוציא אותו ממחנות ההסגר, הוא לא זכר אותי." השיב קיריד בתוקפנות, סוגר את ידו על כתפו של הראליד, הצעיר באחיי, "המרפאים אמרו לי להניח לו להחלים."

מעריץ עצר את אבי והוא חתם לו. הדוכנים התחילו להתדלדל כשהתקרבנו אל גן המתחם. גן המתחם היה משטח דשא, מרובד בפרחים שכיסו את גדרות המטפסים, שעליהם הצלו הספסלים. ראיתי לא הרחק משם את לאוורת הורמידר ואשתו היהירה סועדים מכל הטוב.
קיריד ובודוי נפרדו מאיתנו בכניסה למתחם.

"תאחלי לי בהצלחה, אחות." אמר קיריד, מצליב אצבעות לעברי בעודו מדביק את בודוי. לקח לי זמן עד שמצאתי פינה שקטה בצלו של אחד העצים הצעירים ביותר שם. ייתכן וזו הייתה השפעתה של מוירין שגרמה לי לחשוב שתחת צל העץ אבי יבחר לא לשקר לי. הראליד תבע וקיבל את אחד מבקבוקי הקאווה. אחרי שרוקן אותו, הראליד השעין את ראשו הזהוב על גזע האלון ונרדם. לא שהקאווה משכר כשיכר הדם אך גם הוא מרדים. והראליד הלך הרבה באותו היום.
"טוב." אמרתי ועזרתי לאבי לשבת מול הצד השני של גזע העץ "אני מחליפת צורה."

מהבעת פניו המלבינה של אבי וידיו המתהדקות לאגרופים, הבנתי שלא הייתי אמורה לגלות את העובדה הזו. הוא אמר, קולו רועד, "אמך הקריבה את היותה קוסמת למען זה. היא אמרה שהדבר היחיד... הדבר היחיד... –"

"מה הדבר היחיד שיכול לשבור את ההגנה שלה?" שאלתי ונתתי לו את אחד מהבקבוקים.

"לפני המון זמן, קוסם בשם אבא חזיר הטיל קסם רב עוצמה. כדי שהוא יופעל, האחד... צריך לבוא לפניך. והשלישי יבוא אחריך – " מלמל אבי במה שנשמע לי כטירוף טהור "– לא, זה בלתי אפשרי."

"זה נשמע כמו נבואה, אבא." הטעמתי בלעג בעודו שותה מהקאווה בלהיטות.

ברגאת' שתה מהקאווה ונשמע כאילו הבין שדיבר יותר מדי ואז החליט לומר אמת קטנה: "כששתי שמשות יעלו ברקיע, ילדיו של ראשון הקוסמים יהלכו על דמו של אביהם. אמך נשבעה ב... מוות...במוות...עצמו שזה הדבר היחיד שיכול לשבור את הגנתה עלייך... ויפתח את החותמים שהשאירה על זכרונותיך."

אמת קטנה כדי להסתיר את האמת הגדולה יותר. האמת שבגללה אמי לקחה אותי משם. אמת שבשמה נשבעה במוות עצמו. לא חשדתי בכלל שאמי האמינה במשהו. ידעתי שיותר, יותר הוא לא מוכן לספר לי. הוא הבטיח לאמי שינצור את לשונו עד שאגלה את זה בעצמי.
ואז אחרי שהוא רוקן את בקבוק הקאווה השלישי, בעלת האוב סירקוני מצאה אותנו, התהום בינינו.

"את וירדת' הראדורן?" שאלה בעלת האוב סירקוני, עוטה את חליפת הבגדים הקלילה – הירוקות במקרה שלה – של היאריבים, "מוירין אמרה לי לחפש את ברגאת' הרות'אג."

וראיתי שלאוורת' ורעייתו היהירה כבר סיימו לאכול. הוא נופף לי לשלום כשפנה החוצה.

"הנני." עניתי, מושיטה לעברה את ידי, "מוירין אמרה שתוכלי להיות לנו כגג מפני בעלי אוב קשוחים כטוארן."

בעלת האוב הצעירה, קרובה יותר בגילה למויירין ממה שחשבתי, אמרה: "זו הפעם הראשונה שאני עובדת מול מערכת תעשייתית, הגבירה הראדורן. ביאנדארס, הייתי שומרת... בית הקברות."

והושיטה לי בתמימות את ידה. אחת מאצבעותיי התעקלה לטופר, ובתוך רגעים ספורים, הייתי אחת איתה. עד שסיימתי ללוש מחדש את נאמנויותיה, אחי קיריד שב עם בודוי - מבטו הצטלב עם מבטה של בעלת האוב סירקוני - מבט שלא הייתה בו כל דאגה לאבינו אלא לעתידו עם סירקוני שמצאה חן בעיניו. וסירקוני השיבה לו מבט שמילא אותי אושר...

"אני חושבת שאתן לך הזדמנות." אמרתי, מניחה את ידי על ידה, "מוירין המליצה עלייך."
 
הסיפור די נחמד-האינטראקציה בין הדמויות טובה,אבל אני לא מבין את כל השמות של המקומות,המאורעות והאנשים...
אולי אני צריך לקרוא את הסיפור הקודם כדי להבין...
 
פרק רביעי: מפלצות ואנשים
בית המלאכה של הדוד מאנטאת' חלש על כל משעול טארת'אוור.

בני טארת'אוור היו יריביהם של בני הראדורן לתואר 'אדוני ההרד'. אלמלא אחת מהם התחתנה עם אדון הרכבות, לא היה להם סיכוי מול בני הראדורן. לא שזה הציק לי כל כך. הודות לעובדה שבני הראדורן נאלצו להוביל את סחורותיהם בספינות רקיע, הם הפכו את מאת' לשנייה בחשיבותה מבחינתם. למרות שבני טארת'אוור היו שם שנים לפני שהגיעו, בני הארדורן ראו את כל משעול טארת'אוור בכלל ואת בית המלאכה של הדוד מנטאת' כעלבון. כגבירה מנהלת, תפקידי היה בין היתר להבטיח, דרך מכריי הקשובים במשמר העפר, שהרשויות לא יתערבו במהלכו הטבעי של הצדק.

רב-האומן דארו הופקד על כך שהחוליגנים ששכרנו יבצעו את מה שנשכרו ולא יפנו לצד השני. היות ומי שיהיה מעורב, יצטרך ממילא לעזוב את מאת' כדי לא להיחקר על חלקו, רב-האומן דארו ממש קפץ לזה. קיוויתי שהקפיצה תמשך עד שייפול לתוך נהר מים ירוקים ולא עד שיחליק למשרה נוחה בקרייה התעשייתית של בני הראדורן במי דם. טוב, אי אפשר לקבל את הכל בחיים. ההחלטה לבצע את הפשיטה התקבלה אחרי שנבחרת הממלכה שבה. לא מליוואגור אלא מהלירד הראדורן בכבודו ובעצמו שחשב לנצל את התקופה הזו עד המשחק בין הנבחרות.

למרות שלא הייתי אמורה להיות שם, עקבתי מתוך הצללים, בדמותי האמיתית.

היחידים שעבדו ביום המנוחה בבית המלאכה של הדוד מנטאת' היו אלה שיום המנוחה שלהם היה.. למחרת. הופתעתי שהיו עדיין מאמיני רוחות האוויר בממלכה, וחשוב מזה, שהם כובדו. למרות שמשפחתי הייתה מגזע הסאית'ה, היינו מאמיני רוחות האדמה. עם כל הדבר הזה, לא הייתה לי בעיה שהם ימותו. לפעמים הייתי מבועתת מהקלות שהייתי מוכנה להרוג בדמותי החדשה. נור הייתה אומרת שהיותי בת אדם הביא אותי להזדהות עם האדם.

החוליגנים הגיעו אל האולם המרכזי של בית המלאכה. כבר מזמן לא ראיתי מכונות כה קטנות, מעוגלות כאחיותיהן הגדולות יותר, שדופנותיהן שחוקות מבלאי השנים. סבלים הביאו הרד גולמי מסדנאות הנגינה במורד סמטת טארת'וור בסירותיהם הקטנות וחתכו אותו לקוביות קטנות קטנות. החוליגנים היכו את הפועלים הקרובים ביותר. מנהלי העבודה השגיחו על הפועלים שעמדו ליד הארוניות של המכונות, נושאים כרטיסי ניקוב כסופים. באמצעותם הם כיוונו את המנגינה של המכונה. לא ייצרו עוד מכונות כאלו. אלה שהיו ברשות טארת'אוור נקנו מבעליהם המקוריים במחיר מצחיק. קבוצה אחת של החוליגנים התחילה בניפוץ המכונות השבריריות. אחרים תקפו את הפועלים. אחד השיעורים הראשונים שלמדתי כגבירה מנהלת הייתה שהמכונות פעלו מהר יותר עבור כמה פועלים. לא היה לזה הסבר. אותם פועלים יכלו לדרוש כל משכורת שרצו. כמה מהפועלים המובחרים ביותר של הדוד מנטאת' עבדו באותו היום. והיום היה אמור להיות יום מותם. ואני חיפשתי ביניהם משרתת.

נור הייתה שהעלתה את הבעיה הזו באוזניי. נצטרך להאכיל, להשקות ולנקות את הקורבנות שלנו. ומישהו יצטרך לקנות בשוק... ובאמת לא ראיתי מישהו מהמשרתים שקיבלתי שותק לאורך זמן. ונור אמורה להיות מתה. וסירקוני הייתה אמורה לטפל בענייניהם של המתים. אז יצא שהייתי צריכה עוד משרתת.

לא היו אמורות להיות בכלל פועלות בבית המלאכה של הדוד מנטאת'. המלכים העליונים, שעל חוקיהם התבססה התרבות שלנו, קבעו שנשים עוסקות בתפקידים של יצירה וגברים עוסקים בתפקידים של עשייה. בפועל, אם היו במפעלים שלנו פועלות, בטח היו גם שם.

בעודי מזנקת מצל לצל של פועל מבועת, ואלה נפוצים כגרעיניו של סביון צהוב, מנהלי העבודה התחילו להילחם עם אמצעי המשמעת שברשותם. שמעתי שוט רוצע את אוזנו של אחד מהחוליגנים שגייסנו למלחמתנו הצודקת כשמצאתי את מה שחיפשתי: משרתת משלי.
היא עמדה מעל פועל מגזע הסאיתה שנפל. היא אחזה בכח על אנושי בשרביט של החוליגן ואותתה בגבותיה לפועל לברוח. הגבר, שדמו הירוק שרף את רצפת ההרד, ניסה לקום. בעת הנפילה הוא שבר כמה עצמות. לקח לי זמן להבין שלאישה החזקה הזו לא היה צל. ובדיוק

כשאני עסוקה, מחשבתי זלגה לסדר יומו של הנולד. הוא תפס אישה עוטת שריון כפי שהסקתי מפרטיה הפיסיים. היא הסבה את קסדתה בעלת פני העץ שהעניקה לה חזות של בובת עץ. ואז הבנתי שהעור מבעד לחרכי הראייה היה שחור כשהיא הצרה את עיניה.
"קינת'רה," אמר הנולד, עומד בדרכה לאחד מאולמות ההדרכה של האקדמיה, "האם שמעת פעם על יצורים אפורי עור עם עיניים ירוקות, טלפיים חדות שיכולים לקשור לעצמם רק קורבן אחד?"

מלפניו ישבו תלמידים במעגלי הוראה, תצורות יפיפיות צפות מעליהם תחת תקרת הכסף.

"אתה מדבר על צלמי רקיע." אמרה קינת'רה "האם אחד מתלמידיך אחד מילדי הארץ והשמיים? הם נוטים להימשך אליהם כחלק מהעיוות של טבעם המקורי כילדי השמיים."

"יש לי חלומות," הסביר הנולד, עדיין חוסם את דרכה, "על צלמי רקיע."

"אז זה הזיהום." אמרה קינת'רה, דוחפת אותו בכפפת שיריון מדרכה, "דבר עם אומארו."

"המלומד אמר לי לשאול אותך." ענה הנולד בערמומיות "ידיעותיך משתרעות הרבה יותר לאחור ממנו."

עיניה הכחולות של קינת'רה הזדהרו לרגע על רקע הלובן הכהה שלהם והיא אמרה: "המלומד אומארו אחראי עליך בפני הנשיא."

" – אבל מהם ילדי השמיים?" שאל הנולד בעוד קינת'רה הולכת ממנו לעבר האולם. קינת'רה כחולת העיניים הביטה לאחור, מהורהרת כאילו נזכרה במשהו ששכחה מזמן, ואמרה: "בראשית הימים, כשנקמתו של מרעיד הארץ לא ריחפה מעל פני רסיסי עולם זה, הם נולדו ממחשבותיהם של האנשים. כל עוד מי שהם נולדו ממחשבותיו חי, הם התקיימו. כשאדוני המנוח לית'ורל ביקש לטמא את מחשבות אנשיהם, הם עמדו בדרכו."

"אז צלמי הרקיע הם... הם... – "

"מחשבותיהם של אלו שזה מכבר מתו." אמרה קינת'רה, עיניה נוקבות מבעד לקשר שלנו.

ואז הייתי שוב בבית המלאכה של הדוד מנטאת'. הדם הירוק, הזולג מהפועל, כבר חורר את הרצפה. ומה שיד החוליגן נכשלה, עשתה נפילה אחת דרך אחד החורים ברצפת ההרד. המחסנים של הדוד מנטאת', היו לפי המרגלים שלנו, מתחת לאולם המרכזי. קיוויתי שהפועל גרם בנפילתו נזק שבל ייתואר ביחד עם הפועלים האחרים לסחורה עתידית. גם אם מנהלי העבודה ינצחו את החוליגנים שלנו, הביקור הזה השאיר מאחוריו כרטיס ביקור.

"כן." אמרתי והנחתי את טלפי על כתפה של ילדת השמיים "הוא מת."

בת החילופין של המחשבה ירקה לעברי והדפה את טלפי מעל כתפה. הבחנתי שהיא לא... השתנתה. ואז הבנתי שהיא מחפשת לעצמה שותף חדש מקרב הפועלים שעדיין היו חיים. ולא היה להם ילד שמיים משלהם. לא התכוונתי לוותר עליה בכזו מהירות שהיא וויתרה.
עקבתי אחריה עד למכונות עצמן שעבדו על ריק בהיעדר סבלים שימלאו אותן בהרד. עדות לממדיהן של המכונות, רק ילדים יכלו להידחק לתוכן. אם אלו היו המכונות שלנו, גם כמה מהמבוגרים הנמוכים יותר יכלו להידחק לתוכם. המהנדסים הבהירו לי שאנחנו צריכים להחליף את המכונות כל שנתיים או שנספוג האטה בקצב הייצור. אם בני טארת'וור לא היו שולטים ברכבות, קצב הייצור האיטי שלהם לעומת שלנו היה כבר גומר אותם. לא היו שם רק ילדים אלא גם גלמים קטנים. כנראה שהשמועות על גלמים שמנקים את המכונות של בני טארת'וור היו נכונות. אחד מהם, כך נגהה מעליי ההבנה, שהסתתר מאחורי שני גלמים חסונים היה בנו של הפועל שנהרג זה עתה.

כמובן, ילדי השמיים עברו בתורשה דרך השושלות. הימרתי על כך שהיא לא חכמה נורא.

"אני אהרוג את הילד אם לא תצטרפי אליי." נהמתי ברשעות. אחרי שהיא תצטרף אליי, ממילא לא יהיה לה אכפת מהילד. קיוויתי שהיא לא תבין את מה שאני הבנתי ברגע אחד.

ילדת השמיים תלתה בילד המסתתר עיניים עגולות מלאות תום. היא הפנתה לו את גבה. והציעה לי את צווארה הארוך והעדין. ואני ניקבתי אותו בטופר, ותוך רגעים ספורים, הייתי... גַרְאַווַן.

עורה האפיר והתעקם. ציפורניה גדלו והפכו לטלפיים. ועיניה התמימות נמסו לירוקות. ורעבות כשלי. היא לא עוד הסתכלה על הילד כשותפה כי אם כקורבנה האפשרי. שקלתי. אהבתי באותם הימים את ההרגשה של כח בידיי. מותה של אמי השאיר אותי חסרת אונים. כמובן שיש הבדל בין להורות להרוג לבין להרוג בעצמך. לעניין היה טעם של מתכת מותכת בפי. והיה זה טעם מצוין.

ושנינו הסתערנו על הילדים שהתחבאו בקרבי המכונה. אני זוכרת את טעם הבשר המר הניגר על החיך, את הדם הירוק הניתז על קרבי המכונה, את הצרחות שנפלטו מפיהם כשהבינו שלא הועיל להם יותר להיות בשקט. לבסוף עמדנו בתוך שלולית בשר גלמים מתמוססת שקברה מתחתיה גופות קטנות, אוחזת בטלפינו שני חברים קטנים חדשים בלהקתנו שהלכה והתרחבה עכשיו. ידעתי שאצטרך ילדים בעתיד. ואז הייתי שוב וירדת'. והייתה זו נור שהובילה את חברי הלהקה החדשים בחזרה למערה.

"הגבירה הראדורן," מלמל ראדפאת'ה, הידעון מנימית', השוכב לצדי בכוך השינה. הוא הופיע כמה ימים לפני כן וביקש לגור אצלי עד שיטהרו את אחוזת נימית' מנגע המגיפה. כל עוד לא יצאו מהיחסים הללו ממזרים, ליוואגור בירך אותם כדרך לקדם את ענייני ביתו. אפילו אם הייתי הגבירה המנהלת של מאת', הייתי עדיין אשה זוטרה בהרמונו. אישה שהוא נשא כדי להבטיח עניינים עסקיים מסוימים. למרות שכמהתי לגבר שבאמת יאהב אותי, הייתי מוכנה להסתפק בכח.
 
פרק חמישי: "קריאת העורב"
"אתה הידעון מנימית'."

ראדפאת'ה היה הרבה יותר מרשים בלי בגדים כשרק כוויות מחנות הכפייה מתעקלים על שריריו החסונים. הנחתי לו לא לספר לי איך הוא בדיוק הגיע למחנות הכפייה בנעוריו. העדפתי להשאיר את זה לדמיוני הפרוע. רק ששכבתי לידו הבנתי שלצלו הייתה... תצורה. תצורה של יצור בעל זרועות רבות שנע ביחד איתו. הרגשתי שלא אוכל ללוש את רצונו. לא כל עוד היצור בעל הזרועות הרבות נמצא איתו.

"המלכים הקדומים קבעו שעל בעלי התפקידים להתייעץ בכפופים להם. זה נועד למנוע מראית עין של עריצות. נשמע לי ששבעה קולות שמקדמים את חזוני עדיפים על קול אחד. וכשקודמי היה הידעון מנימית', הוא תמיד התייעץ עמנו לפני שהחליט החלטות חשובות."

הידעונים היו המתווכים בין רוחות האדמה לאנושות. תפקידם היה לדאוג שתצורת האנושות חופפת לתצורת רוחות האדמה. דברים רעים קרו למי שהיה במקום הלא נכון. הוא הבטיח שלא יקרה לי שום דבר רע אם אפשוט את בגדי השינה שלי ואשכב לידו ערומה כמנהג
האצולה בימי המלכים. לפי ראדפאת'ה, הידעונים הכפופים לו מונו לפי היסוד של רוח האדמה. לפני קידומו, ראדפאת'ה היה ידעון רוחות האדמה של האדמה. הבטתי בשערו הבהיר כשלי והקצר.

"כשהלירד הראדורן מחליט משהו, הוא לא מתייעץ איתי."

מחייך, משועשע מהערתי, מנסה לחפון את שיערי הזהוב הקצר, תיקן את טעותי והסביר: "יש עוד דרגה מעליך בין הלירד הראדורן. לבעל הדרגה הזו מותר לייעץ לו, הגבירה."

ועורו האפור כצל הזכיר לי את היותו האנובן מצד אמו המלכה העליונה. הרי פגשתי קודם את אחותו מאכה שנולדה לאביהם, אדון יער החזירים, האציל המיוחס ביותר בממלכה זו. ואחות יהירה מאד הייתה לו. אדון יער החזירים היה שייך לעידן בו אבירים נדדו בדרכים. ואצילים הכריזו מלחמה ביניהם בבוקר כדי לכרות שלום בערב.

לא הייתי צריכה שהוא יזכיר לי את זה. הוא הרגיש באי-הנוחות שלי כשזעתי לידו ואמר: "יש לי לקוח חדש עבורכם. אולי הארודים ממנו ישכנעו אותו למנות אותך למזכירה, הגבירה."

"הלירד הראדורן ימנה צלם אובך לתפקיד לפני כן. בכל מקרה, תמשיך, אדוני. הלקוח?"

רגש נדיר עלה על פניו של ראדפאת'ה. הבנתי שהוא חיכה לרגע הזה להשחיל רעיון זה. כל עוד נהניתי מזה, לא היה רע ברעיונותיו. הוא אמר: "מה דעת הלירד הראדורן על נשק, הגבירה?"

"אני צריכה לדבר עם הגבר שלי." אמרתי כשהבנתי שהוא נוסע בנתיב מסוכן בימים אלו. הסחר בנשק היה אחד העניינים שהמלכה העליונה לא נתנה להם לחמוק מאוזנה השומעת כל. הנשק הזה עשוי להיות מופנה אליה. קמתי וחשבתי כמה הוא מושך עם הכוויות האלו. לאחר שהוא מסר לי שהוא מבין, נתתי למשרתיי להלביש אותי לקראת השיחה. אחרי סירקוני, כשניסיתי ללוש את רצונו של אחד ממשרתיי, הבנתי למה הכוונה ברסן הזרים: מרגע שנפש האדם רוסנה על יד אדון אחד, אדון אחר לא יוכל לקחת אותה עד תבוסתו. המשרתים היו חסינים לקסמיי האפלים החדשים. לא שהמשרת הבחין בעקיצה על כתפו. הוא הלביש אותי עתה כאילו לא קמתי עתה משנתי עם מאהב. האם כבר ציינתי שליוואגור לא היה אכפת מקשריי עם גברים אחרים כל עוד לא העמדתי מהם ממזרים שיביישו אותו?

במת התקשורת הראשית הייתה ההצדקה העיקרית לכך שלא ניהלתי את ענייני בית הראדורן במאת' ממיקום קצת יותר מוגן מאימי המגיפה הלבנה. הבמה הייתה צריכה להיות ממוקמת בדיוק ביחס לאחיותיה. הבמה, העשויה מנתך הקול הלבן של ההרד, התחילה לפעול עם הישמע הקול הראשון – ועד מהרה נעשית מודע למחשבות האחר שעמד על במה אחרת. במקרה הזה, זקיף הבמה. הוא ירד מהבמה מרגע שיידעתי אותו לרצוני לדבר עם אדונו. הבנתי שאדונו עמד לדבר איתי מהעובדה שהלך מייד לקרוא לו. היו מקרים שהאדון היה עסוק וכדאי שאנסה מחר. הפעם לא היו עיכובים. אחרי שהחלפנו ברכות, ליוואגור החליט לתת לי לדבר ראשונה.

"ראדפאת'ה, הידעון מנימית', פנה אליי בטענה שהוא יכול לקשר אותנו עם לקוח חדש. הוא רוצה לחתום על חוזה על אספקת נשק." אמרתי, מטה אוזני למקרה של בוגד בקרבנו, בוגד שימסור למלכה העליונה על כך שבכלל נשקל חוזה כזה. לא שמעתי את החולדה הזו. אז הרשיתי לעצמי להירגע מעט.

"במקרה אני יודע מי הם." השיב ליוואגור בצינה עמוקה מהתהומות שמסביב לעולמנו "קושרים שרוצים לבצע הפיכה ולהעלות אותו על כס המערבולת."

הייתי חיוורת. הגם שלא הייתי צריכה להיות מופתעת שראדפאת'ה רצה להדיח את אמו. תאמינו שזו הפעם הראשונה שזכרתי מעודי שיכולתי כמעט להזדהות עם המלכה העליונה. הרי לי היה את רב-האומן דארו שהיה מבצע הפיכה נגדי אם היה מצליח. ואז הוא אמר: "קחי את החוזה. אם הם ינצחו, נוכל להזכיר להם מי תמך בהם. אם הם יפסידו, אבינו שבאדמה, לפחות הרווחנו. תהיה תוכנית עד הפעם הבאה שתתקשרי. ולפני שאת מתנתקת, וירדת', אני רוצה להיות אבי בתך."

חשבתי עד אותו היום שאני לא פוריה. ידעתי שלא הייתה במערכת היחסים שלנו אהבה. למרות שליוואגור הצליח לגייס את מעט התשוקה שנדרשה למימוש נישואינו. הוא אמר: "את כבר דיממת. – " למה אני מודאגת מהחולדות של המלכה העליונה? יש לי מספיק חולדות של ליוואגור ששורצות מסביבי – "ודיברתי עם מישהו שמבין בעניין. הוא מאמין שמות אמך הביא לכך שקסם המגן שלך, שמכויל לשתי נשים, זורם לצורתו המקורית."

הוא נתן לי סיבה חדשה לתהות לגבי סיפורה של אמי. אמי הייתה אישה אמהית מאד. אדם שהיה רואה אותה מטפלת בילדיה לא היה קולט כמה היא יכולה להיות מפלצת קרת רוח. איזו סיבה, בכל רסיסי העולם הזה, הייתה לה לשלול ממני את פרי בטני?

"מרגע שקסם המגן הושלם, לאמך לא הייתה שליטה עליו." ענה ליוואגור לשאלתי זו, שאותה בטח שמע בתקשורת כצעקה מחרישת אוזניים, "האמיני לי, וירדת', להיותך פוריה או עקרה לא היה מקום בשיקוליי לשאת אותך לאישה."

"אני רוצה משרתת משלי." מצאתי את עצמי אומרת באותו הרגע "לא מישהו ששכרת. מישהי שאני יכולה לסמוך עליה."

"אשקול את בקשתך שתלדי את בתנו." אמר ליוואגור "אני חושב שראדפאת'ה מחכה לך."

ושמעתי אותו יורד מבמת התקשורת. למרות הפיתוי, ידעתי שאני רוצה שהיא תהיה בתו. אין לי כוונה לעמוד מול תואמותיה של מאכה שישאלו למה בתי לא מזכירה במאומה את אביה. ידעתי שהראליד הוא לא בנו של ברגאת' כי אם בנו של גבר אחר שמימן את אמי. קיריד היה היחיד מילדיה שהיה באמת שלו. בחוכמה נהגו הקדמונים שקבעו שהשושלת היא לפי האם ולא לפי האב. יותר קל לעקוב אחרי שושלת הנשים משושלת הגברים בימינו.

ראדפאת'ה כבר היה לבוש כששבתי לחדרנו. הוא נראה הרבה פחות מרשים בגלימת הידעון הלבנה שלו אף על פי שהחרב המוצלבת כנגד גבו הוסיפה לו גבריות מסוימת. הבנתי מלבושו שהוא הרגיש שליוואגור ביקש ממני, בלי קשר לדעתו על הלקוח שלו, לומר לראדפאת'ה למצוא מקום אחר לשרוץ בו. הוא היה קרוב לאמת ממה שהוא חשב. הסתכלתי לעבר מחברת השירה שלי ואמרתי: "אולי נקרא קצת מהשירה שלי לפני כן."

ראדפאת'ה הרים גבה בהירה, מעונה, המעידה שאישרתי זה עתה את השערתו שליוואגור אמר לי לשלוח אותו החוצה מחיי האישיים לעת עתה. הוא התיישב לידי כשפתחתי אותה. דעתו נדדה למחוזות אחרים כשקראתי משירתי. עם זאת, הוא הביע עניין ונראה שהוא הבין על מה אני מדברת כששאלתי אותו לגבי דעתו על בית זה או אחר. הוא היה סבלני.

"האנשים שלי ידברו עם האנשים שלך." אמרתי לבסוף, סוגרת את חוברת השירה, "קורדרוי, כדאי שהלקוח שלך יעשה אותי עשירה."

ובפעם הראשונה הערב ראדפאת'ה נשמע באמת ובתמים מאושר.
 
פרק שישי: "הסכמה לבבית"
"האם שמעת פעם על קנת'ן הורווינד?" נהמתי קלות בעודי חודרת למעון רב-האומן וולקנות'. לפי המסורת, רבי-האומנים מארחים את הבכיר מעליהם במהלך תקופת העבודה. רק ביום המנוחה הם מקבלים מרחב לעצמם ואני פורשת ללשכה הראשית. המנהג הזה יותר עול על כתפיי מאשר עול על כתפיהם. לא הם צריכים לעבור ממקום למקום כל יום.

מוירין הייתה בדמותה האנושית, בודקת את חפיסת קלפי המנגינה שלה. לפי קורות החיים שלה שמסר לי העוזר שלי, לאחר שעברו צנזורה מקיפה על ידי ליוואגור, היא הייתה... פועלת ביאנדארס. קורות החיים שלה תמכו בטענתה שהיא עברה מחיים עם אמה הרעה ישר לחיים ביאנדארס אלא מה... ידעתי מסירקוני כמה זמן בדיוק מוירין הייתה ביאנדארס. הרבה פחות זמן ממה שטענו קורות החיים שלה. החלטתי לתת לה להיפתח בפניי בעתיד. אם ליוואגור החליט שכדאי לשמור על התקופה הזו בסוד מפניי, בטח הייתה לו סיבה לכך.

"שמעתי עליו מסירקוני." אמרה מוירין, מחזירה את הכרטיסים לנרתיקה האדום, "לטענתה, היא הגיעה מהעתיד בהריון עם התאומים של האת'ן גספאר הומאיון. מגוחך, אחותי, נכון?"

"גם הצליח להוציא את אחי קוהורד בפעם הראשונה מאז מות אמנו ממחנות ההסגר." אמרתי, מנגבת דמעה לחה שזלגה על לחיי המאופרת, "שמעתי על הסיפור מאחי קיריד."

"שלקח את סירקוני לעימות המלומדים שם." אמרה מוירין כשקנאה צובעת את קולה. סירקוני הייתה יותר משותפתה של מוירין ביאנדארס. עתה היא גרה ביחד עם אחי קיריד. רק במאת גבר ואישה יכולים לגור ביחד מבלי לעבור קודם נישואין כדת וכדין. מערכת היחסים ביניהם התקדמה מהר מדי לטעמי. הצורך של קיריד באישה בחייו היה נואש מכדי שהוא יהיה מוכן להודות בזה בפניי. הוא לא התאושש ממותה של אמי כפי שהצהיר עד כה.

"שנענה לבקשתה של סירקוני." ציינתי.חשבתי בינתיים על העובדה שגספאר הומאיון, צלם-אובך שהתעורר לחיים ביום האוויר, הכניס להריון את קנת'ן הורווינד. הדבר נגע לעובדה שליוואגור ואני תכננו בת. נור לא הייתה מרוצה מכך שאהיה אנושית כל הזמן הזה – היא אמרה שאשכח ממה שהיא ואני תכננו לטובת חייה האנושיים והמוגבלים של אמא.

"את יוצאת לציד היום?" שינתה מוירין נושא בחדות. מאז שליוואגור סירב לתת לי להעסיק משרתת, הגעתי להחלטה שגם אם לא אצא לצוד שוב במשעול טארת'אוור, ברצוני לדעת אם עובדות שם גם פועלות. בינתיים, שלחתי את הילדים שהצטרפו אלינו בבית המלאכה של הדוד מאנטאת' כגששים למשעול. ניסיתי למצוא זמן לחיי האישיים בין הרצף האינסופי של הישיבות עם שותפי-הסחר, רבי-האומנים, ומפעם לפעם, בני-משפחה.

ואז הבנתי שהלילה הזה, מכל הלילות, פנוי לי.

וגבותיו הבהירות של משרתי האישי התרוממו למשמע הערתה של מוירין. ולא מתשישות. פרט למשרת אישי, שהיה ראש צוות, היו לי עוד שלושה ראשי צוותים: עוזר מנהלי, טבח ומנקה. המשרת שניסיתי ללוש את זכרונותיו מקודם היה העוזר המנהלי. לא שחשבתי שהמשרת האישי נאמן לי יותר ממנו. עוזרי המנהלי כבר הגיע לפניי למקום. הוא היה באחד החדרים, מתכנן את סדר יומי למחר, בלי שמץ של ספק.... או סתם נח לקראת מחר. המשרת האישי רצה לדעת אם לקרוא לו. אני רציתי לדעת איך לצאת משם בלי שאצטרך להסביר לליוואגור דברים. עניתי, באנחה כאובה מעמקי לבי, "מוירין, אם אשלח את עוזרי המנהלי לארגן ציד, זה לא יהיה הלילה."

"אלא אם כן את רוצה להצטרף למסע הציד של גנריד השלישי." הפתיע אותי המשרת "במקרה נזכרתי שהוא כתב בהזמנה שזה היום, הגבירה."

"כוונתך לשמורת הציד בגבעות הדמים או משהו... יותר סוטה?" שאלתי בנעימות, מסתירה את חמת זעמי על כך שהמשרת לא חשב לנכון ליידע אותי לגבי ההזמנה הזאת. לא חשבתי שזו הוראה של ליוואגור. עובדה שהמשרת מספר לי עכשיו על מסע הציד הזה.

"הראשון, גבירתי." אמר משרתי את המובן מאליו. לסוג השני לא שולחים הזמנה אישית. שולחים את המשרת האישי. גנריד השלישי היה פלא עולם של הפקרות וטעם רע בעליל. הופתעתי שהסתפק הפעם במסע ציד בגבעות הדמים. הייתי בכמה מהאירועים שהוא ארגן.

"האם הוא כתב שצריך לעטות מסכות בעת מסע הציד?" שאלה מוירין בנימה שקולה. אישרתי למשרתי שגם אני רוצה לשמוע את התשובה. המשרת האישי אמר, בנימה קרה, "חשבתי שאת רוצה לצוד הלילה, הגב... אהא... – "

שכחתי שהוא יודע על היותנו מחליפות צורה. נתתי לו להוביל את שתינו לעבר הסירה. אלו מאנשיו, שטיפלו בה, התייצבו והצדיעו לו. אני ומוירין התיישבנו במושב האחורי שלה – והוא התיישב במושב השייט בעוד אנשיו מתיישבים במושביהם בקדמת הסירה. והמראנו לעבר שער ההרד העצום שחותם את שדרת ההרד. הסירה הגביהה מעל סירות הקברנים. שער ההרד בימים אלו היה תמיד פתוח בשביל המתים. לא היה צורך לבקש שיפתחו לנו. מעבר לשער ההרד פרץ מישור דוואמירן העגמומי על מדורותיו הרבות את תודעתי. זכרתי במעורפל את הלוויית ההמונים שאני השתתפתי בה. המדורות היו מועטות עתה במספרן. קיוויתי שזה היה סימן מבשר טובות.

ואז סירתנו היטתה ימינה וצפונה לעבר גבעות הדמים. כל אותו זמן מוירין דיברה איתי לגבי התעוררותם האפשרית של מחליפי צורה. היא גם התחילה ללכת לתערוכות אמנות. אני המלצתי לה על כמה מהאמנים שבית הראדורן פרש עליהם את חסותו ואת ארודיו.

המבוך המיוער והתלול שהפריד בין מאת' לנסיכות מנוחה מצפון לה התנשא מעלינו במלוא הדרו הדומם. מגדלור מדראת'י, חנית לבנה המנקבת את השמיים המאפילים, האיר לנו את הדרך למעבורת גוה במעבה היערות של נחלות המרכז.

למרות שידעתי במפורש שעלינו להמשיך צפונה למופת-רקיע, משרתי הגיע למסקנה שכולם כבר התכנסו במופת-רקיע והפליגו בסירה למעבורת גוה. והסירה שלנו תוכל לעגון במעגן הצנוע של מעבורת גוה בניגוד לכל התקנות המזופתות. הו, חייהם של העשירים וחסרי הדאגות...

את פנינו קיבל פסל האבן של דוואמירן המטהר, נושא חרב ארוכה. אני חצויה לגבי האיש: מצד אחד הוא מילא את פקודת מלכו בודוי לגרש את הסאית'ה לרסיסי מאת'יט ומצד שני משפחתי היא מגזע הסאית'ה. אני לא יודעת אם להעריץ אותו או לתעב אותו או שניהם. ממראהו המצוחצח של הפסל עלה בצורה ברורה שעבור המקומיים דמותו אינה כה שנויה במחלוקת כמו אצלי. כמה מהם הופיעו כשהסירה חבטה בשפת העץ של מעגן העיירה. מעבר לבמת העץ של הרציפים נשקפו בתי העץ המרופטים של מעבורת גוה, שעונים על חוטי עכביש דקים יותר מהאוויר עצמו ששמרו על העיירה כולה באוויר. ולמרות זאת, בקצה הרחוק של במת העץ ראיתי את המדרגות שהובילו אל גדתו הימנית של נהר גוה – שהעניק למעבורת את שמה. מסביבנו חשתי בבהמות האלמתות רוחשות ביערות המוצלים ועל קורי העכביש של העיירה, משחרות לטרף. "זה לא יעבוד." לחשתי באוזני מוירין "הפער בין העולמות גדול מדי בגבעות הדמים. אנחנו... ניעלם."

"פער בין העולמות?" אמרה מוירין, תוהה לפשר דבריי. תהיתי אם זה בא מאמי או... מהנולד. אמרתי, פוכרת באצבעותיי, "הגבר שלי, ליוואגור, מדמה את העולם הזה למערה. ואותנו לאפלולית המערה הזו. החיים-מתים נמצאים על שפת המערה הזו. במאת', השפה... קטנה. פה היא עצומה."

"מה יש מעבר לשפת המערה?" שאלה מוירין. השארתי את השאלה מרחפת בחלל בינינו.

משרתי נשא ונתן עם המקומיים וסגר איתם לבסוף על תשלום נאות עבור העגינה במקום. לא היינו צריכים את הכוונתם כדי למצוא את הסירה האחרת, הסירה ממופת רקיע, שהייתה פיצפונת לעומת שלנו, ובכל זאת, הכילה את כל מי שהגיעו לחגוג עם גנריד. שמעתי קול מוכר מדריך אותם בנבכי העבר. המקומיים חייכו באי שביעות רצון ניכרת. בודוי מוירווין לא היה אישיות רצויה בגבעות הדמים. בדיוק מי שגנריד השלישי מחפש. קיוויתי בשביל בודוי שמסע הציד יסתיים לפני שמישהו מבני משפחתו יתעשת וישלח משלחת קבלת פנים שתגרש אותו במקרה הטוב ו... לא לחשוב מה יקרה במקרה הרע.

מצאתי שאני מחבבת אותו בעל כורחי. השארתי את משרתי האישי ואנשיו בסירת הרקיע.

ואז מבטי הצטלב עם גנריד השלישי רב הפימות ועצום המימדים שנשען על מקלות הליכה כדי לנוע ממקום למקום. שיערו הזהוב היה מסודר ופרוש כמגרש משחק דסקיות מעל פני הירח השובבים שלו. הוא היה השמש שאותה הקיפו האחרים שנעו ביחד איתו. היו שם גם נשים שמשרתיהם נשאו את כלי הנשק שלהן לציד. היו לבושות כמו הגברים. לפי המסורת, רק גברים צדים. הייתה זו מסוג המסורות שאנשים כגנריד השלישי אהבו מאד. אהבו לנתץ אותה בבעיטה. רק עורמתו מנעה מדודיו לנדות אותו. הוא קד לפניי ופנה לבודוי בחיוך משועשע. הוא נשען על אחד המקלות שלו כשפרש את ידו כתובע גמול.

ואז הבנתי שבודוי הטיל ספק ביכולתו לשלוח אליי מסר. ואז קלטתי שגנריד השלישי הזמין אותי לפי בקשתו של בודוי. האיש לוקח יותר מדי ברצינות שהוא סיפר לי על אביו. ואני לא סיפרתי לו על אמי.אם הייתי פה מההתחלה, הייתי יודעת יותר וחובי לו היה גדל. הוא אמר, לאחר שלקח את הארודים, "איפה הדודים שלך, בודוי?"

בודוי מתח את שפתיו בהבעה חומרנית ואמר: "חשבתי שבאנו לצוד בגבעות הדמים, אדוני."

גנריד השלישי השיב את אחיזתו במקל ההליכה השני ונהם: "הלירד מוירווין ירדוף אחרינו. הלירד מוירווין בכבודו ובעצמו. עד כה לא ראיתי אפילו חלקיק מהתחת שלהם."

לא שהוא פחד מהלירד מוירווין. דודיו פחדו יותר מדי ממה שיאמר עליהם אם ייתפס. כיסם של אדוני השיכר עמוק כמו היערות שהקיפו אותנו. ואפילו לאציל חרב קרתני כמו הלירד מוירווין יש את המחיר שלו. ואז אמרתי: "מה עם הבהמות המתות-חיות ביערות, גנריד השלישי?"

גנריד השלישי מתח את צווארו ואמר: "כולנו אנשי העולם הגדול. אלה מעשיות לילדים.. –"

ועם זאת יכולתי לשמוע בקולו אימה. בעוד שהוא יכול לשלוט במוירווינים למיניהם, גנריד השלישי לא יכל לשלוט במתים-חיים. הרגשתי את הרוח נחה עליי כשהשתניתי. נעשיתי גבוהה יותר ועורי האפיר ונעשה גבשושי. ציפורניי הפכו לטלפיים חדות כמחטים. עיני האפורות הוריקו. רק הפה לא השתנה. מוירין הבינה מה אני עושה והשתנתה כמוני. יצרתי מתוך טלפיי ערפילים שנסחפו לעבר גנריד השלישי ומלוויו וחשפו בפניהם את הבהמות המתות-חיות שזחלו על קורי העיירה. אחזתי בטלפיי העליונות בגנריד השלישי לפני שיברח לסירתו.

ומוירין שילחה את מלוויו ומשרתיו בצרחות אימים. מה שהפתיע אותי בזמנו שהבעתה לא הייתה מלאה עונג כי אם מיוסרת כאילו כל תנועה בצורתה החדשה מילאה אותה בכאב. קלטתי שלשתינו הייתה הבנה אחרת לחלוטין שלה. לאלה נלוו צרחות גדולות יותר כשהבהמות המתות-חיות הבינו שהן כבר לא בלתי נראות – והתחילו לחשוף ניבים מצהיבים שעוררו בי קנאה על כך שלי היו ניבים קטנים לעומת כל הניבים של הבהמות. טעמתי מגנריד השלישי בעוד מעבורת גוה מקרקשת. בשרו זרם בזרם אפור כצל לתוך שפתיי הפשוקות. עצרתי את עצמי רגע לפני שעברתי את הנקודה שבה הוא היה מת. הפעם לאחר שסיימתי גנריד שכב חיוור ורזה מתחת לטלפיי, כל רעידה שלו מעבירה בי רעידת עונג.

לקח לי זמן לקלוט שבודוי צופה בי, משלב את זרועותיו, כגוער בי בשקט. הוא לא פחד ממני. ותוך רגע הבנתי שהלירד מוירווין העסיק בעל אוב שהצדיק את קיומו. שמעתי שרשרת השבעות שכבלה כל בהמה ובהמה מתה-חיה מסביבי. זה לא היה הסגנון של בעלי אוב כטוארן אלא של בעלי האוב הצפוניים מנסיכות מנוחה שמעבר לגבעות אלו. הרגשתי אותו מנסה לנחש את שמי לצורך ההשבעה.

"תתשתני." צעקה מוירין, מחליפה צורה לדמותה האנושית מול בודוי.

השתניתי לפני שהמשרת האישי הגיע, נושא רומח, לתוך הערפילים הנמוגים, החושפים את העיירה שקטה מקודם. בודוי לכסן את מבטו לעבר גנריד השלישי הרועד ואמר: "סודכן שמור איתי."

באותו הרגע הבנתי שלא הייתי פוגעת בו. חלקנו את אותו החור בחיים: הורה שמת עתה. רציתי באותה המידה כמוהו להבין את פשר השינויים שעברו עליי בעקבות מות אמי. הוא זכה לפחות לדעת קצת יותר עליי. הבנתי שקיריד בטח הפסיד בתחרות ההיא בין שניהם. בודוי נראה לי כאדם שהיה שומר מרחק אם היה מפסיד.

משרתי האישי חייך בכבדות ושלח בצרחות את אחד מאנשיו להביא לי בגדים הוא אמר: "גבירתי, הפרחח הזה עבר כל גבול הפעם."

ונזכרתי שעד כה לא הצלחתי להחליף צורה לצורה אנושית לבושה. המשרת חשב ש... נאנסתי. הוא בעט בגנריד השלישי שכבר סבל מהיום הגרוע ביותר בחייו הקצרים עד כה.

"אחותי," לחשה מוירין, נוקשת בשיניה, "אני לא אוהבת את הצורה הזו. היא לא חסרת... רגשות כפי שנתת לי להבין. היא פשוט לוקחת את שברון הלב ומרעילה איתו את נשמתך. איך את לא מרגישה את זה?"

משרתיו של גנריד השלישי הגיחו מהערפילים, מוכנים להרים את אדונם שנפל. משרתי האישי ניהל איתם ויכוח ארוך שנוהל במבט בלבד בעודם מרימים את אדונם מהרציפים. הידיעה שיכולתי לעשות את זה ולחמוק מזה בלי עונש לעת עתה מילאה אותי סיפוק עצום.

"משום שהרעל מזכיר לי שאני בחיים והיא מתה." עניתי בעוד גנריד השלישי נישא משם.
 
פרק שביעי: "שתי שמשות"

"לכל הרוחות, אני מאחרת!"

משרתי האישי הצר את גבותיו הבהירות ושרבב את שפתיו במורת רוח ניכרת. הוא בילה איתי יותר מדי זמן בבחירת בגדים – רק כדי לבחור את המילה האחרונה של ראגני מית'לון – ובאיפור ובבישום מכדי להיות מרוצה מכך שאני מאשימה אותו שהנתיב למשחק היה... סתום.

לבשתי חצאית בסגנון יאריבי שחשפה את ברכיי ומעל כותנתי האפורה, לבשתי מקטורן צהוב, שהלם את גון שערי, עם דסקיות ארודות כמו הדסקיות במשחק הדסקיות. כל דראינרי בעל סירה הגיע בו זמנית למשחק שהיה אמור להיערך במתחם התחרויות בשמיים נופלים שחלקו איתי את התחושה האישית שלי באותו הרגע בדיוק. השייטים הקיפו אותנו מכל הכיוונים. אפשר היה כמעט להיחנק על ידי ערפל הנוצות שנתן לסירות הללו את יכולת התעופה שלהם. אני בטוחה שכמה צרכני נוצות התבסמו כהוגן. מוירין רשפה בגבותיה האדומות לעבר צרינו ואמרה: "את גבירתו של היורש לעמק אבן-הדם. האם זה לא אמור לתת לך זכות קדימה על כל פשוטי העם המתרוצצים הללו, אחותי?"

משרתי האישי נד בראשו, מסריח ממאמץ בעמדת השייט שלו, ואמר: "גבירות מלאות הוד, אני מאמין שאני רואה את העיר באופק... –"

לבסוף, אחרי ששקלתי כמה פעמים ברצינות להחליף לדמותי האמתית ולדלל את העדר, היינו בעיר. אנשי משמר האקדמיה, בסירותים הקטנות, ניסו להשתלט על התוהו ובוהו של יום זכרון האבות שהביא לרגל המשחק יותר אנשים ממה שהמלכה העליונה לרוב מרשה.

העומס ירד ככל שהעמקנו לדרום. התשלובת התעשייתית בשמיים נופלים הייתה צנועה לעומת התשלובת התעשייתית במאת'. עגנו בגגו של אחד מבתי המלאכה שחבו אמונים לבית הראדורן שהיה הקרוב ביותר למתחם התחרויות. הרגשתי שתחושת המחנק שפקדה אותי בעת ההפלגה בעומס הנורא נעלמה עוד בעודנו יורדות מסירת הרקיע. היתרון השני בעגינה שם היא שלא ישאלו אותנו שאלות אם עברנו במקווה המקומי. למען האמת, הייתי צריכה לעשות את כל ההכנות בשמיים נופלים. כל האיפור, הבשמים והבגדים שלי צעקו: "מאאאת'!"

לא שהלירד הראדורן, ירא האדמה, ישמע משהו מזה. ליוואגור יבין שיש קורבנות שצריך להקריב כשאת מופיעה באירוע החברתי הכי חשוב בעונה הזו. ברור שהרבה גבירות – שאני מכבדת מאד את דעתן – יטענו שתחרות נגני הנבל היא האירוע החברתי הכי חשוב. טוב, כשהראליד יסיים את לימודיו באקדמיית שמיים נופלים, אולי יהיה משהו בדבריהן. גם אם הוא היה אבי החורג, הוא אביו של אחי קיריד. ותמיד הייתי קרובה לאחיי הקטנים.

ירדנו במדרגות הרחבות המתסלסלות כלפי מטה לעבר המשעול הפנוי. ואז עלתה בנחיריי צחנה. משרתי האישי הבין רגע מאוחר מדי שבני טארת'אוור הגיעו לכאן לפנינו ומיסמרו לקיר את החוליגנים ששכרנו כדי לפשוט על בית המלאכה של הדוד מנטאת'. חשבתי לרגע שהם שכחו ואז... ראיתי אותו, פשוט עור, בין החוליגנים. אם קודם הייתי מוכנה להתפעל מהמחווה (וקצת לרייר בתסכול כשאף אחד מהמשרתים לא רואה. הגופות הריחו מצוין), עכשיו היכתה בי האימה. רב-האומן דארו היה אמור להיות במעוז מי דם המוגן. איך, לכל הרוחות, הגיעה ידם של בני טארת'אוור עד לשם? ההסבר היחיד שעלה בדעתי הוא שהם תפסו אותו לפני שהוא עזב את מאת. טוב, ידעתי מה אני עושה כשהצעתי שהוא יתאם את המתקפה הזו.

מוירין הסיטה את מבטה מהגופות הנרקבות שהעלו צחנה נוראית. השילוב בין החום לערפילים החומציים של האיזור עשה את שלו. בני טארת'אוור דאגו, כמובן, שהגופות יישארו גופות ולא ילכו לטייל להן. כשסיימתי לגמוא את המראה, הפניתי את ראשי למטה לעבר הפנסים. משרתי האישי כחכח בגרונו ונתן פקודה לאחד מאנשיו – המקווה – לבקש מהפנסים להעביר אותנו. המקווה ישכח אחר כך למה גם הוא רצה לבוא.

הלהבות התפרצו מסביבנו ונמוגו כשהן מותירות אותנו בהמונים הנדחסים דרך הכניסה למתחם התחרויות. אי אפשר היה להרים את הזרועות, ובכל זאת, הרגשתי ביד מרפרפת. הבנתי לאחר רגע שלא גנבו ממני כלום אלא הניחו בכיסיי פתק. המשרת האישי חיפש בין ההמונים את הגבר שלי, ליוואגור, שהחליט לכבד את האירוע החברתי הזה בנוכחותו. בשביל לייצג את ענייניו באירועים החברתיים, הוא התחתן איתנו. הוא לא חייב לבוא, כמובן.

"גבירה נכבדת מלאת הוד,
אחד מעמיתיי, בעל האוב מגבעות הדמים, הודיע על נוכחותו של צלם אובך מסוג שלא נראה עד כה בדראינרי. שמו של צלם האובך הוא, למרבה הפלא, כשם אמך המנוחה. הייתי רוצה לדבר על אמך המנוחה וענייניה. את יכולה לשמוע מאדון המנגינה עד כמה עזרתי מועילה.
בכבוד רב ובהכנעה, קורדרוי."

העולם האפיר ודעך לתוך ערפילים מאיימים כשהבנתי את המשמעויות שעמדו מאחורי פנייתו של ראדפאת'ה. אני יכולה לשתף פעולה איתו והוא לא יחשוף את סודי בטרם עת. ואני יכולה לא לשתף איתו פעולה והוא ייתן לרכבת הצדק להמשיך בנתיבה. ואז הבנתי. הוא יכל לספק לי את מה שהייתי צריכה. העניין הוא שדברים כאלה ממש נוטים להסתבך. הוצאתי עט הרד מהנרתיק שלי ורשמתי:

"אדון ערמומי ופיקח,
אני מוכנה לדבר איתך לגבי ענייניה של אמי המנוחה. תפגוש את השליחה שלי, גראוון, ליד משעול כוֹרֵד פינת שדרת ההרד מחר בצהרי היום.
מצפה לפגישה איתך, וירדת."

וראיתי נער, מחכה לי שאמסור לו את הפתק. ובאותו הרגע שמסרתי לו את הפתק, הנער נעלם לתוך ההמון. לאותו הנער היה אותו צל בעל זרועות רבות מספור כמו לראדפאת'ה. ראיתי על זרועו הקטנה סרט קטן ירוק עם פירורים שחורים והבנתי שהוא מהמורדים – זה היה הסמל של אחוות אלף כרי הדשא. טוב, זה מה שליוואגור אמר לי כבר מקודם. ראדפאת'ה רצה לקחת את מקומה של אמו.

אחוות אלף כרי הדשא היו, בפשטות, הדרך שלו לקחת את מקומה.

ולהבות פרצו מהפנסים בעוד ההמונים מתקדמים דרך השער, מותירות מאחוריהן אורחים רמי מעלה שנעזרו במקווים שיקוו עבורם שיגיעו ליעדם. לאנשים היה חשוב יותר למצוא מקום ביציעים על פני לעצור רגע ולהסתכל על רמי המעלה שבקעו מתוך להבות הפנסים. אני לא הייתי היחידה שבחרה בדוגמת הדסקיות על הכתפיים. רבים מהבאים קבעו דסקיות על בגדים שהיו אופנתיים כשהא'קאיב הושיע את האנושות. האצילים בלטו בבגדיהם המרהיבים ואני חושבת שאפילו זיהיתי את מלך זית'יין חולף כצל ביחד עם אשתו ליציע. הפלא האמתי היה לראות את עשרים נשותיו של ליוואגור מלוות אותו מתוך הלהבות המתפרצות מהפנסים. הוא לא היה מסוג האנשים שנוהג לבלות באירועים חברתיים מעין אלו. לשמוע עשרים נשים נוספות ציער אותי למדי. חשבתי שהוא יהיה רק לרשותי. נכשלתי לדמיין איך הוא בדיוק רצה למממש את תוכניתו. בגדיו לא זיהו אותו כאציל. הבגדים שבחר לפגישה איתי אז היו יותר מרשימים. הוא לבש גזרת בגדים שמרנית בשחור – חליפת מכנסיים ארוכה, רכוסה בשבעה כפתורים שייצגו את שבע היסודות של המנגינה.

"האדון רוצה שתצטרפי אליו, גבירתי." אמר משרתי האישי, חותך את הרהוריי עם רומח. ואז קלטתי שהוא מחווה בידו כבר זמן מה לעברי בעודו מתקדם לעבר שער הפלדה הרחב – רחב דיו לשלוש טורים, אחד של מלומדים בשחור ותלמידים באדום, אחד של פועלים בירוק ואחד של כל השאר. האצילים האצילו על כל טור משהו מאצילות מחלצותיהם כשחתכו כרמחים מבעד להמונים המתקדמים באיטיות של מפולת סלעים. זכויות היתר...

להתקדם כנגד כיוון ההמון לא היה בדיוק הדבר הקל ביותר בעולם. ליוואגור בחר להיכנס דרך טור הפועלים היות ובני הראדורן היו, ובכן, אדוניהם של רוב בתי המלאכה בממלכה. הנשים האחרות, שהיו לבושות בהידור כמוני, חייכו במתיקות לעברי. אני חייכתי בחזרה. לא שקינאתי בהן. קנאה דורשת מערכת יחסים כלשהי. הסיבה היחידה שהתכנסנו פה הייתה שליוואגור אמר לנו להתכנס כאן. הבחנתי אפילו בשתי הנשים שבאו ממאת' במקור. הן דווקא רצו לדבר אתי לגבי המצב במאת'. הייתי מיוחדת בכך שהייתי גבירה-מנהלת. וגרתי במאת'. מרבית נשותיו של ליוואגור – אני לא מוכנה להתחייב שכולן – גרו איתו, בתשלובת התעשייתית במי דם הרחוקה.

"איך רב-האומן דארו - ?" עמדתי לשאול כשליוואגור ענה, קולו רועד משנאה אמיתית, "הוא עלה על הרכבת ממאת'. ולא ירד ממנה במי דם, הגבירה. הייתה זו טיפשות מצד הלירד הראדורן להאמין שאדון הרכבות בממלכתנו יבחר ברכבת על פני קשר הנישואין שלו לבית טארת'אוור, הגבירה."

והשער היה קרוב מאי פעם. הגבירה רִיוִיה שאלה את ליוואגור בשם כמה מהגבירות האחרות אם היא יכולה לשלוח את המשרת האישי שלה להמר על פרטים שונים במשחק. ריויה, בכוונה, לא הזכירה את אבי החורג ברגאת' שנגדו היא התכוונה להמר. דקלמתי שהן לא ממש שונאות אותי. אבי איבד לאחרונה את אשתו וזה יכול להתבטא בכישורי משחק... ירודים. לכל הרוחות, אם הוא לא היה אביו של אחי קיריד, אני הייתי מהמרת נגדו בעצמי.

הסכום שליוואגור קבע כגג לכל הימוריהן היה 10,000 ארודים. כבר הפסקתי מלהצטמרר בכל פעם שאני מבינה למה הלירד הראדורן נחשב לאיש השלישי בעושרו בכל הממלכה. הסיבה לכך שליוואגור מסרב לתת לי משרתת לא הייתה משום שהוא לא יכול לשלם לה. הוא סירב משום שהוא לא היה מוכן שיהיה לי מישהו שיהיה נאמן רק לי. בעודי מהרהרת, הגבירה פנתה למשרת אישי ולחשה באוזנו את הפרטים שהיא והאחרות גיבשו ביניהן. המשרת האישי קד והלך לחפש סוכן הימורים אמין בהמון.

התחלתי לשמוע את השיר בעודנו חוצים את שער הפלדה שעל צלעותיו שובצו סמלי שבעת החצרות של האקדמיה. צמרמורת גדולה יותר מהצמרמורת שחלפה בי ששמעתי איזה סכום הקצה ליוואגור לגבירותיו חלפה בי כשהבנתי שגם ליוואגור שומע את השיר.

"כשהעולם היה צעיר, האמין הראת' באנושות.
את כוחות הארץ והשמיים לימד אותם.
ובני האדם אכזבו אותו.

"את הכוחות אשר נתן לא יכל לקחת.
אך את אנושיותם יכל להעניק לאחר.
הוא קרא אל המעופף בשמים, אל
השוחה בימים, אל המתחפר באדמה.
והם באו לקריאתו להיות לבני אנוש.

" לימדו המעופף בשמיים, השוחה בימים
והמתחפר באדמה את האדם שפלות רוח."

ושמשות השתיים עלו מבעד לשמיים שנעשו טהורים וכחולים מאבק. מילותיו של אבי נשמעו עתה באוזניי על כך שילדיו של ראשון הקוסמים יתעוררו כשייעלו שתי השמשות. ידעתי באותה הנשימה שראשון הקוסמים הראת' הוא. מוירין הביטה בשמשות כאילו ראתה אותן מאז ומתמיד. היא הביטה בערגה למעלה, נוצרת את הרגע שבו העולם בער בלהבות, אותו המראה שראיתי בפעם הראשונה שפגשתי אותה.

והחותמים שאמי חתמה את זכרוני.. נעלמו. יכולתי לשמוע את הצרחות מלמטה כשלאווראת' הורמידר החליף צורה לראשונה. לשמוע בטרם הכריעו אותי הזכרונות משני עידנים של קיום לפחות. לא רק מהתקופה שבה אני והנולד היינו ישות אחת אלא לתקופה ארוכה יותר בה מכבנות של נחשים השתרגו בשיערי הזהוב. לתקופה בה הייתי נושא נסו של מרעיד הארץ, נושא נשמותיו, והראשון לילדיו.
 
פרק שמיני: "בין שמיים לארץ"
פגישה עם אחד מאחיו לוותה תמיד בהרגשה מהדהדת של אי קיום עמוק ובעיקר איתה.

זַאקַאנְתֶ'ן היה באחד הרגעים הנדירים הללו שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות. אחותו, דֵאנֵארֶה, עטתה את סמלי היסודות על עורה כמו שאחרים לבשו בגדים. הם המשיכו עד שערה השחור כריקנות שהותירה בקרב הלבבות. אם חובתו הייתה לשאת את הנשמות, חובתה הייתה לגרום אי סדר בקרב בני האדם והייתה לה השפעה דומה גם על אחיה. דרכיהם הצטלבו כשזאקאנת'ן בא לתת וכשזאקאנת'ן בא לקחת. לא שהוא רצה שתחכה.

"האם אתה לא מרגיש לפעמים שאנחנו עושים את ההפך ממה שאנחנו אמורים לעשות?"

מבטו שקע והצטעף מבעד לחזה השופע ואמר: "לא תמיד. כשאני מלווה נשמה ללידתה, אני מרגיש שאני עושה את הדבר שלשמו נולדתי."
וברקע שמע זאקאנת'ן את הקרנות המהדהדים של תֶ'רְמִידָרַה, מכריזים על עוד מת שחמק מחיבוקו הקר של המוות. יותר נכון, הדהוד חיוור של מי שהוא היה בחיים. אם האמנת, החלק החשוב המשיך הלאה ומשהו אחר, צמיגי ממנו, לקח את מקומו כשהוא קם לתחיה. גם אם לחלקם היו זכרונות של מי שהיו קודם, היה תמיד משהו חסר. זו הייתה התחושה. התחושה שהתעוררה בו למשמע שאלתה.

"זה לא הגוף המקורי שלי." הודתה דאנארה "פעם אהבתי גבר והריתי לו, אחי. הייתי... מאושרת... עד שאבינו הכריח אותי להתגלגל לתוך בתי ולהשאיר אותו אבל על מותי."

הוא רק שמע על זה. הוא כבר הגיע למסקנה שאביהם לא היה מעוניין שהם יהיו... מאושרים. חלק מתחושת חוסר הכיוון שלו נגעה לשנאתו העמומה של אביהם כלפיהם, ילדיו. הוא לא הבין מעולם את מקורה גם אם ניסה לרצותו כל חייו.

"אני... – " התחיל לומר כשהעולם התחיל לרעוד סביבו בסימן חשרת מוות מתקדרת. הרגע הנדיר הסתיים. אחותו הביטה בו בעיניה השחורות כשעזב אותה במהירות החשיכה.

הפעם הנשמה הייתה של בארידי צעיר. שיערו היה כגון הלהבה ועיניו בערו בכחול. הבארידי היה קוסם. זאקאנת'ן לא פגש עד עכשיו קוסם בארידי. זה היה משהו חדש. הקוסם חדר יותר מדי עמוק אל ירח האוויר. שוכני הירח, שעל גופם ריבוא הילות, נמשכו אליו כפי שנמשכו לכל בעל הילה. הילותיהם המרובות התחילו לדחוק את רסיס התוהו – נשמתו – מגופו השברירי. כל אחד מהירחים נועד להיות מלכודת לסוג אחר של יצורים – ירח האוויר היה מלכודת שנטמנה בעיקר עבור הקוסמים. כך אביהם פגש את אמם. קוסמת שבאה כדי להחריב אותו והפכה, תחת זאת, לשפחתו.

הוא רכן ונתן לנחשיו לנוע לעבר הגוף הנרעד, שיצורי הירח התחילו לחקות את הילתו, ואז שמע בקצה השני של התקופה מישהו פונה אליו: "אני רוצה שתעשה משהו עבורי, זאקאנת'ן. אני צריך את ברכתך עבור הנער הזה."

"זו דרך מתוחכמת להתחנן עבור חייו של הנער." אמר זאקאנת'ן שרווח לו לדעת כיצד התייחסו באותה התקופה לגילו הצעיר של הבארידי. היו תקופות שבהם הוא נחשב לבוגר. ואחרות שבהם היה נחשב לילד. חובתו של זאקאנת'ן לא הובילה אותו במהלך התקופות בצורה מסודרת. לפעמים הוא לקח את נשמתו של הנכד לפני שלקח את נשמתו של הסבא.

"אם תיתן לו את ברכתך, חייו יסתיימו." הבטיח הקוסם במרירות, "הניעור מן הצללים."

יצורי הירח התחילו לדחוק את נשמת הנער, מנתצים את הילתו רבת העוצמה לרסיסים. היה לו מעט מאד זמן לשקול את ההצעה.

"מה ההבדל בינו לבין כל הנשמות האחרות שלקחתי ונתתי?" שאל זאקאנת'ן, טועם את השאלה על שפתיו כאילו הייתה השאלה כבדה כאבן. ובחוש שלא היה מחושיו בדרך כלל, הוא ידע את התשובה לשאלה.

"העולם צריך שהא'קאיב יוולד מחדש בבשר ובדם." אמר הקוסם ביובש "העולם שלי."

יצורי הירח עמדו לדחוף את הילתו רבת העוצמה של הנער מחוץ לגופו. זאקאנת'ן אמר: "אברך אותו, קוסם, בתנאי שהא'קאיב יענה לשאלתי."

"לי אין שליטה בלחש." הודה הקוסם "אני לא הטלתי אותו. אני רק בוחר את הנבחרים."

"אנוכי זאקאנת'ן בן מרת'ין, אביר האדמה, מעניק את ברכת הדרך לקנת'ן הורווינד." אמר. והעולם רעד כשיד הרימה את הנער מתוך ירח האוויר בחזרה אל ארצות בני התמותה. הוא הרגיש כאילו עשה את הדבר הנכון מזה זמן רב. ואז שאל את עצמו במי יבחר הלחש עתה.

הנולד פקח את עיניו הכחולות לעבר המלומד אומארו. הסיית'ר עבר על הנתונים שנבעו מהצמידים והטבעות שענד על גופו. לא היו עד כה השלכות לעימות שלו עם קינת'רה. הנולד לא זכר את הרגעים שקדמו לרגע הזה כאילו הוא התפוגג והתגבש מחדש בדמותו. הנולד התחיל לחוש בצל צלה של תוכנית גדולה יותר כאילו העימות היה חלק מהתוכנית – ולא מהלך משלו.

"אומארו," שאל הנולד "האם אני זאקאנת'ן?"

המלומד הסיית'ר הפיל את הצמידים ואת הטבעות על הרצפה הכסופה. הוא פכר בידיו כאילו הנולד קילל זה עתה. לא ייתכן אחרי שהסיית'ר נטשו את אמונתם של הבארידים – בני גזעם. זאקאנת'ן היה מקודש לאבות אבותיהם, לא לסיית'ר עצמם. ואז הנולד הבין. המלומד פחד מחמתו של זאקאנת'ן בלי קשר למידת הכבוד שלו למחליף הצורה הקדמוני – שכן היה ברור לנולד שזאקאנת'ן היה מחליף צורה כמוהו, רק הרבה יותר חכם בשנים

"לא... וכן." אמר המלומד, קוצב את נשימותיו, "כפי שוירדת' היא אתה, אתה... והיא... זאקאנת'ן. הייתה הצטלבות בתחומי עניין בין הנשיא ל... ואתה התוצאה של ההצטלבות."

ואז התעוררתי.

ידעתי את החדר מההפלגה ממאת' ובחזרה. הייתי על סיפון ספינתם של בני הראדורן. לידי התיישב ליוואגור אחרי שחזר מעיסוקיו האחרים. לפחות הוא היה מוכן לשבת לידי. הייתי צריכה להשליט סדר בזכרונותיי החדשים וקלטתי שליוואגור קלט שאני התעוררתי לבסוף.
"ניצחנו?" שאלתי בתקווה. הרגשתי כאילו נותצתי לרסיסים ואז נבניתי מחדש בסובלנות. גם אם הייתי זאקאנת'ן בלבי, הוא רצה שאהיה וירדת' ברוחי. שאלתו הנושנה לא נענתה. והוא מצא שאני מתאימה יותר ממנו למסע הזה. הוא כבר מצא חן בעיניי יותר מליוואגור.

לקח לליוואגור כמה רגעים להבין שאני שואלת אם הנבחרת שלנו ניצחה את הנבחרת של זית'יין למרות שראש נבחרתנו בחר את הרגע הכי פחות מתאים להתחבר אל מורשתו – ולהחליף צורה מול קהל האוהדים ושחקניו. ליוואגור קפץ את ידיו לאגרופים ואמר: "הפסדנו. מלך זית'יין טוען, שלפי כללי המשחק, היחיד שאי אפשר להחליף זה הראש. היות ואיבדנו את הראש, הפסדנו לפי הכללים. למען האמת, את יותר מעניינת אותי עתה."

הצטערתי עבור קיריד. הוא רצה לראות את אביו מנצח במשחק.

"לא שאני מאמין שראדפאת'ה ייקח את זה קשה, את הפלת את בתו." הלם בי ליוואגור עם מקבת על לבי "ההשתנות שלך לצלם אובך בגבעות הדמים הרגה אותה. אל תשאלי איך."

או שהמשרת האישי שלי הבין יותר ממה שחשבתי או שמוירין ניסתה להגן עליי כשישנתי. ואז הבנתי שהוא היה צריך לגרד גופה של תינוקת כשישנתי. את הגופה של בתי שאפילו לא הייתה יותר מגוש. זו הייתה חייבת להיות מוירין. האיש הזה לא עד כדי כך קר רוח. הוא בטח עדיין מתאושש מהעניין.

"אם את רוצה, אנחנו יכולים לנסות עכשיו." אמר ליוואגור, משרתו האישי נחבא בצללים.

לא הייתה זו בקשה. ועדיין ליוואגור היה הסחת דעת מבורכת. הוא ניגש לזה כחייל הצועד לשדה הקרב. ידעתי בעודו הופך אותי על קרביי שהוא עושה את זה כדי שהוא יוכל להעניק את שמה של אמו לבתו. קסם המגן שלי מכוייל לשתי נשים ועד עכשיו... לליוואגור היו רק בנים. שתי השמשות לא שברו אותו לחלוטין אלא האיצו את היעלמותו. הוא היה רב עוצמה מדי מכדי להיעלם בקלות כזו.

ועדיין הייתה זו הסחת דעת מבורכת שבמבורכות.
 
חזרה
Top