• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר 53] [PG13] כוח בידיים נואשות

אם מישהו רוצה לקרוא את זה בפורמט קצת יותר נוח (לדעתי), אפשר לעשות את זה כאן.

ביום החמישי לרגיעה, הצוות התחיל להראות סימנים של אי נחת.
הקפטן חשב שזה מרשים שלקח להם כל כך הרבה זמן להגיע למצב הזה. אם אביו עדיין היה הקפטן של הספינה, אחרי חמישה ימים בלי רוח הצוות היה כבר מתגנב לחדרו בלילה עם סכינים וחבלים. להיעדר הרוח הייתה השפעה כזאת על מלחים. קוריו בוודאי מתסיס אותם כבר עכשיו, הקפטן אמר לעצמו. הוא היה צריך לפקוח עין על קוריו.
למזלו, בטן הספינה הייתה מלאה באוצר. "שום דבר לא מרגיע מלח כמו ההבטחה לזהב," הוא מלמל לעצמו. מרוצה, הוא הוציא מכיסו את היומן הקטן שלקח לכל מקום, וכתב את המשפט עם חתיכת פחם דקה. יום אחד, כשבנו יהיה קפטן של ספינה משלו, הוא ייתן לו את היומן כדי שידע איך להיות קפטן טוב יותר. אחרי שהספרון שב לתוך גלימתו, הוא סימן בידו לחובל הראשון. הגבר הגדול והפראי עמד על החרטום, נובח על המלחים שניסו לגרור את הספינה באמצעות סירות, משוטים וחבלים. כשהקפטן קרא הוא הגיע מיד.
"כן, קפ'ן?"
"מה מצב המים שלנו, ראסט?" מים מתוקים היו המשאב היקר ביותר בים פתוח, הוא ידע. כאשר החסרון במים התחיל להיות מורגש, ההבטחה לזהב נעשתה פחות ופחות מפתה.
החובל דחף את הזרת שלו לתוך האוזן, כאילו מנסה להוציא את המידע משם. ראסט לא אהב מספרים. "עשרה ימים של מים, פחות או יותר, קפ'ן," הוא אמר לאחר מחשבה.
"עשרה ימים?!" הקפטן השתנק. "אני זוכר בפירוש שהסכמנו על מים שיספיקו למסע של שלושים יום."
"זה נכון, קפ'ן," ראסט אמר, עיניו הטיפשות מביטות מטה אליו. "אבל היינו צריכים לפנות מקום בשביל התיבות עם המגילות המוזהבות, בשביל ריאנה, אתה זוכר?"
"לכל הרוחות, אתה צודק," הקפטן רטן. המכשפה הזאת הייתה יותר צרות משהיא הייתה שווה. "אני חושב שהגיע הזמן לתקצב את המים שלנו, ראסט. מצקת מים אחת בבוקר, מצקת אחת בערב."
"הצוות לא יאהב את זה, קפ'ן."
"אתה חושב שאני לא יודע את זה?!" הקפטן שאל בכעס. לפעמים הטיפשות של ראסט יכלה לעבור כל גבול. "אבל תחשוב, ראסט. המסע אל איי ברנדון לקח לנו שבועיים. שטנו פחות מחמישה ימים לפני שהרוח נדמה. מה שאומר שאם הרוח תתחיל לנשוב עכשיו, עשרה ימים של מים יספיקו לנו בדיוק כדי להגיע לנמל."
ראסט הרהר בכך. החובל הראשון היה צריך לסמוך עליו בנוגע לחישוב. שניהם הרימו את מבטיהם אל המפרש הרפוי שהיה תלוי מהתורן, המראה המפחיד ביותר בעיניו של מלח. "אני אעביר את המים לכלובים ואשים את הורן לשמור עליהם, קפ'ן."



ביום השמיני של הרגיעה, הקפטן הוציא מישהו להורג כדי להרגיע את הרוחות.
זה עבר בראשו עוד כשהוא ראה את הצוות מתלחשש כמו נשים רכלניות, בערב שבו הם החלו להקציב את המים. הוא ידע שהוצאה להורג תפרוק את המתח שהצטבר בספינה, אבל הוא היה צריך למצוא את האדם הנכון. הוא כתב ביומנו: "קפטן טוב הוא אחד שיודע להרוג את האדם הנכון בזמן הנכון."
הוא חיכה שקוריו ייתן לו תירוץ. הוא לא היה צריך לחכות הרבה.
"יש לנו בעיה, קפטן," קוריו אמר לו באותו הבוקר, בזמן שהוא חיפש סימנים לעננים עם הטלסקופ שלו. הם הלכו לחדר הניווט כדי לדבר בפרטיות. הציוד של הנווט הזקן היה מסודר באופן מופתי על הקירות ועל השולחן, סרגלים וסקסטנטים ומפות מקופלות בקפידה. הציוד היה עשוי כולו מזהב, מעוטר ביהלומים ותכשיטים, שלל מהמקדש באיי ברנדון.
"מה עכשיו, קוריו?"
"תסתכל על זה," הנווט אמר, מרים את הסקסטנט המוזהב שהיה תלוי על הקיר. הוא הניח אותו על השולחן, ואז הרים את הסקסטנט הפשוט מברזל שבו השתמשו כדי להגיע לכאן, והניח אותם אחד לצד השני.
"אתה חושב שזה הזמן להשוויץ בכלים שלך?" הוא שאל, דמו עולה לראשו.
"לא, קפטן. תסתכל על הזוויות שלהם."
הקפטן הביט מקרוב. הסקסטנט המתכתי היה מפוסק הרבה פחות מאשר הסקסטנט המוזהב, בכמה מעלות טובות. ליבו צנח. "הציוד החדש לא מדויק."
"לא רק הסקסטנט," קוריו התמרמר. "הסרגלים, המחוגות - הם עיטורים. כל המדדים שלהם עקומים. אי אפשר להשתמש בהם."
"אבל השתמשת בהם לנווט מאז שחזרנו מאיי ברנדון."
קוריו הביט בקפטן ברצינות. "כמו שאמרתי קפטן, יש לנו בעיה."
מצב הרוח של הצוות השתפר במהרה כשהם ראו את הקפטן מניע את הנווט הזקן אל המעקה, חרב אל גבו. לשונו ירקה קללות שרק מלח זקן יכול להכיר בזמן שראסט הביא את הקרש, ממסמר אותו לצד הסיפון בזמן שמלח אחר קשר את ידיו של קוריו. הרעש של הצוות שקרא וקילל הטביע במהרה כל צליל אחר, והקפטן היה צריך לדחוף את הנווט עם החרב כל הדרך אל הקרש ומעבר לו, עד שהוא מעד ורגע אחר כך המים התיזו לאוויר לקול צהלות. לקפטן לא היה אשליות: הם היו צוהלים גם אם זה היה הוא בתוך המים. כולם הביטו מבעד למעקה בזמן שקוריו נצמד לגוף הספינה כמו אצה עיקשת, מנסים לשמוע את הקללות שלו.
כשהקפטן הרים את מבטו מהמעקה, כל הצוות הביט בו. הוא לא היה צריך לומר כלום: הרצח בעיניו אמר הכל. כולם החלו לנוע, לעשות את עבודתם או למצוא אחת חדשה לעשות. הקפטן הרים מבט אחרון אל המפרש הרפוי לפני שהפנה אותו אל המכשפה, שיצאה מחדרה כדי לראות על מה המהומה. "ריאנה," הוא קרא, מצביע אליה עם חרבו. "לחדר שלי."
המכשפה הגיעה עם השולייה שלה, העלף הצעיר שנקרא נאטס או טאלס או לאטס או משהו כזה. בעוד המכשפה נראתה שלווה ולא מוטרדת, העלף נראה חיוור. "יש לנו בעיה," הקפטן אמר, מוזג לעצמו כוס אחת של רום, סוחט פנימה מעט לימון לפני ששתה אותה בבת אחת.
"מלבד העובדה שאין לנו נווט יותר, אתה מתכוון?" היא שאלה בטון רגוע.
"הנווט שלנו הוביל אותנו אל מחוץ למסלול של רוחות המערב. הוא לא יודע אפילו להגיד איפה אנחנו נמצאים עכשיו. ייתכן שאנחנו במרחק של שבוע ממשב הרוח הקרוב ביותר."
העלף הביט בריאנה במבט חיוור, אבל המכשפה נראתה שלווה הרבה יותר מדי. היא הביטה בקפטן בסבלנות. "אני מבינה שאתה לא מודיע לי בגלל שאתה דואג לגורלי," היא אמרה.
לכל הרוחות, איך אישה חכמה יכלה להיות כל כך טיפשה? "את קבורה במטען של הספינה כבר כמעט שבועיים עם המגילות שהבאנו מהאיים. בוודאי מצאת בהם משהו שיכול לעזור לנו."
"אני מצטערת, קפטן," היא אמרה באותה שלווה. "אבל כפי שאמרתי לך לפני יצאנו למסע הזה, אף מכשף לא יכול לשלוט ברוח. אני תלויה ביכולות הניווט של הצוות שלך לא פחות ממך."
"את בטוח יכולה לעשות משהו!" הוא אמר בכעס. "אם לא יקרה משהו בקרוב, אנחנו נצטרך לגלות אם מכשפים יכולים לשרוד בלי מים!"
ריאנה הנהנה, לא מוטרדת מהאיום. "באחת המגילות היה אזכור לכישוף שיכול להפוך מים מלוחים למתוקים," היא אמרה. "אני וטאלס נראה מה אפשר לעשות."
הקפטן הרגיש את ליבו נרגע. "תעשו את זה."



ביום השלוש עשרה של הרגיעה, הקפטן הוציא להורג את ריאנה המכשפה.
זה לא היה אישי. מצב הרוח של הצוות הלך והתדרדר, והחלו לפרוץ קטטות בדרך אל מי השתייה. הקפטן בעצמו כרת את ראשם של שלושה מלחים שכמעט שפכו חבית מלאה מים במהלך הריב שלהם, אבל זה לא הספיק.
הצוות החל לחפש את הסיבה שבגללה האלים לא שלחו להם רוח, והקפטן ידע שזה קו מחשבה מסוכן. כשהוא שאל את ראסט איזה תשובות הם מוצאים, החובל הסיט את מבטו, והקפטן ידע שהוא בסכנה. "הם חושבים שזה בגלל שיש אישה בסיפון," החובל הראשון שיקר לבסוף.
זאת הייתה שטות, כמובן, אמונה תפלה, שנשים בלב ים מביאות מזל רע. הצוות שלו היה חכם מדי בשביל לדבוק באמונות כאלה. אבל זה כמו שהוא כתב ביומן שלו: "בלי רוח ובלי מים, גם האמונות התפלות ביותר מתחילות להראות הגיונית". ואחרי הכל, זאת הייתה ריאנה שהתעקשה להביא את המגילות האלה לסיפון, והם לא יכלו ממש לוותר על הזהב שהם הביאו, אז בגללה הם היו צריכים להוריד את כל חביות המים שהיו שוות כל כך הרבה עכשיו.
המסיכה של המכשפה לא נסדקה בתחילה, כשהיא ראתה את ראסט ממסמר את הקרש אל קצה הסיפון. היא לא קיללה כמו קוריו, היא ניסתה לדבר אל הקפטן בהגיון, להסביר לו שזאת טעות, שהיא היחידה שיכולה לעזור לו. כשהוא הוציא את החרב מהנדן זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה פחד בעיניה, וכשהצוות התחיל לצעוק ולקלל מסביבה, הוא ראה את המסיכה נשברת ואת החרדה עוטפת אותה. בזמן שהוא דחף אותה אחורה עם החרב, היא התחילה להתקשות לתת טיעונים הגיוניים. כשהיא עברה את קו המסמרים ומסביבה הייתה רק נפילה, היא עברה ללהתחנן בקול היסטרי. בקצה הקרש היא נעצרה כמו עמוד, למרות החרב הדוחקת. היא ניסתה לתפוס את להב החרב בידה, אבל לבסוף גם הצרחות שלה הדהדו מעל המים לפני רעש הנתז. אולי עכשיו האלים ישיבו את הרוח.
הקפטן ניקה את החרב על בד הגלימה שלו, והסתובב אל העלף שעמד ובהה במחזה בזעזוע, פניו לבנים כמו רוח רפאים. "אני מקווה שאתה תהיה יותר לעזר מאשר המורה שלך," הקפטן אמר לו. "איך מתקדמת המתקת המים?"
"ר-ריאנה אמרה לך, קפטן, אדוני, קפטן," העלף גמגם. "בלי גופרית, לא ניתן להטיל את הכישוף."
"ואמרתי לה שאין לנו גופרית, ושהיא צריכה למצוא דרך להטיל אותו בלי הגופרית."
"ז-זה - קפטן, אי אפשר, זה-"
"ריאנה הייתה מלאה בתירוצים!" הקפטן שאג. "אתה רוצה לסיים כמוה? אני לא צריך תירוצים, אני צריך פתרונות!" הוא שמח לראות שהעלף רעד והתכווץ מהצליל.
"יש משהו שריאנה לא הייתה מוכנה לנסות," הוא פלט.
"מה? דבר, נאלס!"
"זה כישוף זימון, השבה לחיים של מכשף עתיק, ליץ'. במגילות היה כתוב שהוא יכל לשלוט אפילו ברוח עצמה."
הקפטן התמלא באוויר, מתרעם. "אתה רוצה לזמן שדים על הסיפון שלי, עלף?! זה מה שאתה רוצה לעשות?!"
"לא!" הוא אמר בבהלה. "לא, קפטן, פשוט חשבתי-"
"אז תפסיק ותתחיל לחפש פתרונות, עלף! מהר!" הוא בעט בעלף הצעיר לכיוון תאי המטען. "רוץ! אתה לא שותה מים עד שלא מצאת דרך ליצור אותם בעצמך, אתה מבין אותי?!"



ביום התשע עשרה של הרגיעה היה ניסיון המרד הראשון.
המלחים התחילו לראות את התחתית של חביות המים, וזה גרם להם להיות חסרי נחת. מי שהוביל את המרד היה שאטנר, הגמד הארור מגבעות המלח. הוא שכנע חלק מהצוות שהאלים הענישו אותם על הדרך הרעה שבה הלכו, ושהדרך היחידה לכפר על כך היא לתת להם את הקפטן. הוא היה צריך לדעת מההתחלה ששאטנר ינסה משהו. הוא כתב ביומנו: "האדוקים ביותר באמונתם באלים יהיו הראשונים לתקוע לך סכין בגב."
אבל מאז שהתחילה הרגיעה הקפטן ישן עם החרב לצידו במיטה. כשהדלת נפתחה הוא היה על רגליו תוך רגע, וזה הרגיש כאילו הכל נגמר רגע לאחר מכן. אבל הוא ידע שהקרב נמשך זמן מה, כי ראסט הספיק להגיע עם תגבורת. הקפטן נותר ללא פגע.
בזמן שראסט והאחרים הטילו את גופות המורדים אל המים, הקפטן ירד לתא המטען כדי לבקר את העלף. המכשף הצעיר ראה ימים טובים יותר: שפתיו היו סדוקות, פניו חיוורות מהרגיל, ידיו רועדות כשדפדף בין המגילות.
"מה עם המים שלי?" הוא שאל את העלף.
המכשף הביט בו במבט שהיה מיואש מדי בשביל לפחד. הוא נענע בראשו.
הקפטן לקח נשימה עמוקה. "כמה זמן אתה צריך כדי להביא את שד הרוח?"
טאלס הביט בו. "הליץ'? אני… אני יכול להכין את הטקס תוך כמה שעות, קפטן, אבל אוכל להטיל אותו רק בשקיעה, על הסיפון. אני חייב להגיד, קפטן, זה מסוכן לסמוך-"
"אנחנו בטוחים שהוא יכול להוציא אותנו מכאן?"
"אי אפשר להיות בטוחים בכלום," העלף אמר בקול ריקני. "אפשר רק לקוות שהמגילות לא משקרות. או לפחות לא משקרות בנוגע לחלק הזה."
עם עזרתו של ראסט, העלף הצליח להכין את הכל תוך שעה. בזמן שהם המתינו לשקיעה, הקפטן דפדף ביומן שלו. "הקפטן חייב לדעת מתי המחיר יקר מדי בשביל לשלמו," היה כתוב באחד העמודים. בעמוד אחר היה כתוב "הקפטן חייב לדעת מתי לעשות את מה שהוא חייב לעשות." הוא קיווה שבנו ידע לבחור את העמוד הנכון כשהוא יהיה קפטן.
כשהשמש החלה לשקוע, כל הצוות התאסף על הסיפון כדי לצפות בעלף מטיל את הכישוף שלו. הקפטן כבר החליט שאם הכישוף ייכשל, המכשף יצעד על הקרש כמו המורה שלו. הוא אף פעם לא אהב עלפים בלאו הכי. זה בטוח היה מזל רע להחזיק אחד על הסיפון.
העלף התיישב במרכז המעגל שהוא שרטט באמצעות עלים מיובשים ותבלינים, פניו אל הפסל המוזהב שאותו הם שלפו ממרכז המקדש באיי ברנדון. נראה שהוא התרכז לכמה רגעים, והשקט של הצוות שהביט בו הופר רק על ידי תנועת הגלים. כשהקפטן כבר חשב לעצור את ההצגה, הוא שם לב שהעלים המיובשים החלו לבעור, התבלינים זוהרים בצבע כתום בוהק. הוא הביט בהם במבט מהופנט לכמה רגעים לפני שהתחיל לשמוע קול עמוק.
"גאסטרידאס," העלף זימר, קולו רם וברור באופן לא רגיל. "דובר העלפים האדומים, מרוצץ הגולגולות, אדון הרוח והשמיים. משרתייך קוראים לך. אנחנו צריכים שתרים שוב את המטה שלך כדי להגן עלינו מהים, מהשמש ומהאלים עצמם. גאסטרידאס, תחזור אלינו!"
האור הכתום שבקע מהסיפון היה כל כך חזק עכשיו שבקושי היה ניתן לראות את אורה של השקיעה. המעגל בהק בכתום, וגם ידיו של טאלס בהקו בכתום, ולפתע גם הפסל בהק בכתום. זה היה נראה כאילו מישהו העביר סכין לכל אורך הפסל, וחשף את התוכן האמיתי שלו, אש מהשאול שבערה בכתום מסנוור.
הזהב שציפה את הפסל נפל מעליו כמו גלימה שנשרה מכתפו של אדם לא זהיר. במקום האור כעת עמד עלף גבוה, עורו אפור וחולני, עיניו האדומות שקועות כאילו מעולם לא ידע מה היא שינה.
"השבתם אותי!" הפסל קרא בקול רם, נוגע בגופו באיטיות. "גאסטרידאס חי שוב!" הוא הסתכל מסביבו בצוות המלחים שהביטו בו בעיניים נדהמות. "השתחוו, בני תמותה!"
טאלס נפל לברכיו כל כך מהר שהוא חבט את מצחו ברצפה, אבל הקפטן היה עשוי מחומר חזק יותר. "היחיד שמשתחווים אליו בספינה הזאת זה אני," הוא אמר, צועד קדימה, ידו על חרבו. "הבאנו אותך כדי שתביא את הרוח שתחזיר אותנו למסלול שלנו, עלף."
העלף האפור נעץ בו את מבטו, ואז סובב את מבטו אל כל המלחים שהקיפו אותו, מבטיהם עוינים, רגליהם ישרות. היחיד שהיה על ברכיו היה המכשף העלף הצעיר. גאסטרידאס פתח את פיו, ועננת קפאון כחולה בקעה החוצה, עוטפת את כל מי שנגע בה בקרח. הקפטן ניסה לזנק אחורה, אבל הקרח הגיע מהר מדי ורחוק מדי. הוא הרגיש את ידיו קופאות לחלוטין, מאבדות תחושה ברגע אחד, מתנפצות לרסיסים ברגע הבא, והוא נפל לרצפה, המום.
"בוא, ילד," גאסטרידאס אמר למכשף הצעיר, שעדיין כרע ברך. "אני זקוק לשולייה חדשה." טאלס הרים את מבטו אל המפרשים שעל התורן, מתנופפים ומלאים ברוח, וצמרמורת עברה גופו.
ביום העשרים של הרגיעה, גאסטרידאס חזר אל העולם, והרוח נשבה שוב.

קצת הגזמתי עם האורך, אני יודע :rolleyes:
אשמח כרגיל לביקורת בונה, או סתם לשמוע אם אהבתם או שנאתם.
 
אהבתי, סיפור טוב. אהבתי את ההיתדרדרות/טירוף ההדרגתים של הקפטן במהלך הרגיעה. שכויח! (מי אני שאגיד לך את זה...)
 
תודה רבה על המחמאות!
אני שמח שהצלחתי להפתיע עם הסוף, דווקא פחדתי שעם ההקשר של האתגר זה יהיה ברור.
דווקא עם הקפטן ניסיתי להראות שזאת לא התדרדרות שלו, כמו שזאת התדרדרות של המצב, והוא עצמו מטפל בו כמו שהוא רואה לנכון כדי להציל את עצמו.

ותודה דרגוניצן, אני מאוד הייתי רוצה להוציא ספר יום אחד, אבל כתחביב ולא כמקצוע :)
 
סיפור מעולה, כתוב היטב, מותח ומרתק. ההערות ביומן היו הטאצ' האהוב עלי. כל המבנה של הסיטואציה היה לדעתי דוגמה ומופת לסיפור סיפורים: הצלחת באופן פשוט ואמין להציב את כל הדמויות זו כנגד זו, כנגד הרוח וכנגד המים האוזלים, כשכל הזמן מרחפץ סכנת מוות מכמה כיוונים. אהבתי ממש.

בנוגע לסוף - הרגיש לי קצת מאולץ ולא קשור לאופי הסיפור. ציפיתי דווקא לסיום שיביא את המאבק של הדמויות זו בזו לשיא חדש.

והערה אחרונה: לא התחברתי לנגיעות מעולם המו"ד. הסיפור היה טוב יותר לדעתי אם כל הדמויות היו אנושיות.
 
תודה רבה אביעד :)

גם אני חשבתי שהסוף היה קצת פתאומי ביחס לכיוון שהסיפור הלך אליו. במקור, התכנית הייתה שטאלס יודע שהליץ' יהרוג את כולם, והוא מזמן אותו בניגוד להחלטת הקפטן כי הוא מבין שזאת הדרך היחידה להציל את עצמו. לא מצאתי דרך טובה לגרום לזה להסתדר בסיפור, אבל אני חושב שזה היה נותן יותר משקל לדמויות ונותן סגירה יותר טובה לסיפור.

בנוגע למו"ד - באמת? למה הפריע לך? כלומר - זימון שדים עבד, אבל עלפים לא?
 
חזרה
Top