זרתוסטרה
פונדקאי ותיק
"אתה לא חייב לעשות את זה אתה יודע, אף אחד לא יחשוב עלייך פחות."
השמש קפחה על הקרחת של האביר , כמה טיפות זיעה זלגו ממנה אל אפו ומשם לרצפת השוק.
כמובן שעל פי מראה הוא לא נראה כמו אביר בכלל. לבוש בחולצת בד לבנה ספוגת זיעה ומכנסי עור,מסתובב לו בשוק ובוחן פירות ומאכלי ים יקרים,בעל כרס בולטת ושפם מאפיר, הוא נראה יותר כמו נהנתן זקן, ובמובן מסויים גם כך היה.
"אני דווקא חולק עלייך , אם לא הייתי עושה את זה איך הייתי נהנה מכל הטוב הזה?" האביר מלמל את התשובה מתחת לשפמו, אך נושאת הכלים שלו עדיין שמעה. היא הייתה נערה צעירה שנראתה כמו ילד, עם שיער קצר וחזה שטוח, וזאת אחת מהסיבות שהצליחה לעבוד עליו לקבל אותה כנושאת הכלים שלו.
"זה באמת הכרחי? כל פעם אותו הטקס? זאת הפעם השלישית השבוע, בסוף תתרושש." היא העירה בזלזול. האביר לא ענה, לפחות בנתיים. הוא היה עסוק בלבחור פטריות מאכל נדירות, הוא אפילו לא טרח להתמקח עם המוכר על המחיר המופקע, רק הודה לו בנימוס וזרק לו שני מטבעות זהב. הזקן הוסיף את חופן הפטריות שרכש אל הדלי שהחזיק בידו,בתוכו היו כל המצרכים היקרים ביותר בשוק.
הדלי היה כבד אבל לא נראה שזה הקשה על האביר, מתחת לחולצת הבד הסתתרו שרירים חסונים.
"את יודעת שהטקס זאת הסיבה שאני עושה את זה." האביר ענה לה ברוגע, הוא הרים את דלי העץ כדי לראות את תכולתו מול עיניו, הריאה שלו לא הייתה טובה כבעבר. הוא ניגב את הזיעה מהפנים שלו בעזרת השרוול וכיווץ עין אחת, בוחן את המצרכים שהכיל הדלי. הנערה נשפה בגיחוך. נראה שזה מספיק, הגיע הזמן לעזוב את השוק.
השניים החלו להידחף בין האנשים אל מחוץ לשוק, זה היה יום עמוס. חום הגוף והלכלוך של הסוחרים והקונים, בשילוב עם קרני השמש, הפכו את החוויה ללא נעימה בעליל. האביר התקדם באופן מגושם, מה שגרם לכך שמידי פעם נפל דבר מה מהדלי, אך הוא לא טרח להרים אותו. הנערה לעומת זאת התקדמה בחינניות, לא מתנגשת באיש.
שאר הדרך הייתה שקטה, בסופו של דבר הם הגיעו למחנה הקטן מחוץ לעיר שהאביר קרא לו בית. הוא החל בהכנות לבישול הארוחה. העצים כבר היו אסופים ולכן נשאר לו רק לסדר אותם ולהדליק את האש. הוא הרים את הענפים והמקלות אחד אחרי השני, מניח אותם במיומנות במבנה יציב. מידי פעם הוא עצר להסתכל על ערמת העצים ושינה את מיקומו של ענף או הוסיף עוד גבעולים יבשים. לבסוף כאשר היה מרוצה מהתוצאה הדליק את האש והתחיל לבשל. במשך כל הזמן הזה הנערה ישבה על סלע גדול ברגליים משולבות, מביטה בזקן.
"הוא אפילו לא עשה יותר מידי הבחור, רק התנגש בך ולא ביקש מחילה, לא היית צריך להכות אותו, בטח שלא לדרוש דו-קרב למוות." האביר בדיוק נגס בפרי כתום ובשרני, המיץ המתוק של הפרי נדבק לשפמו וזלג במורד הסנטר שלו.
"כבוד הוא דבר חשוב, זה מה שמפריד בין בן אדם לחיה. חשבתי שלימדתי אותך לפחות את זה." הוא ענה בפה מלא. הנערה שרקה ונשכבה לאחור, מכופפת את גבה על הסלע, תיק הציוד עם השריון הישן והחבוט והחרבות החלודות נשען לידה,לא טיפלו בתכולה שלו כבר הרבה זמן.
"פעם לא התנהגת ככה, היית נהנה מארוחה טובה לפני אירוע חגיגי ויוצא לדו-קרב על כבודך רק נגד נבלים, לא אבירים חסרי נימוס שגבוהים ממך בראש וצעירים ממך בעשרים שנה". בזמן הזה הוא הניח את הגלעין של הפרי בתוך סיר הבישול, מוסיף אותו לעצמות של הבשר והשריון החלול של פרי הים אותו זלל.
האביר לא ענה, מה שגרם לה להתיישר ולהמשיך לנבור בעניין. "ואם כבר מדברים על זה, פעם היית נלחם בעזרת הראש, כל מהלך היה שקול וזהיר. היום אתה פשוט מסתער ומקווה לטוב. אתה עוד תמות בסוף." האביר נאנח. הוא דרך על האש עד שהיא התכבתה. בזמן שלקח לו לחזור למחנה ולהכין את האוכל כבר הגיעה החשכה. כל המחנה החשיך ברגע שהאש כבתה. בחושך האביר הסיר את הבגדים שלו וחזהו נחשף, מלא בצלקות ופצעים, רובם לא כל כך ישנים.
"לילה טוב ליז" הוא אמר בעייפות.
מזג האוויר בבוקר היה הרבה יותר נעים, הרוח נשבה אל תוך השריון של הזקן וליטפה את הגוף העייף שלו, לרגע הוא רצה להירדם. ליז הביטה אל תוך הנהר, נשענת על הגשר עליו הם עמדו כך שרגליה היו באוויר.
הגשר היה די יפה, המים נצנצו והחיים נראו תפלים די פחות. "זה יספיק." האביר לבסוף הכריז בחיוך.
"יספיק למה?עוד מנה של תפוחי אדמה מארץ רחוקה או קרב עם ענק?" ליז שאלה בזמן שהיא מחקה קול עמוק של גבר, מנפחת את החזה שלה ועומדת עם חרב שלופה. מחקה אותו.
האביר צחק.
"זה יספיק בשביל להיות הבוקר האחרון שלי. אבל את כבר יודעת את זה, כמו שאת יודעת כל מה שאני יודע." החיוך של האביר נשאר על פניו בזמן שהוא חבש את הכפפות שלו.
"כמו שאת יודעת שאני אוכל ארוחת מלכים לפני כל קרב כי זה מה שעשינו, וכמו שאת יודעת שאני נלחם רק נגד אבירים צעירים וחסונים ממני כי זה הריגוש האחרון שנשאר לי, וכמו שאת יודעת שאני מסתער כי אם אני אמות זה לא יהיה נורא, כי מתתי כבר אז, כשאת מתת."
דמעות עלו בעיניי הנערה, היא הייתה כה תמימה בעיניו של האביר הזקן, כפי שהיא הייתה באותו היום.
"אני לא חושבת שאתה יכול לנצח הפעם" היא אמרה בחשש. "בבקשה אל תלך, אתה לא צריך לעשות את זה."
האביר הזקן עצם את עיניו וכשפקח אותן ליז נעלמה.
מולו עמד האביר התמיר אותו הוא איתגר, הוא נראה כמו הר בשריון. נושא הכלים הגיש לאביר הגבוה והצעיר את חרבו הנוצצת, הם קצת הזכירו לו אותו ואת ליז אז.
הזקן הרים את חרבו החלודה וחבש את קסדתו העקומה, האביר הצעיר הכין את עצמו.
"זה יספיק" הוא לחש מתחת לשפמו, והסתער.
השמש קפחה על הקרחת של האביר , כמה טיפות זיעה זלגו ממנה אל אפו ומשם לרצפת השוק.
כמובן שעל פי מראה הוא לא נראה כמו אביר בכלל. לבוש בחולצת בד לבנה ספוגת זיעה ומכנסי עור,מסתובב לו בשוק ובוחן פירות ומאכלי ים יקרים,בעל כרס בולטת ושפם מאפיר, הוא נראה יותר כמו נהנתן זקן, ובמובן מסויים גם כך היה.
"אני דווקא חולק עלייך , אם לא הייתי עושה את זה איך הייתי נהנה מכל הטוב הזה?" האביר מלמל את התשובה מתחת לשפמו, אך נושאת הכלים שלו עדיין שמעה. היא הייתה נערה צעירה שנראתה כמו ילד, עם שיער קצר וחזה שטוח, וזאת אחת מהסיבות שהצליחה לעבוד עליו לקבל אותה כנושאת הכלים שלו.
"זה באמת הכרחי? כל פעם אותו הטקס? זאת הפעם השלישית השבוע, בסוף תתרושש." היא העירה בזלזול. האביר לא ענה, לפחות בנתיים. הוא היה עסוק בלבחור פטריות מאכל נדירות, הוא אפילו לא טרח להתמקח עם המוכר על המחיר המופקע, רק הודה לו בנימוס וזרק לו שני מטבעות זהב. הזקן הוסיף את חופן הפטריות שרכש אל הדלי שהחזיק בידו,בתוכו היו כל המצרכים היקרים ביותר בשוק.
הדלי היה כבד אבל לא נראה שזה הקשה על האביר, מתחת לחולצת הבד הסתתרו שרירים חסונים.
"את יודעת שהטקס זאת הסיבה שאני עושה את זה." האביר ענה לה ברוגע, הוא הרים את דלי העץ כדי לראות את תכולתו מול עיניו, הריאה שלו לא הייתה טובה כבעבר. הוא ניגב את הזיעה מהפנים שלו בעזרת השרוול וכיווץ עין אחת, בוחן את המצרכים שהכיל הדלי. הנערה נשפה בגיחוך. נראה שזה מספיק, הגיע הזמן לעזוב את השוק.
השניים החלו להידחף בין האנשים אל מחוץ לשוק, זה היה יום עמוס. חום הגוף והלכלוך של הסוחרים והקונים, בשילוב עם קרני השמש, הפכו את החוויה ללא נעימה בעליל. האביר התקדם באופן מגושם, מה שגרם לכך שמידי פעם נפל דבר מה מהדלי, אך הוא לא טרח להרים אותו. הנערה לעומת זאת התקדמה בחינניות, לא מתנגשת באיש.
שאר הדרך הייתה שקטה, בסופו של דבר הם הגיעו למחנה הקטן מחוץ לעיר שהאביר קרא לו בית. הוא החל בהכנות לבישול הארוחה. העצים כבר היו אסופים ולכן נשאר לו רק לסדר אותם ולהדליק את האש. הוא הרים את הענפים והמקלות אחד אחרי השני, מניח אותם במיומנות במבנה יציב. מידי פעם הוא עצר להסתכל על ערמת העצים ושינה את מיקומו של ענף או הוסיף עוד גבעולים יבשים. לבסוף כאשר היה מרוצה מהתוצאה הדליק את האש והתחיל לבשל. במשך כל הזמן הזה הנערה ישבה על סלע גדול ברגליים משולבות, מביטה בזקן.
"הוא אפילו לא עשה יותר מידי הבחור, רק התנגש בך ולא ביקש מחילה, לא היית צריך להכות אותו, בטח שלא לדרוש דו-קרב למוות." האביר בדיוק נגס בפרי כתום ובשרני, המיץ המתוק של הפרי נדבק לשפמו וזלג במורד הסנטר שלו.
"כבוד הוא דבר חשוב, זה מה שמפריד בין בן אדם לחיה. חשבתי שלימדתי אותך לפחות את זה." הוא ענה בפה מלא. הנערה שרקה ונשכבה לאחור, מכופפת את גבה על הסלע, תיק הציוד עם השריון הישן והחבוט והחרבות החלודות נשען לידה,לא טיפלו בתכולה שלו כבר הרבה זמן.
"פעם לא התנהגת ככה, היית נהנה מארוחה טובה לפני אירוע חגיגי ויוצא לדו-קרב על כבודך רק נגד נבלים, לא אבירים חסרי נימוס שגבוהים ממך בראש וצעירים ממך בעשרים שנה". בזמן הזה הוא הניח את הגלעין של הפרי בתוך סיר הבישול, מוסיף אותו לעצמות של הבשר והשריון החלול של פרי הים אותו זלל.
האביר לא ענה, מה שגרם לה להתיישר ולהמשיך לנבור בעניין. "ואם כבר מדברים על זה, פעם היית נלחם בעזרת הראש, כל מהלך היה שקול וזהיר. היום אתה פשוט מסתער ומקווה לטוב. אתה עוד תמות בסוף." האביר נאנח. הוא דרך על האש עד שהיא התכבתה. בזמן שלקח לו לחזור למחנה ולהכין את האוכל כבר הגיעה החשכה. כל המחנה החשיך ברגע שהאש כבתה. בחושך האביר הסיר את הבגדים שלו וחזהו נחשף, מלא בצלקות ופצעים, רובם לא כל כך ישנים.
"לילה טוב ליז" הוא אמר בעייפות.
מזג האוויר בבוקר היה הרבה יותר נעים, הרוח נשבה אל תוך השריון של הזקן וליטפה את הגוף העייף שלו, לרגע הוא רצה להירדם. ליז הביטה אל תוך הנהר, נשענת על הגשר עליו הם עמדו כך שרגליה היו באוויר.
הגשר היה די יפה, המים נצנצו והחיים נראו תפלים די פחות. "זה יספיק." האביר לבסוף הכריז בחיוך.
"יספיק למה?עוד מנה של תפוחי אדמה מארץ רחוקה או קרב עם ענק?" ליז שאלה בזמן שהיא מחקה קול עמוק של גבר, מנפחת את החזה שלה ועומדת עם חרב שלופה. מחקה אותו.
האביר צחק.
"זה יספיק בשביל להיות הבוקר האחרון שלי. אבל את כבר יודעת את זה, כמו שאת יודעת כל מה שאני יודע." החיוך של האביר נשאר על פניו בזמן שהוא חבש את הכפפות שלו.
"כמו שאת יודעת שאני אוכל ארוחת מלכים לפני כל קרב כי זה מה שעשינו, וכמו שאת יודעת שאני נלחם רק נגד אבירים צעירים וחסונים ממני כי זה הריגוש האחרון שנשאר לי, וכמו שאת יודעת שאני מסתער כי אם אני אמות זה לא יהיה נורא, כי מתתי כבר אז, כשאת מתת."
דמעות עלו בעיניי הנערה, היא הייתה כה תמימה בעיניו של האביר הזקן, כפי שהיא הייתה באותו היום.
"אני לא חושבת שאתה יכול לנצח הפעם" היא אמרה בחשש. "בבקשה אל תלך, אתה לא צריך לעשות את זה."
האביר הזקן עצם את עיניו וכשפקח אותן ליז נעלמה.
מולו עמד האביר התמיר אותו הוא איתגר, הוא נראה כמו הר בשריון. נושא הכלים הגיש לאביר הגבוה והצעיר את חרבו הנוצצת, הם קצת הזכירו לו אותו ואת ליז אז.
הזקן הרים את חרבו החלודה וחבש את קסדתו העקומה, האביר הצעיר הכין את עצמו.
"זה יספיק" הוא לחש מתחת לשפמו, והסתער.
