זרתוסטרה
פונדקאי ותיק
יצא לי קצת ארוך,אבל זה האתגר הראשון שלי אז אני אשמח אם בכל זאת תקראו ותעבירו ביקורת. שמתי לב שבדרך כלל אני אומר באופן ישיר את מה שאני מנסה להעביר בסיפורים במקום לתאר את מה שאני רוצה להגיד ולגרום לקורא להבין את זה,אז אני אשמח גם אם תנסו להגיב על איך זה יצא. ובקשה אחרונה, אני אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים שהמוטיבים הם, אני רוצה לראות אם הצלחתי להעביר גם אותם.
-------------------------------------------
דירת החדר וחצי הקטנה שלנו הייתה אפלולית וחמה, כיאה לליל קיץ באזור שבו גרנו.
שכבתי במזרן שלי בסבלנות והעמדתי פני ישן, טיפות של זיעה זלגו על פניי אבל לא נעתי, חיכיתי שקצב הנשימות של אימי יאט, ולבסוף כשהוא הפך לכזה נעמדתי בשקט. אימי שכבה על מיטת היחיד שלה בחדר השינה המשותף שלנו, הפרצוף של הכלבה הזקנה נראה עייף אפילו כשהיא ישנה, אבל עם זאת הוא גם נראה הרבה פחות זועף, הוא נראה מוזר,שונה.
לאט לאט יצאתי מהחדר,משתדל לעשות כמה שפחות רעש,למזלי אין לנו דלת שתעשה אותו ביציאתי. בדרך לכיור עצרתי ליד שעון הקיר שלנו. 00:23, אני יודע שהשעון מפגר ב4 דקות, מה שמשאיר לי כעשרים למאלכה.
אני מרים את הכיסא שיש לנו ליד הכיור ומניח אותו בחרישות למרגלות ארון המטבח ונעמד עליו, ככה אני מספיק גבוה בשביל להושיט את ידי אל תוך החריץ שבין גג הארון לתקרת המטבח, בפנים אני מוצא את השקית-יש בה הרבה טבק מעורבב עם קצת עלים קטנים ירוקים. אחרי שאני מוציא אותה אני יורד מהכיסא ומחפש בתיק העור השחור והמרופט של אימי, אבא קנה לה אותו ליום הנישואין שלהם לפני התאונה, את רוב הדברים שהוא קנה לה היא כבר מכרה, אבל לא את התיק.
אני מוציא ממנו מצית קליפר,ניירות גלגול ושטר סגול של חמישים, בדרך הקצרה מאזור המטבח לספא שאנחנו קוראים לה סלון אני תופס את המכתב שמונח על השולחן.
אני מתיישב על הספא לאט,נושף לאט והלב שלי דופק מהר.
אני פותח את המכתב, הנידון: אזהרה אחרונה לפני סילוק מחטיבת הביניים "רננים".
חיוך נמרח על הפנים שלי בזמן שאני מגלגל את הסיגרייה עם החומר על המכתב, נזהר לא לשפוך את תכולתה ולא לשים יותר מידי בתוך נייר הגלגול, החומר צריך עוד להספיק לי לדרך. תוך שלוש דקות הסיגרייה כבר נדקלת ונכנסת לפה שלי, אני שואף ואז נושף,והראש שלי מתערפל.
העולם כולו כאילו חולף מול פניי בתמונות קטועות במקום בסרט ממושך, הסיגרייה כבר הגיעה כמעט עד לקצה אבל אני בכל זאת לוקח שאכטה אחרונה וכשאני מסיים אני מכבה את הסיגרייה על הספא, אף אחד לא ישים לב לכתם החרוך במצב שבה היא נמצאת. לא שזה משנה כי אני לא אחזור יותר לכאן. אני מנסה לקום וזה מרגיש כאילו כוח המשיכה חזק פי כמה מונים, מה שנראה לי די מצחיק. אני מתאמץ להחניק את הצחוק שעולה בגרוני, אני אולי מסטול אבל אני לא מטומטם, אם אמא תתעורר הכל יגמר כאן.
אז אני קם והולך הכי בשקט שאני מסוגל אל השירותים, אני סוגר אחריי את הדלת לאט ומרכז את כל כולי להסתכל במראה. האור כבוי.
אני מחניק עוד צחוק בזמן שאני מדליק אותו, זה מרצד בין לחיות ולא לחיות ללא הרף, "לא מממש את הפואנציאל שלו, בדיוק כמוך עילי." אני מחקה את הקול של המנהל שלי ומצחקק. אני יכול לשמוע את אמא שלי זזה קצת במיטה. "שיט" אני לוחש, חייב להתאפס.
מבעד למראה מביט בי נער כחוש בעל עור שנראה שזוף באופן טבעי.יש לו שיער שחור עם בלורית עומדת וכמה שערות על הסנטר, העיניים שלו אדומות ויש לו מבט מטומטם על הפרצוף עם הפה פתוח. בסך הכל מראה ממוצע של ילד בן 14.
אני פותח את הברז וממלא את כפות ידיי במים, שכעבור רגע ניתזים על פרצופי, מה שקצת מייצב אותי. האור לבסוף מוותר ונכבה, מה שמסמן לי שהגיע הזמן לצאת כבר מהשירותים, בדרך החוצה אני מעביר את עיניי על השעון, מנסה להבין ממנו מה השעה. 00:55. לוקחות לי כמה שניות להבין שאני מאחר. "לעזאזל" אני מסנן בשקט ויוצא מהר מדלת הכניסה, אבל לא לפני שאני לוקח את המכתב-שיזכיר לי למה אני עושה את זה.
אני לא טורח לסגור את הדלת כשאני עוזב.
כבר הרבה זמן חשבתי על לעזוב את הדירה, המחשבות התחילו כחודש אחרי התאונה בערך. מסתבר שכולם אהבו אותי רק כשהתנהגתי בנימוס-כמו שאבא לימד, אבל אחרי שהכל נפסק זה השתנה. אמא לא יכלה לתמוך בי, היא רק כעסה על השיחות שהיא מקבלת מהמנהל כל הזמן. "מה קרה לך? תראה למה הפכת?היית התלמיד המצטיין של הכיתה!" אני אומר בקולה, חתול קופץ מפח לידי ובורח,מבהיל אותי. לפתע אני מבחין שאני כבר בחצי הדרך לרכבת,כל הזמן שהלכתי ברחוב כאילו ולא היה, פעלתי על אוטומט בזמן ששקעתי במחשבות.
הרבה זמן כבר חשבתי לעזוב, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה המכתב. אמא הזהירה אותי שאני לא אצא מהדירה חודש אם ההתנהגות שלי לא תשתפר, אז מיותר לציין שהיא לא שמחה שהמכתב הגיע.
-ההתנהגות של עילי מחפירה,הסיבה היחידה שהוא לא סולק מבית-הספר עד עכשיו היא הציונים הגבוהים שלו, שלמען האמת אני לא יודע איך הוא מצליח עדיין לקבל. אבל הם לא יספיקו לו בשביל להישאר במוסד הזה, עם כל הכבוד עברו כבר שנתיים ואפילו בהתחשב במצב המצער שלו,זאתי האזהרה האחרונה.
הקול של המנהל מתנגן בראשי בזמן שאני נזכר בחלק העיקרי של המכתב, לפחות איך שאני זוכר אותו, בלי כל הבולשיט.
אמא צעקה עליי אחרי שהיא קיבלה אותו, אני צעקתי עליה חזרה. זה הכל אשמתך אמרתי לה, אני שונא אותך אמרתי לה,הלוואי ואת היית מתה במקום אבא אמרתי לה. והיא-היא לא ענתה לי חזרה במילים, היא סטרה לי. באותו הרגע החלטתי שזה היום שאני עוזב, עוזב את הדירה, את בית הספר, את החיים האלה כאן-עוזב ונולד מחדש.
"עילי ילד חכם, עילי המסכן שאבא שלו מת! נפל מבניין והתרסק!" אני שר- לא, אני צועק. מחקה מישהו, אני לא יודע אפילו את מי.
אור נדלק באחד מהחלונות בבניין שלידי, ואני רץ משם.
אני מגיע לתחנת הרכבת, 2 דקות לפני שהיא יוצאת, 2 דקות לפני שהיא תיקח אותי מכאן. בקופה מחכה אישה משועממת שלועסת מסטיק, "ממהר לאנשהו?" היא שואלת עם גיחוך כשהיא רואה אותי מתנשם. אבל אני לא שם לב אליה. אני מסתכל על ערמת העיתונים שנמצאים בעגלה לידה, כבר הרבה זמן לא קראתי עיתון או הסתכלתי בחדשות. בעיתון כתוב שאתמול הייתה תאונת עבודה בבניין, ילד התייתם ואישה התאלמנה. בעיתון יש גם תמונה של אישה וילד מתחבקים, היא מחזיקה אותו חזק, כמו שאמא החזיקה אותי.
"אז אתה רוצה להגיע לאנשהו או לא?" האישה שואלת בעצבנות. "כן, הביתה." אני עונה עם דמעות בעיניים, ובלי לחכות לתשובה, אני רץ הביתה.
בכניסה לבניין אני זורק את השקית וכשאני נכנס הביתה כולי מלא בזיעה. אני סוגר את הדלת אחריי ומכניס את המצית,הכסף ונייר הגלגול לתיק העור של אמא ואז נכנס לחדר השינה, מסתכל עליה. המבט שלה כל כך עייף ונראה כל כך מוזר, ולפתע אני מבין למה. הוא מלא בדאגה. דאגה וצער, צער שהיא לא יכולה לעזור לבן שלה, כי היא מתמודדת עם אובדן בעצמה.
אני מוחה את הדמעות מהעיניים ונושק לה בלחי, "מעכשיו אני אדאג לך" אני לוחש וחוזר לשכב לידה. "מעכשיו אני אהיה חזק בשבילך." אני נשבע.
אנחנו נסתדר מעכשיו.
-------------------------------------------
דירת החדר וחצי הקטנה שלנו הייתה אפלולית וחמה, כיאה לליל קיץ באזור שבו גרנו.
שכבתי במזרן שלי בסבלנות והעמדתי פני ישן, טיפות של זיעה זלגו על פניי אבל לא נעתי, חיכיתי שקצב הנשימות של אימי יאט, ולבסוף כשהוא הפך לכזה נעמדתי בשקט. אימי שכבה על מיטת היחיד שלה בחדר השינה המשותף שלנו, הפרצוף של הכלבה הזקנה נראה עייף אפילו כשהיא ישנה, אבל עם זאת הוא גם נראה הרבה פחות זועף, הוא נראה מוזר,שונה.
לאט לאט יצאתי מהחדר,משתדל לעשות כמה שפחות רעש,למזלי אין לנו דלת שתעשה אותו ביציאתי. בדרך לכיור עצרתי ליד שעון הקיר שלנו. 00:23, אני יודע שהשעון מפגר ב4 דקות, מה שמשאיר לי כעשרים למאלכה.
אני מרים את הכיסא שיש לנו ליד הכיור ומניח אותו בחרישות למרגלות ארון המטבח ונעמד עליו, ככה אני מספיק גבוה בשביל להושיט את ידי אל תוך החריץ שבין גג הארון לתקרת המטבח, בפנים אני מוצא את השקית-יש בה הרבה טבק מעורבב עם קצת עלים קטנים ירוקים. אחרי שאני מוציא אותה אני יורד מהכיסא ומחפש בתיק העור השחור והמרופט של אימי, אבא קנה לה אותו ליום הנישואין שלהם לפני התאונה, את רוב הדברים שהוא קנה לה היא כבר מכרה, אבל לא את התיק.
אני מוציא ממנו מצית קליפר,ניירות גלגול ושטר סגול של חמישים, בדרך הקצרה מאזור המטבח לספא שאנחנו קוראים לה סלון אני תופס את המכתב שמונח על השולחן.
אני מתיישב על הספא לאט,נושף לאט והלב שלי דופק מהר.
אני פותח את המכתב, הנידון: אזהרה אחרונה לפני סילוק מחטיבת הביניים "רננים".
חיוך נמרח על הפנים שלי בזמן שאני מגלגל את הסיגרייה עם החומר על המכתב, נזהר לא לשפוך את תכולתה ולא לשים יותר מידי בתוך נייר הגלגול, החומר צריך עוד להספיק לי לדרך. תוך שלוש דקות הסיגרייה כבר נדקלת ונכנסת לפה שלי, אני שואף ואז נושף,והראש שלי מתערפל.
העולם כולו כאילו חולף מול פניי בתמונות קטועות במקום בסרט ממושך, הסיגרייה כבר הגיעה כמעט עד לקצה אבל אני בכל זאת לוקח שאכטה אחרונה וכשאני מסיים אני מכבה את הסיגרייה על הספא, אף אחד לא ישים לב לכתם החרוך במצב שבה היא נמצאת. לא שזה משנה כי אני לא אחזור יותר לכאן. אני מנסה לקום וזה מרגיש כאילו כוח המשיכה חזק פי כמה מונים, מה שנראה לי די מצחיק. אני מתאמץ להחניק את הצחוק שעולה בגרוני, אני אולי מסטול אבל אני לא מטומטם, אם אמא תתעורר הכל יגמר כאן.
אז אני קם והולך הכי בשקט שאני מסוגל אל השירותים, אני סוגר אחריי את הדלת לאט ומרכז את כל כולי להסתכל במראה. האור כבוי.
אני מחניק עוד צחוק בזמן שאני מדליק אותו, זה מרצד בין לחיות ולא לחיות ללא הרף, "לא מממש את הפואנציאל שלו, בדיוק כמוך עילי." אני מחקה את הקול של המנהל שלי ומצחקק. אני יכול לשמוע את אמא שלי זזה קצת במיטה. "שיט" אני לוחש, חייב להתאפס.
מבעד למראה מביט בי נער כחוש בעל עור שנראה שזוף באופן טבעי.יש לו שיער שחור עם בלורית עומדת וכמה שערות על הסנטר, העיניים שלו אדומות ויש לו מבט מטומטם על הפרצוף עם הפה פתוח. בסך הכל מראה ממוצע של ילד בן 14.
אני פותח את הברז וממלא את כפות ידיי במים, שכעבור רגע ניתזים על פרצופי, מה שקצת מייצב אותי. האור לבסוף מוותר ונכבה, מה שמסמן לי שהגיע הזמן לצאת כבר מהשירותים, בדרך החוצה אני מעביר את עיניי על השעון, מנסה להבין ממנו מה השעה. 00:55. לוקחות לי כמה שניות להבין שאני מאחר. "לעזאזל" אני מסנן בשקט ויוצא מהר מדלת הכניסה, אבל לא לפני שאני לוקח את המכתב-שיזכיר לי למה אני עושה את זה.
אני לא טורח לסגור את הדלת כשאני עוזב.
כבר הרבה זמן חשבתי על לעזוב את הדירה, המחשבות התחילו כחודש אחרי התאונה בערך. מסתבר שכולם אהבו אותי רק כשהתנהגתי בנימוס-כמו שאבא לימד, אבל אחרי שהכל נפסק זה השתנה. אמא לא יכלה לתמוך בי, היא רק כעסה על השיחות שהיא מקבלת מהמנהל כל הזמן. "מה קרה לך? תראה למה הפכת?היית התלמיד המצטיין של הכיתה!" אני אומר בקולה, חתול קופץ מפח לידי ובורח,מבהיל אותי. לפתע אני מבחין שאני כבר בחצי הדרך לרכבת,כל הזמן שהלכתי ברחוב כאילו ולא היה, פעלתי על אוטומט בזמן ששקעתי במחשבות.
הרבה זמן כבר חשבתי לעזוב, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה המכתב. אמא הזהירה אותי שאני לא אצא מהדירה חודש אם ההתנהגות שלי לא תשתפר, אז מיותר לציין שהיא לא שמחה שהמכתב הגיע.
-ההתנהגות של עילי מחפירה,הסיבה היחידה שהוא לא סולק מבית-הספר עד עכשיו היא הציונים הגבוהים שלו, שלמען האמת אני לא יודע איך הוא מצליח עדיין לקבל. אבל הם לא יספיקו לו בשביל להישאר במוסד הזה, עם כל הכבוד עברו כבר שנתיים ואפילו בהתחשב במצב המצער שלו,זאתי האזהרה האחרונה.
הקול של המנהל מתנגן בראשי בזמן שאני נזכר בחלק העיקרי של המכתב, לפחות איך שאני זוכר אותו, בלי כל הבולשיט.
אמא צעקה עליי אחרי שהיא קיבלה אותו, אני צעקתי עליה חזרה. זה הכל אשמתך אמרתי לה, אני שונא אותך אמרתי לה,הלוואי ואת היית מתה במקום אבא אמרתי לה. והיא-היא לא ענתה לי חזרה במילים, היא סטרה לי. באותו הרגע החלטתי שזה היום שאני עוזב, עוזב את הדירה, את בית הספר, את החיים האלה כאן-עוזב ונולד מחדש.
"עילי ילד חכם, עילי המסכן שאבא שלו מת! נפל מבניין והתרסק!" אני שר- לא, אני צועק. מחקה מישהו, אני לא יודע אפילו את מי.
אור נדלק באחד מהחלונות בבניין שלידי, ואני רץ משם.
אני מגיע לתחנת הרכבת, 2 דקות לפני שהיא יוצאת, 2 דקות לפני שהיא תיקח אותי מכאן. בקופה מחכה אישה משועממת שלועסת מסטיק, "ממהר לאנשהו?" היא שואלת עם גיחוך כשהיא רואה אותי מתנשם. אבל אני לא שם לב אליה. אני מסתכל על ערמת העיתונים שנמצאים בעגלה לידה, כבר הרבה זמן לא קראתי עיתון או הסתכלתי בחדשות. בעיתון כתוב שאתמול הייתה תאונת עבודה בבניין, ילד התייתם ואישה התאלמנה. בעיתון יש גם תמונה של אישה וילד מתחבקים, היא מחזיקה אותו חזק, כמו שאמא החזיקה אותי.
"אז אתה רוצה להגיע לאנשהו או לא?" האישה שואלת בעצבנות. "כן, הביתה." אני עונה עם דמעות בעיניים, ובלי לחכות לתשובה, אני רץ הביתה.
בכניסה לבניין אני זורק את השקית וכשאני נכנס הביתה כולי מלא בזיעה. אני סוגר את הדלת אחריי ומכניס את המצית,הכסף ונייר הגלגול לתיק העור של אמא ואז נכנס לחדר השינה, מסתכל עליה. המבט שלה כל כך עייף ונראה כל כך מוזר, ולפתע אני מבין למה. הוא מלא בדאגה. דאגה וצער, צער שהיא לא יכולה לעזור לבן שלה, כי היא מתמודדת עם אובדן בעצמה.
אני מוחה את הדמעות מהעיניים ונושק לה בלחי, "מעכשיו אני אדאג לך" אני לוחש וחוזר לשכב לידה. "מעכשיו אני אהיה חזק בשבילך." אני נשבע.
אנחנו נסתדר מעכשיו.
