-12/3/01 לפ"ש-
"אינך יכול להפיל אותי," צחקתי. "העולם יקרוס לרגלי, האלים יפלו מהשמיים. אתה, השומר, הוא הדבר האחרון שנותר לי כדי לכבוש את הכל."
"אתה לא תעבור!" אתה צעקת אז. "נולדתי כדי לשמור על המקום הזה, ואגן עליו בחיי!"
כמה חבל שהתעלמתי מדבריך. חשבתי שאתה כמו כל היצורים האנושיים, תעדיף לברוח מלעמוד בדרכי כשאראה את צורתי האמיתית.
- 34/2/1,432 אח"ש -
"לונה, תראי!" קרא אלנד. "יש כאן משהו מדהים!"
"זה לא עוד אחד מאותם שיחי קוצים צבעוניים, נכון?" שאלה לונה בקול מותש. "אנחנו הולכים כאן במעגלים במשך שעות, ולא הצלחנו לצוד אפילו לא משהו קטן, בגלל שאתה מתעניין יותר בצמחים מבאוכל! אפילו פרקת את המלכודת שלי כהיא תפסה קראפול גדול בשביל להעיף מבט בשיח שבו היא עמדה."
"זה לא פייר, לונה!" אלנד צעק. "זה היה עלאניה נדיר! אם היית נותנת לי לקטוף אותו, אספנים היו משלמים לנו לפחות 3 פרות על השיח הזה!"
"אנחנו מחפשים עכשיו אוכל, אלנד," נאנחה לונה. "מה אמא תאמר אם שוב נחזור רק עם פרחים ונחשים נדירים לא אכילים? אם לא נצוד היום, אני אבשל את אוסף הפוחלצים שלך!"
הבזק של פחד עבר בעיניו של אלנד. "הם ממולאים בעיסת בארלוק!" הוא צחק. "לא כדי לך!"
כעת לונה עמדה כבר לצידו של אלנד.
"אז, מה מצאת עכשיו," היא אמרה. "זה בולנפלאד קוצני נדיר? מאלקוריור ורוד?"
"אומרים את זה מאלקנרור, ויש אותם רק בצהוב," נאנח אלנד. "בכל אופן, מצאתי משהו שאני בטוח שגם את תאהבי."
בין השיחים עמד כד זהוב, מעוטר באבני חן.
-12/3/01 לפ"ש-
"לא אתן לך לעבור," התנשפתי, אבל מבט זלזול עבר בפניך. "אני הוא השומר, ועלי לשמור על לב העולם, לא משנה מה. לא אוכל להרוג אותך, אבל אתה לא תוכל להרוג אותי."
"אתה מזלזל בי," צחקת אז, קולך נוטף ארס. "אני הוא מה שבני האדם רוצים. הרס, מלחמה, זעם. נוצרתי ממכונותיהם, נבראתי מהמוות שהם יצרו. אני הוא זה שצריך להחזיק בלב העולם, לא האלים שננטשו!"
שינית אז את צורתך. זרקת את הגוף האנושי שלך, והפכת למה שאתה - ענן של ערפל שחור, דם ומוות.
"מות," לחשת, ורצת לתוכי.
ואני מתתי.
- 34/2/1,432 אח"ש -
"אולי יש בפנים משהו?" אלנד שאל. "בואי נפתח את זה."
"אלנד..." לונה היססה. "מה אם יש שם משהו?.."
"לונה," צחק אלנד, "תשתקי. את יודעת שהאלים לא נראו יותר מ1,400 שנים, וכל האמונות התפלות שלך הן בסך הכל סיפורי אגדות..."
אלנד כרע והוציא את הכד הקרקע בה הוא נקבר. הוא היה כד גדול וכבד, עשוי זהב קשיח ומשובץ אבני חן.
-12/3/01 לפ"ש-
אתה נפתחת וכלאתי אותי בתוכך. שריונך הפך לכלא של שנינו. סילקת את שנינו מהעולם, והנחת לבני האדם להתפתח מחדש. אבל זה גזל את כל כוחך. אתה כלוא איתי רק כרוח חלושה, בעוד אני בשיא כוחי. אנו חווים שוב ושוב את סיפור נפילתנו כאן, בתוך כלאנו."
- 34/2/1,432 אח"ש -
"אני באמת לא בטוחה שזה חכם..." אמרה שוב לונה, קולה רועד.
"הכד הזה קר, כאילו יש משהו רע בפנים."
"אוי, לונה, כד כזה יקר יכול להיות שווה חווה חדשה. מי יודע אילו אוצרות נמצאים בתוכו!"
-76/3/01 לפני השינוי-
יום יבוא, ומישהו יפתח את כלאנו. באותו יום, אתה תשתחרר וההרס יחזור לעולם. יום יבוא ונצא מכלא זה, ואתה תחזור לפגוע, להפיל להשמיד.
יום יבוא ופנדורה תחזור, והרוע יחזור לשוטט בעולם.
וכל מה שאלים שינו ויצרו מאז אותו יום, היום האחרון של החודש האחרון בשנה האחרונה לפני השינוי, כל מה שהאלים יצרו ב1,400 השנים האחרונות יפול, בגלל הסקרנות של האדם, היא התכונה שמפתחת אותו, שהביאה כבר לחורבנו - ושתביא לחורבנו פעם נוספת.
אלנד פתח את הכד. לא היה בתוכו דבר. אבל הוא חשב שהוא שמע קול קורא משהו.
סוף סוף.
בערב לונה ואלנד חזרו לביתם עם שני קראפולים מתים, אבל לונה הייתה מבואסת. הם מצאו גם ראקאפו גדול אחד, שיכל להספיק להם לכמה ימים, אבל חץ אחד לא הספיק להרוג אותו, והוא ברח להם. אם רק היה לה נשק טוב יותר... היא מעולם לא חשבה על זה, אבל אם היא תשתמש באבקת ההצתה של האח, היא תוכל ליצור נשק שיהרוג הרבה יותר בקלות וביעילות.
באותה שנה נוצר הרובה הראשון. באותה שנה ההרס חזר לבני האדם.
