סיפור היסטורי שכתבתי. אשמח לביקורות בונות!
אוקטאר רכב על סוסו השחור, חרבו בידו, עטוי שריון עור וחבוש כובע חרוטי המעוטר בפרווה. הגבר בן ה-35 לערך הביט בעיניו המלוכסנות על העיירה הגרמאנית שעמדה מולם. ''בקרוב יעלו הבתים האלה באש!'', הכריז חברו רוגה, לא מסתיר את תאוות הדם-והשלל-שגעשה בו. הוא הכיר את רוגה מאז שהיו ילדים קטנים. הם גדלו יחד באותו השבט, ונלחמו כתף אל כתף בפשיטות ובמלחמות למען הח'אן ההוני. אוקטאר הביט לעבר בתי העץ של העיירה, ומצא את עצמו מתפלל לשמי התכלת הנצחיים שיהיה קרב קצר וקל והרבה שלל. לפתע, קול נואם העיר אותו מתפילתו החרישית.
''לוחמיי!'', קרא מפקדם, הח'אן ההוני הגדול אולדין. הוא היה גבר כבן 50, חסון וגבוה, עיניו המלוכסנות בורקות. ''היום, תזכו להראות לאוסטרוגותים הטיפשים את כושר לחימתכם! תזכו בשלל רב, זהב, שכר גדול ממעסיקינו הביזנטיים, יין ונשים, אם תילחמו היטב היום! תיזכרו לעד ותיזכו לתהילה על הניצחון שנשיג היום! האלים צופים בנו, והם בעדנו! קדימה! אש!'', הוא קרא, מכוון את המילה האחרונה לקשתים הרכובים, שרכבו על סוסים קלי רגליים וקטנים מאחורי יחידתו של אוקטאר. מטח בוער יצא מקשתותיהם, עף באוויר כגשם מהגיהינום, וננעץ בגדר העץ שהקיפה את העיירה ובכמה מהלוחמים הגרמאנים שניצבו מולם.
אך יריביהם הגבוהים ובהירי העור והשיער לא נחרדו. להפך-הם קראו קריאות קרב, מוזרות ומפחידות מעט, והסתערו על ההונים. ''לא פחדנים בכלל, הגרמאנים האלה'', אמר אוקטאר לרוגה, בעוד הצבא ההוני דוהר אחורה. ''פחדנים!'', קראו הגרמאנים. הם לא ידעו מה מחכה להם.
הקשתים הסתובבו אחורנית בעוד סוסיהם דוהרים קדימה, וירו מטח מדויק של חצים לעבר האויב. הגרמאנים עצרו, והתפזרו על פני שטח גדול, מגיניהם מסוככים על ראשיהם. זה היה הרגע של אוקטאר. ''פרשים, להסתער!'', פקד הח'אן, ובעצמו יצא בראשם. הקשתים הגותים ירו לעברם מטח חצים. כמה פרשים נפלו, וכמה סוסים מעדו, מעיפים את רוכביהם לקרקע, שם מחכה להם מפרקת שבורה. אבל הגל הנורא, הדורס, של הפרשים העזים פרץ אל שורות הגרמאנים. היריבים היו ראויים-גרזינים וחניתות התנופפו, דוקרים ומכים בפרשים. ''לא להתייאש!'', קרא הח'אן. לפתע, ראה אוקטאר בזווית עינו לוחם גבוה, בהיר שיער, מניף גרזן גדול לעבר רוגה. אוקטאר ניסה לבוא לעזור... אבל לוחם עם חנית יצא מולו, ואוקטאר נאלץ לבלום את החנית ולנעוץ את חרבו האיש, בעוד הגרזן נוחת על ידו הימנית של רוגה, מתיז דם. רוגה צעק, והתעלף. הלוחם הגרמאני הניף את הגרזן שוב, מתכונן למכה סופנית שתכריע את חברו הטוב ביותר. אוקטאר לא חשב. ''רוגה!'', הוא צעק, והסתער לעבר האוסטרוגותי. הוא הניף את חרבו, והספיק לערוף את ראשו של הלוחם, מתיז דם לכל עבר. הוא תלש את רוגה מעל סוסו, הניח אותו בעדינות על האוכף שלו-עצמו, ופרץ בדהרה אל מחוץ לשדה הקרב. המחנה שכן כחצי קילומטר משם. אוקטאר דהר לשם, מלא דאגה ורצון לנקום. הוא לא היה מוכן לוותר על חברו הטוב ביותר.
הוא הגיע בדהרה אל אוהל השאמאן, ירד מעל סוסו, והניח את רוגה המדמם על העשב. ''הוא איבד את ידו!'', הוא אמר לרופא הכוהן. ''טפל בו!''. הוא קשר את סוסו ליד אוהל משפחתו, החליף סוס, ויצא מייד בדהרה על סוסו הרענן לשדה הקרב.
הוא נלחם בזעם ותאוות דם ונקמה, שיסף ודקר על ימין ושמאל. לבסוף, שכבו כל הגרמאנים מתים, מתבוססים בדמם. ''ביזת העיר שלכם!'', קרא אולדין. גם הוא לא שרד את הקרב בריא ושלם-פצע אדום נמתח על לחיו הימנית. אוקטאר הסתער לעיר מייד, ופרץ לאחד הבתים, בקתת עץ רגילה. הוא לא חש טיפת אשמה על מה שתיכנן לעשות. הוא בעט בדלת, וכשלא נפתחה פרץ אותה בחרבו. בחדר המרובע והיחיד הצטנפו על מזרן קש ילד כבן עשר, בהיר שיער ועז עיניים, ונערה בת כ-17, וליד המדורה שבמרכז הבקתה עמדה אישה בת כ-35 או 40, כנראה אימם. מבטי יושבי הבית שידרו פחד, ושנאה.
האם שלפה פגיון, מנחשת את כוונות הלוחם ההוני שעמד מולה-טבח, ושלל. ''שלא תיגע בילדים שלי!'', היא צעקה, והסתערה עליו. היא דקרה לעברו בפגיון-''את לוחמת מעולה'', אמר אוקטאר, מתחמק מהפגיון, זריז כנחש. הוא הניף את חרבו, והנחית מכה לעבר צוואר האישה מולו. ''אני יודעת'', היא אמרה, מסיטה את חרבו, בקושי, בפגיון. אוקטאר בלם דקירה נוספת של פגיונה, ואז הניף את חרבו מצידו השמאלי של גופו, מתכונן להנחית מכה מכריעה ולערוף את ראשה של יריבתו. היא הייתה מהירה, והספיקה לגונן עם פגיונה על צווארה. אלא שאוקטאר היה זריז ממנה, והנחית מכה על צלעותיה הימניות. קול שבירה נשמע, והיא קרסה על הרצפה, גוססת ומפרפרת. ''אל... תיגע... ילדים...'' היא חרחרה בקושי. הוא הביט בפניה העזות, בעיניה הכחולות, ובשערה החום הבהיר. הוא הניף את חרבו למעלה. הנערה והילד הסיטו מבטם, בוכים. אוקטאר נעץ את חרבו בבטנה. קילוח דם דקיק פרץ ונחלש, והאישה דממה.
''ועכשיו'', אמר אוקטאר, מצפה לשלל האמיתי, ''אתם. איפה חפצי הערך בבית שלכם?''. ''אם ניתן לך אותם'', שאלה הנערה, רועדת, ''לא תיפגע בנו?...''. ''לא'', פלט אוקטאר. הנערה הגרמאנית, פניה יפות, שיערה זהוב וגולש ועיניה הכחולות אדומות מבכי, קמה ברעד ופתחה תיבת עץ וברזל, מגישה לאוקטאר שתי טבעות זהב, צמיד, ופטיש ברזל ועץ קטן ומגולף. אוקטאר ערם אותם בשק, וקשר אותם לחגורתו. הוא תפ בידה בחוזקה, ובעיניו אין שמץ רגישות-אבל יותר משמץ תאווה, שגעשה בבטנו, מזדחלת לחלציים.
''אמרת שלא תפגע בנו!'', צעקה הנערה. ''אני אומר הרבה דברים'', אמר אוקטאר בטון קר. ''בך לא אפגע'', אמר לילד. ''לך! רוץ, ברח, לפני שאתחרט!''. הוא לא ראה תועלת בהריגת הילד. חוץ מזה, כשהלוחמים ההונים משתוללים בחוץ, הוא לא ציפה מהילד שישרוד. ''ואת'', הוא אמר, ''את!''. הוא הביט בה בתאווה...
אוקטאר רכב על סוסו, עייף למדי אחרי יום מלא התרחשויות, ועם זאת מרוצה. מאחוריו בערו קרשים מעטים, שרידים מהעיירה שנהפכה לאפר. חרבו הריחה בריח דם ודשא, עליו ניגב אותה-הרי לא לכבודו להסתובב עם חרב מלוכלכת או חלודה. על האוכף מאחוריו הייתה הנערה הגרמאנית המעולפת, שותתת דם. שק התכשיטים ששדד צלצל על מותניו. הוא רכב תחילה לאוהל השמאן. רוגה שכב על שמיכה ומזרן קש, פצוע וחבוש-אך בהכרה. ''אני לא יודע איך להודות לך'', הוא אמר חלושות, גומע מים מכד גדול. ''אלמלא אתה-''. ''אל תודה לי'', אמר אוקטאר, מלא הקלה. ''אני יודע שהיית עושה למעני את אותו הדבר''.
אוקטאר חזר ועלה על סוסו, ורכב לאוהלו. הוא הוריד את שבוייתו מהסוס, והושיב אותה על כרית באוהל, כשראשה נתמך היריעת האוהל. בנו הבכור מונדזוק, ילד בן כ-9, רץ לעברו. ''אבא!'', הוא צעק, ואז עצר, מופתע. ''מי זאת?'', הוא שאל. ''מי זאת באמת?'', שאלה אשתו, ניקארה, שבאה לקראתו, תינוקם כראטון בידיה ובתם סיפקה בת ה-6 לידה. אשתו, הצעירה ממנו ב-5 שנים, עמדה, עיניה המלוכסנות משדרות תחושה של נבגדות והפתעה-לא מהסוג הנעים. ''תסביר לי עכשיו'', היא אמרה כשבעלה שתק. ''השבויה והפילגש שלי'', אמר אוקטאר לאחר כמה דקות מביכות. ''אני לא מסכימה שתהיה לך פילגש, ועוד גרמאנית. אתה תזניח אותי ואת ילדינו. סלק אותה!''. ''את לא תגידי לי מה לעשות!'', נבח אוקטאר, דמו עולה לראשו. באיזו זכות אישה תיתן לו פקודות?! ''אם לא תעיף אותה, אני וילדי נעוף בעצמנו'', אשתו אמרה. בנו הלך אליה, ונעץ באביו מבט עם מסר חד של ''אני אלך עם אמא, או שתעיף אותה''. אוקטאר הביט בנערה הגרמאנית, שרק החלה לפקוח עיניה, וכמעט והתעלפה שוב כשראתה אותו.
אוקטאר הביט באשתו, בילדיו, והעביר את מבטו לשבויה. הוא נזכר איך נפגש עם ניקארה, איך עבד ונלחם בשביל להשיג לאביה נדוניה, איך היא בישלה עבורו ועזרה לו כשחזר עייף מקרבות ופשיטות. הוא נזכר איך שיחק, נלחם בנשקי עץ, ורכב עם מונדזוק. איך סיפר סיפורי קרבות לסיפקה, ואיך חייך כשראה את תינוקו כראטון בא לעולם. הוא שב והסתכל על הנערה, שעיניה נפערו מפחד ודאגה לגורלה. ''זמן לישון, שבויה שלי'', אמר חרישית, אך מספיק חזק כדי שתשמע. הוא לא חש רגשות אשם. הם התנגדו להונים, דמם בראשם. הוא הניף את חרבו, והנחית אותה על צוואר הנערה, שקפאה במקומה מבעתה. ראשה התגלגל על קרקע האוהל. קילוח דם קטן פרץ, ופסק. השבויה מתה.
אוקטאר הרים את ראשה של הנערה, והביט בפניה המבועתות. עיניה עוד היו פקוחות. הוא ניגב את חרבו בבגדיה הקרועים-למחצה, ובאצבעותיו עצם את עפעפיה חסרי החיים של שבויתו. הוא הביט בה מעט, כמנסה להעריך כמה הייתה שווה. ''נשיג לך תחלופה בקרוב'', פסק בקרירות, ושמט את ראשה באגביות, נותן לו להתגלגל ולהכתים בדם את שטיחי האוהל.
אוקטאר רכב על סוסו השחור, חרבו בידו, עטוי שריון עור וחבוש כובע חרוטי המעוטר בפרווה. הגבר בן ה-35 לערך הביט בעיניו המלוכסנות על העיירה הגרמאנית שעמדה מולם. ''בקרוב יעלו הבתים האלה באש!'', הכריז חברו רוגה, לא מסתיר את תאוות הדם-והשלל-שגעשה בו. הוא הכיר את רוגה מאז שהיו ילדים קטנים. הם גדלו יחד באותו השבט, ונלחמו כתף אל כתף בפשיטות ובמלחמות למען הח'אן ההוני. אוקטאר הביט לעבר בתי העץ של העיירה, ומצא את עצמו מתפלל לשמי התכלת הנצחיים שיהיה קרב קצר וקל והרבה שלל. לפתע, קול נואם העיר אותו מתפילתו החרישית.
''לוחמיי!'', קרא מפקדם, הח'אן ההוני הגדול אולדין. הוא היה גבר כבן 50, חסון וגבוה, עיניו המלוכסנות בורקות. ''היום, תזכו להראות לאוסטרוגותים הטיפשים את כושר לחימתכם! תזכו בשלל רב, זהב, שכר גדול ממעסיקינו הביזנטיים, יין ונשים, אם תילחמו היטב היום! תיזכרו לעד ותיזכו לתהילה על הניצחון שנשיג היום! האלים צופים בנו, והם בעדנו! קדימה! אש!'', הוא קרא, מכוון את המילה האחרונה לקשתים הרכובים, שרכבו על סוסים קלי רגליים וקטנים מאחורי יחידתו של אוקטאר. מטח בוער יצא מקשתותיהם, עף באוויר כגשם מהגיהינום, וננעץ בגדר העץ שהקיפה את העיירה ובכמה מהלוחמים הגרמאנים שניצבו מולם.
אך יריביהם הגבוהים ובהירי העור והשיער לא נחרדו. להפך-הם קראו קריאות קרב, מוזרות ומפחידות מעט, והסתערו על ההונים. ''לא פחדנים בכלל, הגרמאנים האלה'', אמר אוקטאר לרוגה, בעוד הצבא ההוני דוהר אחורה. ''פחדנים!'', קראו הגרמאנים. הם לא ידעו מה מחכה להם.
הקשתים הסתובבו אחורנית בעוד סוסיהם דוהרים קדימה, וירו מטח מדויק של חצים לעבר האויב. הגרמאנים עצרו, והתפזרו על פני שטח גדול, מגיניהם מסוככים על ראשיהם. זה היה הרגע של אוקטאר. ''פרשים, להסתער!'', פקד הח'אן, ובעצמו יצא בראשם. הקשתים הגותים ירו לעברם מטח חצים. כמה פרשים נפלו, וכמה סוסים מעדו, מעיפים את רוכביהם לקרקע, שם מחכה להם מפרקת שבורה. אבל הגל הנורא, הדורס, של הפרשים העזים פרץ אל שורות הגרמאנים. היריבים היו ראויים-גרזינים וחניתות התנופפו, דוקרים ומכים בפרשים. ''לא להתייאש!'', קרא הח'אן. לפתע, ראה אוקטאר בזווית עינו לוחם גבוה, בהיר שיער, מניף גרזן גדול לעבר רוגה. אוקטאר ניסה לבוא לעזור... אבל לוחם עם חנית יצא מולו, ואוקטאר נאלץ לבלום את החנית ולנעוץ את חרבו האיש, בעוד הגרזן נוחת על ידו הימנית של רוגה, מתיז דם. רוגה צעק, והתעלף. הלוחם הגרמאני הניף את הגרזן שוב, מתכונן למכה סופנית שתכריע את חברו הטוב ביותר. אוקטאר לא חשב. ''רוגה!'', הוא צעק, והסתער לעבר האוסטרוגותי. הוא הניף את חרבו, והספיק לערוף את ראשו של הלוחם, מתיז דם לכל עבר. הוא תלש את רוגה מעל סוסו, הניח אותו בעדינות על האוכף שלו-עצמו, ופרץ בדהרה אל מחוץ לשדה הקרב. המחנה שכן כחצי קילומטר משם. אוקטאר דהר לשם, מלא דאגה ורצון לנקום. הוא לא היה מוכן לוותר על חברו הטוב ביותר.
הוא הגיע בדהרה אל אוהל השאמאן, ירד מעל סוסו, והניח את רוגה המדמם על העשב. ''הוא איבד את ידו!'', הוא אמר לרופא הכוהן. ''טפל בו!''. הוא קשר את סוסו ליד אוהל משפחתו, החליף סוס, ויצא מייד בדהרה על סוסו הרענן לשדה הקרב.
הוא נלחם בזעם ותאוות דם ונקמה, שיסף ודקר על ימין ושמאל. לבסוף, שכבו כל הגרמאנים מתים, מתבוססים בדמם. ''ביזת העיר שלכם!'', קרא אולדין. גם הוא לא שרד את הקרב בריא ושלם-פצע אדום נמתח על לחיו הימנית. אוקטאר הסתער לעיר מייד, ופרץ לאחד הבתים, בקתת עץ רגילה. הוא לא חש טיפת אשמה על מה שתיכנן לעשות. הוא בעט בדלת, וכשלא נפתחה פרץ אותה בחרבו. בחדר המרובע והיחיד הצטנפו על מזרן קש ילד כבן עשר, בהיר שיער ועז עיניים, ונערה בת כ-17, וליד המדורה שבמרכז הבקתה עמדה אישה בת כ-35 או 40, כנראה אימם. מבטי יושבי הבית שידרו פחד, ושנאה.
האם שלפה פגיון, מנחשת את כוונות הלוחם ההוני שעמד מולה-טבח, ושלל. ''שלא תיגע בילדים שלי!'', היא צעקה, והסתערה עליו. היא דקרה לעברו בפגיון-''את לוחמת מעולה'', אמר אוקטאר, מתחמק מהפגיון, זריז כנחש. הוא הניף את חרבו, והנחית מכה לעבר צוואר האישה מולו. ''אני יודעת'', היא אמרה, מסיטה את חרבו, בקושי, בפגיון. אוקטאר בלם דקירה נוספת של פגיונה, ואז הניף את חרבו מצידו השמאלי של גופו, מתכונן להנחית מכה מכריעה ולערוף את ראשה של יריבתו. היא הייתה מהירה, והספיקה לגונן עם פגיונה על צווארה. אלא שאוקטאר היה זריז ממנה, והנחית מכה על צלעותיה הימניות. קול שבירה נשמע, והיא קרסה על הרצפה, גוססת ומפרפרת. ''אל... תיגע... ילדים...'' היא חרחרה בקושי. הוא הביט בפניה העזות, בעיניה הכחולות, ובשערה החום הבהיר. הוא הניף את חרבו למעלה. הנערה והילד הסיטו מבטם, בוכים. אוקטאר נעץ את חרבו בבטנה. קילוח דם דקיק פרץ ונחלש, והאישה דממה.
''ועכשיו'', אמר אוקטאר, מצפה לשלל האמיתי, ''אתם. איפה חפצי הערך בבית שלכם?''. ''אם ניתן לך אותם'', שאלה הנערה, רועדת, ''לא תיפגע בנו?...''. ''לא'', פלט אוקטאר. הנערה הגרמאנית, פניה יפות, שיערה זהוב וגולש ועיניה הכחולות אדומות מבכי, קמה ברעד ופתחה תיבת עץ וברזל, מגישה לאוקטאר שתי טבעות זהב, צמיד, ופטיש ברזל ועץ קטן ומגולף. אוקטאר ערם אותם בשק, וקשר אותם לחגורתו. הוא תפ בידה בחוזקה, ובעיניו אין שמץ רגישות-אבל יותר משמץ תאווה, שגעשה בבטנו, מזדחלת לחלציים.
''אמרת שלא תפגע בנו!'', צעקה הנערה. ''אני אומר הרבה דברים'', אמר אוקטאר בטון קר. ''בך לא אפגע'', אמר לילד. ''לך! רוץ, ברח, לפני שאתחרט!''. הוא לא ראה תועלת בהריגת הילד. חוץ מזה, כשהלוחמים ההונים משתוללים בחוץ, הוא לא ציפה מהילד שישרוד. ''ואת'', הוא אמר, ''את!''. הוא הביט בה בתאווה...
אוקטאר רכב על סוסו, עייף למדי אחרי יום מלא התרחשויות, ועם זאת מרוצה. מאחוריו בערו קרשים מעטים, שרידים מהעיירה שנהפכה לאפר. חרבו הריחה בריח דם ודשא, עליו ניגב אותה-הרי לא לכבודו להסתובב עם חרב מלוכלכת או חלודה. על האוכף מאחוריו הייתה הנערה הגרמאנית המעולפת, שותתת דם. שק התכשיטים ששדד צלצל על מותניו. הוא רכב תחילה לאוהל השמאן. רוגה שכב על שמיכה ומזרן קש, פצוע וחבוש-אך בהכרה. ''אני לא יודע איך להודות לך'', הוא אמר חלושות, גומע מים מכד גדול. ''אלמלא אתה-''. ''אל תודה לי'', אמר אוקטאר, מלא הקלה. ''אני יודע שהיית עושה למעני את אותו הדבר''.
אוקטאר חזר ועלה על סוסו, ורכב לאוהלו. הוא הוריד את שבוייתו מהסוס, והושיב אותה על כרית באוהל, כשראשה נתמך היריעת האוהל. בנו הבכור מונדזוק, ילד בן כ-9, רץ לעברו. ''אבא!'', הוא צעק, ואז עצר, מופתע. ''מי זאת?'', הוא שאל. ''מי זאת באמת?'', שאלה אשתו, ניקארה, שבאה לקראתו, תינוקם כראטון בידיה ובתם סיפקה בת ה-6 לידה. אשתו, הצעירה ממנו ב-5 שנים, עמדה, עיניה המלוכסנות משדרות תחושה של נבגדות והפתעה-לא מהסוג הנעים. ''תסביר לי עכשיו'', היא אמרה כשבעלה שתק. ''השבויה והפילגש שלי'', אמר אוקטאר לאחר כמה דקות מביכות. ''אני לא מסכימה שתהיה לך פילגש, ועוד גרמאנית. אתה תזניח אותי ואת ילדינו. סלק אותה!''. ''את לא תגידי לי מה לעשות!'', נבח אוקטאר, דמו עולה לראשו. באיזו זכות אישה תיתן לו פקודות?! ''אם לא תעיף אותה, אני וילדי נעוף בעצמנו'', אשתו אמרה. בנו הלך אליה, ונעץ באביו מבט עם מסר חד של ''אני אלך עם אמא, או שתעיף אותה''. אוקטאר הביט בנערה הגרמאנית, שרק החלה לפקוח עיניה, וכמעט והתעלפה שוב כשראתה אותו.
אוקטאר הביט באשתו, בילדיו, והעביר את מבטו לשבויה. הוא נזכר איך נפגש עם ניקארה, איך עבד ונלחם בשביל להשיג לאביה נדוניה, איך היא בישלה עבורו ועזרה לו כשחזר עייף מקרבות ופשיטות. הוא נזכר איך שיחק, נלחם בנשקי עץ, ורכב עם מונדזוק. איך סיפר סיפורי קרבות לסיפקה, ואיך חייך כשראה את תינוקו כראטון בא לעולם. הוא שב והסתכל על הנערה, שעיניה נפערו מפחד ודאגה לגורלה. ''זמן לישון, שבויה שלי'', אמר חרישית, אך מספיק חזק כדי שתשמע. הוא לא חש רגשות אשם. הם התנגדו להונים, דמם בראשם. הוא הניף את חרבו, והנחית אותה על צוואר הנערה, שקפאה במקומה מבעתה. ראשה התגלגל על קרקע האוהל. קילוח דם קטן פרץ, ופסק. השבויה מתה.
אוקטאר הרים את ראשה של הנערה, והביט בפניה המבועתות. עיניה עוד היו פקוחות. הוא ניגב את חרבו בבגדיה הקרועים-למחצה, ובאצבעותיו עצם את עפעפיה חסרי החיים של שבויתו. הוא הביט בה מעט, כמנסה להעריך כמה הייתה שווה. ''נשיג לך תחלופה בקרוב'', פסק בקרירות, ושמט את ראשה באגביות, נותן לו להתגלגל ולהכתים בדם את שטיחי האוהל.
