והנה המשך מסעותיו של אודום מלרותין:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38573
מרפאת השינוי הייתה כמשב רוח מבורך לעומת הפיקוח על החניכים. מבורך משום שהאנשים התלויים וויתרו על חוש הריח שלהם בתמורה לנדרם לאמנה וזה עשה אותו... עם ריח של גבינה. אודום ידע שלהיות המתאם על הקשר עם האנשים התלויים עדיין היה רחוק כעץ מלטפל ממש באחד האבות או הזקנים אבל הוא היה מוכן לוותר על הכבוד הזה. הוא גם זכה לעבוד לצד אחותו של בלילה, מירגרינה.
בלילה היה עתה המתאם אשר על החניכים. הוא מצא שכמותו נהנתה מהתפקיד. היא העדיפה לא להיאבק עם החולים בשינוי. צריך להיות אדם חזק כדי להילחם במלחמה. ולא כולם יכלו לעמוד בחזית אלא רצו רק לתמוך.
"שמעת על הפשיטה האחרונה של מאלין גלבנץ?" שאלה מירגרינה אחרי השיחה הרגילה "הוא פשט על צומת המזיפה – "
היא עצרה לנוכח מצמוץ עצבני של אודום. הוא מצא שהוא מעדיף שלא יזכירו לו את המקום. בני פיות או לא, אודום מצא שהתינוקייה התנחלה בסיוטיו כבת בית ותיקה. סבו אמר לו שהוא פשוט מרגיש שהאח בניאטר ינקום בו על כך שנטש את גופת בנו מאחוריו.
"כמובן, מי לא שמע על גיבור המלחמה של המשמר המקושקש?" נקש אודום באצבעותיו "ולחשוב שעד לפני זמן קצר, כולם חשבו שהוא יבש בגלל שהוא היחיד שלא רצה לשחק. עכשיו הוא התקווה התכולה של פראטצט."
וכמובן יהו לכך השלכות. המחלבה אזרו סוף סוף אומץ, ואחרי הכנות ממושכות, פשטו על בית הקלפים – המפקדה המקומית של המסדר הבואת'יאני. הקרב, לפי הסיפורים שסופרו, יותר הזכיר מלמדי דרדקים שרוצעים פרחחים שהתחצפו אליהם במהלך השיעור. מאז המחלבה חזרה להתעלל בהם. ואחרי אחת הפשיטות הם שוב שברו להם את דלת הברזל. הם הגיעו למסקנה שהגופות התלויות עשו את שלהם. אודום התחלחל לחשוב על הנקמה.
מימינו עמדה האמנה, מוגנת שוב בזכוכית. הוא יכל להרגיש בקצות כפפותיו השחורות את הזקנים רועדים בחדריהם. ואת האבות מחליקים על קוריהם בשלל הצבעים.... כאילו היו חיות המגיבות לסופה מתקרבת. מירגרינה נראתה כאילו הרגישה אותו הדבר רק כעשן סמיך המזדחל על עורה המטופח. מאלין גלבנץ לא יכל להיות בכל מקום בקנוקנות העשן. והמחלבה לא היו כולם בריונים עמומי מחשבה. ולא רק לאדונם הייתה עורמה חדה כלהב.
"האם אתה חושב שידרשו לחזור לשיטת הקהילות?" שאלה מירגרינה, עשן מרפא מתאבך על ידה השמאלית. אודום ענה, כמי ששמע שאלה דומה בימיו כחניך אצל הבואת'יאנים, "כל עוד לא אומרים לנו שעלינו לשוב לעולם שייעדו לנו ילדי הכוכבים, נשמתי שלווה."
"זה לא מצחיק, אודום." אמרה מירגרינה, מושכת בשפתיה "למרות שאני הקטומאנית, בתקופת הקהילות, הייתי צריכה לחיות בעדה של נשים שחיות רק עם נשים. ילדי הכוכבים אפילו לא חשבו שאנחנו מספיק מיוחדים כדי להעניק לנו עולם משל עצמנו. רק חומות."
"צבעים, אם מישהו משער הציפורים יעלה דרישה כזאת, תקום זעקה גדולה מקנוקנות העשן. אני חושב שרק בני התשחורת משער הציפורים מתגעגעים לתקופה שהם היו... –"
"פחדנים!" שמע אודום לפתע צעקה מהדהדת בקול שיכל להיות שלו אם היה מבוגר יותר, קול שהיה, בוודאות, של אביו. סבו מעולם לא סיפר לו שאביו העיז לקרוא לאחיו פחדנים.
"האם את יכולה לומר לאחותך שהמבוגרים האחראים בישיבה?" נשמע בלילה שואל מתוך אולם גראנפל שמעבר לאולם הקבלה. הייתה זו אחת היכולות המעניינות ביותר של האחים – אם הם הניחו את ידיהם על השולחן, הם יכלו לשמוע כל מה שקורה בחלקי בית האבות.
"כגובת חובות של בנק התקווה האחרונה, אסתפק בבנו." השיבה בנימה מקפיאת דם. בנק התקווה האחרונה זכו לשמם משום שרק אנשים נואשים השתמשו בשירותיהם האפלוליים. אודום, כאח, יכל לשלם מהקופה השחורה. הוא חשד שהיה פה משהו מעבר לחוב עצמו. הוא החליט לקום ולעמוד מול גובת החובות. ואז עלתה בה המחשבה המטרידה שייתכן והאיש שקרא לאחיו פחדנים צדק. הוא לא שמע מישהו מאחיו שטיפל בזקנים או סייע לאבות קם. הוא פטר את זה בעובדה המצערת שהוא עדיין בנו של אביו. והאחים החליטו לא להתערב מרגע שהבינו שגובת החובות רוצה אותו.
אודום הרעיד את עצמו ועד מהרה מצא את עצמו רועד באולם גראנפל. האמנה לא רק העניקה לו את היכולת לשמוע מה קורה בתחומיה המקודשים אלא גם לנוע בהם כרצונו. לפעמים אובדן יכולת הדיבור הרגיש כמחיר צנוע עבור יכולות אלו. ובכל זאת, לקח לו זמן להפסיק לרעוד ולהתמקד בגובת החובות של בנק התקווה האחרונה. הייתה זו אישה גבוהת קומה עם שיער שהזכיר בצבעו את האגם והלם את עור השמנת שלה. על פרק ידה היה מורכב גרזן נמר ועל גבותיה הושחלו להבים קטנים שיכלו לדקור בקרב פנים אל פנים.
"אחותי אמרה בנו, לא נכדו." אמרה יורוט "תחזור לאיפה שרעדת במקור, אודום."
"לא משנה." אמרה גובת החובות והניחה בידיו לוח אבן שעליו רשימת פריטים וליד המחיר שלהם והוסיפה: "הבנק מצפה לתשלום תוך התקופה הרשומה בתחתית הלוח, נכד."
אודום כמעט שבר את נדרו באותו הרגע כשהתחברו כל הפריטים בראשו לפריט אחד: מניע תכתמוני. הוא נקש על הקיר ואמר: "אתם רציניים, נכון? האחווה השחורה לא תשלם בחיים על מניע תכתמוני. אנחנו נאבד את הרישיון במקרה הטוב ואנחנו – "
ואז זיהה אודום את עורמת יריבו אך לא הספיק לדבר בטרם גובת החובות הבהירה: "אמנתיק חביב, בנק התקווה האחרונה ישמחו שתשלם בחייך על חובותיו של אביך. תבין, לנו אין מועצה לרצות פרט למועצה שלנו אבל אתן לך להסביר את המצב למבוגרים, נכד."
ועזבה אותם לתוך סמטת יורד הים. יורוט רפרפה בגבותיה ואמרה: "אנחנו יתומות, אודום." כמסבירה שאין לה משפחה בבנק התקווה האחרונה שהיא יכולה להתחנן בפניה.
"יש לי רעיון." אמר אודום " – אבל אני צריך לשכנע קודם את המועצה שתסכים לכך."
"אתה לא מחפש את העריק הזה." התיזו בלילה ויורוט בסלידה טהורה "אילדת'קאר מת."
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38573
מרפאת השינוי הייתה כמשב רוח מבורך לעומת הפיקוח על החניכים. מבורך משום שהאנשים התלויים וויתרו על חוש הריח שלהם בתמורה לנדרם לאמנה וזה עשה אותו... עם ריח של גבינה. אודום ידע שלהיות המתאם על הקשר עם האנשים התלויים עדיין היה רחוק כעץ מלטפל ממש באחד האבות או הזקנים אבל הוא היה מוכן לוותר על הכבוד הזה. הוא גם זכה לעבוד לצד אחותו של בלילה, מירגרינה.
בלילה היה עתה המתאם אשר על החניכים. הוא מצא שכמותו נהנתה מהתפקיד. היא העדיפה לא להיאבק עם החולים בשינוי. צריך להיות אדם חזק כדי להילחם במלחמה. ולא כולם יכלו לעמוד בחזית אלא רצו רק לתמוך.
"שמעת על הפשיטה האחרונה של מאלין גלבנץ?" שאלה מירגרינה אחרי השיחה הרגילה "הוא פשט על צומת המזיפה – "
היא עצרה לנוכח מצמוץ עצבני של אודום. הוא מצא שהוא מעדיף שלא יזכירו לו את המקום. בני פיות או לא, אודום מצא שהתינוקייה התנחלה בסיוטיו כבת בית ותיקה. סבו אמר לו שהוא פשוט מרגיש שהאח בניאטר ינקום בו על כך שנטש את גופת בנו מאחוריו.
"כמובן, מי לא שמע על גיבור המלחמה של המשמר המקושקש?" נקש אודום באצבעותיו "ולחשוב שעד לפני זמן קצר, כולם חשבו שהוא יבש בגלל שהוא היחיד שלא רצה לשחק. עכשיו הוא התקווה התכולה של פראטצט."
וכמובן יהו לכך השלכות. המחלבה אזרו סוף סוף אומץ, ואחרי הכנות ממושכות, פשטו על בית הקלפים – המפקדה המקומית של המסדר הבואת'יאני. הקרב, לפי הסיפורים שסופרו, יותר הזכיר מלמדי דרדקים שרוצעים פרחחים שהתחצפו אליהם במהלך השיעור. מאז המחלבה חזרה להתעלל בהם. ואחרי אחת הפשיטות הם שוב שברו להם את דלת הברזל. הם הגיעו למסקנה שהגופות התלויות עשו את שלהם. אודום התחלחל לחשוב על הנקמה.
מימינו עמדה האמנה, מוגנת שוב בזכוכית. הוא יכל להרגיש בקצות כפפותיו השחורות את הזקנים רועדים בחדריהם. ואת האבות מחליקים על קוריהם בשלל הצבעים.... כאילו היו חיות המגיבות לסופה מתקרבת. מירגרינה נראתה כאילו הרגישה אותו הדבר רק כעשן סמיך המזדחל על עורה המטופח. מאלין גלבנץ לא יכל להיות בכל מקום בקנוקנות העשן. והמחלבה לא היו כולם בריונים עמומי מחשבה. ולא רק לאדונם הייתה עורמה חדה כלהב.
"האם אתה חושב שידרשו לחזור לשיטת הקהילות?" שאלה מירגרינה, עשן מרפא מתאבך על ידה השמאלית. אודום ענה, כמי ששמע שאלה דומה בימיו כחניך אצל הבואת'יאנים, "כל עוד לא אומרים לנו שעלינו לשוב לעולם שייעדו לנו ילדי הכוכבים, נשמתי שלווה."
"זה לא מצחיק, אודום." אמרה מירגרינה, מושכת בשפתיה "למרות שאני הקטומאנית, בתקופת הקהילות, הייתי צריכה לחיות בעדה של נשים שחיות רק עם נשים. ילדי הכוכבים אפילו לא חשבו שאנחנו מספיק מיוחדים כדי להעניק לנו עולם משל עצמנו. רק חומות."
"צבעים, אם מישהו משער הציפורים יעלה דרישה כזאת, תקום זעקה גדולה מקנוקנות העשן. אני חושב שרק בני התשחורת משער הציפורים מתגעגעים לתקופה שהם היו... –"
"פחדנים!" שמע אודום לפתע צעקה מהדהדת בקול שיכל להיות שלו אם היה מבוגר יותר, קול שהיה, בוודאות, של אביו. סבו מעולם לא סיפר לו שאביו העיז לקרוא לאחיו פחדנים.
"האם את יכולה לומר לאחותך שהמבוגרים האחראים בישיבה?" נשמע בלילה שואל מתוך אולם גראנפל שמעבר לאולם הקבלה. הייתה זו אחת היכולות המעניינות ביותר של האחים – אם הם הניחו את ידיהם על השולחן, הם יכלו לשמוע כל מה שקורה בחלקי בית האבות.
"כגובת חובות של בנק התקווה האחרונה, אסתפק בבנו." השיבה בנימה מקפיאת דם. בנק התקווה האחרונה זכו לשמם משום שרק אנשים נואשים השתמשו בשירותיהם האפלוליים. אודום, כאח, יכל לשלם מהקופה השחורה. הוא חשד שהיה פה משהו מעבר לחוב עצמו. הוא החליט לקום ולעמוד מול גובת החובות. ואז עלתה בה המחשבה המטרידה שייתכן והאיש שקרא לאחיו פחדנים צדק. הוא לא שמע מישהו מאחיו שטיפל בזקנים או סייע לאבות קם. הוא פטר את זה בעובדה המצערת שהוא עדיין בנו של אביו. והאחים החליטו לא להתערב מרגע שהבינו שגובת החובות רוצה אותו.
אודום הרעיד את עצמו ועד מהרה מצא את עצמו רועד באולם גראנפל. האמנה לא רק העניקה לו את היכולת לשמוע מה קורה בתחומיה המקודשים אלא גם לנוע בהם כרצונו. לפעמים אובדן יכולת הדיבור הרגיש כמחיר צנוע עבור יכולות אלו. ובכל זאת, לקח לו זמן להפסיק לרעוד ולהתמקד בגובת החובות של בנק התקווה האחרונה. הייתה זו אישה גבוהת קומה עם שיער שהזכיר בצבעו את האגם והלם את עור השמנת שלה. על פרק ידה היה מורכב גרזן נמר ועל גבותיה הושחלו להבים קטנים שיכלו לדקור בקרב פנים אל פנים.
"אחותי אמרה בנו, לא נכדו." אמרה יורוט "תחזור לאיפה שרעדת במקור, אודום."
"לא משנה." אמרה גובת החובות והניחה בידיו לוח אבן שעליו רשימת פריטים וליד המחיר שלהם והוסיפה: "הבנק מצפה לתשלום תוך התקופה הרשומה בתחתית הלוח, נכד."
אודום כמעט שבר את נדרו באותו הרגע כשהתחברו כל הפריטים בראשו לפריט אחד: מניע תכתמוני. הוא נקש על הקיר ואמר: "אתם רציניים, נכון? האחווה השחורה לא תשלם בחיים על מניע תכתמוני. אנחנו נאבד את הרישיון במקרה הטוב ואנחנו – "
ואז זיהה אודום את עורמת יריבו אך לא הספיק לדבר בטרם גובת החובות הבהירה: "אמנתיק חביב, בנק התקווה האחרונה ישמחו שתשלם בחייך על חובותיו של אביך. תבין, לנו אין מועצה לרצות פרט למועצה שלנו אבל אתן לך להסביר את המצב למבוגרים, נכד."
ועזבה אותם לתוך סמטת יורד הים. יורוט רפרפה בגבותיה ואמרה: "אנחנו יתומות, אודום." כמסבירה שאין לה משפחה בבנק התקווה האחרונה שהיא יכולה להתחנן בפניה.
"יש לי רעיון." אמר אודום " – אבל אני צריך לשכנע קודם את המועצה שתסכים לכך."
"אתה לא מחפש את העריק הזה." התיזו בלילה ויורוט בסלידה טהורה "אילדת'קאר מת."