סיפור [ס] כסיבוב הכישור

והנה המשך מסעותיו של אודום מלרותין:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/38573

מרפאת השינוי הייתה כמשב רוח מבורך לעומת הפיקוח על החניכים. מבורך משום שהאנשים התלויים וויתרו על חוש הריח שלהם בתמורה לנדרם לאמנה וזה עשה אותו... עם ריח של גבינה. אודום ידע שלהיות המתאם על הקשר עם האנשים התלויים עדיין היה רחוק כעץ מלטפל ממש באחד האבות או הזקנים אבל הוא היה מוכן לוותר על הכבוד הזה. הוא גם זכה לעבוד לצד אחותו של בלילה, מירגרינה.
בלילה היה עתה המתאם אשר על החניכים. הוא מצא שכמותו נהנתה מהתפקיד. היא העדיפה לא להיאבק עם החולים בשינוי. צריך להיות אדם חזק כדי להילחם במלחמה. ולא כולם יכלו לעמוד בחזית אלא רצו רק לתמוך.

"שמעת על הפשיטה האחרונה של מאלין גלבנץ?" שאלה מירגרינה אחרי השיחה הרגילה "הוא פשט על צומת המזיפה – "

היא עצרה לנוכח מצמוץ עצבני של אודום. הוא מצא שהוא מעדיף שלא יזכירו לו את המקום. בני פיות או לא, אודום מצא שהתינוקייה התנחלה בסיוטיו כבת בית ותיקה. סבו אמר לו שהוא פשוט מרגיש שהאח בניאטר ינקום בו על כך שנטש את גופת בנו מאחוריו.

"כמובן, מי לא שמע על גיבור המלחמה של המשמר המקושקש?" נקש אודום באצבעותיו "ולחשוב שעד לפני זמן קצר, כולם חשבו שהוא יבש בגלל שהוא היחיד שלא רצה לשחק. עכשיו הוא התקווה התכולה של פראטצט."

וכמובן יהו לכך השלכות. המחלבה אזרו סוף סוף אומץ, ואחרי הכנות ממושכות, פשטו על בית הקלפים – המפקדה המקומית של המסדר הבואת'יאני. הקרב, לפי הסיפורים שסופרו, יותר הזכיר מלמדי דרדקים שרוצעים פרחחים שהתחצפו אליהם במהלך השיעור. מאז המחלבה חזרה להתעלל בהם. ואחרי אחת הפשיטות הם שוב שברו להם את דלת הברזל. הם הגיעו למסקנה שהגופות התלויות עשו את שלהם. אודום התחלחל לחשוב על הנקמה.

מימינו עמדה האמנה, מוגנת שוב בזכוכית. הוא יכל להרגיש בקצות כפפותיו השחורות את הזקנים רועדים בחדריהם. ואת האבות מחליקים על קוריהם בשלל הצבעים.... כאילו היו חיות המגיבות לסופה מתקרבת. מירגרינה נראתה כאילו הרגישה אותו הדבר רק כעשן סמיך המזדחל על עורה המטופח. מאלין גלבנץ לא יכל להיות בכל מקום בקנוקנות העשן. והמחלבה לא היו כולם בריונים עמומי מחשבה. ולא רק לאדונם הייתה עורמה חדה כלהב.

"האם אתה חושב שידרשו לחזור לשיטת הקהילות?" שאלה מירגרינה, עשן מרפא מתאבך על ידה השמאלית. אודום ענה, כמי ששמע שאלה דומה בימיו כחניך אצל הבואת'יאנים, "כל עוד לא אומרים לנו שעלינו לשוב לעולם שייעדו לנו ילדי הכוכבים, נשמתי שלווה."

"זה לא מצחיק, אודום." אמרה מירגרינה, מושכת בשפתיה "למרות שאני הקטומאנית, בתקופת הקהילות, הייתי צריכה לחיות בעדה של נשים שחיות רק עם נשים. ילדי הכוכבים אפילו לא חשבו שאנחנו מספיק מיוחדים כדי להעניק לנו עולם משל עצמנו. רק חומות."

"צבעים, אם מישהו משער הציפורים יעלה דרישה כזאת, תקום זעקה גדולה מקנוקנות העשן. אני חושב שרק בני התשחורת משער הציפורים מתגעגעים לתקופה שהם היו... –"

"פחדנים!" שמע אודום לפתע צעקה מהדהדת בקול שיכל להיות שלו אם היה מבוגר יותר, קול שהיה, בוודאות, של אביו. סבו מעולם לא סיפר לו שאביו העיז לקרוא לאחיו פחדנים.

"האם את יכולה לומר לאחותך שהמבוגרים האחראים בישיבה?" נשמע בלילה שואל מתוך אולם גראנפל שמעבר לאולם הקבלה. הייתה זו אחת היכולות המעניינות ביותר של האחים – אם הם הניחו את ידיהם על השולחן, הם יכלו לשמוע כל מה שקורה בחלקי בית האבות.

"כגובת חובות של בנק התקווה האחרונה, אסתפק בבנו." השיבה בנימה מקפיאת דם. בנק התקווה האחרונה זכו לשמם משום שרק אנשים נואשים השתמשו בשירותיהם האפלוליים. אודום, כאח, יכל לשלם מהקופה השחורה. הוא חשד שהיה פה משהו מעבר לחוב עצמו. הוא החליט לקום ולעמוד מול גובת החובות. ואז עלתה בה המחשבה המטרידה שייתכן והאיש שקרא לאחיו פחדנים צדק. הוא לא שמע מישהו מאחיו שטיפל בזקנים או סייע לאבות קם. הוא פטר את זה בעובדה המצערת שהוא עדיין בנו של אביו. והאחים החליטו לא להתערב מרגע שהבינו שגובת החובות רוצה אותו.

אודום הרעיד את עצמו ועד מהרה מצא את עצמו רועד באולם גראנפל. האמנה לא רק העניקה לו את היכולת לשמוע מה קורה בתחומיה המקודשים אלא גם לנוע בהם כרצונו. לפעמים אובדן יכולת הדיבור הרגיש כמחיר צנוע עבור יכולות אלו. ובכל זאת, לקח לו זמן להפסיק לרעוד ולהתמקד בגובת החובות של בנק התקווה האחרונה. הייתה זו אישה גבוהת קומה עם שיער שהזכיר בצבעו את האגם והלם את עור השמנת שלה. על פרק ידה היה מורכב גרזן נמר ועל גבותיה הושחלו להבים קטנים שיכלו לדקור בקרב פנים אל פנים.

"אחותי אמרה בנו, לא נכדו." אמרה יורוט "תחזור לאיפה שרעדת במקור, אודום."

"לא משנה." אמרה גובת החובות והניחה בידיו לוח אבן שעליו רשימת פריטים וליד המחיר שלהם והוסיפה: "הבנק מצפה לתשלום תוך התקופה הרשומה בתחתית הלוח, נכד."

אודום כמעט שבר את נדרו באותו הרגע כשהתחברו כל הפריטים בראשו לפריט אחד: מניע תכתמוני. הוא נקש על הקיר ואמר: "אתם רציניים, נכון? האחווה השחורה לא תשלם בחיים על מניע תכתמוני. אנחנו נאבד את הרישיון במקרה הטוב ואנחנו – "

ואז זיהה אודום את עורמת יריבו אך לא הספיק לדבר בטרם גובת החובות הבהירה: "אמנתיק חביב, בנק התקווה האחרונה ישמחו שתשלם בחייך על חובותיו של אביך. תבין, לנו אין מועצה לרצות פרט למועצה שלנו אבל אתן לך להסביר את המצב למבוגרים, נכד."

ועזבה אותם לתוך סמטת יורד הים. יורוט רפרפה בגבותיה ואמרה: "אנחנו יתומות, אודום." כמסבירה שאין לה משפחה בבנק התקווה האחרונה שהיא יכולה להתחנן בפניה.

"יש לי רעיון." אמר אודום " – אבל אני צריך לשכנע קודם את המועצה שתסכים לכך."

"אתה לא מחפש את העריק הזה." התיזו בלילה ויורוט בסלידה טהורה "אילדת'קאר מת."

זה front-loaded, ההתחלה ואפילו בסוף יש המון פרטים שהם רקע והעלילה לא ממש מתחילה.

תודה על התגובה.

עניין החוב עם בנק התקווה האחרונה הוא העלילה של הסיפור. והוא מוצג פה.

"האם אי אפשר כבר לנשל בן בעולם הזה ושאנשים יכבדו את זה?"

לא היה מופתע מאודום שגם ראשת האנשים התלויים וחברות מועצתה השתתפו הפעם במועצה. ניכר שסבו התייחס לשטר החוב שהונח על השולחן כאיום רציני למסדר שלהם.

"אני לא מבין מה הבעיה לשלם על מניע תכת... בו... איך שקראו לפריט הזה?" תקתק האח בניאטר רצוני, מסתכל בזדוניות כלפי אודום, מבקש את מותו בידי גובת החובות. היה לו ברור שהאח בניאטר הבין שתשלום על פריט לא חוקי יסבך אותם בצרות עם המועצה. הוא פשוט לא הבין למה הוא לא חוקי. במקרה, אודום ידע את התשובה לכך. הוא ביקש. וסבו הסכים שיחשוף קצת מהחוכמה שלמד אצל הבואת'יאנים.

"הקסם בעולמנו מבוסס על עקרון חילופין פשוט. אומן קוסם מטביע תכונות בחפץ מת. החפץ נעשה קצת יותר חי והאומן נעשה קצת יותר מת. אותו עקרון, כדרך אגב, חל על גביית החובות של בנק התקווה האחרונה למרות ששמעתי שהם יודעים לדחוף אותך מעבר לקו השחור שממנו אתה צריך לקחת חיים רק כדי למות... אבל סטיתי מהנושא שלפנינו."

האח בניאטר החניק פיהוק מעושה בעוד כמה מהאחרים היו יותר מרותקים להרצאתו.

"בעידן הרביעי האנושות הגיעה עד לקו השחור ביכולתה להעניק חיים לחפציה המתים. מאותו העידן מגיע המניע התכתמוני, האח בניאטר. ברגע שאנושות חצתה את הקו הזה, השואה קרתה. ואלה שבחרו להישאר מאחור חתמו על אמנה שהם ידאגו שלעולם אבל לעולם האנושות לא תגיע אל הקו השחור הזה שוב בין היתר. זוהי האמנה שנמצאת מולך."

"חשבתי שתפקידנו למנוע מזקנים להשתנות." העיר האח בניאטר בעוקצנות הטבעית לו.

"אתם בדרך כלל לא עוסקים בהיבט זה של האמנה." העירה ראשת האנשים התלויים "הבואת'יאנים בדרך כלל המבוגרים האחראים. זה יותר מעניין מלנקות אחרי זקנים, כמובן."

"אני מבקש את רשות המועצה ל – "

"איבדתי כבר את בני למסדר הנתעב הזה של מחללי האמנה. אני לא מוכן. אני לא אסכים. ואני – " התפרץ בפעם הראשונה סבו ברגשות מאז שאודום הכיר אותו. אודום חשב תמיד שאביו פשוט עזב את אורח חייהם. הוא לא חשב שהוא החליף צד. כמובן שאודום השלים: הפחחים החופשיים היו קנאים שפנו אל העבר באמונה שהם יוכלו להימנע משואה אחרת. הם יכלו, בפירוש, לרכוש מניע תכתמוני ולשלם דרך שטר חוב של בנק התקווה האחרונה – בנק החיים לא היה מסכים לגעת בהם במישרין אלא רק דרך שורה ארוכה של מסיכות.

" – אבל האם האמנה אינה אותו הדבר? אנחנו נותנים משהו, אנחנו מאבדים משהו." התגרה האח בניאטר באודום "האם לא ניתן להניע חפצים מתים דרך האמנה? השמועות, הו השמועות, אומרות שהבואת'יאנים עושים זאת בעירם."

"זה בלתי אפשרי." נקש סבו בנוקשות "האמנה דורשת יכולת להבחין בין חטא לחסד. לחפצים מתים אין את יכולת האבחנה הזו. הבואת'יאנים – "

אודום סולק משורותיהם בטרם גילה את הסוד מאחורי קלפיהם. האח בניאטר חייך בארסיות שכן השיג את השפלתו של אודום והפעם בפני מושב מורחב של שני המסדרים. הוא לא אשם שהבן השמן שלו היה איטי. חוץ מזה, הוא התנדב להילחם בבוקרים הללו. אודום לא אשם שהוא מת.

'הוא כועס על כך ששכחת אותו מאחור.' הזכיר אודום לעצמו 'לא על כך שמת כגיבור.'

"אחרי כשלון כזה, האם אתם מסכימים איתי שהאחווה השחורה צריכה כאיש אחד להתייצב מאחוריו?" שאל האח בניאטר את האחים שעד כה לא הניעו ולו אצבע אחת. הוא הבין שהאח בניאטר עומד להעניק לו את מבוקשו רק כדי להראות מאיזה חומר עלוב הוא. בכל פעם שכפפה שחורה הורמה, פני סבו נראו זקנות יותר ויותר. ראשת האנשים התלויים אמרה: "אנחנו נתמוך באודום בתנאי שייקח את האחות מירגרינה ביחד איתו. אנחנו לא מספרים לכולם אבל העשן שלנו משמידים חפצים שהוחיו באמצעות קסם."

אודום תהה אם העובדה שמירגרינה ביחסים עם יורוט, אדם חולה, הייתה הסיבה לבחירה. להבדיל מהאחווה השחורה, האנשים התלויים עבדו רק עם בני אדם. לאף אחד לא אכפת מבריאותו של אב בעל שמונה רגליים אם וכאשר יורוט תוסמך כאחות שחורה. תראו, אנשים כהאמבדולט רצוני המנוח חשבו שיש להם סיכוי.

"כמו שהעשן שלכם משמיד עכבישנאי שעמד לקום לחיים באמצעות השינוי." לעג סבו.

ולמרות שאחיו השחורים והאנשים התלויים עמדו מאחוריו, אודום מעולם לא הרגיש כה... בודד. הוא נקש: "ברשותכם אבקש לקחת את החניכים בלילה ויורוט." והוא פנה אל האח קיריאן "האם אוכל לשאול את בניך שוב?"

"אליק לא מפסיק לדבר על דלת הרונות ההיא." התרגש האח קיריאן, מסתכל באחיו, "בחייכם, הצעתי לדרקון השחור את הרעיון להתקין דלת רונות בכניסה למעוננו. הוא... אמר לי שלא הצליח להעביר את זה בישיבה של הגדולים."

הישיבה שסבו וראשת האנשים התלויים השתתפו בה כשגובת החובות הופיעה.

"אני מסכים עם האח אודום שמן הראוי שעמיתיו הגיבורים עטורי התהילה ששבו אלינו מהתינוקייה ילוו אותו שוב." הסכים האח בניאטר בחיוך אפל מהרגיל. אודום מצא כשהאח קיריאן הבחין כמוהו בחיוך ידו לא עלתה כמעט מוכנית להצביע בהתלהבות עם הצעתו. 'כמה שאתה אנוכי.' גער אודום בעצמו 'למה אתה חושב שהאח בניאטר יסתפק בך? כולנו שכחנו את בנו מאחור.'

"יבוא."
אודום הרים את ראשו מספר על תולדות הפחחים החופשיים. בימים שחלפו מאז הישיבה אודום ניסה לקרוא כל מה שהיה כתוב על שני הארגונים: הפחחים החופשיים ובנק התקווה האחרונה. מובן מאליו שהיה קשה יותר למצוא בספרייה אזכור לבנק התקווה האחרונה – ההתייחסות המפורטת ביותר אליו היה בספר שעסק בחלפנות חיים בתחומי פראטצאט. והספר נכתב לפני מאה שנה כמעט...

הוא הופתע לראות את בניו של קיריאן מניחים את רגלם בספרייה. הם נראו שריריים מדי מכדי להיכנס לתוכה ולא הפתיעה אותו בקשתם הבאה. אליק אמר, מכחכח בגרונו, "כפי שבטח הרגשת, המסדרים האחוקים שלנו מכנסים את הבחורים והבחורות לקראת לחימה."

" – ואתם תרגישו יותר טוב אם ארשה לכם למות בקרב על פני שרגלכם תדרוך בתופת המזדחלת של הפחחים החופשיים. איפה האומץ שלכם, רבותיי?" שאל אודום, מחייך מעט. הוא חייך על כך שהם פנו לשאול אותו. זה אמר שהם קצת כיבדו אותו למרות אביו.

כמובן שאודום לא נותר מכונס לחלוטין בספרייה. סקרנותו, שלא לדבר על רצונו לראות שוב קרובי משפחה מהענף של וואסים המנוח, הביאה אותו לראות את האחים מתגשמים באולם גראנפל – מקו המצודות שעל גבול יער האבות, מהכפר הנסתר ומשאר היבשת ומעבר לה. הוא חשב שהם לוקחים יותר מדי ברצינות את האיום של בנק התקווה האחרונה. הם מסרו לו שאמו תשמח לראות אותו מתאמץ יותר לבקר אותה ליד יער האבות. הסיכוי שזה יקרה היה שקול לכך שאודום ינקה את הכלובים במתחם האבות. לא שהוא שנא את אמו. הוא, בפשטות, לא היה נואש לחברתה מספיק כדי להתקרב אל האבות בעלי שמונה הרגליים והתחליף לאבא שהיא התחתנה אתו...

"אני לא מסכים איתך." אמר אליג "אני חושב שהמבוגרים חושבים שהתופת המזדחלת של הפחחים החופשיים תהיה בטוחה יותר ממה שהולך לקרות כאן כשהמחלבה תגיע למקום."

"המחלבה? חשבתי ש –" התחיל אודום לנקוש, מסתכל בספר על בנק התקווה האחרונה על כוננית האבן. התאומים החליפו ביניהם מבט קודר ואליק אמר: "אנחנו יודעים שהדרקון השחור מכבד את דעתך ו – "

"מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי שני מסדרים של האמנה." ניסה אודום במקביל לצנן את תקוותיהם אך גם לחזק את גאוותם "אנחנו לא נמצאים במשמר המקושקש. וכמובן, מדוע אתם חושבים שלא תהיה לחימה כשנגיע לשם?"

"זו לא הנקודה." אמר אליק "הנקודה שכל האחוקים שלנו נמצאים פה. ושייבערו שני המסדרים של האמנה, אנחנו – "

אודום קם ממקומו, הזדקף במלוא גובהו, ונקש: "אני מציע לכם לחשוב לטווח הארוך. אחרי זה, מה הסיכוי שייתנו בידיכם אחריות אמיתית? סבי אמר שהייתם מועמדים להיות המתאם על החניכים. וכשתושבעו כאחים שחורים, האם תחליפו את אביכם או שפשוט יחליפו את אביכם במישהו שיותר בוטחים בו משניכם שרוצים יותר אחוקים מאחריות."

"קח בחשבון, אודום, שיש אנשים שהצטרפו לאחווה כדי להיות אחוק." הסביר אליק.

"– אבל העלית נקודה טובה במשפט האחרון. אני באמת רוצה שייראו אותי ראוי לשרת – " הוסיף אליג.

"אה," נשמעה מירגרינה, מכניסה את ראשה לתוך הספרייה הצרה, "אז שלושתכם כאן. טוב, גובת החובות חזרה. כל מה שנותר הוא שאודום ישכנע אותה לגבות את החוב מאביו. ולדעתי, תהיה לחימה כשנגיע למצודה הזוחלת שלהם."

אודום הרעיד את עצמו לאולם גראנפל. הפעם גובת החובות הרכיבה סרטים עם חודי עצם על שיערה הורוד הארוך והסתובבה עם מניפה משוננת. היא גם נשאה אקדח מארג עליה. היא הייתה בעיצומו של וויכוח עם יורוט. היא הפסיקה אותו בחיוך קר וציני בעודה פונה אליו באיטיות, שהדגישה את מניפתה המשוננת, ואמרה: "הרעיון הזה מטורף לחלוטין. אתה לא בא לפחחים החופשיים. הם באים אליך. איך התכוונת למצוא את המצודה הזו? הבואת'יאנים מחפשים אחריה יותר זמן ולא מצאו אותה."

"האמנה תנחה אותי אליהם." נקש אודום ושמע את בלילה מתמלל את נקישותיו לגברת "אנחנו, כמובן, נלווה אותך. יש יותר סיכוי שאבי יכניס אותי מאשר שהוא יכניס אותך."

"אני מניחה שתציג אותי כחברתך, או גרוע יותר, כארוסתך. הבעיה בכל הסיפור הזה היא האם האמנה שלך לא אוסרת עליך לקיים מערכת יחסים כזו?" הקשתה גובת החובות. אודום חייך בחביבות לגבי הבלבול הנפוץ של הבריות שחשבו שנדריהם גללו בתוכם גם נדר פרישות מינית. הוא נקש: "סבי התחתן לפני שלוש – "

העניין עם יאפטרה עדיין הכאיב לו.

" – אבל את צודקת שאנחנו צריכים לשים את האמנה לפני מערכות היחסים האישיות. אם אנחנו מצליחים למצוא את האיזון ביניהם, אנחנו יכולים, בפירוש, לקיים מערכות יחסים." הסביר אודום וראה שחיוכה של גובת החובות נעשה יותר ויותר מבולבל. זה הפתיע אותו. האם היא חושבת שהוא מושך?

לבסוף היא הורידה את מניפתה ונהמה בלהט, נראית כאישה צעירה ומבוישת יותר מתמיד, "ננסה את הרעיון שלך, נכד. אני תמיד שומרת לעצמי את הזכות לאפס את היתרה שלך."

ד
חוש האמנה של אודום איתר את מצודתם של הפחחים החופשיים לא הרחק מהגדר עם אצבע הזהב וחוותיו העשירות. רק בפראטצט, שידעה מתקפות אויב רבות בתולדותיה, בעלי ההון והאמצעים היו האנשים שמילאו את קיבתם של צבאותיה. ובזבזו את ההון על צעצועיהם הבלתי מזיקים לכאורה של הפחחים החופשיים.

"אין פה כלום, נכד." אמרה גובת החובות, מחפשת את המצודה בעודה מנפנפת במניפתה. אודום הלך ובעט באהיל הלבן שחיפה על המצודה. עוויתות האור שנוצרו בעקבות הבעיטה רוממו מעט את כבודו בעיני גובת החובות ששכחה שמצודות הפחחים החופשיים מוסוות.

"אפילו הבואת'יאנים הלכו להילחם." התלונן אליק "צריך להיות פה סיור של חרבותיהם."

כולם, פרט לתאומו, הביטו באליק במבט קר. אודום הבין שסבו צדק לגבי התאומים. הם היו קצת יותר פיקחים ממה שהם נראו במבט ראשון. הוא יכל בהחלט לדמיין את החרבות הבואת'יאנים מסתודדים בתחרות השלכת סכינים עם התאומים שלא לדבר על חניכיהם. לא שהיה אסור שיהיו קשרים עם הבואת'יאנים כל עוד זכרת למי אתה נאמן.

שער התהווה מתוך האוויר, שפתי המתכת שלו בשרניות כשפתיה של אישה מפתה. הרונות היו חרוטות על שפתי המתכת והמשיכו לתוך האוויר. התאומים, שזכרו את הפעם הקודמת, הסתכלו לעבר אודום בציפייה שייתן להם את הצופן לא שהיה בכך צורך אמיתי. הרונות כובו מבפנים. גבר בהיר שיער שעורו היה שזוף ומיוזע מעבודה של עשורים ליד כבשן החיים צעד מתוך השער. הוא לבש מעיל ארוך וירוק עם חפתים בצורת גלגלים. הוא עטה כפפות לבנות, שכנראה נארגו מאותו אריג כמו האהיל שהסווה את המצודה עצמה, שהיו ריקות כמו מצפונו של האיש שעמד לפניהם: אילדת'קאר מלרות'ין, אביו של אודום.

החניכים בירכו אותו בנהמת שנאה. מירגרינה הכניסה את ידיה לכיסי אפודתה הלבנה. וגובת החובות הצרה את עיניה כשהבינה מול מי היא עומדת. אילדת'קאר מלרות'ין אמר: "אני מצטער, בן. זו הייתה הדרך היחידה לגרום לך להגיע לפה."

אודום הבין שהוא עומד קפוא ולא מסוגל לעשות או לומר משהו.

"לא אכפת לי." אמרה גובת החובות לבסוף "כל עוד תשלם את החוב שאתה חייב לבנק."

עברה במחשבתו של אודום שהבנק היה דורש עמלה על איחוד מחדש של אב ובנו. הוא חשק את שפתיו ורצה לומר: "כאן הסתיים חלקי בעסקה הזו." ובמקום זה נקש על האהיל, "למה אתה חושב שאסלח לך על כך שנטשת אותי?"

החניכים הביטו באודום במבט תמה על שאלתו. אילדת'קאר ענה, לאחר שניער קורים של עשורים מזכרונותיו בשפת הנקישות של האחווה השחורה, "כל חיי סבי והאחרים דיברו כמה לבואת'יאנים יש הכל ולנו אין כלום. הזקן אפילו שלח אותך ללמוד את סודותיהם."

על התאומים, שגדלו בתוך האחוה, המילים גרמו להם להנהן בטרם שמו לב מה הם עושים ועשו את עצמם נוקשים כאבן. לבלילה ויורוט, שבאו מבחוץ, הייתה פחות הזדהות עם זה. מירגרינה לא נראתה מופתעת מתשובתו. אודום לא נתן לו לבלבל אותו ואמר: "ובכל זאת, השארת אותי מאחור ונתת לאמי להתחתן עם גבר אחר."

"אחרי שקראתי להם פחדנים ועזבתי בסערה את בית האבות." הסביר אילדת'קאר בקור "לא יכולתי לחזור לשם. וכמובן, ולא שלא ניסיתי להוציא אותך, סבך הכשיל את מאמציי. לגבי אמך, היא בחרה באחווה על פניי הגם שהיא תופתע שהגבר שבחרה לא שונה ממני. אני עדיין מופתע שהוא לא אמר לגובת החובות לחפש את ירח הרעמים."

"המחלבה." הבין אודום לפתע "סבי חשב שאהיה בטוח יותר פה."

"אז היות ונתונה לי ברכתו של הזקן," אמר אביו בעיקום אף, שהזכיר לאודום את סבו, "אשמח להראות לך קצת ממה שאתה מפסיד. וכמובן, אשלם לגברת המקסימה את החוב."

"אני חושב." אמר אליג באירוניה שכן שום דבר בתאומים לא רמז על יכולתם לחשוב "שאני מוותר על הצעת אביך ומעדיף להילחם במחלבה במקום."

"במקומכם לא הייתי ממהר כל כך להילחם." אמר אילדת'קאר בערמומיות "ארבעתכם מסריחים ממרחקים מדם בני הפיות. ברגע שאוכלי הגבינות של המחלבה יריחו אותכם, הם יבינו מי פשט על המחסן שלהם בצומת המזיפה."

"אנחנו לא מסריחים מדם בני הפיות." צעקו בלילה ויורוט כאדם אחד. אודום שנא להיות האדם היחיד שחושב בכל הצוות הזה. השאלה היותר טובה היא איך אביו ידע שהם מסריחים מדם בני הפיות היות ולאודום נראה שזה לא כזה מובן מאליו. אפילו גובת החובות הרימה גבה ספקנית אבל מירגרינה הנהנה בשקט לגבי הצהרתו. טוב, היא הייתה מרפאת. היא...

"לפני עידן ועידנים, הייתה שואה קדומה יותר שיצרה את הפיות." ענה אילדת'קאר "מלך האלים קיראך יצר את האנושות כדי לשלוט בבני מינו ולמנוע שואה נוספת, בני. בכפיפתך לאמנה, אתה משעבד את עצמך לרצונו של מי שהפך את המילה מלך למילה גסה בעולם."
התחלנו עם ההטפות, אה?

וספינת חלל מתכתית למראה, מכוסה באהיל לבן, חלפה מעל פניה. השיניים החדות שיצאו מקצה הקדמי לא הותירו מקום לספק שמדובר בקוצרת – אחת מהספינות שהפוחחים החופשיים שלחו כדי לרוקן עולמות, שלא היו מוגנים על ידי ילדי הכוכבים, מחיים עבורם. אודום יכל לוותר על כך שיקראו לו אחוק אבל, כשקרא על פיסת המידע הזו, הוא הבין לרגע למה אדם יכול לחשוב על עריקה. הפחחים החופשיים חשבו במונחים של עולמות... אבל אודום היה אדם חזק ממה שכולם חשבו עליו, בנו של עריק.

"בחרתי, אבא." אמר אודום, מבין שהוא אומר את זה בקול מבלי שכפפותיו נעלמות כלל.

"אני יכול רק לומר שאני מצטער שבחרת לשוב לקן הצפעונים ההוא. רגע, לקרוא צפעונים זו מחמאה עצומה. אני לוקח את דבריי בחזרה. אני מצטער על כך שבחרת לשוב לעדר הכבשים ההוא." אמר אילדת'קאר, מנגב את דמעותיו והוסיף: "כמובן, בואי איתי." חוט של אלימות נשזר במילותיו האחרונות. הוא כמעט אמר: "היות ואתם כל כך רוצים להילחם, החלטתי לסדר עבורכם קצת חפש וקטול."

מרגע שאביו נבלע עם גובת החובות יצאו תלת רגליים עם שפתיים עבות כמו השער. הרונות שעל שפתיהם היו צבועות בצבעים שונים והעידו על מתקפות שונות. גם האדמה מתחתיהם רגשה כשיצורים דו ממדיים, שכרתו ברית עם הפחחים החופשיים, עלו למעלה. ושורות על גבי שורות של מוכניים, שהמכונות בגופם עומדות הכן כחיילים להסתער לתוך דמם הנקי, צעדו בין התלת-רגליים. אודום הגיע למסקנה שהתאומים טפשים מכדי לחיות.

"אמרתי שתהיה לחימה כשנגיע לשם." אמרה מירגרינה בעוד המצודה מתחילה לנסוע על גבי הזחלים שלה. כשגובת החובות תשוב לעולם, המצודה כבר תהיה בחלק אחר של העיר.

וגלים על גבי גלים הרעידו את העולם. האגדות לא הגזימו לגבי הזללנות של המכונות. הבניינים מסביבם קמלו והמדרכה התחילה להתפורר בקצוותיה. וחבריו התחילו להתעוות. האמנה הגנה על אודום ומירגרינה בינתיים. הוא קלט, לחלחלתו, שאביו ערך הרצת מבחן. כנראה שאם אודום היה בוחר להיכנס, הוא היה עורך את הרצת המבחן בנסיבות מבוקרות הרבה יותר... אבל עורך.

ואז התאומים התייצבו מחדש כטרולי אימים – טיפשים מהרגיל – והסתערו לעבר תלת הרגליים, בוטשים במדרכה המתפוררת בין שורשי העצים המתפוררים. חבלים התחילו לצאת מתוך הרונות, התגלמות של כח החיים שגנבו תלת הרגליים מסביבתם, ולהיכרך מסביב לטרולי האימים... אך במקום לקשור אותם, טרולי האימים, בצורה המאד אופיינית לתאומים, השתמשו בהם כדי להטיל את התלת רגליים על המדרכה הנסדקת מתחתיהם. יורוט הגיצה כאלפית וטירוף טהור עלה על פניה. רגליה פשוט תופפו על האבן, מרעידות את העולם במידה כזו שאפילו ליצורים דו-ממדים לא היה סיכוי. והיצורים הדו ממדיים התחילו, בפשטות, להיקרע לגזרים כששכבות האדמה שבהן חתרו נקרעו, רעדו והורכבו זו על גבי זו. ואחרון אחרון חביב, בלילה השתנה למשהו שאודום לא זיהה – גירסה עצומה לגודל עם כנפיים לבנות וחרבות בוערות שפילחו את המוכניים. עם זאת, אודום זיהה את מגע האמנה כשנתזי הדם, עם המכונות הקטנות הרוטטות בתוכם, התאדו. לא שהוא הכיר מישהו ממשרתי האמנה שידע לעשות את זה. פשוט כמשרת של האמנה הוא זיהה את מקור הכח. החרבות לא שיספו את המוכניים לגזרים אלא ניקזו את דמם כמעט כמו הדרך בה אח של מסדר האנשים התלויים היה פונה. ומשפחתו של בלילה, נזכר אודום, הייתה בעלת ותק במסדר הזה.

"חכה לאות שלי." אמרה מירגרינה "חשבנו שדם בני הפיות יוציא אותם מדעתם מתישהו." אודום הרגיש עווית של כאב שפקדה אותו במקום שלא ידע מעולם על קיומו. הוא באמת לא חשב שזה מה שהוא עולל להם. הוא חשב שזה נגמר כשהוציא את שרצי הפיות מתוכם. הוא קלט שעווית הכאב קשורה להבנה שהאחווה השחורה והפחחים החופשיים פעלו בדעה אחת לערוך את הרצת המבחן הזו. סבו שלח את חבריו בידיעה שהמכונות ישגעו אותם, כמובן.

"את יכולה להתמודד עם כל המכונות החיות הללו לבד, נכון?" שאל אודום. מירגרינה נעצה בו מבט מתגונן ואמרה: "אם היה בנו דם בני הפיות, אודום, שנינו היינו רוקדים עם יורוט. להחזיר אותם בחזרה אל האנושות זה גבול האומץ שלי. מצטערת."

נשמע כאב כשעלה שמה של יורוט על שפתיה. אודום שכח לחלוטין שהשתיים נאהבות. אביו לא טעה לגמרי כשטען שהוא חוזר לקן צפעונים. הוא יכול להיות גם קן צפעונים וגם עדר כבשים. יש מקום לכולם שם. המכונות התחילו לסגת לתוך המצודה המתרחקת. והפיות שהיו פעם חבריו רדפו אחריהם. לרגע התחשק לאודום לחשוף את מיקום המצודה. מירגרינה לקחה ממנו את חופש הבחירה.

עשן הסתחרר מידיה לעבר הפיות הלוחמניות. שהתחילו לרעוד ולהתכווץ... עד שהיו שוב לבני אדם קטנים ועירומים. ובהלם קרב. מירגרינה מיהרה לסעוד את יורוט. היא הטילה את ראשה לעבר חברתה והצביעה על צווארה. הסימן דמוי הסהר, שהעיד על נגע העקמת, נעלם כשמירגרינה ריפאה את יורוט. "מצטערת, מיגי." אמרה יורוט "את לא מושכת אותי יותר. לא יכולת למשוך אותי קודם, נכון?"

לא רק ליורוט לא היו קשרים טובים עם אחותה, הרהר אודם, תודה לכך שאני בן יחיד. אין לי אח שאני צריך לתלות בו ציפיות שיתמוך בי בעת צרה. לא נעלם ממנו שבלילה שלח את ידו לאחותו העיוורת לכל דבר פרט ליורוט כרגע. יהיה לו בעתיד את אודום כאחיו. הוא האמין שיוסמך כמוהו כאח שחור. ואז נזכר, בכאב, שהייתה לו אחות למחצה בצפון. אחות בשר ודם שתבגוד בו כמו אחיותיהם של יורוט ובלילה.
למירגרינה לא נותרו מילים לומר באותו הרגע. אודום מיהר וכרע בין חבריו, כפפותיו השחורות מחברות את כולם כצלב, והרעיד אותם.

ברגע הבא, הם ראו אותם ניסוגים, כוחות המחלבה ניסוגים, כשהבואת'יאנים מיידים בהם קלפים מתפוצצים. וזה היה מספיק.

הפרק האחרון טוב, קצת אקזוטי וערבוב של ז'אנרים... הפרקים האחרים הרבה יותר מדי ארוכים לטעמי. פשוט הסיפור לא הרגיש שהוא מתקדם, ואז בבום אחד אתה שופך את כל העלילה...

תודה על התגובה.

כשניסה לתאר לחניכים במחנה האימונים של הבואת'יאנים את המשתה שעורכים הפראטים, תוך טענה שהוא ביקר בעיר, לאחר קרב מוצלח, לא האמינו לו. מסיבה זו, תוך יום לאחר שאודום שמע על מות סבו בקרב, הוא היה שיכור מתמד בואת'יאני משובח. והאח קיריאן מזג את התמד מבקבוק גדול שהביא מנהיג החרבות לשם. האחים השחורים הצליחו להצדיק בפני האמנה שימוש בכוחותיהם כדי להשיב לאולמות בית האבות את מראם הקודם. הם התרברבו בפני הבואת'יאנים שעשו דברים דומים עם הזקנים בטיפולם כדי למנוע מהם את השינוי. לזקנים עצמם ניתנה האפשרות להשתתף במשתה הנצחון. אלה, שלא רצו, הועברו לאחריות החניכים, לעת עתה, פרט לחניכים שבאו עם אודום. החיים לא הוגנים, לא?

אודום נשפך על אחד משולחנות האבן וראה זאב בעל שמונה רגליים. יצורים אלו היו מוכרים כזאביבונים ושרצו בהמוניהם ביערות שמעבר לאגם הוורוד. מפעם לפעם, הזאביבונים חדרו לעיר בכל זאת. זה לא מה שהיה מוזר. מה שהיה מוזר הוא שהוא... נקש.

"סבך לא נפל בקרב. סבך נרצח על ידי האח בניאטר רצוני בעיצומו של הקרב."

אודום שמע את אחד החרבות מספר שוב כיצד חילצו את אינגראן מבקתתו של המגלגל, כולו מסריח מפחד. אפילו בשכרותו ידע אודום לזהות מתי לא מספרים לו את כל האמת. הוא התפעל ממשמעתם העצמית של הבואת'יאנים. אם הם עדיין היו בשליטה על לשונם, הם לא היו שיכורים עדיין במלוא מובן המילה. כמה מהאחים השחורים, וביניהם בלילה, כבר שקעו בשינת שיכורים עמוקה. התאומים סיפרו לקהל מעריצים, שכלל צופה בואת'יאני מבוגר, שבפירוש, לא היה שפוך מתמד כמוהם, על חוויותיהם כטרולי אימים. אנשי מסדר ירח הרעמים שיקמו מאז את ההריסות.

"האם אתה רואה, אודום?"

אודום צעק לקיריאן שיביא לו עוד כוס ונקש לזאביבון: "זו המילה שלי נגד המילה שלו." מאוחר יותר, כשיתפכח, הוא יבין עד כמה הוא היה שיכור דיו לקבל שיחה כזו בטבעיות. זאביבונים הרי היו חיות, לא?

"בקש לעבור לגור אצל אמך. בניאטר יודע על הפחד שלך מפני ההשתנות. הוא לא יבין –"

והאח בניאטר נקש במקל על כוס זכוכית ירקרקה ואמר, פיכח וחמור סבר, "האם לא מספיק שהמחלבה הורגת בנו בגלל מעשיהם? האם אנחנו צריכים לשתות מהתמד שלהם? האם אין לכם בכלל כבוד, אחים?"

הצופה הבואת'יאני הפסיק מלהקשיב לתאומים ואמר, עיניו המוזרות בוהות בחלל העולם, "תן לאחיך ליהנות, בניאטר. בגלל הקנאה הזו בין המסדרים נפל אילדת'קאר מלרות'ין."

"אין להם בושה, הבואת'יאנים." נהם בניאטר רצוני, שנראה לאודום, בכל זאת, שתוי, "עם כל הכבוד לדרקון השחור, הוא עשה שגיאות בגידול בנו. האם אנחנו אשמים בשגיאותיו?"

"אתם, הקטנים, חשבתם להתמודד מול הפחחים החופשיים!" צעק אחד החרבות בבוז, מרגיז את הצופה הבואת'יאני שנראה שלא אהב את ההתנשאות "השניים הללו סיפרו סיפור שבל יאומן על דם בני הפיות שמשנה בני אדם. אני טוען שלא מצאתם את המצודה כלל!"

והזאב בעל שמונה הרגליים לא היה שם כשאודום רכן שוב לעברו. הוא פטר אותו בבוז, כתעתוע של מחשבתו. עד מהרה האחים השחורים התחילו להרים את אגרופיהם מולם, הבואת'יאנים.

"מספיק!" קרא הצופה הבואת'יאני "הפעמונים מצלצלים בהיכלות הגבוהים, אחים. כולכם שמעתם אותם, מבשרים את קץ העולם המוכר לנו. על המסדרים לעבוד יחד, לא – "

ובניאטר רצוני השליך עליו את הספל. ואודום הרגיש את האפלה אופפת אותו ברגע הזה, בעודו שוקע בשינת שיכורים. בחלומותיו הוא שמע את אינגראן מרקד כאלף ומצווח: "הילדים מתים! מתים! מתים!"

למחרת אודום התעורר עם כאב ראש רציני. הוא מצא את עצמו בדירתו בקצה סימטת יורד הים. הוא הצליח לקום ולנקות את חליפת הבגדים שלו. לא היו לאחים השחורים מדים. רק כפפות שחורות. אודום ארז בשק את שתי חליפות הבגדים הנותרות ואת רכושו הנחשב. הוא הרגיש שהוא לא לעולם לא ישוב לחור. העולם עדיין נראה לו כפול שבניאטר רצוני זימן את האחים השחורים לאולם קבלת הפנים ודרש מהם, לפני הזמן המקובל, לבחור בו. אודום לא הצביע לו אבל היו מספיק שכן. אודום היה צלול דיו לדעת שהוא לא רצוי שם.

"ברשותך, הדרקון השחור ומועצתו, אני רוצה לבקר אצל אמי." נקש אודום, מוחה זיעה. חיוך נמתח על פני אויבו מאוזן לאוזן. הוא נקש: "כרצונך, אודום. אני אהיה אפילו אדיב. מה דעתך שבלילה ויורוט יארחו לך לחברה בלילות הקרים הארוכים מול יער האבות? עכשיו, כשיורוט מתעניינת שוב בגברים, היא תוכל לחמם גם את יצועך אלא אם כן... כמובן יש לך העדפות אחרות."

" – אבל יורוט ובלילה הם חניכים." מחה האח קיריאן "עליהם לסיים את חניכותם לפני שיציבו אותם – "

"אחים," שאל הצפעוני את עדר הכבשים "מה דעתכם?"

רגע לאחר מכן אודום הופיע ברעד וחלחלה באולם גראנפל. בלילה רשם בפנקס את החניכים שהעיזו להופיע אחרי הקרב שניטש לפני כיומיים בין המחלבה לאחווה השחורה. הוא שמע את אודום לפני שהוא שראה אותו נוקש: "האח בניאטר רצוני החליט לחדש מסורת עתיקה של חונכות ישירה של אחד האחים. מעכשיו, שניכם חניכיי האישיים. ועליכם לפנות אליי כאדונכם. אה, נאסטדאם, לך תתייצב בפני האחים השחורים ועכשיו."

בלילה נתן לנאסטדאם את הפנקס בטרם עזב המתאם החדש את האולם. הוא אמר, עיניו יבשות מדמעות, "מעולם לא שנאתי אדם יותר משאני שונא עתה את בניאטר רצוני. קיימות מסורות שצריך לכבד."

"אני חושבת שזה עדיף." ניחמה אותו יורוט "האיש מתעב אותנו מאז ששבנו מהתינוקיה."

בלילה הביט למעלה לעבר גבו הנעלם של נאסטדאם מעבר לדלת. הוא אמר: "אני זוכר, אודום, את הרגש הזה של הנאותות והשלמות כשלרגע אחד הייתי קרוב לאמנה מאשר אי פעם הייתי. אני רוצה להיות אח שחור יותר מתמיד ולו בשביל לדעת אם הרגש הזה... אמיתי."

"זה יכול לחכות." אמר אודום "בינתיים נעבור אצלכם, נארוז הכל, ואז נצא לגלות."

והעולם התנפץ מסביבו כשעקר את שלושתם מבית האבות.