• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור]-[PG13]-ז׳קרי!

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פונדקאי מפגשים חבר.ה בהיכל התהילה פונדקאי החודש
והפעם, סיפור על אחת ממרידות האיכרים בימי הביניים...
אלינור רכבה על סוסתה הלבנה. הליידי הצעירה סרקה בנחת את אחוזתה-שדות מוריקים, נקטעים פה ושם ביערות עבותים, מרתיעים ומסקרנים כאחד. בזרועותיה ישב בנה הרך בן השלוש, ראול, שהביט בעיניים כחולות, תמימות ומסוקרנות בשדות.
״אמא״, שאל אותה, ״מי אלה האנשים שם?״-הוא הצביע על הצמיתים, המוזנחים והמצחינים, שחרשו את האדמה לייד. ״אלה האיכרים״, ענתה האם בגועל מה. ״ולמה הם עובדים קשה והם מסריחים?״, שאל הילד שסקרנותו לא נחה. ״הם עובדים קשה כי אלוהים החליט שהם צריכים לשרת אותנו״, ענתה האם, וכבר הוסיפה-ליתר ביטחון, ״שזה איש בשמיים שמחליט על כל העולם ויכול לעשות הכל״. הם רכבו על הטירה ללילה, בעוד השמש שוקעת מעבר לגבעות של אחוזת סן-אנטואן-מאז׳ור.
____________________________________
למחרת
-------------
לואי התעורר שטוף זעה קרה, תמונות חלום הבלהות שלו עדיין חולפות במוחו. חצים עפים, קשתים מתחבאים, אבירים צרפתיים קורסים ונופלים, המלך נופל בשבי האנגלי. הכבוד הצרפתי, הכבוד האישי שלו, חולפים מן העולם. כבר שנה וחצי עברו, והסיוטים רודפים אותו.
אשתו, אלינור, עדיין ישנה, שערותיה הארוכות והזהובות פזורות. בנו הקטן, ראול, שכב בעריסתו, ובתו בת השמונה איזבו ישנה על מזרן לייד. הוא כל-כך שמח לראות אותן פה, ליידו.
הצמיתים החלו להתעורר לעבודת יומם, לבושים אריגים גסים ונודפי צחנה. לאחר ארוחת בוקר קצרה, חזר לשולחן העבודה שלו, מחשב כמה ייאלץ לשלם, ומהיכן יבוא הכסף. הוא עדיין לא שילם את המס לשחרור המלך, ועול 10,000 אקו רבץ עליו. ״נו״, חשב, ״נמצא דרכים אחרות״.
____________________________________
גיום התהלך במסדרונות הטירה, שקו מלא בצק ומעט מעות בכיסו. אליזה הספיקה לצעוק עליו, ״אתה לא מפרנס אותנו!״. כאילו שהיא עושה יותר, חשב. ילדיו התחננו ללחם. הוא התאפק לא לבכות לנוכח מבטיהם המאשימים והמתחננים. ״מיסייה!״, קרא גיום לאדון. ״ווי!״, קרא האדון לואי, ובא במהירות מחדרו. ״קח את המטבעות נחושת שלך, באתי להכין לחם לילדים שלי״, אמר לאדון, שהתעסק בחוסר נחת בפרוות חולד ההרים שעל גלימתו המפוארת. הפחדנים האלה, חשב האיכר, ברחו מקומץ קשתים אנגליים. גם כן, אבירים. ״המחיר עלה״, אמר בשקט האדון, ״בשתי מטבעות כסף״. ״אין לי מספיק כסף!״, התלונן גיום. ״בבקשה! זה בשביל הילדים שלי!״. ״מצטער״, אמר לואי באדישות. ״תישאר רעב״.
גיום רץ לבקתות לקחת שתי מטבעות כסף, ליבו מלא שינאה למתנשאים האבירים האלה.
____________________________________
הליידי השקיפה בעיניה הכחולות הצלולות לעבר האחוזה, מבחינה בהתאספות גדולה של איכרים, שלא לצורך חרישה. ״לואי!״, קראה לבעלה, שהיה עסוק בשתיית יין עם ידידו בקומה למטה. ״משהו מוזר!״. לואי עלה במהירות לחדרם, והבחין מייד באיכרים המצחינים, מתקרבים לפתח הטירה. פה ושם ראה קילשונות. ״מה לעזאזל קורה?״, חשב, כשלפתע נשמעה חבטה. רעש רב נשמע בטירה, בעוד זרם איכרים פורץ לתוכה.
״מוֹנז׳וּאה סן דני!״, קרא גיום, מנופף בקילשון. ״חבריי! אחיי! האם אתם רוצים להיפטר מעול האצילים המתנשאים? האם רוצים אתם להראות להם כמה אנחנו סבלנו?״, שאל, נזכר בזעם בכל מעשי האדון הצבוע והמתנשא שלו. ״כן! כן!״, קראו מאה איכרים, מבטיהם זועמים ותאווי נקמה. בצימאון דם עלו האיכרים לחדר העליון.
״ובכן, לואי!״, קרא גיום לאביר שעמד מולו, לא-חמוש, מופתע לחלוטין וחסר אונים. ״הגיע הזמן לשלם!״. אחד האיכרים ירק לעברו. ״תחזרו מייד לעבודתכם!״, קרא לואי. ״לא!״, קראו פה אחד האיכרים. ״אתה אהבת כל-כך לכבול אותנו לאדמותיך ולשירותך, עכשיו תדע איך זה מרגיש להיות כבול!״, קרא גיום. איכר צעיר וחסון יצא, עיניו רושפות, וכרך חבלים גסים סביב ידי האציל. ״אלינור, תברחי עם היל...״, קרא, אך האיכר דחף לפיו סמרטוט. ״אתה, שהמסים הכבדים שלך גרמו לילדינו לגווע ברעב ולמות, תדע איך זה מרגיש!״, קרא איכר מזוקן בגיל העמידה, ששלף פגיון. ״אתה לא תיגע בילדים שלי!״, צעקה האם הצעירה, עיניה אמיצות ונואשות. ״שתקי אישה!״, בעט בה האיכר בחוזקה בירכה, ונעץ את הפגיון בילד בן השלוש, עיניו הכחולות הגדולות מפוחדות והוא בוכה וצורח. שטף דם פרץ מגופתו של ראול הקטן. האיכר הצעיר יותר ניגש לאיזבו. עיניה בכו, פניה היו חיוורות. ״בבקשה, אל תהרגו אותי!״, בכתה. האיכר הביט בה בהסתייגות. היא בסך הכל ילדה... אבל בת אצילים. הוא ידע מה היא תגדול להיות. הוא נעץ את קילשונו בצווארה, דם ניגר מגרונה. הוא פיספס קצת. ״אעהאעהאעה״, חרחרה הילדה. היא הייתה מעולפת, פניה עדיין רטובות, וחיוורות. האיכר עצם את עיניו בשילוב של גועל וחרטה. טראח! הוא נעץ את קילשונו בחזה, שטף דם פורץ ממנו. קולה של איזבו נדם.
גיום אחז בקילשונו, וקרב לאלינור, ששכבה מתייסרת בכאבים, פניה חיוורות ועיניה דומעות. ״אז!״, קרא, ״אתה, שתמיד נהגת לאנוס את בנותינו לפני ליל כלולותיהן״, הוא חבט בקת הקילשון באישה האצילה, ״תידע איך זה נראה מהצד!״. הוא התנפל על אלינור...
____________________________________
אלינור הייתה מוטלת, חסרת הכרה, עירומה, זבת ושותת דם. לואי היה עדיין קשור לקיר, פיו חסום. ״אז״, קרא האיכר המזוקן, ״אתה תקבל את מה שמגיע לך!״. הוא נעץ את פגיונו בחזהו של האביר. הוא נדם, והאיכרים הסתערו על הבית, מחפשים דברי ערך.
מרידת הז׳קרי הלכה בערך ככה...
 
מה שמתואר שם נראה לי יותר מתאים לתקופת המהפכה בצרפת. אחת הסיבות שהאיכרים פשטו על האחוזות הייתה לשרוף את שטרי החוב שלהם אבל אלה איכרים שונים מאד מהאיכרים בימי הביניים. לפחות אני קיבלתי את הרושם שלאיכרים היה פתיל ארוך - למרות ששחיטת גובי מסים היא מסורת עתיקת יומין שימיה כימי רחבעם המלך. לואי לא יכל לשכור מישהו שיעשה את זה בשמו?
 
זה לא בדיוק מסים-ביססתי את הסיפור על הספר ״המאה ה-14 הרת הפורענויות״, ומצויין שם שהאדון נהג לגבות המון כסף תמורת זה שהאיכר מכין בתנורו את לחמו. התקופה היא כשנתיים אחרי קרב פואטייה, כשכל האבירים היו צריכים לשלם דמי כופר.
 
חזרה
Top