ראיתי שהרבה לא הבינו את העולם בסיפורים הקודמים שלי, אז-איך הכל התחיל
-----------------------------------------------------ב׳ בכסלו ה׳רנ״ב
שאול הדמשקי הלך במסדרונות הארמון עשויי הקשתות ועמודי השיש, מביט מבעד לחלון לעבר פאר בית המקדש השלישי. הוא ידע שהוא חייב לשכנע את המלך בטענתו. הסולטאניות מהחוף הברברי הסתכלו עליו כעל משוגע. קיסר גרמניה ציווה לסלק מעל פניו את ״התמהוני הזה״. מלכת ספרד השפילה אותו מול כל חצרה. הוא יוכיח לכולם שטעו.
הוא הגיע לדלת שנהב מגולפת, בעלת ידית ארד מוזהבת. זו הדלת. הוא נכנס.
במרכז אולם גדול ומפואר עמד כס שנהב וזהב מפואר, שיחזור מדוייק של כס שלמה העתיק. משני צדדיו עמדו שני לגיונרים, יהודי וערבי. על הכס ישב אדם גבוה ואדמוני, יפה תואר ואומר הדרת כבוד. על ראשו התנוצץ כתר זהב, ולבוש היה בגלימה ארגמנית.
שאול השתחווה למלך, כנהוג. ״שלום, שאול בן דמשק!״, קרא דויד הרביעי מלך ישראל. ״לשם מה באת? דבר, ויש יין משובח על השולחן.״ ״ובכן, מלכי. אני יודע כיצד נוכל למצוא את גן העדן התנ״כי והאבוד!״. ״דבר..,״, אמר המלך, ספקן. אם זה מטורף שמבזבז את זמנו, חשב, הוא יבעט אותו לים המלח.
״נבנה ספינות, ונפליג לעבר קצה היבשת המזרחי. כאן וכאן...״, אמר שאול, מראה למלך הוכחות מההלכה ומהתנ״ך בספרים עבי כרס אלה שעמדו בארונית, ״מוכח שגן העדן נמצא בקצה המזרחי של היבשת הגדולה. איש לא ביקר שם מעולם, וכך נסתיר את מציאתנו מהגויים!״
דויד הביט עליו בספקנות. גן עדן בקצה המזרחי? ההוכחות היו משכנעות, אבל... נו, אני רק מממן, חשב. מבחינתי, שיתרסקו ויטבעו הספינות שלו. ״יש לי רק תנאי אחד״, אמר המלך. ״מהו?״, שאל שאול. ״כל חבל ארץ שאתה מגלה-למעט גן העדן-יהיה שטח של ממלכת יהודה הגדולה, שמהפרת עד לנהר מצרים.״ שאול הביט על המפה התלויה על הקיר. סוריה, לבנון, ארץ ישראל רבתי ומצרים. גבולות התנ״ך. ״אני מסכים״.
י״ד בסיוון ה׳רנ״ב
״יבשה!״, קרא החובל אחמד, שעיניו החדות לא הטועוהו כל ההפלגה הארוכה מנמל יפו. גבר משופם בן כ-30, בעל מבטא מצרי מובהק.״יבשה! מפרץ בשעה 10!״ צעק. ״בטוח?״, צעק אליו שאול. ״כן!״, צעק החובל.
״45 מעלות שמאלה!״, צעק רב החובל שאול להגאי קובי, יוצא ערד חסון בן 25. ״כן המפקד!״ ענה קובי, מסובב את ההגה. אניית המפרש התלת-תרנית שטה לעבר המפרץ. החוף היה לבן וחולי, וגבעות מיוערות נמוכות השתרעו ביבשה.
מוחמד, נער בן כ-16 עם שפם צומח ומבטא ירושלמי, השליך את משקולת העופרת למים. היא שקעה כ-7 מטר. ״אסור להמשיך, זה רדוד מדיי!״ הוא קרא לשאול. ״השליכו עוגן״, קרא רב החובל למלחים. ״הורידו סירה!״ הוא קרא.
המלחים הורידו סירת עץ קטנה, צבועה בלבן. ״מחמוד, בוא!״, קרא שאול לסגנו הנאמן, גבר חסון וחזק בן 45. הם ירדו לסירה, וחתרו לעבר החוף.
הם ירדו בחוף, במקום שבו המפרץ הרדוד חדר הכי עמוק. ״הגענו לגן עדן!״, קרא בשמחה שאול. הוא נפל ונישק את האדמה. ״גן עדן! סוף-סוף!״.
לפתע, שריקה נשמעה לייד אזנו. חץ חלף לידה וננעץ בחול. ״קצ׳וּאטנגי!״, נשמעה צעקה מוזרה. כמעט 50 אנשים מוזרים, נמוכים למדיי, מלוכסני עיניים ובעלי עור בגוון הזית, יצאו מהיער. הם היו חמושים במעין להבי עצם וקשתות, ועיניהם ברקו בתאוות-דם ברברית ופראית.
״לסירה!״, צעק מחמוד, ושניהם פתחו בריצה לעבר הסירה. הם הספיקו לעלות ולשוט, אך לפתע...
פגיון עצם ארוך וחד שנזרק פגע בגבו של מחמוד, שזעק בייסורים, והשתתק. עיניו היו ריקות ומתות, וגופו החל להתקרר. ״רוצחים!״, קרא שאול בזעם ועצב. דמעות עמדו בעיניו, אך הוא לא בכה.
הסירה הגיעה לספינה, ושאול עלה לסיפון. ״הם, הרוצחים הפראיים והברבריים האלה, רצחו את מחמוד! קדימה, להסתער ללא רחמים!״, קרא. 40 המלחים רצו למחסן, תופסים פגיונות, אלות, קשתות וחרבות. הם התלבשו בשריונות עור, עלו ל-10 סירות, ושטו לעבר החוף.
בזמן שהסירה שטה, קשת אחד בכל סירה ירה לעבר הפראים. לבסוף נחתו הסירות. ״להסתער ללא רחמים!״, קרא שאול, אוחז בחרב ארוכה. 30 מלחים הסתערו בצעקות לעבר הפראים. הם שיספו את גרונותיהם ועקרו את קרביהם. הם הקימו שם קבר למחמוד, ומצבה פשוטה-אבן גיר לא מסותת ועליה חרוט:
״מחמוד אלקרינאווי
ה׳ר״ז-ה׳רנ״ב
נרצח בידי ברברים בארץ לא נודעת״.
שאול ידע דבר אחד-הוא לא מצא את גן עדן.
-----------------------------------------------------ב׳ בכסלו ה׳רנ״ב
שאול הדמשקי הלך במסדרונות הארמון עשויי הקשתות ועמודי השיש, מביט מבעד לחלון לעבר פאר בית המקדש השלישי. הוא ידע שהוא חייב לשכנע את המלך בטענתו. הסולטאניות מהחוף הברברי הסתכלו עליו כעל משוגע. קיסר גרמניה ציווה לסלק מעל פניו את ״התמהוני הזה״. מלכת ספרד השפילה אותו מול כל חצרה. הוא יוכיח לכולם שטעו.
הוא הגיע לדלת שנהב מגולפת, בעלת ידית ארד מוזהבת. זו הדלת. הוא נכנס.
במרכז אולם גדול ומפואר עמד כס שנהב וזהב מפואר, שיחזור מדוייק של כס שלמה העתיק. משני צדדיו עמדו שני לגיונרים, יהודי וערבי. על הכס ישב אדם גבוה ואדמוני, יפה תואר ואומר הדרת כבוד. על ראשו התנוצץ כתר זהב, ולבוש היה בגלימה ארגמנית.
שאול השתחווה למלך, כנהוג. ״שלום, שאול בן דמשק!״, קרא דויד הרביעי מלך ישראל. ״לשם מה באת? דבר, ויש יין משובח על השולחן.״ ״ובכן, מלכי. אני יודע כיצד נוכל למצוא את גן העדן התנ״כי והאבוד!״. ״דבר..,״, אמר המלך, ספקן. אם זה מטורף שמבזבז את זמנו, חשב, הוא יבעט אותו לים המלח.
״נבנה ספינות, ונפליג לעבר קצה היבשת המזרחי. כאן וכאן...״, אמר שאול, מראה למלך הוכחות מההלכה ומהתנ״ך בספרים עבי כרס אלה שעמדו בארונית, ״מוכח שגן העדן נמצא בקצה המזרחי של היבשת הגדולה. איש לא ביקר שם מעולם, וכך נסתיר את מציאתנו מהגויים!״
דויד הביט עליו בספקנות. גן עדן בקצה המזרחי? ההוכחות היו משכנעות, אבל... נו, אני רק מממן, חשב. מבחינתי, שיתרסקו ויטבעו הספינות שלו. ״יש לי רק תנאי אחד״, אמר המלך. ״מהו?״, שאל שאול. ״כל חבל ארץ שאתה מגלה-למעט גן העדן-יהיה שטח של ממלכת יהודה הגדולה, שמהפרת עד לנהר מצרים.״ שאול הביט על המפה התלויה על הקיר. סוריה, לבנון, ארץ ישראל רבתי ומצרים. גבולות התנ״ך. ״אני מסכים״.
י״ד בסיוון ה׳רנ״ב
״יבשה!״, קרא החובל אחמד, שעיניו החדות לא הטועוהו כל ההפלגה הארוכה מנמל יפו. גבר משופם בן כ-30, בעל מבטא מצרי מובהק.״יבשה! מפרץ בשעה 10!״ צעק. ״בטוח?״, צעק אליו שאול. ״כן!״, צעק החובל.
״45 מעלות שמאלה!״, צעק רב החובל שאול להגאי קובי, יוצא ערד חסון בן 25. ״כן המפקד!״ ענה קובי, מסובב את ההגה. אניית המפרש התלת-תרנית שטה לעבר המפרץ. החוף היה לבן וחולי, וגבעות מיוערות נמוכות השתרעו ביבשה.
מוחמד, נער בן כ-16 עם שפם צומח ומבטא ירושלמי, השליך את משקולת העופרת למים. היא שקעה כ-7 מטר. ״אסור להמשיך, זה רדוד מדיי!״ הוא קרא לשאול. ״השליכו עוגן״, קרא רב החובל למלחים. ״הורידו סירה!״ הוא קרא.
המלחים הורידו סירת עץ קטנה, צבועה בלבן. ״מחמוד, בוא!״, קרא שאול לסגנו הנאמן, גבר חסון וחזק בן 45. הם ירדו לסירה, וחתרו לעבר החוף.
הם ירדו בחוף, במקום שבו המפרץ הרדוד חדר הכי עמוק. ״הגענו לגן עדן!״, קרא בשמחה שאול. הוא נפל ונישק את האדמה. ״גן עדן! סוף-סוף!״.
לפתע, שריקה נשמעה לייד אזנו. חץ חלף לידה וננעץ בחול. ״קצ׳וּאטנגי!״, נשמעה צעקה מוזרה. כמעט 50 אנשים מוזרים, נמוכים למדיי, מלוכסני עיניים ובעלי עור בגוון הזית, יצאו מהיער. הם היו חמושים במעין להבי עצם וקשתות, ועיניהם ברקו בתאוות-דם ברברית ופראית.
״לסירה!״, צעק מחמוד, ושניהם פתחו בריצה לעבר הסירה. הם הספיקו לעלות ולשוט, אך לפתע...
פגיון עצם ארוך וחד שנזרק פגע בגבו של מחמוד, שזעק בייסורים, והשתתק. עיניו היו ריקות ומתות, וגופו החל להתקרר. ״רוצחים!״, קרא שאול בזעם ועצב. דמעות עמדו בעיניו, אך הוא לא בכה.
הסירה הגיעה לספינה, ושאול עלה לסיפון. ״הם, הרוצחים הפראיים והברבריים האלה, רצחו את מחמוד! קדימה, להסתער ללא רחמים!״, קרא. 40 המלחים רצו למחסן, תופסים פגיונות, אלות, קשתות וחרבות. הם התלבשו בשריונות עור, עלו ל-10 סירות, ושטו לעבר החוף.
בזמן שהסירה שטה, קשת אחד בכל סירה ירה לעבר הפראים. לבסוף נחתו הסירות. ״להסתער ללא רחמים!״, קרא שאול, אוחז בחרב ארוכה. 30 מלחים הסתערו בצעקות לעבר הפראים. הם שיספו את גרונותיהם ועקרו את קרביהם. הם הקימו שם קבר למחמוד, ומצבה פשוטה-אבן גיר לא מסותת ועליה חרוט:
״מחמוד אלקרינאווי
ה׳ר״ז-ה׳רנ״ב
נרצח בידי ברברים בארץ לא נודעת״.
שאול ידע דבר אחד-הוא לא מצא את גן עדן.
!
