אז החלטתי לשפר קצת יותר את כושר הכתיבה שלי, שוב סיפור לאותו העולם...
---------------------------------------------------------------------------------------------------------
יהודה ירד מהסירה, מושיט מטבע זהב של זוז לשייט, שמיהר לשוט לעבר ספינת המפרש של הצי הקולוניאלי. הוא סקר את רמת-ים: ''בירת הנפה הצפונית'' לא נראתה מרשימה במיוחד. כמה שכונות של בתים קטנים, חומה דלה מעץ ועפר מקיפה אותם. מעגן קטן לסירות דיג.
אדם מזוקן, חמוש בחרב ומגן, קידם את פניו. ''שלום, גנרל'' אמר האיש והצדיע. ''סגן-אלוף בסך הכל...'' אמר יהודה בהצטנעות, שזנב הסוס על קסדתו התנופף ברוח הקלה. ''מי אתה?'' שאל בנימה עניינית יותר את החמוש. ''סרן לשעבר איתמר האלכסנדרוני, ומפקד בפועל של החבר'ה פה'' ענה החמוש.
''אז'', אמר איתמר, בעודם מדשדשים בחולות לעבר שדה האימונים של המושבה, ''אתה אמור לאמן ולצייד את האנשים שלי?''. ''כן'', אמר יהודה, תוהה כיצד ניתן להילחם מול שבטי הילידים בארץ נידחת זו. פרשים אין להם, כך נאמר לו. גם לא מתכת מעבר לתכשיטי זהב, שלמרות שהוא יפה-שימושי הוא לא. הם הלכו במושבה הקטנה-הוקמה לפני חודשיים, כך אמר איתמר. הם עברו ברחובות שבין הבקתות, בירכו לשלום חקלאים-מתיישבים, הציצו לבאר המים. הם ראו ילדים יהודיים משחקים, נשים מכבסות ומנקות. ''ובכן'', אמר הסרן-בדימוס כשהגיעו לדלתו של בניין אבן לבן-מצופה באבן ירושלמית אמיתית, שסחבו אותה כל האוקיאנוס לפה. מה לא עושים בשביל תחושה של בית בעולם החדש הזה. ״תכיר את הרמתימניקים.''
באולם ישבו על ספסלי עץ כ-100 גברים בשנות העשרה המאוחרות עד לשנות החמישים לחייהם. כולם היו חמושים, בסכינים ארוכות, קלשונים חקלאיים ובגרזני חיטוב עץ. ''אספסוף'', חשב יהודה. ''אהלן'' קרא אחד הבחורים, עלם כבן 20 שהחזיק סכין ארוך וקרש עץ גדול שהתיימר להיות מגן. יהודה נזכר בגעגוע-מה ליחידה המובחרת שפיקד עליה, 100 איש חמושים כלגיונרים, צייתנים ובעלי משמעת ברזל. ''צריך להשליט פה סדר...'', לחש איתמר במבוכה לסגן-אלוף. ''וסדר פה יושלט'', ענה יהודה.
''כולם-עמדו דום!'' אמר יהודה בקול עמוק וסמכותי. 100 הגברים נעמדו בשורות ליד הספסלים. אז יש פה קצת משמעת, הוא חשב. ''הציגו את נשקיכם!''. בלגן אחד גדול. חייבים לדאוג לנשק אחיד, חשב. בערב אכתוב הזמנה לחרשי הנשק באלכסנדריה. הוא הבין למה שלחו אותו לאמן את האנשים האלה להגן על עצמם-הם לא יעשו זאת לבד.
''ימים חדשים באים אליכם!״, הכריז יהודה בקול עמוק. ״תצטרכו ללמוד להגן על עצמכם מפני הילידים, אנשי הנזירה ומפני ערי המדינה הערביות! ולכן המלך דויד הרביעי בן יעקב שלח אותי הנה, ללמד אתכם כיצד לעשות זאת. האם אתם מוכנים להפוך לצבא מאורגן? עם משמעת, נשק אחיד, מדים? האם תעשו זאת כדי להגן על המושבה שלכם?'', שאל בקול סמכותי. ''כן! כן!'' קראו הגברים. בטח מדמיינים עושר, אדמות, תהילה, חברות ונשים ילידיות, חשב יהודה. הוא הכיר את זה אצל כמה ממי ששירתו תחת פיקודו בקרבות בעזה ובמצרים. ''מחר נתחיל באימונים'', אמר להם, ויצא משם. הוא הלך לבית הקטן בו היה אמור להתאכסן-כמובן, בנוסף למשפחה בת 7 אנשים, יוצאי אילת, כך נאמר לו.
אולי עוד יהיה אפשר להחדיר משמעת באספסוף הזה, חשב יהודה. הוא יצטרך לאמן אותם טוב: היחסים עם המושבה וייצ׳נויה-זמליה מתדרדרים, כך שמע. הוא הכיר את את הנזירה קתרינה, וידע מה תעשה למען העוצמה. גם ערי המדינה הערביות החלו להילחם-כל אחת קראה לממלכת יהודה לתמוך בה. הרבה עבודה מצפה לו...
---------------------------------------------------------------------------------------------------------
יהודה ירד מהסירה, מושיט מטבע זהב של זוז לשייט, שמיהר לשוט לעבר ספינת המפרש של הצי הקולוניאלי. הוא סקר את רמת-ים: ''בירת הנפה הצפונית'' לא נראתה מרשימה במיוחד. כמה שכונות של בתים קטנים, חומה דלה מעץ ועפר מקיפה אותם. מעגן קטן לסירות דיג.
אדם מזוקן, חמוש בחרב ומגן, קידם את פניו. ''שלום, גנרל'' אמר האיש והצדיע. ''סגן-אלוף בסך הכל...'' אמר יהודה בהצטנעות, שזנב הסוס על קסדתו התנופף ברוח הקלה. ''מי אתה?'' שאל בנימה עניינית יותר את החמוש. ''סרן לשעבר איתמר האלכסנדרוני, ומפקד בפועל של החבר'ה פה'' ענה החמוש.
''אז'', אמר איתמר, בעודם מדשדשים בחולות לעבר שדה האימונים של המושבה, ''אתה אמור לאמן ולצייד את האנשים שלי?''. ''כן'', אמר יהודה, תוהה כיצד ניתן להילחם מול שבטי הילידים בארץ נידחת זו. פרשים אין להם, כך נאמר לו. גם לא מתכת מעבר לתכשיטי זהב, שלמרות שהוא יפה-שימושי הוא לא. הם הלכו במושבה הקטנה-הוקמה לפני חודשיים, כך אמר איתמר. הם עברו ברחובות שבין הבקתות, בירכו לשלום חקלאים-מתיישבים, הציצו לבאר המים. הם ראו ילדים יהודיים משחקים, נשים מכבסות ומנקות. ''ובכן'', אמר הסרן-בדימוס כשהגיעו לדלתו של בניין אבן לבן-מצופה באבן ירושלמית אמיתית, שסחבו אותה כל האוקיאנוס לפה. מה לא עושים בשביל תחושה של בית בעולם החדש הזה. ״תכיר את הרמתימניקים.''
באולם ישבו על ספסלי עץ כ-100 גברים בשנות העשרה המאוחרות עד לשנות החמישים לחייהם. כולם היו חמושים, בסכינים ארוכות, קלשונים חקלאיים ובגרזני חיטוב עץ. ''אספסוף'', חשב יהודה. ''אהלן'' קרא אחד הבחורים, עלם כבן 20 שהחזיק סכין ארוך וקרש עץ גדול שהתיימר להיות מגן. יהודה נזכר בגעגוע-מה ליחידה המובחרת שפיקד עליה, 100 איש חמושים כלגיונרים, צייתנים ובעלי משמעת ברזל. ''צריך להשליט פה סדר...'', לחש איתמר במבוכה לסגן-אלוף. ''וסדר פה יושלט'', ענה יהודה.
''כולם-עמדו דום!'' אמר יהודה בקול עמוק וסמכותי. 100 הגברים נעמדו בשורות ליד הספסלים. אז יש פה קצת משמעת, הוא חשב. ''הציגו את נשקיכם!''. בלגן אחד גדול. חייבים לדאוג לנשק אחיד, חשב. בערב אכתוב הזמנה לחרשי הנשק באלכסנדריה. הוא הבין למה שלחו אותו לאמן את האנשים האלה להגן על עצמם-הם לא יעשו זאת לבד.
''ימים חדשים באים אליכם!״, הכריז יהודה בקול עמוק. ״תצטרכו ללמוד להגן על עצמכם מפני הילידים, אנשי הנזירה ומפני ערי המדינה הערביות! ולכן המלך דויד הרביעי בן יעקב שלח אותי הנה, ללמד אתכם כיצד לעשות זאת. האם אתם מוכנים להפוך לצבא מאורגן? עם משמעת, נשק אחיד, מדים? האם תעשו זאת כדי להגן על המושבה שלכם?'', שאל בקול סמכותי. ''כן! כן!'' קראו הגברים. בטח מדמיינים עושר, אדמות, תהילה, חברות ונשים ילידיות, חשב יהודה. הוא הכיר את זה אצל כמה ממי ששירתו תחת פיקודו בקרבות בעזה ובמצרים. ''מחר נתחיל באימונים'', אמר להם, ויצא משם. הוא הלך לבית הקטן בו היה אמור להתאכסן-כמובן, בנוסף למשפחה בת 7 אנשים, יוצאי אילת, כך נאמר לו.
אולי עוד יהיה אפשר להחדיר משמעת באספסוף הזה, חשב יהודה. הוא יצטרך לאמן אותם טוב: היחסים עם המושבה וייצ׳נויה-זמליה מתדרדרים, כך שמע. הוא הכיר את את הנזירה קתרינה, וידע מה תעשה למען העוצמה. גם ערי המדינה הערביות החלו להילחם-כל אחת קראה לממלכת יהודה לתמוך בה. הרבה עבודה מצפה לו...
