כן, אני יודע שאין בפרק הרבה תוכן. כן, אני יודע שזה רק טיזר. כן, אני יודע שהביקורות יהיו לא טובות.
---------------------------------
אטהאולף ושלושת המורדים ירדו במנהרה הנסתרת והארוכה. לפידים האירו אותה, אך משום-מה עשן לא מילא את המנהרה. זה לא הפליא את אטהאולף, שידע היטב על רמת האדריכלות הגמדית ועל פתחי איוורור נסתרים.
״לאן אתם לוקחים אותי?״ שאל אטהאולף בקלילות את אגילוּלאף. ״נציג אותך בפני המנהיג הגדול, והוא יחליט מה נעשה איתך״ הוא ענה. הם הלכו במנהרות מרווחות, והגיעו לחדר אבן גדול שעל קירותיו מערכות שריון של קצינים אלפיים. על כס אבן במרכז החדר ישב גמד מזוקן וזקן למראה, ועל ראשו כתר ברזל מעוטר במעט זהב ואבני ירקן. ״שלום!״ אמר האיש. ״אני הוא פריטיגרן, מלך הגמדים המורדים! ומי אתה, אחינו?״
אטהאולף סיפר למלך את סיפורו, בעוד עיניו הבורקות והחודרות של הלה נעוצות בו, מחפשות שקרים. ״הינך דובר אמת. תוכל להישאר, ותצטרף לצבא המורדים שלנו, אבל״ אמר בהדגשה, ״אני רואה שאינך גמד טהור. אתה גם בן אדם, חברי האלפים. יש לך מזל שאנחנו חייבים כל עזרה אפשרית, אחרת..״ הוא סימן אצבע על הצוואר. ״בעזרת כל אחד ואחד כאן, נפיל את שלטונם העריץ של האלפים!״. הוא קם ונופף באגרוף באוויר בעודו מדבר, משווה לדבריו רושם רב. אטהאולף והגמדים האחרים צעקו, ״כן! קדימה!״
״מה סיפורו של המרד?״ שאל אטהאולף, סקרן לדעת כיצד נבנה המתחם המרשים. ״ובכן״, אמר פריטיגרן, מרוצה למראה. ״אתה ודאי יודע שאבותינו העתיקים חיו בהרים מצפון, נכון?״. אטהאולף הנהן. ״לפני 300 שנה הגיע דרקון הקור הגדול, ראָנה, והחריב את העיר הגדולה דוארפבורג. גמדי העיר הגדולה נדדו דרומה, לארצותיהם הפוריות של האלפים. מהר מאוד הקיפאון שהפיץ הדרקון התפשט, וכל גמדי הצפון נדדו דרומה. תחילה קיבלו אותנו האלפים בסבר פנים יפות למדיי, גם אם מתנשאות. פרחנו ועשינו חיל בבנייה, באומנויות ובמסחר, תכשיטי צורפינו היו היפים ביותר, נשקי חרשינו-החדים והחזקים מכולם, בניינינו-העמידים והמפוארים.
האלפים קינאו בנו, שנאו אותנו, התנשאו עלינו. הם אסרו עלינו לאמן צורפים-ושתקנו. הרסו את מפחותינו-ושתקנו. החליפו את חתימות הבנאים הגמדים בסמלים אלפיים-ושתקנו.
אבל עכשיו הם סוגרים אותנו ברובעים מטונפים ועניים, מרעיבים אותנו ומתעללים בנו, רוצחים אותנו בדם קר! הם יצטרכו לשלם!״
אטהאולף הסכים עם כל מילה, נזכר במשפחתו בגעגוע ובכל מכריו שנקרעו ממנו. אטהאולף הובל בידי אגילולף לחדר לא גדול בעומק המנהרות, שם הצטופפו מיטות קטנות ושידות ל-5 גמדים. הם כבר ישבו שם, שניים בעיצומו של משחק שחמט, אחד קורא ועוד שניים משוחחים בשקט. לפתע כחד מהם קם. ״או, שלום! אתה חדש? אני ארמנאריך, ואתה?״. הוא היה גמד עם שפם פרא בלונדיני, שצמח בלי רסן עד לחזהו.
״כככןןן, חחדדשש, אאני אאטהאאוללף״ גמגם אטהאולף. הוא לחץ את ידו של ארמנריך. ״על מה השיחה?״ שאל, והם התחילו לדבר עד ארוחת הצהריים.
בארוחה התיישב אטהאולף לייד אגילולף. ״מחר יתחילו האימונים שלך״ אמר אגילולף, חותך בספק-סכין-ספק-פגיון נתח בשר ענק. אטהאולף הביט בעיניים פעורות על האוכל. ״בזזנו לא מזמן כפר חקלאי, אם על זה אתה שואל״ אמר אגילולף, כאילו קורא את מחשבותיו. בשאר הארוחה הם סתם פטפטו.
למחרת החל אטהאולף באימוניו. הוא היה בסך הכל בן 13, וכבר היה צריך להתכונן למלחמה.
הוא התאמן ארבע שנים. בגיל 15 החל לצאת לפעולות קטנות-ביזת כפר חקלאי, חיבול במערכת הדואר האלפית. בגיל 17, מקץ ארבע שנים, בהן חשב רק על משפחתו, על איִנגוּנטיס, על אורגטוריקס, על נקמה, הגיע אליו אגילולף.
---------------------------------
אטהאולף ושלושת המורדים ירדו במנהרה הנסתרת והארוכה. לפידים האירו אותה, אך משום-מה עשן לא מילא את המנהרה. זה לא הפליא את אטהאולף, שידע היטב על רמת האדריכלות הגמדית ועל פתחי איוורור נסתרים.
״לאן אתם לוקחים אותי?״ שאל אטהאולף בקלילות את אגילוּלאף. ״נציג אותך בפני המנהיג הגדול, והוא יחליט מה נעשה איתך״ הוא ענה. הם הלכו במנהרות מרווחות, והגיעו לחדר אבן גדול שעל קירותיו מערכות שריון של קצינים אלפיים. על כס אבן במרכז החדר ישב גמד מזוקן וזקן למראה, ועל ראשו כתר ברזל מעוטר במעט זהב ואבני ירקן. ״שלום!״ אמר האיש. ״אני הוא פריטיגרן, מלך הגמדים המורדים! ומי אתה, אחינו?״
אטהאולף סיפר למלך את סיפורו, בעוד עיניו הבורקות והחודרות של הלה נעוצות בו, מחפשות שקרים. ״הינך דובר אמת. תוכל להישאר, ותצטרף לצבא המורדים שלנו, אבל״ אמר בהדגשה, ״אני רואה שאינך גמד טהור. אתה גם בן אדם, חברי האלפים. יש לך מזל שאנחנו חייבים כל עזרה אפשרית, אחרת..״ הוא סימן אצבע על הצוואר. ״בעזרת כל אחד ואחד כאן, נפיל את שלטונם העריץ של האלפים!״. הוא קם ונופף באגרוף באוויר בעודו מדבר, משווה לדבריו רושם רב. אטהאולף והגמדים האחרים צעקו, ״כן! קדימה!״
״מה סיפורו של המרד?״ שאל אטהאולף, סקרן לדעת כיצד נבנה המתחם המרשים. ״ובכן״, אמר פריטיגרן, מרוצה למראה. ״אתה ודאי יודע שאבותינו העתיקים חיו בהרים מצפון, נכון?״. אטהאולף הנהן. ״לפני 300 שנה הגיע דרקון הקור הגדול, ראָנה, והחריב את העיר הגדולה דוארפבורג. גמדי העיר הגדולה נדדו דרומה, לארצותיהם הפוריות של האלפים. מהר מאוד הקיפאון שהפיץ הדרקון התפשט, וכל גמדי הצפון נדדו דרומה. תחילה קיבלו אותנו האלפים בסבר פנים יפות למדיי, גם אם מתנשאות. פרחנו ועשינו חיל בבנייה, באומנויות ובמסחר, תכשיטי צורפינו היו היפים ביותר, נשקי חרשינו-החדים והחזקים מכולם, בניינינו-העמידים והמפוארים.
האלפים קינאו בנו, שנאו אותנו, התנשאו עלינו. הם אסרו עלינו לאמן צורפים-ושתקנו. הרסו את מפחותינו-ושתקנו. החליפו את חתימות הבנאים הגמדים בסמלים אלפיים-ושתקנו.
אבל עכשיו הם סוגרים אותנו ברובעים מטונפים ועניים, מרעיבים אותנו ומתעללים בנו, רוצחים אותנו בדם קר! הם יצטרכו לשלם!״
אטהאולף הסכים עם כל מילה, נזכר במשפחתו בגעגוע ובכל מכריו שנקרעו ממנו. אטהאולף הובל בידי אגילולף לחדר לא גדול בעומק המנהרות, שם הצטופפו מיטות קטנות ושידות ל-5 גמדים. הם כבר ישבו שם, שניים בעיצומו של משחק שחמט, אחד קורא ועוד שניים משוחחים בשקט. לפתע כחד מהם קם. ״או, שלום! אתה חדש? אני ארמנאריך, ואתה?״. הוא היה גמד עם שפם פרא בלונדיני, שצמח בלי רסן עד לחזהו.
״כככןןן, חחדדשש, אאני אאטהאאוללף״ גמגם אטהאולף. הוא לחץ את ידו של ארמנריך. ״על מה השיחה?״ שאל, והם התחילו לדבר עד ארוחת הצהריים.
בארוחה התיישב אטהאולף לייד אגילולף. ״מחר יתחילו האימונים שלך״ אמר אגילולף, חותך בספק-סכין-ספק-פגיון נתח בשר ענק. אטהאולף הביט בעיניים פעורות על האוכל. ״בזזנו לא מזמן כפר חקלאי, אם על זה אתה שואל״ אמר אגילולף, כאילו קורא את מחשבותיו. בשאר הארוחה הם סתם פטפטו.
למחרת החל אטהאולף באימוניו. הוא היה בסך הכל בן 13, וכבר היה צריך להתכונן למלחמה.
הוא התאמן ארבע שנים. בגיל 15 החל לצאת לפעולות קטנות-ביזת כפר חקלאי, חיבול במערכת הדואר האלפית. בגיל 17, מקץ ארבע שנים, בהן חשב רק על משפחתו, על איִנגוּנטיס, על אורגטוריקס, על נקמה, הגיע אליו אגילולף.
