יש לנו תגים חדשים בשבילכם!
ההצבעה לגל השני של התגים הסתיימה והתוצאות כאן: תגים למשתמשים - הגל השני זמין עכשיו.
ניתן להוסיף את התגים לפרופיל שלכם דרך לוח הבקרה למשתמש -> פרופיל -> ניהול תגים

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 485
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 25 מרץ 2017, 11:33

סיפור שהתגלגל לי בראש כמה זמן. כבר שכחתי איך זה לכתוב סיפור בלי הדדליין של אתגר!

הנה קישור לקריאה נוחה יותר.
ספוילרהצג
היער חרש רעות באותו יום. השמיים היו אפורים, בצבע הביניים שבין אור ושלג, והעצים גנחו במאמצם לעצור את הרוח. לרגליהם, הנערה הצעירה רצה כדי להציל את חייה, הזאבים הלבנים מדלגים על השלג מאחוריה, מזגזגים בין השורשים הבולטים וגזעי העצים. האוויר הקר חשף את עננות הנשימה שלהם, מרצד לרגע לפני שנדחף אל מאחוריהם מקצב התנועה.
נפילתה של הנערה הייתה כמעט בלתי נמנעת. היא הספיקה להתהפך בשלג בדיוק בזמן כדי לראות את הזאב מזנק אליה, ולרגע הרוח עצרה את נשימתה. הכל נע לאט בראשה של הנערה באותו רגע, תמונות מהירות מחייה חולפות מול עיניה לפני שנעצרו על פניו של המורה שלה, מניע את ידיו בתנועות מיומנות. ידה עלתה מהשלג ורוח חזקה נשבה מבין אצבעותיה, גורמת לזאב לרחף באוויר לשבריר שנייה, מספיק כדי שינחת מאחוריה בקול התרסקות עמום. העלים פלטו אנחה בזמן שהזאבים מיהרו להקיף את הנערה כשזאת קמה על רגליה.
תמונות של אמה ושל אחיה מילאו את ראשה, ולפתע יצר הישרדות מוטרף השתלט עליה. שפתיה נעו בלי שהתכוונה, והזאבים חשפו את שיניהם למראה האור הבוהק שבנה את עצמו בין ידיה. כשהם החלו לחוש את החום בוקע ממנה, הם נסוגו צעד, החשש גורם להם לנהום ולנבוח. הנערה הביטה מסביבה, עיניה קודחות, כדור האש שבידיה גורם לה להזיע למרות הקור. היא תהתה כמה זמן היא יכלה להחזיק אותו בדיוק כאשר הזאב שמימינה איבד סבלנות ורץ קדימה, מזנק אליה. כדור האש פגע היישר בבטנו בפיצוץ שהטיח את כולם אל השלג.
היא נאבקה לקום פעם נוספת, אבל הפעם היא לא הייתה מהירה מספיק. היא הרגישה את המשקל של זוג כפות נוחת על גבה, גורם לפניה להיקבר בשלג, וכשהניבים ננעצו בתוך צווארה, הצרחה שלה נקברה גם היא. הכאב היה חד, והיא הרגישה דמעות חמות בעיניה, מטשטשות את פרצופיהם של אחיה ושל אמה.
לקח לה רגע להבין שלמרות הכאב שנותר בכתפה ובצווארה, הניבים כבר לא היו שם. גם המשקל על גבה נעלם. היא הסתובבה, והשלג גנח, משקף את כאבה. לקח רגע עד שהצליחה למצמץ מספיק מהדמעות כדי לראות את המתרחש.
העצים נעו לכאן ולכאן לקול צהלות הרוח. למטה, אישה גבוהה הייתה עסוקה בלחבוט בלהקת הזאבים, האלה שלה מטיחה אותם אחד לתוך השני בעוד המגן שלה הדף את אלה שניסו לאגף אותה. גלימתה השחורה ושיערה השחור התעופפו ברוח בזמן שהיא דילגה לכאן ולכאן, אף פעם לא עומדים בדרכה. שריון העור השחור שלה לא היה נחוץ אפילו פעם אחת כשאחרון הזאבים צלע לתוך היער, קול היבבות שלו מטריד את מנוחת העצים.
הנערה הפצועה הביטה בדמות שראתה לפניה, ולא יכלה להאמין. המגן עם הציפור מעופפת, השיער השחור כפחם, העיניים החומות הנוקבות, השפתיים האדומות שהוציאו עננות אדים כשהיא התנשמה. משהו בתוכה התעקש שזאת לא יכולה להיות העורבת, בכבודה ובעצמה, אפילו כשהיא ראתה את אבן האודם במרכז השרשרת הקצרה שלצווארה. משב רוח חזק גרם לעצים להתנדנד ולהפיל מספר עלים.
"אל תזוזי, ילדה," העורבת אמרה בקול מודאג בזמן שהתקרבה משיבה את האלה למקומה על מותנה. "מה שמך?"
"דנה," היא אמרה. "קוראים לי דנה." בזמן שידה של העורבת התקרבה, היא לא יכלה שלא לשים לב לשלג האדום שהקיף אותה. במעורפל, במרוחק, קול היסטרי לחשה לה שדמה שלה הוא שהקיף אותה.
העורבת עצמה את עיניה, ולחשה כמה מילים. כשעיניה נפקחו הן היו כחולות, וגופה זהר לרגע, בזמן שדנה יכלה להרגיש זרמים עוברים בכל גופה. הענפים למעלה התנדנדו לכל כיוון, חסרי מנוחה בפני השלג הקרב. דנה הרגישה סחרחורת, ולפתע הכאב נעלם. כשהעורבת הושיטה את ידה לעזור לה לקום, דנה הרגישה כל כך קלת ראש שהיא כמעט התעלפה, אבל הכאב בצווארה נעלם. היא הביטה לאחור על השלג המוכתם, והסתובבה במהירות, מצומררת.
"איך את מרגישה, דנה?" הטון המודאג של העורבת נעלם, והפך להיות ענייני.
"אני… אני…" דנה הרגישה כמו דג מחוץ למים, מביטה מעלה היישר לתוך עיניה של הגיבורה הכי גדולה שלה. "את העורבת," היא סיכמה.
האישה נראתה מופתעת. "אנחנו מכירים?"
"את לא מכירה אותי. כלומר, קוראים לי דנה, את פגשת אותי עכשיו, אבל אני פגשתי אותך קודם. לא פגשתי, יותר כמו, שמעתי עלייך, ועל כל המעשים שלך, וחלמתי עלייך. לא בצורה מוזרה, פשוט - רק בצורה טובה. כמובן."
העורבת נראתה מופתעת בכנות מהתגובה של דנה. "שמעת עליי? מה שמעת עליי?"
"הכל!" דנה אמרה בנחרצות. "כל פעם שמגיע פייטן לכפר, אני בודקת אם יש לו סיפורים חדשים על העורבת מרואנוק. שמעתי על איך נלחמת בדוב המת כדי להציל את הכפר גאטו, איך הרגת את הליץ' קריניק ושחררת את 72 השפחות שלו מעבדות נוראית, איך סאמו הנבון הקריב את עצמו למענך אחרי שראה בנבואה-"
"זה לא היה ככה," העורבת ענתה בבעתה, צועדת לאחור. "שום דבר מהדברים האלה, זה לא מה שקרה."
"זה לא?" עיניה של דנה כבו מעט. "אז מה כן קרה?" היא ניסתה להתקרב לעורבת שוב, אבל הריפוי והאכזבה היו יותר מדי בשבילה, והיא מעדה קדימה לתוך השלג. העורבת תפסה אותה ברגע האחרון.
"בזהירות," היא אמרה בחדות פתאומית. "איבדת הרבה דם." היא עזרה לה לעמוד בכוחות עצמה, ואז כחכחה בגרונה, עננת אדים פרועה חולפת בין הכפפות שבידה. "בואי, תחזיקי את היד שלי. אני אתן לך את הכוח שאת צריכה כדי להגיע הביתה."
דנה אחזה בידה המושטת, מבולבלת ומותשת. כשתפסה בידה, היא הרגישה זרמים עוברים בידה, צלילותה חוזרת, שריריה הכואבים מסוגלים לשאת את משקלה שוב. רגע לאחר מכן, העורבת משכה את ידה, ושתיהן החלו ללכת בין העצים. למעלה, ינשוף הביט בהן בעיניים גדולות, ער למרות אור השמש. דנה רצתה לפתוח את פיה כדי לשאול שאלות שוב, אבל העורבת הקדימה אותה.
"הזאבים, למה הם תקפו אותך ככה?" היא שאלה. "זה לא היה ציד טרף רגיל."
דנה הידקה את אחיזתה בידה של העורבת. "זה לא!" היא התנשמה. "אני צעדתי ביער, וראיתי מישהו ליד עץ ענק, מניח את היד שלו עליו וזה נראה כאילו הוא שואב ממנו משהו, כל העץ הצטמק והרקיב. לא נראה שהחיות אהבו את זה, הציפורים ניסו לתקוף אותו, אפילו ארנבים, ואני חושבת שהזאבים חשבו שאני קשורה אליו, והם התחילו לרדוף אחריי."
"הוא ניסה לשאוב את כוחותיו של לב היער," העורבת אמרה בקול הענייני שלה. "אנחנו יכולים רק לקוות שהוא נכשל, אחרת היער אבוד. הוא נראה לך אנושי?"
"כן," דנה אמרה, ואז היססה. "אני חושבת. אולי? לא הספקתי להסתכל עליו הרבה."
"אני אחפש אותו אחרי שתהיי בבטחה, לפני שהוא יוכל לנצל את כוח השאיבה. היא תשאיר אותו חלש לכמה שעות."
"רציתי לעצור אותו," דנה מיהרה להגיד. "אני יודעת קסם, המורים שלי אומרים שאני הכי טובה שאי פעם הייתה בכפר. רציתי לפגוע בו כדי שיפסיק. זה מה שאת היית עושה." היא השתתקה כדי לראות מה לעורבת יש להגיד על זה, אבל נתקלה בדממה. "את הגיבורה שלי," היא הוסיפה בקול קטן. "תמיד רציתי להיות כמוך, מאז ששמעתי עלייך." כשזה לא קיבל מענה, היא אמרה, "העורבת?"
"בבקשה אל תקראי לי עורבת," היא ענתה. "קוראים לי ראייה."
"את לא אוהבת שקוראים לך העורבת?"
"למה שאוהב את זה?" היא ענתה בחוסר סבלנות. "מגיעה בעקבות המוות, כדי להנות מפירות המלחמה. אלה שנתנו לי את הכינוי לא התכוונו להחמיא לי."
דנה מעולם לא חשבה על זה ככה. היא ראתה שהעורבת לא רצתה לדבר, אבל היא לא יכלה לעצור את עצמה. "זה נכון ששיעבדת שד וכלאת אותו באבן האודם שלך כדי שתוכלי להשתמש בו בקרב?"
העורבת ממש רעדה למשמע השאלה. "מאיפה שמעת דבר כזה?"
"זה מה שהפייטנים מספרים," היא אמרה. "כשנלחמת עכשיו, זה היה נראה כמעט כאילו מישהו אחר השתלט על הגוף שלך והניף את האלה."
"אני לא שיעבדתי את השד," העורבת ענתה בקוצר רוח, ידה מתהדקת סביב ידה של דנה באופן שהתחיל להכאיב. "הוא שיעבד אותי. הוא השתלט עליי כשהייתי צעירה. אני לא זוכרת איך, כי הוא שיחק עם הזיכרון שלי, מחק חלקים שהוא לא רצה שאדע, והחליף אותם בסיפורים אחרים. הוא גרם לי לעשות דברים נוראיים, רצח ונורא מכך, ואחר כך הלכתי לנהר לנקות את בגדיי, כי חשבתי שעזרתי לקצב בבית המטבחיים. עשיתי הרבה דברים שעד היום אני לא יודעת מה משמעותם, או האם הם באמת קרו. הייתי עוזרת הרבה לקצב."
דנה הביטה בשיערה השחור של העורבת מתבדר ברוח על גבה, מדלגת במהירות כדי לעמוד בקצב. "איך הצלחת לעצור אותו?"
"אני? אני לא יכולתי לעשות שום דבר כנגדו," העורבת דיברה בטון הולך ומתגבר. "אני הרגתי עוד ועוד אנשים, והשד הלך והתחזק, עד שיום אחד התחלתי לטבוח בכל אנשי רואנוק אחד אחרי השני. כשמצאו אותי, אכלתי את ליבה הפועם של אמא שלי בזמן שהחיים שלה זלגו מבעד לעיניה. סאמו הנבון נלחם בי, אבל במקום לחסל אותי יחד עם השד, הוא הקריב את חייו כדי לשעבד את השד לאבן האודם הזאת, והמיר את המכשף טוב הלב ביותר שאי פעם היה ברוצחת סדרתית."
דנה הייתה המומה, אבל היא לא יכלה להאמין. "אבל עכשיו השד משועבד," היא אמרה. "הוא נתון לשליטתך."
"לשליטתי??" היא צחקה צחוק מזויף, ודנה הרגישה את ידה נמחצת. "האבן מונעת ממנו להשתלט על הגוף שלי שוב, אבל הוא עדיין יכול להרוג אותי ברגע שרק ירצה בכך. והוא יעשה את זה, אם לא אתן לו שליטה על הגוף שלי מדי פעם, כדי לבטא את האלימות שלו. ואת יודעת מה? הייתי נותנת לו להרוג אותנו, חוץ מזה שאני חייבת לעולם חוב ענק, אחרי שמנעתי ממנו את עזרתו של סאמו הנבון. עכשיו כל מה שנשאר לי זה להתפלל כל בוקר שהשד לא יבחר להרוג אותי לפני ששילמתי את החוב שלי."
היער השתתק יחד עם שני הנשים שצעדו בין העצים. השלג התחיל ליפול, ובעקבותיו הרוח הפסיקה לנשוב. הינשוף שהתעופף בין העצים לצידם קרא בקול. כשהן הגיעו לקצה היער, על גבעה שהשקיפה על הארובות פולטות העשן של הכפר, שיערן היה לבן משלג, לחייהן אדומות מהקור, כתפיהן ועיניהן ירודות מהדרך שעברו. דנה נפרדה מראייה בלי להסתכל לעיניה, ולפני שהיא רצה לביתה, ראייה חשבה שהיא ראתה דמעות בעיניה.
היא הסתובבה בחזרה אל היער, והפעילה את קסם האיתור שלה. הקסם אפשר לה לעקוב אחרי החתימה שדנה השאירה אחריה, בתקווה כל הדרך בחזרה אל לב היער. ליבה שלה היה כבד בזמן שצעדה בשלג. הינשוף שמעל התעופף לתוך היער, מותיר אותה לבד.
היא טעתה בכך שצעקה על דנה, היא ידעה את זה. החוב שלה היה כבד מדי בכדי לשאת בעצמה: תקוותה היחידה הייתה לתת השראה לאחרים כדי שיעזרו להוריד מעט מהנטל מגבה. אבל היא לא יכלה לשמוע את הסיפורים האלה מסופרים בכזאת תמימות, היא פשוט לא יכלה. העולם היה מקום לא הוגן שבו קרו דברים נוראיים, היא לא יכלה להתעלם מכך.
היא תהתה מה סאמו הנבון היה עושה במקומה. הוא בוודאי היה מוצא דרך להתגבר על נקודת מבטו, מוצא דרך מעוררת השראה לספר לדנה את האמת, דרך שתגרום לה לרצות להלחם חזק יותר. ראייה התביישה כשהבינה את זה.
בזמן שהשלג נמס והצטבר בשיערה, ממלא אותה בקור, היא נזכרה באותו לילה, רואנוק בוערת מאחוריה, שפתיה דביקות מדמה של אימה. השד לא הספיק לערוך את זכרונה לפני שנכלא, והיא זכרה כל רגע מהטבח בכפר והקרב מול סאמו. כשחקרה את הכישוף שבו השתמש כדי לכלוא את השד, היא הבינה שהוא כנראה לא התכוון להרוג את עצמו במהלכו. סיכוייו להצליח היו קלושים להחריד, ואם היה נכשל, הוא היה הורג אותה יחד עם השד, ומותיר את סאמו ללא פגע. היא התחבטה עם עצמה במשך שנים למה הוא לקח את הסיכון: האם הוא לא ידע שיש סיכוי שהכישוף יהרוג אותו? האם הוא העריך שלהיגרר לקרב היה סיכון גדול עוד יותר?
ראייה לעולם לא תדע. היא רק ידעה איזה חלל נותר בליבה באותו לילה, כשישבה שם בתוך רואנוק הבוערת, בוכה עד שאיבדה את הכרתה, מתעוררת קליפה של אדם מכוסה בדם, לצד גופתו של סאמו הנבון.
הרוח חזרה, והשלג נפל כבד יותר עכשיו, מסתחרר באוויר לכל עבר ומסתיר את שדה הראייה שלה. היער היה רגוע עכשיו, למרות השלג והרוח, העצים מתנדנדים בעייפות. כשראייה הגיעה ללב היער, היא הרגישה היסוס מהיער, כאילו הוא חושש לחשוף לה את סודותיו. היא התקרבה אל העץ שבמרכזו, וראתה את סימן היד עליו. הוא היה נראה עייף ושפוף, אבל הוא היה בחיים. ייקחו שנים עד שיתאושש, אבל היער הזה ישרוד.
היא התרכזה בכישוף האיתור שלה. היא יכלה להרגיש את נוכחותה של דנה כאן, את נוכחותן הדועכת של הציפורים ששכבו מתות על הרצפה, אפילו את הזאבים שהגיעו לכאן לרגע קצר. אבל היא לא הצליחה לאתר את הנוכחות של האדם - או השד - שניסה לגנוב את חיי היער הזה. היא התקרבה אל היד שהייתה חרוכה על העץ הגדול ובחנה אותה. זו הייתה יד קטנה, אפילו יותר קטנה משלה.
ידה של נערה.
ליבה החסיר פעימה כשהיא הרימה את מבטה אל מבעד לעצים, אל המקום שבו היה הכפר של דנה. תמרת עשן עשתה את דרכה בין פתיתי השלג אל העננים האפורים.
ראייה בקושי זכרה את ריצתה דרך היער השקט, השלג בפניה, גלימתה מתנופפת מאחוריה. כשהיא הגיעה אל הכפר, השמש כבר כמעט שקעה, והשמיים נותרו שחורים, מלבד השלג. היא הרגישה את החלל בליבה גדל בזמן שראתה את הבתים הבוערים, הגופות המרוטשות פזורות ברחובות העיר, תמונת ראי של רואנוק. היא מצאה את דנה ליד כיכר העיר, הצרחות של אימה ואחיה מהדהדות מבין הבתים הריקים. השניים היו קשורים בידיהם אל הגרדום, גופם נגמר במותן, ודנה הייתה עסוקה באכילת הקרביים שלהם, מתענגת עליהם כמעט כמו שהתענגה על הצרחות. כשהיא שמעה את ראייה מתקרבת, עיניה נפקחו, מבט חסר אנושיות ממלא אותן, והיא פלטה קול שיכל להיות צחוק.
העורבת תפסה את אבן החן שלצווארה, ותלשה אותה. היא החלה למלמל בזמן שדנה זינקה ממקומה, רצה אליה במהירות מטרידה, מדלגת בין שלוליות של דם וגופות. העורבת הביטה בה בלי לזוז, מסיימת את הלחש ומתפללת. כשהשניים נפגשו, אבן האודם בהקה באור מסנוור, והן הוטחו לרצפה בעצמה.
השלג נפל על הכפר הבוער, והלהבות שככו באיטיות כשכוסו, נעלמות לבסוף מעט אחרי שצרחות משפחתה של דנה דעכו. השלג נערם בגושים אדומים מסביב לכיכר העיר, והיער השקיף על המחזה בעצב בעוד הרוח נשבה. לבסוף אישה קמה בכיכר העיר, אבן אודם בוהקת בידה.
העורבת הביטה בגופתה המתקררת של דנה, ונקברה בחלל שבתוכה. היא עמדה שם זמן רב, מביטה בנערה הספוגה בדם, והרהרה בחוסר ההוגנות שבעולם. ללא החום של הבתים הבוערים, היא הרגישה את הקור חוזר ומחלחל בתוכה.
היא שנאה את סאמו פעמים רבות על שהציל את חייה, אבל בפעם הראשונה, היא ידעה איך זה להיות בנעליו. בפעם הראשונה, היא שנאה אותו על שהיה פחדן, שהיה מוכן לוותר על חייו, ולהטיל את העול שלו על אדם אחר תחת המסווה הקל של קורבן. היא שנאה את עצמה, על שניסתה לעשות את אותו הדבר. אבל יותר מכל, עמוק בפנים, היא שנאה אותו על מזלו, שהצליח.
כרגיל, אשמח לביקורת, וגם לשמוע אם אהבתם (או לא).
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
הלדין
הודעות: 3153
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

שליחה על ידי הלדין » 25 מרץ 2017, 20:11

סיפור טוב. הטוויסט לגבי דמותה של דנה היה באמת מפתיע עד שנדרשו לי שתי קריאות כדי להיות בטוח שהבנתי נכון. ראייה גם דמות מעניינת. האם עכשיו, בעקבות קורבנו של סאמו, ראייה בוחרת מתי לתת לשד לצאת החוצה ולהוציא טוב מרע?
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 2950
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

שליחה על ידי tkhag1 » 25 מרץ 2017, 22:45

לתאר את הסיפור במילה אחת?: אומנות
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 485
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 26 מרץ 2017, 11:53

תודה רבה על המחמאה tkhag :-)

הלדין: כן, ראייה יכולה לשלוט בשד במידה מסוימת כך שהוא יתפרץ רק כשהיא רוצה. אבל השד עצמו יכול להתאבד ובכך להרוג את שניהם, כך שהשליטה שלה עליו היא מוגבלת.
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 17848
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

שליחה על ידי The oldman » 27 מרץ 2017, 15:18

סיפור מצוין.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 485
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [PG13] חוב וקורבן

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 28 מרץ 2017, 11:55

The oldman כתב:סיפור מצוין.
תודה רבה :-)
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה