• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

[אתגר 43] דוקרן הקרח

http://www.pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=9&t=37774
ואלה המשך עלילותיו של אינגראן ורטהו

[1]
והיום בזירה הוא ניצב כנגד מלרות'ין.
הוא בא ממעמקיו הקפואים של הדרום, מטולואר החצובה בקרח, בן חסותו של טוילאר מלירן בכבודו ובעצמו. הוא היה הדם החדש שזרם בזירת האגרוף כפי שאינגראן היה פעם לפני זמן רב. ההמונים באו לזירה בהמוניהם, מריעים לו, לאינגראן.

"אחת. שתיים. שלוש – "

והזירה נמוגה לאפלת חדר השינה האפרפר, המשורג בסחלבים. אינגראן גנח. אביו נהג לומר שצרות באות בצרחות. והבואת'יאנים שלחו אותו לעיי החורבות.

"ארבע. חמש. שש – "

השותף לחדר היה מלרות'ין מהחלום. להבדיל ממנו, הוא השתין את דרכו לפה. לקיורא היו ביטויים כאלו מקסימים. יש סיבה לכך שהם נדחקו לפינה נידחת. ועמים ,שהריחו יותר טוב, ירשו את הארץ. הוא היה בהיר ממה שאינגראן ציפה.
"שבע. שמונה. תשע!"

אינגראן שחרר את זרועותיו המכווצות והתרומם כדי לנעוץ מבט בעיניו האפורות של החניך מלרות'ין. הוא דמיין את שניהם בזירה מאז שפגש אותו. דמיין כיצד הוא גומר אותו ושולח בחזרה לטולואר, מריח את דרכו בחזרה. אינגראן התמתח וקם מבלי להיאחז בזיזים. עדיין נותר בו משהו מהמתאגרף. אפילו שהוא מצא את עצמו ריק מחוכמתם מאז היום ההוא אצל הרצען. מרוקן.

מלרות'ין מישש את החרב החגורה על מותנו. הם התחלקו לארבע קבוצות: החרבות; המטות; הגביעים והמטבעות. החלוקה הזו ביטאה את מעמדם במסדר. חרבות יהיו לציידי קוסמים כמו איאורדו. מטות יהיו לתומכי קוסמים. הגביעים יהיו לתומכי לחימה. והמטבעות.... הם יהיו לצופים של הבואת'יאנים, האנשים שיאתרו קוסמים שהפרו את האמנה. מרבית החניכים היו, כאמור, מטות. אינגראן רצה להיות מטבע. נשמע שהם עושים חיים מעניינים אצלם.

ואינגראן לפת את ניצב החרב.

"יש שיעור בקרוב." אמר מלרות'ין, מביט לעבר השמיים שהלמו את קדרותו ככפפה שחורה ליד בואת'יאנית "אני מקווה שיהיה על התיאוריה של הקסמים. הם הכי מגניבים, ורטהולד."

"ורטהו." נהם אינגראן בתסכול "אני לירנדי, מֶלְרוּ. אם הם היו מעניינים אותך, היית נעשה מטבע או מטה. חרבות לא צריכים לדעת כל כך הרבה על קוסמים."

"אני לא חושב שאתה צודק, ורטהולד." היסס מלרות'ין "ועכשיו בוא נעוף מכאן."

וזינק אל החלון. אינגראן תמיד סבל מפחד גבהים חמור שנעור בו אפילו למראה מלרות'ין העף באוויר. הוא הפנה את גבו למלרות'ין ופרץ את הדלת על ציריה החלודים. המדרגות הישנות חרקו תחת רגליו במנגינה שנעשתה מוכרת לו פה. לא הייתה לו כוונה לעוף והוא ירד לעבר הדלת. הוא נחרד לראות את איאורדו, הבואת'יאני, מחכה לו בדממה. אביו טעה לגבי צרות. לפעמים הן גם מתגנבות.

[2]
זיפיו הקרניים של איאורדו דקרו את האוויר. הוא נשען על משקוף הדלת האפור כאילו כל הבניין הזה היה שייך לו. וייתכן שבצדק. הם אלה שהחריבו את העיר. קַלְצֶקְטַאן.

"החניכות שלך עדיין לא הסתיימה, אינגראן." אמר הבואת'יאני, שובר שתיקה.

"לא שאני מודה לך על כך שלקחת אותי משם." סינן אינגראן "יש לי שיעור, איאורדו."

"אתם גם צריכים לעשות עבודה מעשית בשטח." הפחיד אותו הבואת'יאני "והסכמתי לקחת אותך לעשות עבורי את העבודה המעשית בשטח. הכל טוב."

"לא שאני מודה לך שתקעת אותי עם השותף המסריח ביותר בעולם אבל – " המשיך אינגראן לומר, בוחן דרכי מילוט מעבר לגלימתו הלבנה של איאורדו שעתה ידע את טבעה. היא הייתה ארוגה מחוטים של אור שהעניקו לה קלילות. המדריכים זקפו גבה עקומה כשמלרות'ין שאל יותר מדי שאלות לגביה.

"אני צריך שתרחרח עבורי פריט מידע במחראה." הקפיא אותו איאורדו במילה.

"מחראה? מה לי ולרופשים, איאורדו? האם לא הספיקה לך הפעם עם רצען?" שאל אינגראן, יודע את התשובה עוד לפני שהבואת'יאני פשוט ענה: "אינגראן, ייתכן ויש שם מידע שיוביל אותנו אל המזלות, המעגל האבוד של אשפי הקרב."

"חשבתי על משהו." ציין אינגראן "איך אני אמור להריח את החרא? למה לא מלרות'ין שהנעימה האהובה עליו חוברה מנפיחות של גופות? למה לא רופש?"

הבואת'יאני רק הקשיח את פניו הקרניות והשיב, בסובלנותו האינסופית של זקן, "פשוט סמוך עליי, אינגראן. אני יודע למה אתה מסוגל ולמה אתה לא מסוגל."

והזכיר לו בשקט שזו פקודה. גם אם הוא חניך במסדר הבואת'יאני בעל כורחו, עדיין הוא חניך. ההצלפות הקפואות שאביו נהג להשתמש בהן כדי לכוון את אינגראן ואחותו כשהיו צעירים היו רק ההתחלה למוחות היצירתיים של המסדר.

[3]
למרות התנגדויותיו, אינגראן לא יכל להתפעם מהכבוד של ההזמנה לבית הקלפים של קלצטקאן, המגדל השחור. המגדל נראה כאפוף צל, פורץ מתוך האדמה כאילן מגביה רום הרבה יותר מהעצים הכמושים והנוטים למות סביבם. לא היה צריך להיות קוסם דגול כדי להבין שהמגדל השחור בלע חיים. כל קוסם שינסה את כוחו ליד המגדל ירגיש שחייו עוברים מולו לפני שיישאר ממנו שלד. היות והבואת'יאנים לא היו קוסמים, המגדל השחור הגן עליהם מפני אויביהם. ורק בואת'יאני מלא יכל לעבור דרך אחד מקלפיו ולא למות. ואינגראן עדיין נשם.

היות והשיעורים התחילו, המגדל היה כמעט ריק. כמעט. אישה חיכתה להם. כנפיים עגולות, שמערבולות צבעוניות מתערבלות לתוכן, ועיניה זוהרות כמו השמש עצמה. שיערה הכתום פרץ מראשה בצמות ובנחשולים של שיער פראי. אדים צהובים יצאו מנחיריה הצרים וספגו את הצללים מסביבה. ילדת הכוכבים. או לפחות צאצאית חצי-אנושית שלהם.

איאורדו הציג אותה כזאפירה, קצינה ממשמר העיר של פראטצט שנודע, מאחורי גבו, כמשמר המקושקש בדיוק בגלל מוצאם של רבים מאנשי המשמר. ופראטצט הייתה עיר שסגדה לילדי הכוכבים. זאפירה בחנה אותו במבט קריר.

"שיירשם בפרוטוקול, יש לי דברים יותר טובים מלשמש כשמרטפית." סיננה "העובדה ששכנעת את הממונים שלי לא אומרת ששכנעת אותי, בואת'יאני." ובנסיבות אחרות, אינגראן היה מתקשה מאד לבצע את המשימה הזו.

איאורדו חייך בנוקשות ואמר: "בכל מקרה, מיראנדולה בלאנץ הוא איש רב עוצמה, אינגראן, למרות היותו קרוב יותר לגילך. הוא כבר איש חשוב מאד במחלבה. אומרים שהוא יהיה החלבן הגדול אחרי שיסלק את הנוכחי."

המחלבה הייתה ארגון פשע חובק יבשת ששגשג הודות לאיסור על שתיית חלב ומוצריו שהכניסו ילדי הכוכבים בזמנו. האיסור שרד אחרי שובם אל הרקיעים. לא היה שום דבר שפוי במבצע שהבואת'יאני הגה על חשבונו. אינגראן התפלל. הוא התפלל לורלוגר מלסנט, אלוהי הבואת'יאנים, שהמזלות קיימים. הוא שאל את אחד המדריכים למה אלוהיהם נקרא על שמם של הסטויים האלפים. כמובן שהמדריך מעולם לא שמע על הוורלוגר אך הוא הזהיר אותו לא לשאול שוב. המלסנטים לא היו משפחה שאנשים מפקפקים בשיקול דעתה. לא אנשים שרוצים להישאר ביחסים טובים עם הבואת'יאנים. לפחות היה מישהו להתפלל.

"בוא נתחיל ללכת." טפחה זאפירה על כתפו "הדרך לחוות בלאנץ ארוכה, בואת'יאני. ואני מאחרת למשחק שלי. הפעם לא ארשה להם קוביה של שלוש."
[3]

הם לא חצו דרך היער שעכבישנאים טווים את קוריהם בין ענפי עציו מצפון לקלצטקאן. הם חצו דרך היער דרומה למקום בו הבוקרים רובצים. אינגראן היה בכושר אבל זאפירה הייתה עוד יותר בכושר כאילו גופה היה מבוע של קיטור. לבסוף הם הגיעו אל האגם הוורוד.

זאפירה ניערה ענפים וגילתה לפניו סירה. והראתה לו את המשוטים.

"אתה חותר מצוין." אמרה זאפירה לאחר שהיכו המשוטים במים הוורדרדים, מעלים מלוא כף היד עשבי נהר מסריחים. מצפון מערב להם התנפץ הנהר עצמו על הסלעים, ענק רועם מהצפון שנכנס זה עתה לארצם. הם עברו על פני איונים – שעל כמה מהם היו רבצו עמיתיה של זאפירה בציפיה לפולשים. היא אמרה: "לפחות אני לא שומרת שם. אם המטורפות הללו יחליטו לבוא יום אחד, השומרים הללו יהיו שמות שייחרטו בלוח הכבוד."

"סיפרתי לך על שאני עריק מהצבא הלירנדי." אמר אינגראן, רואה את הרציפים עולים מתוך הערפילים המחניקים, "כלומר לא באמת עריק. הייתי אשף קרב."

היא טפחה לו על הכתף השמאלית ואמרה: "תהיה מתוק ותחתור, בואת'יאני. המשחק לא מחכה לי."

היא הנחתה אותו לפתח נקרה שהוסתר מאחורי גבנוני האבן של הרציפים. הוא באמת הופתע לא לראות את זרם החתחות התחתי של ביוב עד שנזכר שהרופשים ואומנותם היו חוקיים בפראטצט שלא פעם שונאיהם של ילדי הכוכבים צרו עליה ממזרח וגם ממערב. אנשים שיכלו להחיות פסולת ולהפוך אותה בחזרה לחפצים חיים ושימושיים לכל אזרח היו יותר מרצויים בפראטצט. הם עבדו פה עבור הרשויות.

הנקרה הייתה קרה ורחבת ידיים להכיל צי קטן של מבריחים. גם עליה שמרו. לבסוף זאפירה הראתה לו איפה לעגון לפני שלא יוכל להפליג. הם עלו במדרגות האבן למעלה וחצו מערות שזהרו כמו הכוכבים עצמם. אלפים! אינגראן היה מתחת לגבעת הדרקון. היו דרקונים במערות שמסביבו, דרקונים! כמובן שאינגראן מיהר למעלה אחרי זאפירה לעבר פני השטח. ולפניהם התרוממו העמודים של בית הדרקון, יצורים מעוקלים שנשאו את תקרת השיש. והבוקרים חיכו להם כשאינגראן יצא מבית הדרקון, אקדחיהם כבדים בנדניהם, ומבטם זדוני. זאפירה משכה בכתפיה ואמרה: "ועכשיו אני יכולה ללכת לשחק." ומוקף בקני אקדחים, אינגראן נלקח אל הבקתה ביער.

[4]
והחלל הקדמי היה מלא בקוביות.

המזלות היו מגלגלים. אשפי קרב ששיחקו דרך קוביות. לכל קוביה היה ערך משלה אבל אינגראן לא זכר מה כל קוביה עושה. אם יש פה קוביות, הבואת'יאני צדק? ואז הוא הישיר מבט לתוך עיניו הכחולות של חצי אנוש...

"סוף סוף הביאו לי שותף!" זעק חצי האנוש "האחרון לא החזיק מעמד זמן רב."

אינגראן לעלע בגרונו ושאל: "האם אתה אחד מהמזלות?"

"אני נראה לך כמו גנב? אני הדבר האמיתי, תינוק." ליהג החצי-אנוש "המזלות רק גנבו קוביות של מגלגלים וכולם חושבים שהם מגלגלים אמיתיים. בחיי, הבוקרים תמיד שואלים אותי לגבי זה."

"כמה זמן אתה פה?" שאל אינגראן בזהירות. חצי האנוש לקח קוביה מהרצפה וגלגל אותה. אינגראן שאל שוב: "כמה זמן אתה פה?"

"האחרונים תמיד הולכים ראשונים." גיחך חצי האנוש "אתה עוד תרייר, תינוק!"

והוא חיפש במצבור הקוביות שלו קוביה נוספת. "אלפים," גנח חצי האנוש "הבוקרים גנבו את כל קוביות השלוש שלי. אמרתי להם להשאיר לי כמה." אינגראן הצר את עיניו והבין שקוביות שלוש היו לרגש. אם הקוביה התגלגלה, אינגראן היה חושב שחצי-האנוש הוא באמת ידידו. חצי-האנוש נכנס לעמידה. הוא חייב להשמיד אותו לפני שיגלגל את הקוביה. או שמא לרפא אותו מטירופו.

ובהבלח של העין, אינגראן היה בבית המוחלט. חצי האנוש רץ במהירות על פני כל המסלולים, בלי קשר לחדר שהוא היה בו, מחפש קוביה. הדלתות היו... פתוחות. הדלת לחדר של המתאגרפים הייתה פתוחה ואיתה הדרך בחזרה. הדרך בחזרה למצבו הטבעי.

כשחצה את מפתן הדלת, הוא ידע שהוא צריך להשתמש בדוקרן הקרח. הוא לא הבין איך לא שמע על המהלך הזה קודם למרות שאביו השתמש בו כנגדו. השתמש בו כדי למנוע להחליק לאי-השפיות של חצאי-האנוש. ורוחות קפואות.. נשבו והעיפו אותו אל החדר עם ערימות הקלפים. האם וורלוגר נענה לתפילתו? והוא רוצה שיישאר ברשימת המתפללים שלו עד יום מותו?

"דוקרן הקרח."

"קוביה של שלוש."

הקלף הירוק התמצק בידו, גליד של קרח. וחצי-האנוש פשוט נעץ בו מבט כשהקוביה נפלה מידו הקפואה. אינגראן זה עתה שילב מתקפות משני מעגלים. הוא מעך את הקלף עד שנמס בידו, מותיר פסים אדומים. והאיש לפניו הפשיר. כדי להיות חי, החומר צריך להיות בטמפרטורה מסוימת. הקפאה ואז הפשרה מחדש עשויה לגרום לו להתחדש ולמחוק פגיעות קודמות בבשר ובנשמה. כל עוד הנשמה לא ברחה אל האלים, חצאי אנוש יכלו להפוך לבני אנוש בחזרה. כמו שקרה בזמנו עם קורבנותיו של הרצען. המגלגל כרע על הרצפה, המום.

"אלפים," הוא אמר, עובר על כל הקוביות "כמה זמן חלף?"

[5]
"שמי אינגראן ואני חניך של המסדר הבואת'יאני." הציג אינגראן את עצמו. המגלגל הביט בו כאילו צעד מתוך הרקיעים עצמם ואמר: "כוונתך שאתה אוכף של האמנה הבואת'יאנית. זכור לי ששמעתי שמילימטאר רוצה לאחד אותם אבל –"

לסתו של אינגראן נפלה מעומק ההבנה מה הוא עשה. אחרי שנים כה רבות, הנשמה הייתה כבר אמורה לעזוב. והמגלגל לפניו חי בימיו של מילימטאר עצמו, המחדש של המסדר הבואת'יאני אם להאמין למדריכים שלו. טוב, לא מפתיע. איאורדו למד מהטובים ביותר איך לרמות פתאים כמוהו.

"אתה מדבר ברצינות? זה היה לפני, בוא נראה, חמשת אלפים שנה כמעט!" ענה אינגראן בניסיון להסתיר את הסחרחורת שחש כלפי מה שעשה הרגע. לרפא מטירופו חצי-אנוש עתיק כזה מצדיק בפירוש את חריטת שמו על לוח הכבוד של הבואת'יאנים... בהנחה והוא והמגלגל העתיק ייצאו מכאן בחיים, כמובן.

"זה מסביר את הריקנות." אמר המגלגל העתיק "אני לא מרגיש איש מהמעגל."

"רגע," אמר אינגראן "אתה יכול לחוש אנשים מהמעגל שלך. זה כזה מגניב!" והבין לאחר יד שזה אמור להיות נכון לגביו. הוא יכול להזעיק תגבורת לבקתה. הוא מצא את המגלגל העתיק. הוא יכול ומורשה להזעיק תגבורת מהמסדר. והוא היה שוב בבית המוחלט, עובר על פני קלפים שעליהם פנים שלא הכיר עד שמצא את פניו המכוערות של איאורדו. הקלף לא הראה מה הוא עושה כרגע. "בואת'יאני," אמר אינגראן "בוקרים של המחלבה תפסו אותי ואני בבקתה ביער. הסיירת שנתת לי גלגלה קוביה של שלוש. אני מבקש שתצילו את התחת שלי, בבקשה."

הקלף בידו השחיר ואינגראן פקח את עיניו.

המגלגל העתיק פשוט אמר: "אתה פשוט צעיר מדי מכדי להיות אשף קרב. היית צריך רק עכשיו באימונים, לא להיכנס לבית המוחלט כשנשמתך כה... פריכה."

אינגראן נשם עשר נשימות וענה: "דברים השתנו מאז שיצאת מדעתך, קשישא. הוריי אימנו אותי ואת אחותי מינקות."

"ועדיין אתה צעיר מדי." אמר המגלגל העתיק "את מי הזעקת?"

"להב קרח בשם איאורדו. הוא מי שהכריח אותי להתגייס למסדר הבואת'יאני. הייתי פעם מתאגרף עד שהחלפתי מעגלים בעת קרב עם רצען." הסביר הנער, מוחה דמעה על העבר שהיה.

"אשפי קרב להבי קרח! עוד מעט תאמר לי שיש אשפי קרב אלפים!" נהם האיש "הם כפסע מלהיות אלפים בעצמם."

"הוא בא משושלת מכובדת של גמדים." הצטדק אינגראן ובן שיחו נותר המום. "פשוט בתקופתי אף אחד לא היה מעלה בדעתו לאמן בן פיות." אמר האיש, נימת קולו רגועה יותר. זה נשמע לאינגראן לא הגיוני לאור העובדה שהאמנה הבואת'יאנית חייבה את כל העולמות עד שהבין מה בדיוק מילימטאר עשה אז.

"האם אוכפי האמנה הבואת'יאנית בתקופתך היו אשפי קרב?" שאל אינגראן, בזהירות. ואז נשמע קלף מתפוצץ מבחוץ, מרעיד את הבקתה כולה בהרעשתו.

הבואת'יאנים הגיעו.

[6]
המקום שאליו הוביל אותו איאורדו היה שקט ואפל כמיטב המסורת הבואת'יאנית, במרומי המגדל השחור. האיש שישב שם הביט בו מבעד לעיניו, המתערבלות כמו המערבולות בכנפיה של זאפירה. איאורדו קד לפניו והלך. "אני הוא מלך המטבעות של הבואת'יאנים. האם אתה יודע מה זה אומר?" התעניין אדונם של הרואים. אינגראן קלט שרמס כמה מסורות כשהזעיק עזרה. הוא קלט את זה משפת הגוף הדמומה של איאורדו בשובם לקלצטקאן. הבואת'יאנים האחרים פשוט התעלמו ממנו.

"שאתה רואה את כל הקוסמים בכל העולמות." השיב אינגראן מבלי שיידע איך.

"המגלגל שמצאת יילקח אל ההר. אין לו מקום בעידן הזה." אמר אדון הרואים "לגביך, הרואה שראה אותך עשה עבודה טובה כשהמליץ עליך לאיאורדו."

"אני לא קוסם." ענה אינגראן מוכנית "אני אשף קרב."

"דע לך שאני הצבעתי נגד בהצבעה האם להשאיר אותך בחיים." השיב מלך המטבעות "יש סיבה לסדר ההכשרה שלנו. וכפי שהמגלגל אמר לך, אתה צעיר. צעיר מדי מכדי להיות בואת'יאני."

"אתה בן מלסנט?" שאל אינגראן מוכנית. אדון הרואים הצר את עיניו ואמר: "ברור לי מאיפה השאלה הזו באה אבל אני מסתובב בחוגים שלאפרוחים צווחנים כמו בני מלסנט אין נגיעה אליהם."

"אז מה אתם רוצים ממני? אני רציתי להיות מתאגרף." השיב אינגראן בזהירות "הפעם ההיא בבקתה הבהירה לי שלא אוכל לשוב לעולם להיות מתאגרף. הרוחות הקפואות הללו עדיין מצלצלות באוזניי."

"כפי שאמרתי, לאפרוחים צווחנים כמו בני מלסנט אין השפעה על עתידך, אינגראן. היכל האמונה עצמו הצביע על הפרת סדר ההכשרה בניגוד לרצוני. אתה כבר לא חניך יותר, אינגראן." הסביר אדון הרואים את הסיבה לבואו "נשלחתי כדי ללוות אותך לבאת'ריק בה תיכנס לשלבים המתקדמים יותר. ואתה תהיה הבואת'יאני הצעיר ביותר שנכנס למסדר מאז הקמתו מחדש. חופשי!"

[7]
המדריכים ערכו את החניכים לקראתו.

המרירות הנקווית בעיניו של מלרות'ין לא הייתה לטעמו של אינגראן. הוא לא בחר להילקח לבאת'ריק. הוא מצא את עצמו נסחף, בשליטת אחרים, בנהר. כמובן שאחרים, כמלרות'ין, קינאו בו.

אדון הרואים, מלך המטבעות, עמד לצדו של אינגראן. עתה לאור היום אינגראן הבחין שלא היה לאדון הרואים את הגלימה הלבנה הרגילה של הבואת'יאנים אלא גלימה חומה. ואז מלרות'ין פרץ מקרב השורות והשתטח לפני אדון הרואים בבקשה אילמת שייקח גם אותו. אדון הרואים נגע במצחו ואז חשק את שפתיו. הוא זימן בתנועת כף יד את ראש המדריכים ואמר: "ראה את עצמך מועבר. אחוות הכפפה השחורה החדירו עוד מרגל לתוך החניכים שלנו."

אחוות הכפפה השחורה? מה זה?

אינגראן הביט לתוך עיניו של מלרות'ין וראה רק שנאה טהורה כלפיו וכלפי המסדר. הוא ניתק ממגעו של אדון הרואים ואמר: "כמובן. אין מספיק ממכם. אף פעם אין מספיק ממכם. פעם היו עוד מסדרים שאכפו את האמנה. כיום, המסדר ביהירותו טוען להיות המסדר הבואת'יאני. אתם צריכים לחלוק איתנו, עם הכפפה השחורה, את סודותיכם."

"אתה אדיוט." אמר אדון הרואים את מה שאינגראן חשב על מלרות'ין כל הזמן "אודום מלרות'ין. ישנת כל הזמן הזה עם אינגראן ובאמת לא ניסית לחקור אותו. ידענו שאתה מרגל מההתחלה."

ואפילו אינגראן קלט שמדובר בשקר בהתהוותו. הוא ראה את ההבנה נגוהה מעל מצחו של אדון הרואים כשנגע במלרות'ין. האיש פשוט ירק לעבר אינגראן. "קחו אותו לגן התפלצות של פראטצט. תגידו לחבריו שומרי הגן הללו להתאמץ יותר." אמר אדון הרואים בחיוך אכזרי.

ומי שהיו עד לפני רגע חבריו לאימונים של מלרות'ין, שלפו את חרבותיהם, התקדמו והקיפו אותו. מלרות'ין הביט בהם וקפץ למעלה אל הנהר שעבר מעל, נהר הרוח.

ואדון הרואים לפת את ידו של אינגראן וקפץ אחריו. אינגראן חש את השלפוחית שואלת אותו אם הוא יכולה להשתחרר בנוכחותו של אחד מבכירי המסדר. אינגראן לפת אותה בכל מה ששרד מכח רצונו. מלרות'ין נעלם לאחר רגע, בפראטצט.

והם המשיכו הלאה מעבר לה, לעבר ההר שחצה את כל העולמות, ההר.
 
אז זהו... אינגראן ורטהולד המבוגר אמור להיות הגיבור של אחד מהספרים שלי אבל בינתיים רציתי לחקור את הדמות בצעירותו. בעיניי, הסצנה בסוף הייתה פשוט היפוך תפקידים בין אינגראן לאודום לעומת הסצנה הפותחת של הסיפור.
 
חזרה
Top