ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

[סיפור] [אתגר 42] כבוד בין הצללים

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3391
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

[סיפור] [אתגר 42] כבוד בין הצללים

שליחה על ידי הלדין » 29 ספטמבר 2016, 20:00

א
הוא היה כבד ושיכור מיום מתן המתנות. מנהיג התא שלהם לקח אותם לשתות כשהוא משלם על המשקאות שלהם. כמה מהפעילים כבר ירדו עם הזונות שעבדו ב-"תהילתו של סאראגוי" כשראש התא משלם גם על זה. הם היו אנשי אחוות אלף כרי הדשא ולא פחדו. הפונדקאי ידע מה יקרה אם הוא ילשין.

שיכור מדם, הארווין גילדר לקח את אחד מגיליונות "רצון העם" שהיו מפוזרים על הגזוזטרה האדומה מולו. העיתונים היו ירוקים ומרופטים כך ששקריהם היו ישנים וזקנים.
"התנקשות במלכתנו האהובה, מייסת'ה."ריצדה לנגד עיניו. הפרטים היו מעורבלים, השורות נראו כקווים ונקודות, אך הכותרת הייתה ברורה למרות שלא למד קרוא וכתוב. אביו התנגד שילמד לקרוא את השקרים של העריצה. אביו גיבור המלחמה ששב ממרד אלף כרי הדשא בגופו אך מעולם לא בנפשו. לפחות בעולם טוב יותר הוא היה איש נערץ. הוא לחם למען המלך שהפסיד. איש לא העריץ מפסידים גם אם הקריבו הכל למען מלכם.

"סוף סוף קצת צדק." אמר הארווין להייבנסקאר דרויר, אחד ממנהיגי האחווה, מטיח את העיתון על הגזוזטרה. נראה שהעיתון התפוגג והתפרק לאותיות ולתמונות שהרכיבו אותו. ואז התפוגג.

"אם אנחנו היינו המוציאים להורג." אמר הייבנסקאר בסבר פניו הכסופות החמור, "כשיבוא היום, היד שהורתה להרוג את אבי תיגדע על פי פקודתי ולא גחמתו של אהוב."

"עדיין מדובר בצדק." גרגר הארווין גילדר "למי זה משנה מי המית את הבהמה הזאת."

"לאנשים רבים." השיב הייבנסקאר, זוקר את גבותיו הזהובות-לבנות, "הם יילכו אחריו. ובכנות, האם היית הולך אחרינו אם היית חושב שנכשלנו? רק אנחנו נהרוג את העריצה!"

אפילו כשהוא שיכור, רקותיו פועמות, להארווין הייתה תחושה שהייתה אמת כואבת מכל. אמת שגירשה את העליזות שחווה כשקרא את הכותרת שלא היה יכול לקרוא בפיכחותו.

"זה עדיין לא קרה." אמר מנהיגו הייבנסקאר , ורק בערפילים שבהם חיה כרגע נפשו של הארווין, הצהרה כזו נשמעה היגיונית, "ואסור שזה יקרה. אני רוצה שתעצור את זה, הארווין, ולא משנה מה המחיר שתשלם."

"אני –" ניסה הארווין למחות כשקלט שכל הזמן דיבר לצל שלו. היה לו על מה לחשוב. המילים ננעצו בנפשו במסמרים של כסף עד והוא יזכור אותם כשיתפכח. וביבבה אחרונה, קרס הארווין על הגזוזטרה וחלם חלומות על עולם בו הוא באמת בנו של גיבור מלחמה... ולא חורבת האדם האלימה ששבה ממרד אלף כרי הדשא.

ב
למחרת היום הם התאמנו באדמות הבור התלולות שמעבר לדראגלות'.
באופק, אם ידעת מה לחפש, יכולת לראות את דראגלות' של מטה שם התאמנו חניכי שלושת המסדרים של אמונת רוחות האדמה – נגניות הנבל, הידעונים והמוהלים. דראגלות' הייתה קדושה גם במובן של המקום בו אבות אבותיהם הקימו את ביתם הראשון ברסיס זה.

לא היה יום שהארווין לא תהה איך משפחתו מסתדרת בנימפארת' תחת שלטון אצילי ההון, ידידי העריצה. פעם נימפארת' הייתה חלק מהממלכה הגאה והעצמאית של הארואת'. הארווין נקרא על שמו של מלכה הדגול ביותר, המלך הארווין מגור הרעם, האיש שאיחד את דראינרי של ימיו כנגד הפולשים שמחוץ לעולם. כשהארווין הקטן התווכח עם אביו, הוא אמר שהזרים באו מעבר לעולם רק עם בואו של ת'אוון, אביו פשוט היכה אותו.

"שקרים!" נהם אביו באותו היום "זה מה שיצוריה של העריצה רוצים. הם רוצים שנמות. שנשכח את עברנו. לעולם אל תפקפק בכך שהארווין מגור הרעם היה קיים אי פעם!"

ואחת השרשראות פגעה בגבו. הארווין הרים את מבטו לעבר מפקדם. הוא נד בראשו והורה להארווין לצאת משדה האימונים. הוא שלח את זרועו לעבר הארווין הגבוה ממנו בחמימות ואמר: "נשמע שאתה עדיין שיכור מההילולה אתמול. אני מעדיף שתחיה, הארווין."

"המצב לא כל כך גרוע." מחה הארווין, משפשף את גבו. מפקדו הצר את עיניו וענה: "יותר חטפת מהחטפת, הארווין. האם תרצה שאבדוק לגבי אביך? אני יכול לעשות זאת."

ובאותו הרגע, המסמרים הקטנים בנפשו הסתובבו והכאיבו. הארווין חייך בכאב ואמר: "בכנות, כשהייתי שיכור, חשבתי שאני פוגש את הייבנסקאר והוא מורה לי, נו טוב, למנוע התנקשות בעריצה שלא באה מידינו. הוא טוען שאם אחר יהרוג אותה, אנשים יעזבו את – "

"למי אכפת מי המית את הבהמה הזאת." נהם מפקדו באבהיות "העיקר שהבהמה תמות."

"זה בערך מה שאני אמרתי." הסכים הארווין "אבל זה לא הדבר המוזר ביותר. אני זוכר... שקראתי."

"קראת?"

המבט הפוזל על פני מפקדו היה, לרגע אחד, עוין ואז התחלף בחמימות הרגילה שלו. הוא טפח על כתפו ואמר: "למען האמת, אתה מאכזב אותי מעט, הארווין. חשבתי שאתה הצטרפת לאחווה למען הצדק. עכשיו אני מבין שגם כדי לשמוע מהעולם שמעבר לחומה."

"צל לסוכך וסוכך לצל." דקלם הארווין את מימרת אחוות אלף כרי הדשא "אני רוצה צדק, המפקד."

"אני מעדיף שאנשיי כנים עם עצמם לגבי מניעיהם, הארווין." אמר מפקד התא, בקרירות לא אופיינית לו, למיטב זכרונו של הארווין, "אבל יש משהו בדבריך לגבי כך שאנשים ינטשו את האחווה אם יחשבו שמטרתה הושגה. אני אדבר עם אנשים ואשמע מה לעשות."

ושחרר אותו שוב לתוך שדה האימונים. צלו של אחד מעטלפיה של העריצה הוטל מעל לשדה האימונים והפעילים התפזרו, כפי שתורגלו, והסתתרו בשוכות השיחים הקוצניות. לאחר מכן, האימונים שלהם הסתיימו. המפקד אמר להם שמשרתי העריצה יודעים עליו. והם צריכים מקום חדש לאימוניהם.
ג
הארווין הרים כפה מלאה בדייסה ירוקה לפיו. הוא ידע שבפעילות זו הוא מצהיר נאמנות ליוהאראן הורווינד, מלך דראינרי. נציגו, בן לבית אצולה זוטר בשירותו, ישב בחלקו הנמוך של האולם המשותף ואכל עם בני משפחתו.

מלך דראינרי הפגין בכך את כבודו: סוכניו דאגו שלא יחסר מאומה למטבחיהם של בני האצולה הקטנים של דרגאלות'. אלה, בתמורה, היו צריכים לפזר את הטובין הללו בכרסי נתיניהם בכך דאג לרווחת נתיניו. ייסורי המצפון של הבהמה השמנה והמושחתת יסתיימו ביום מן הימים בלהב.

בינתיים, הארווין לא סירב לאכול על חשבונו. היו חושדים בו אם לא היה משתתף בפעולות הללו. בזווית אוזנו שמע את האציל מתרה באחד מילדיו להסיר את הקעקוע ההוא. אם המלך... יגלה שהוא קעקע את דמותה של המלכה על בשרו... יש גבול להערצה והבן חייב לדעת.

והבן קד בפני אביו וקם ממשטח האכילה מבלי שנגע בכלי האוכל שעליו. הארווין התלבט. האם להמשיך לבד או לחכות לשיחה המובטחת עם מפקדו? הוא לא היה בטוח בכלום. למען האמת, הוא העדיף שמשאה של ההחלטה הזו – האם להציל את חיי העריצה שלהם – יהיה על כתפיו של שר בממשלתו ולא על כתפיו.

"אני הוא הממשלה." צעק גבר אדמוני, עולה על אחד ממשטחי האכילה, "הבחן כי אנשים צריכים לדעת שהממשלה נמצאת בכל מקום ובכל זמן – "

"האך," קרא אחד משכניו של הארווין "קנאים עם ההזיות הקדושות שלהם."

" – אם יד הצדק קלה היא על החרב, לא יהיה זה צדק כי אם נקמה." המשיך האדמוני, כשמשרתיו של הלירד המקומי עושים את דרכם אליו " – הסטייה הקלה ביותר מהצדק –"

מישהו בזבז עליו תפוד אכול למחצה. האם מה שהארווין ראה היה כמו מה שהקנאי שמע?

"על אדם להקשיב ואז לראות אם עושה צדק הוא." המשיך האדמוני ללהג בשפתו המוזרה. היה משהו סדור בדבריו, הרגיש הארווין, הוא לא ממציא דברים. הוא מצטט מישהו, באקראיות.

"רוחו של סאראגוי, צאי מהגוף הזה!" קרא אחד מהמשרתים, לוכד את זרועות האיש. האחרים לכדו את רגליו ואת חזהו. הארווין שמע כבר את הסיפורים על אנשים שהאמינו שהם התגלמותו של סאראגוי העקוב מדם. מסיבה כלשהי, הם תמיד אמרו אותם הדברים. והם לא הרגישו בכלל שגוררים אותו משם או במבטים ובהטיות הראש שזכו להם כתוצאה ובהארווין שחש להב של פחד מוצמד לאוזניו הקטנות.

האם... המפקד חושב שיצא מדעתו?
ד
השליח מצא אותו מתמתח על הרצפה בחלל מגורים בתנוכו של אחד מבנייניה העתיקים חסרי הדלתות של דרגאלות'. הוא יכל לראות מהחלון את כיפתה הזהובה של דרגאלות', בוערת כאוד מוצל מימים קדומים. סירות הפליגו לאורה הזהוב של כיפת העיר שמעבר להגנתה השתרע הישימון חסר האוויר שהקיף את הרסיס. לא שהוא מנע כניסת ספינות. חייו של הארווין וחיים של רבים אחרים היו שונים לחלוטין אם היה עושה את מלאכתו כפי שהיה אמור לעשות.

"האת'ן גוסאר," אמר השליח, עומד בכניסה, "מוכן לענות לפנייתך, האדון גילדר."

הארווין שמע את נקישתו של מקל הליכה בעודו קם. הוא חשב שזו מחשבה משונה לחשוב עליה בעודו מזומן אל מפקדו. הוא לא היה מקל ההליכה של הארווין. הוא רצה אישור, אישור שהוא שפוי. מחלצותיו הזהובות של הארווין רשרשו, משירות חול זהוב על הרצפה, בעודו צועד אחרי השליח שהיה מבוגר רק במקצת ממנו כשהתגייס לאחווה.

השליח היה חדש בדרגאלות', ציין הארווין לעצמו, אם פנה למפקדו כך. הוא לא היה כה... רשמי.

חדש או שמא... זר? האם מפקדו התייעץ עם הייבנסקאר בכבודו ובעצמו?

"מאיפה אתה?" שאל הארווין בעודם יוצאים מהבניין. השליח הצעיר הביט בעצבנות לעבר המדרכה וירק: "מוסטפראת'. זוהי בושה שדראינרים מכרו אדמה מאדמותיהם לזרים, האדון גילדר."

הארווין שמע היטב על מוסטפראת' והרגיש יותר קרוב לשליח הצעיר. אצילי ההון היו אותו הדבר בכל רסיס, מושחתים וחסרי קשר לכל דבר פרט להונם, כפי שזכר מלימודיו. אביו לימד אותו היטב לשנוא את אצילי ההון.

הם ירדו ועלו ברחובות המדורגים והנקיים לאור פנסי העשב הזוהר. מפקדו חיכה להם בסמטה מוצלת בין הבניינים לא הרחק מחומותיה של דרגאלות'.

"צל לסוכך וסוכך לצל." בירך הארווין בהצדעה ומפקדו השיב: "סוכך לצל וצל לסוכך."

השליח היה נבון דיו לא להשתתף בחילופי הברכות. המפקד לחץ את יד השליח ואמר: "חכה פה."

ולאחר כמה רגעים, שקטים מאד, מפקדו אמר: "אני מאמין שמה שראית קודם היה הזיה. אני רוצה לעבור איתך על הפרטים."

"למה הכוונה?" שאל הארווין.

"לפעמים אתה קולט דברים שאינך מודע אליהם ומבין פרט חשוב במלואו. נסה לחשוב, הארווין, למה אתה חושב שמישהו רוצה להתנקש בעריצה, מישהו פרט לנו, כמובן?" הסביר המפקד את כוונתו.

"אני... –" התחיל לומר הארווין ואמר: "קודם שמעתי את נקישתו של מקל הליכה. לעריצה יש מקל הליכה. כבר כמה זמן שאני שומע מישהו מתאמן עם מקל כזה."

"אז יש לנו מישהו שסבור שהוא יכול להתקרב דיו לעריצה כדי לחטוף את המקל שלה." אמר מפקדו "סוחר? פקיד? בן אצולה? – "

גבותיו של הארווין הורמו למשמע הניחוש האחרון.

"אחד מאצילי ההון?" התפרץ השליח, טמון בפינתו, "כך הם יוכלו לשלוט בכוחות עצמם." פני השליח האפירו ואז הוורידו כשהמפקד החווה לו שאינו כועס עליו. הוא היה אדם טוב, המפקד.

"לא." אמר הארווין "מדובר במישהו מהבניין שלי. אני זוכר בן אצולה עם קעקוע מוזר."

מפקדו חרק בשיניו, מכווץ את שפתיו לידי חרך בודד, כשפלט: "ביירד? הבדיחה הזאת?"

הארווין והשליח לטשו מבט לעבר המפקד שהסביר, בפנים מוארות שצל מרקד בפאתיהן, "ביירד בן והמת'י הוא מעריץ של המלכה סארית' הורווינד. הייתי בין אלה שהצביעו להשאיר אותו בחיים משום שלא האמנתי שמותו באמת יכתים את שמו של מלך דראינרי."

"אז למה לא לתת לו להתנקש בה?" שאל השליח את מה ששאלו הארווין והמפקד אחריו. המפקד לטש אליו הפעם מבט מתרה לגבי הגבול הראוי שעל השליח לרקד מעליו. השליח הבין שבפעם הבאה ישולח למקום נידח וחסר משמעות לאחווה עד שילמד לשלוט בעצמו. נהגו לסלוח לצעירים זועמים כמוהו אם הראו נכונות ללמוד את הגבולות.

"משום שהלהב שייקח את חייה יישבע לאחווה וזה יהיה להב." הסביר המפקד בלהט מוזר "ולא קצהו של מקל הליכה. אם האצולה תחשוב שהרגנו את העריצה עם מקל הליכה, האצולה עשויה להתנער מאיתנו."

"בקיצור," אמר המפקד, לאחר שנרגע מעט, "יש לך שתי אפשרויות, הארווין, הראשונה היא להרוג את הממזר ובכך להכתים את כבודו של מלך דראינרי שזו הדרך הנכונה. השנייה והחכמה יותר היא, ואני באמת מבקש ממך לשקול את זה, להסגיר אותו לאויבינו."

ה
הארווין התיישב בחלל המגורים והקשיב לנקישות מקל ההליכה. הקירות פעמו ולא בסדירות ברורה וזה לא אומר שביירד התאמן בדיוק עכשיו עם מקל ההליכה אבל זו... הייתה התחלה. ברור להארווין היה שהוא צריך למצוא אותו כשהוא לבד, בעת אימוניו. הוא שלל מקודם את העימות עמו באולם המשותף. יותר מדי הסברים ליותר מדי אנשים.

הוא קם ממקומו ועצם את עיניו. הוא החליט ללכת בעקבות נקישת מקל ההליכה בתקווה שהיא תביא אותו ליעדו. הוא לא ידע למה אבל הוא נזכר בעימותים עם החוכרים הקטנים – אלה שנשבעו אמונים לאצילי ההון ואלה שניסו להתקיים במקביל להם בחסות העריצה. עם השנים, האחווה מצאה שצמיתיהם של אצילי ההון קלים יותר למיסוי. אם אתה עשיר, אתה לא תבחין אם אחד מאנשיך משלם גם לך וגם לאחוות אלף כרי הדשא בצללים. הפונדק שבו סעדו רק לפני זמן קצר היה שייך לאצילי ההון שלא ידעו מי משתמשים בו. והוא הבין שהוא מסיח את דעתו כשהוא צריך להתמקד בצליל הנקישה.

ועדיין היה פשוט יותר אם הם היו משלמים מסים רק לאחווה. הוא תהה מה החזיק אותם, מנע מהם לפשוט רגל ולהתרושש. והוא כמעט נפל ושבר את מפרקתו לפני שנאחז בזיז בתוך הקיר בחדר המדרגות. והוא הבחין שהוא יורד למטה לעבר המרתף. מאד מתוחכם. המרתף!

הארווין פקח את עיניו מול דלת סגורה בבניין חסר דלתות. בזמנו דלתות כאלו היו אמורות לעמוד בפני שודדי רקיע שהיו פושטים על העיר מהחומות. הם אמורים לעמוד כנגדו. ובשאיפה, הארווין הימר על כך שביירד מטומטם ודפק על הדלת.

מפתח סובב ויד הססנית חתכה חריץ בין הדלת לקיר. הארווין הוציא את השרשרת שלו ודחף אותה דרך החריץ כדי שביירד לא יוכל לסגור אותה. במשיכה נוספת, הדלת נפתחה. ביירד היה עירום, קעקוע המלכה סארית' בולט על עורו המיוזע, ומקל ההליכה עומד כנגד אחד הקירות. הוא נפל מעוצמת ההדף של דחיפת השרשרת ועתה הביט לעבר הארווין.

"האם אתה אחד מאנשי העריצה?" שאל ביירד לבסוף, מנסה לשפשף בידו פצע בצדו הנמוך של שיערו הזהוב. הארווין תהה לגבי תשובתו ואז אמר, משליך את הזהירות לכל הרוחות, "אני מהאחווה."

"הו," אמר ביירד "ואם כך, למה שתעמוד בדרכי שאעשה את מה שאתם חולמים עליו? בקרוב תיערך תחרות ריקודים בעירום והעריצה תהיה שם."

"משום שחייה של העריצה שייכים לאחוות אלף כרי הדשא." השיב הארווין בגאווה "הלהב שלנו ייקח את חייה, לא מקל ההליכה שלך."

"אתם לא שפויים." הצהיר ביירד, משפשף את הפצע. הארווין יכל להרוג אותו במקום. הוא אכן זכר במעורפל שאחד ממעריציה של המלכה סארית' נרצח. הוא לא זכר מי ומתי. הוא הבין שזה לא ייזכר באותה הצורה שבה ייזכר אם אנשי העריצה יחקרו את ביירד – תמיד ירחף צל הספק על מלך דראינרי אם עמד מאחורי הביירד הטיפש הזה בניסיון לקחת את הכס העליון של הרסיס לעצמו.
ועם זאת, קרוב לוודאי שהם יוציאו אותו להורג שזה מה שהוא עמד לעשות באחת מהדרכים שצעד. הוא הבין שהייתה בו רתיעה מלהרוג את ביירד. כל מה שעשה עד כה בשירות האחווה היה לאיים ולהכות אנשים קטנים. הוא לא היה רוצח. אמת שכל מי שהצטרף לאחווה בימים אלו היה צריך להרוג כדי להוכיח את נאמנותו אבל הארווין הצטרף אליהם בימי בראשית.

"קום." אמר הארווין "אתה ואני הולכים לעשות צעדה קטנה לעבר אדמות הבור מבחוץ. עבורך אני מקווה שעטלף של העריצה יחלוף מעליך בקרוב ולא במאוחר. אתה פסולת, ביירד."

"אבל אתה הפסולת של העריצה." אמר הארווין, זוקף את סנטרו כאילו הוא גאה בעצמו, "ואני לא מנקה אחרי הפסולת של העריצה."

ולאחר כמה דחיפות מהשרשרת שלו, ביירד קם והלך אחריו, ידיו מסובכות בחוליותיה של שרשרתו. הארווין הזיע בכל צעד שהוא מקווה שהוא נוהג בתבונה. הוא לא היה רוצח. מעשיו למען האחווה הוכיחו את נאמנותו מעבר לכל מה שמבחן אומץ מטופש היה מוכיח. הוא לא היה רוצח.
ו
הבוקר עצרו אנשי העריצה את והמת'י ומשפחתו.
אז למה הארווין, שרוע על ידיו הפשוקות, מתחת לחלון, הרגיש שהוא מחכה למותו? מאז שביצע את המשימה, לא הגיע אליו אף שליח מהאחווה. הוא התחיל לדאוג לגבי העניין. אחרי משימה כזו, ובמיוחד משימה כזו, הוא אמור להיפגש עם המפקד. ואז נקש המקל. והארווין קלט שמיקומו נחשף בפני העריצה שעמדה בפתח לחלל המגורים.

עורה היה כסף ושיערה היה עלעלים לבנים שנעו עם איוושת הרוח שנשבה מהחלון. כשפיה חייך, החיוך הותיר קמטים על פניה הלאות. מחלצותיה היו כבדות, סגולות והדורות כאילו האדם בתוכם היה רק כעלה נידף לעומת הפאר שמסביבו. הוא הבין שהתוכנית של ביירד הייתה טובה.

"אתה שונא אותי." אמרה העריצה, מציינת את המובן מאליו "אך, בכל זאת, הצלת אותי."

"לא הצלתי אותך." תיקן אותה הארווין "יומך יבוא, מפלצת."

"יומך כבר בא, הארווין. מקורותיי בקרב האחווה מוסרים כי הוא בדרך." אמרה העריצה "אתה יכול לבוא איתי ולהציל את עצמך או לחכות למותך הוודאי."

הארווין לא יכל שלא לצחוק בכאב ולנהום: "חיי של האחווה הם. כבוד זה מעבר להבנתך, העריצה."

"אך לא נפשך." אמרה העריצה "היא חופשיה. אתה בחרת את הבחירה הנכונה, הארווין."

וכעבור רגע, כשהסב הארווין את ראשו, הוא ראה שאיש לא עמד שוב. עוד הזייה? הארווין התמתח כששמע את טפיפת הצעדים של השליח שניסה להתגנב מאחורי גבו. הם שלחו את הנער ההוא ממוסטפראת' כדי להרוג אותו. הוא לא העלה בדעתו בכלל שהוא לא חבר מלא באחווה כשהוא פגש אותו בפעם הקודמת.

הארווין עמד כשהנער החליק, מצמיד את עצמו לקיר בניסיון עלוב לתפוס אותו לא מוכן. "לו הייתי בוגד," אמר הארווין "אתה כבר היית מת, נער. שמעתי אותך כבר מהמסדרון."

"אתה בוגד." אמר הנער ממוסטפראת', יורק עליו, "היית צריך להרוג את ביירד."

הארווין נעץ מבט בלהב שהחזיק הנער בין אצבעותיו. הארווין לא היה, ככל הידוע לו, אציל. ייתכן והנער עדיין לא אומן להחזיק בכלי נשק מתוחכם יותר מפיגיון אבל זה לא הצדיק את הכבוד במוות מלהב חד. האם מפקדו השתמש בכל השפעתו רק למען מוות זה?

"תעיף את הפיגיון המטופש הזה. אני האדון גילדר, לא האת'ן גילדר." אמר הארווין בקור, משלים עם מותו "מה לימדו אותך, נער?"

ייתכן והייתה זו גאוותו חסרת המורא של הארווין וייתכן שהיו אלו המילים הבוטות אך משהו בנער נפגע. הוא השליך את הכללים לכל הרוחות והתנפל על הארווין בלהב שלוף. בנשימתו האחרונה, הארווין ראה רעם בקצה עיניו הירוקות של הנער. אותו הרעם שהעניק לבן שמו הקדום, הארווין, את תוארו מגור הרעם. רוק יצא מפיו של הארווין כשהבין הכל.

"אני נאמן." אמר הנער ממוסטפראת' להארווין הגווע כשצלו מטיל זרועות ציד על הקיר.

ומנגינתו של הארווין נדמה והאור בעיניו כבה.
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5184
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

Re: [סיפור] [אתגר 42] כבוד בין הצללים

שליחה על ידי ת'ור » 30 ספטמבר 2016, 16:25

סיפור נחמד. אני חושב שהיה אפשר לקצר אותו, אבל החלוקה לחלקים גם עוזרת.

יכול להיות שהיה כדאי להוסיף תקציר של המצב הפוליטי למי שלא עוקב אחרי הסיפור הראשי.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
הלדין
הודעות: 3391
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

Re: [סיפור] [אתגר 42] כבוד בין הצללים

שליחה על ידי הלדין » 30 ספטמבר 2016, 16:51

תודה על התגובה.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18711
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

Re: [סיפור] [אתגר 42] כבוד בין הצללים

שליחה על ידי The oldman » 01 אוקטובר 2016, 21:01

אחלה סיפור, באמצע היה קצת יותר מדי רקע, אבל בסך הכל זורם.
מה שקצת חסר הוא יותר הזדהות של הקורא עם הגיבור, לטעמי. כלומר הקונפליקט שלו מה לעשות קצת "מוסתר", אולי הייתי מבליט אותו.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3391
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

Re: [סיפור] [אתגר 42] כבוד בין הצללים

שליחה על ידי הלדין » 01 אוקטובר 2016, 22:06

תודה על התגובה. :D

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה