יש לנו תגים חדשים בשבילכם!
ההצבעה לגל השני של התגים הסתיימה והתוצאות כאן: תגים למשתמשים - הגל השני זמין עכשיו.
ניתן להוסיף את התגים לפרופיל שלכם דרך לוח הבקרה למשתמש -> פרופיל -> ניהול תגים

[אתגר כתיבה 41] כדור הרעם

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3151
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

[אתגר כתיבה 41] כדור הרעם

שליחה על ידי הלדין » 14 ספטמבר 2016, 23:03

להיות עני ולהיות נרדף על ידי המפלגה היו שני תענוגות שאינגראן היה מוותר עליהם לחלוטין ובלי שמץ של ייסורי מצפון מיותרים. להידחס בתוך בועית בתוך כדור בצבעים שונים שנשלח בתעלה היה פשוט רוע. לא להיות מוכר על ידי בנק היה להיות עני בעולם הזה. חיים יכלו להילקח ממך בכל תחנה שהיא בלי מספר. רק בנק הבטיח שתדע כמה שילמת וכמה חיים נותרו לך לחיות עד כה.

הוא יכל לשמוע את האחרים מבעד לדופנות הבועית מגרגרים על כמה נפלא להיות בעיר האורות, איקאז'ה, מבלי לחלוק איתם את האושר הזה.
הוא יכל רק לקוות שרשויות איקאז'ה יעניקו לו את מעמד הפליט הכה נחשק שרשויות פראטצט ומנשריכט סירבו להעניק לו. הוא היה אשף קרב כמו הוריו... וכמו אחותו לפני שנתפסה על ידי המפלגה.

אשפי קרב היו ספורטאים אך לא סתם ספורטאים. הם שיחקו במגרש שכל מכת כדור בו הדפה את הרוע החוצה. העולם לא היה הוגן לאנשים עניים. הוא היה מתאגרף מאחד המעגלים הנדירים ביותר של אשפי הקרב והיה קשה מאד למצוא לו יריבים מהמעגל שלו.

אלפים! רק בשם החמלה ואהבת האדם, הרשויות היו צריכות להעניק לו מעמד פליט. העובדה שהוא לא יכל לשעשע את ההמונים בעריהם לא הייתה צריכה להיות כה חשובה בעיניהן. הוא קיווה שבאיקאז'ה יש מתאגרפים כמוהו. חייבים להיות.

הבהוב של ירוק סימן לאינגראן שהם חצו את חומות העיר. שכניו המו כיונים על חומותיה הירוקות הנפלאות של איקאז'ה שנבנו על ידי הענקים והגנו על עיר זו. הם נפלו לתוך אחת הגומות. רגע אחד בתנועה ואז הכדור נעצר על ידי קפיץ. הבועיות התפוצצו אחת אחרי השניה, משחררות המון מלא חלומות לאיקאז'ה, איקאז'ה של האורות, איקאז'ה של התקווה!

אינגראן ראה רק פקידים מוזרים למראה, שלא היה ברור כמה מהם אנושיים בכלל, יושבים בעמדת הקבלה. אינגראן הכיר מופראטצט ומנשריכט את ההליך – קודם, אתה עוצר ומושיט את ידך ואחר כך הפקיד יורה צרור שאלות, ובסוף, הוא חורת רונה שתסמל את מעמדך בעיר החדשה. לאינגראן לא היו רונות כלל.

הוא מצא את עצמו עומד מול פקיד מקורנן, יצור עם פנים דמויות ירח, שנראה בסוף משמורת. הוא התחיל לשאול את השאלות שאינגראן שמע בשתי הערים. "אתה יודע." אמר הפקיד, לועס את שפתיו העבות, "יש לנו זירה בכלל לא רעה. קצת דם חדש לא יזיק לה."

ואינגראן סיים עם רונה של דרגה תשע מתוך תשע דרגות אפשריות ועם סכום ראשוני של מאה חיים. הוא לא קיבל את מעמד הפליט הנחשק אבל זו התחלה. לעיר הייתה זירת אגרוף!
---
איצטדיון אליס היה מקדש. וזירת האגרוף הייתה, כצפוי, אחד מאגפיו הקטנטנים, הפצפונים והלא ראויים ביותר. אינגראן הגיע לזירת האגרוף וראה את המאמנים יושבים עם המתאגרפים המועטים שהצטופפו באיקאז'ה הטובה. על הכיפה הזוהרת מעליהם צוירו כבמעשה אמן דמויותיהם של המתאגרפים הדגולים של העבר.

אינגראן לא זיהה אף אחד מהם אבל היה בטוח שהם דגולים. הוא תהה אם מנהיג המעגל שלו היה בין המתאגרפים הנמצאים שם, אדם בשם טְוִילַאר מֶלֵירַן. אינגראן קיווה לפגוש את האיש ולזכות בחסותו.

הוא עמד לפנות אליהם כשעצר אותו אדם עם עיניים אדומות. אינגראן כעס עד שראה שגלימתו לבנה. האיש היה אחד מהבואת'יאנים. הבואת'יאנים אכפו את האמנה שמנעה שואה קסומה נוספת. הם שמרו על קוסמים כמו ילדים קטנים ומנעו מהם להמיט שואה. הם יכלו לסדר הכל. מעמד פליט תהיה התחלה נאה.

"בחור צעיר," הביט הבואת'יאני לעבר ההמולה מסביב לזירת האיגרוף "ועני." אינגראן נקש באצבעותיו בציפייה למתן חסות עבורו.

הבואת'יאני הפתיע ואמר:, "אני רוצה שתעבוד עבורי באיצטדיון אליס. הייתה התפרצות קסם לא מותרת."

סוכן של הבואת'יאנים הייתה התחלה של קריירה אבל לא הקריירה שאינגראן רצה או חלם עליה מאז שהוריו נלקחו על ידי המפלגה. כשהוא יתגלה, וזה יקרה, הבואת'יאנים יגמלו בכך שייקחו אותו אל ההר שלהם, שם יאומן על ידם. ואם הוא יהיה מוכשר דיו, הוא יפנה יום אחד לבחור כמוהו ויציע לו להיות סוכן.

"אני צריך נותן חסות, לא מעסיק." אמר אינגראן, מביט בייאוש לעבר המתאגרפים, ומאמניהם "אין לך מושג מה זה להיות עם מאה חיים ולא הרווחתי אותם."

"אינגראן ורטהו, דרגה תשע, עריק מהצבא הלירנדי שנמלט לעיר שחתומה על האמנה הבואת'יאנית. תבין, בחור צעיר ועני, היו שתי התפרצויות קסם פה." אמר הבואת'יאני, עיניו האדומות רושפות, "אני יכול להכריז עליך כקוסם ואז – "

"ברור, אני מתאגרף. כשאני משחק, אני – " התחיל אינגראן לדבר ודיבורו נחסם על ידי חיוכו הקר והשקט של הבואת'יאני שאמר: "יש לנו דרכים, אינגראן. אל תתווכח איתי. זה בזבוז זמני וזמנך הטובים. אני מציע משהו אחר: תקבל את הצעתי."

ואז הוא עזב והשאיר את אינגראן, לא מאוזן.
---
לאחר ששילם למאמן חצי מהקצבה שקיבל מהרשויות, אינגראן יצא אל הרחובות. עיר הרעם הייתה מלבנים וריבועים צהובים שנפלו זה מעל זה בצורה עקומה. ענני בניה שייטו בין הבניינים העקומים, מחפשים מקומות להפיל בהם. מעוטים פוזרו על פני המדרכות. פעם אחת אינגראן כמעט התפתה להשתמש בהם כדי לקצר את דרכו לפונדק אבל אז נזכר בפחד הגבהים שלו בעודו מוטל.

אזרחיה הטובים של איקאז'ה וסתם זרים הסתובבו ברחוב בלי פחד. הם לבשו גזרות מרהיבות בצבעים רבים, כמה דקיקות כמשי ואחרות עבות כצמר. כל אחד מהם היה עולם בפני עצמו, עולם צבעוני ומרהיב בפני עצמו, נשגב ממנו. הם הסתובבו עם תיקים ואחזו בלוחות אבן שעליהם נחרט ברונות חדשות אותו יום. פעם אחת הוא נעצר על ידי ילד שרצה להציץ ביד שלו. אמא שלו היסתה אותו ואמרה שרק במקומות שפלים כמו הלנסור מסתכלים בידו של אזרח תועה.

אינגראן הרגיש חמימות בכך שהאם חושבת שהוא אזרח. השיחים פרשו את עלוותם מחליפת הצבעים – פעם צהוב, פעם ירוק, פעם כתום – כשהיא נמצאת בתהליכים מתמידים של שינוי. כמה אחי שורשים רבצו לרגלי השיחים וחיכו לעלה כתום שיפול מהשיח. את העלים הכתומים, ידע אינגראן מניסיונו, שותים. ובדיוק עלה כתום התחיל להשמיע קולות מבטיחים כשאינגראן שמע את אחותו ולא בצורה ובדרך שהוא רצה לפגוש אותה.

"היי, אתה." קראה אחותו, פניה כולם זוויות חדות, ניביה בולטים מתוך שפתיה הנפוחות, אוזניה נראות כגל שהתנפץ על שובר הגלים, "היי, אחי, לא תאמין. המפלגה לא כל כך נוראה אחרי הכל – "

היא תלתה את לבה הפועם על צווארה, אותו לב שהמפלגה עקרה מחזה. כמוהו, אחותו הייתה אשפית קרב. היא אחזה בכידון שתלש תוך כדי תעופה את לבה כמו שתלש את לבו של מי שהניף אותו לפניו. להיוולד על ידי הכידון היה מה שההורים שלהם הזהירו אותם כשהם היו קטנים והתחילו באימוניהם. והמפלגה בכלל לא הקשיבה, כמובן. יילודי כידון היו החיילים המושלמים עבורה.

"איך ידעת שאבוא לפה?" שאל אינגראן, סוטה הצידה מהמדרכה הצהובה, בינות להמונים העיוורים למה שמתרחש פה, רק שני אחים שנפגשו זה עם זה.

"המפלגה בחוכמתה לא רק העניקה לי חיים חדשים ומגניבים, היא גם חזתה. היא חזתה שתלך לעיר היחידה בכל ערבות הרעם שיש בה זירת איגרוף אחי!" אמרה אחותו ויבבת צחוק בקולה המחריד. אינגראן כבר קימץ מזמן את אגרופיו בחשש שאחותו עומדת להטיל את הכידון.

הרי מהו קשר דם לעומת קצת כיף?

ואחותו הטילה את הכידון. אינגראן זכר אותם בורחים מהוריהם שהשתנו קודם, טירוף זוהר בעיניהם. הוא עלעל בגרונו וחש את עצמו נכנס לחלל האפל והמסוכן שהיה אחד מחדריו הרבים מספור של בית המוחלט. היה זה תמיד החלק הפחות כיפי באימוניהם – ללמוד לראות את העולם בשני המישורים – הרגיל ודרך בית המוחלט. הוריו אמרו שזה מה שעושה אשפי קרב לאשפי קרב. אחותו הייתה כבר בחדר אחר, החדר שהיה שמור לחצאי אנשים ויצורים שאנושיותם התנפצה על הגלים שהתנפצו על עולמם. הוא ידע שעליו לנוע במהירות ולהשתמש בעוצמה. פה זו לא הייתה הזירה.

לא היה מאמן שישמור את שורשיו מעוגנים במציאות. הוא היה לבד כמו שאחותו הייתה לבד מול הוריהם שהשתנו. ואז אינגראן קרא: "כדור הרעם!"

זיקים ירוקים הבליחו מתוך המציאות סביבו, הבליחו ונעלמו באותה השניה שהופיעו, כשהוא קימץ את האוויר לתוך אגרופו. הכל באיגרוף, בכל ספורט שהוא, היה תנועה. התנועה באה מבית המוחלט. פעם אינגראן השתתף בדיון האם בית המוחלט הוא ניסיון אנושי להכניס סדר בכאוס של האלפים או שהוא היה יצירתם של האלפים ואנשים ואף המעגלים היו תגובה לסדר האלפי – השקפה שהייתה מסובכת מדי עבורו גם כיום. כדור הרעם היה יכול לשבור את המתאגרף כמו שהוא השמיד את היריב. הוא ראה את הוריו משתמשים באגרוף הזה בתבונה ובחסכנות כל עוד לא השתנו. לא היה להם אכפת אחרי שהם השתנו מחייהם. ואינגראן התחיל להרגיש את האוויר בוער בתוך ידו, חורך אותה. הצללים בחדר של בית המוחלט התחילו להסתחרר סביבו ככל שהשהה את שילוח האגרוף. היו להם קולות. היו להם מראות שלא הבין את סופם. והוא לא רצה שייגעו בו. והוא היכה בכידון ברגע בו כמעט תלש את לבו. הכידון, שלקח את חיי משפחתו, הושמד ואחותו נפלה על רצפת הרחוב לעיני ההמונים כשגופה השתנה בחזרה לגוף אנושי ואז, בהיעדר לב פועם, לגופה חסרת חיים.

רק עתה הופיעו שלוחי הרשויות והתחילו לחקור את כולם, ללכוד את הנורא והאיום בלוחותיהם, אך הוא היה אוויר מבחינתם.

ואינגראן ראה את הבואת'יאני ברקע, מחכה לתשובתו.

---
אינגראן ישב ליד המאמן שלו ביציע המאולתר שהוקם מסביב לזירת האיגרוף. הוא רק נאלץ לראות את אחותו מתה קודם. הוא לא הרגיש מוכן לזירה הזאת. הוא זיהה את הפקיד עם פני הירח מעמדת הקבלה אך לא ראה שהספורט ריתק אליו צופים כמו במולדתו, אינגרגמול. לא הייתה כבר זירה במולדתו, אינגרגמול, הודות לצופים מטעם המפלגה שרצו את אשפי הקרב למטרותיהם.

המאמן שלו התעניין יותר במתאגרף שעלה עתה אל זירת האגרוף. עוד מעט יכריזו על שמות היריבים – לא שהיו יותר מדי מהם. אינגראן יכל לספור אותם. והוא לא ממש ידע לספור. הפעם הקרבות היו עם מוטיב של זוגיות. שני היריבים שהוא ראה על הזירה היו בעל ואישה במציאות. התחום היה קטן מדי, אלפים!

"זה היה רעיון של האישה." העיר המאמן "בעיות בנישואים."

"אגרוף ממש יצא מהאופנה." השיב אינגראן "יותר מדי מעורבות מפלגתית."

"אם אתה רוצה לראות איגרוף, לך לזירות של אנשי השבטים. ספורט, כפי שהוא מבוצע באיצטדיון אליס, הוא לא יותר ולא פחות משם אחר לקסם אפל." הביע המאמן את דעתו היטב "אנחנו נלחמים באלפים באמצעות הקסם שלהם."

"אז העיקר הם הקרבות, לא הצופים?" שאל אינגראן.

"הצופים הם בשביל הבנק שמחזיק אותנו בחיים." אמר המאמן, מוחה זיעה, "איצטדיון אליס לא מממן את עצמו מהאוויר. אנחנו לא צריכים מעורבות מפלגתית כדי למות. מספיק חוב אחד שלא יושב כדי לגמור אותנו לנצח נצחים."

כמה שאיקאז'ה שונה ממולדתו, אינגרגמול. איזה אנשים טפשים וריקניים! אינגראן היה רוצה לראות אותם מסתדרים כשהאלפים יזמינו אותם לרקוד איתם בריקוד נצחי שיסתיים במותם או גרוע מזה.

ואז אינגראן הבחין במשהו. כפפות העור החומות של האישה היו עם פסים באדום זועק כמעט. זה היה... מוזר. לבעלה היו כפפות רגילות. הוא רצה לומר לעצמו שהאישה רוצה לתת יותר מעצמה שיזכרו את קיומה מעבר לקרב אבל האדום הזועק צעק לו משהו, משהו שלא היה טבעי. לא כמו מה שעיוות את הוריו ואת אחותו אבל לא טבעי.

וכשהתחיל הקרב, אינגראן הבין שהוא צדק. האדום זעק באדום כל כך עד שהיה ברור לו שהכפפות הוכנו על ידי רצען שפזל לעבר האומנויות הקסומות. אם היה בואת'יאני בקהל, עד כמה שלבעל ואישה היו בעיות בנישואים, האישה הייתה מסתפקת בכפפות רגילות. והבואת'יאני דיבר על שתי התפרצויות קסם בזירה זו. והמאמן הזכיר בעיות. בעיות בנישואין. ועד שאינגראן סיים לנתח, הקרב הסתיים בתבוסתו של הבעל.
---

בין אולמות הספורט היו חצרות ירוקות שנטעו אשפי הקרב של מעגל הזריעה. הרעיון נשמע מגוחך באוזני אינגראן כשהוריו סיפרו לו עליו: זריעה! הרי זה מה שהאיכרים עושים. והוריו אמרו שהעצים שברו את הגלים והגנו על האנושות. החצר שמול אולם האגרוף הזכירה לאינגראן את היערות שצמחו מחוץ למולדתו, אינגרגמול. הוא תהה למה אין בחוץ עצים כאלה. המטפסים שנאחזו בעצים כמו שהוא נאחז בהוריו לפני שהכידון מצא אותם. את הפרפרים והדבורים שרפרפו בחיפוש אחרי צוף ואהבה... את העיניים האדומות שביניהם.

"אל תעשה את זה יותר." ביקש אינגראן "אתה מפחיד."

"מה חשבת על הצעתי, בחור צעיר ועני?" שאל הבואת'יאני בקרירות נצחית, חדורת אמונה בצדקתו. אינגראן זכר את הכפפות מקרב האגרוף וחשב לעצמו: פעם אחת והבואת'יאני רק יהיה חייב לי. אני צריך בעל ברית בעיר הזו, באיקאז'ה של האורות. בפעם הבאה המפלגה תשלח נגדי זר ולא את אחותי... או את הוריי. לא היה לו ספק שהוריו מתו בדיוק כמו אחותו כשהשמיד אותו, את הכידון בהגנה עצמית. אולי מספיק בזה כדי להוריד מעל גבו בואת'יאני. "האם תספיק פעם אחת ואתה תהיה חייב לי אבל לעולם אבל לעולם לא תדרוש ממני שירות נוסף." ביקש אינגראן במשהו שנשמע לו כתפילה לאל קר ואכזרי.

"יש לי שתי התפרצויות קסם, לא אחת." התמקח הבואת'יאני "אולי האחת תוביל לשנייה ואני אהיה חייב לך, בחור צעיר ועני. אולי... – "

"מדובר באחת המתאגרפות. היו לה כפפות קסומות." ענה אינגראן "עם פסים אדומים זועקים כאלה. עתה יש לך מי לחקור."

"זה לא עובד כך, בחור צעיר ועני." אמר הבואת'יאני "פשוט לא עובד כך באף עולם ובאף עיר. אתה תדבר איתה."

"אני לא מבין את כוונתך. נתתי לך כיוון מבטיח ואתה רוצה שאני אחקור אותו?" שאל אינגראן, נזהר בלשונו עם הבואת'יאני, בוחן את סביבתו אם אחד המתאגרפים או אפילו המאמנים יצא החוצה לחצר.

הבואת'יאני אמר, מגחך, "אנשים שפונים לקוסם שלא מציית לאמנה יעדיפו לכרות את לשונם לפני שידברו עם בואת'יאני. הם היו צריכים לפנות אליו כשהם רק שמעו על הקוסם, בחור צעיר ועני."

אינגראן לא אהב את הכיוון שאליו הובילו מילותיו של הבואת'יאני. הוא אמר: "אתה תסבך אותי בצרות ואז לא תהיה לי ברירה אלא להצטרף אליכם, הבואת'יאנים."

"אני יכול להכריז עליך כקוסם. ואז תהיה שלי בכל מקרה." אמר הבואת'יאני "אם ברצונך להוכיח שאתה לא התפרצות הקסם השניה, תתחיל לעבוד למעני, בחור צעיר ועני."

ואינגראן שמע את המלכודת נסגרת מסביבו. לא הייתה דרך אחרת לבחור בה.
---
אינגראן מצא את המתאגרפת נחה מהקרב מאחורי מסכים. היא הייתה רזה. גבוהה מאינגראן. שיערה היה צהוב כמו הבניינים בעיר הזו.
עיניה היו ירוקות. זיקים של ירוק הגיצו ונעלמו כשחשב על הצבע הזה. הם הופיעו בפעם הראשונה רגע לפני שהשמיד את הכידון ועתה כאן. וראשו אפילו לא כאב לרגע. הוא אמר, מציג את עצמו בפני המתאגרפת הנאה, "אינגראן ורטהו. אני... הגעתי לפני יומיים לעיר מאינגרגמול."

"בלסקורה." אמרה המתאגרפת, משמיטה את שם משפחתה בכוונה, "אתה זה שהשמיד חצי אנוש. היית צריך להתחיל מזה, אינגראן."

"האם את מכירה את טוילאר?" שאל אינגראן.

"בפעם האחרונה ששמעתי, המקום שהכי סביר למצוא טולרני הוא בטולואר." אמרה המתאגרפת "זה דרך ארוכה ללכת בה כדי למצוא נותן חסות, אינגראן."

אינגראן היה צעיר אך לא עד כדי כך צעיר לשמוע הצעה. בלסקורה הציעה לו את עצמה כדי שתהיה נותנת חסותו. היא רצתה להיות נותנת חסות למתאגרף. המתאגרף שהשמיד חצי אנוש. הבואת'יאני צדק שאינגראן היה עדיף על פניו. "אני מניח שלבעלך לא תהיה בעיה איתי כבן חסותך." שאל אינגראן, מגשש את פני הקרחון של מערכת היחסים בינה לבין בעלה. הוא ידע איפה הוא יכל לסיים – כמאהבה.

"האיש חייב לי עדיין על כך שסיבך אותנו בכאלה צרות." אמרה בלסקורה, ממתיקה שפתיים "צרות שאוכל לספר לך עליהן רק כשאוכל לבטוח בנאמנותך."

'שתי התפרצויות של קסם. בעל ואישה.' הבין אינגראן 'הבואת'יאני צדק. התפרצות הקסם האחת הובילה למשנתה. האם הוא כבר פתר את זה ועכשיו זו רק מלכודת שהוא טומן לי?'

"אני לא רוצה צרות עם בעלך. רק הגעתי לפה ואני לא רוצה אויבים." הוא ענה. בלסקורה עמדה וגהרה מעליו, ונותנת לו להריח את כל מערך הבשמים והריחות הטבעיים שהקימה כדי לפתות את בעלה אך עתה הוא הופנה לעברו. עיניה הבריקו בתאוה לעברו. אינגראן הצליח לזהות את מזימתה רק במעורפל. המסכים לא העניקו להם את האינטימיות הנחוצה. אם אינגראן יישבר עכשיו, הוא יהיה הקורבן של המריבה שלהם כשהמתאגרף יתפרץ לכאן בצעקות זעם. ואינגראן יצטרך לעזוב את איקאז'ה במקרה הטוב.

"לא." אמר אינגראן וברח מהמקום.
---
"אני אומר לך שאם הייתי נענה לה, בעלה היה מתפרץ למקום." זעק אינגראן "והם היו מתפייסים על גופתי. חוץ מזה, אתה כבר פיענחת את התעלומה, לא? אמרת שהתפרצות קסם תוביל לשנייה."

"עדיין לא מצאת לי את הקוסם." אמר הבואת'יאני, משועשע בעליל מדבריו, "ובמקרה שלהם, מדובר בהתפרצות קסם אחת. הרי מדובר באותן הכפפות."

"למצוא את הקוסם?" שאל אינגראן, מרים גבה חומה כעפר, "השתגעת, בואת'יאני? אני מתאגרף!"

---
הפעם אינגראן לא היה צריך לחפש את בלסקורה. הוא מצא אותה באולם המרכזי של הפונדק הזול שהקיז את חייו בלי תיווך של בנק. הוא שמר את הקצבה מאיקאז'ה לדברים החשובים והניתנים לכימות כמו משכורת של מאמן. היא הניחה את מרפקיה בציפייה על אחד השולחנות המוזהבים. אינגראן גנח. הוא החליק למקום לידה בזריזות של שוהה פונדקים מיומן.

הוא זכר תחרות על המקום הטוב ביותר בפונדק בפראטצט שהסתיימה בהלשנה למפלגה עליו מצד איזה בחור מושתן שלא ידע להפסיד בכבוד בתחרות ישיבה. לא משנה שפראטצאט שלחה אותו בסוף הלאה במורד הדרך למנשריכט של האפילה. הפעם הוא בטח במפלגה שתגיב בקרוב. בינתיים אין סיבה לא ליהנות קצת.

"מלח וברזל," בירך אינגראן, זוכה להרמת גבה זהובה מבלסקורה שהשיבה: "מי מרשה לעצמו לגור במאורה הזו?"

"אתה לוקח את מה שהחיים נותנים." אמר אינגראן בחיוך, שם לב שלא בורך, "איך אני יכול לעזור לך?"

"שמעתי שיש מגיפת עקומים במקום שאתה בא ממנו." אמרה בלסקורה, בחיוך, "תהיתי אם הסיבה להתנהגותך המוזרה קודם הייתה בגלל בריאותך."

"מדובר דווקא בחרדת נשואים." הודה אינגראן "פחדתי לחטוף מכות רצח שם."

"אתם, הלירנדים, אנשים משונים אתם. כל השנים הללו הוא היה נותן החסות." אמרה בלסקורה "עתה שתפסתי אותו עם הרצען, הוא הסכים שאתן אני חסות."

לא הייתה קנאה בקולה. מדובר בקוסם שהבואת'יאני רצה שימצא עבורו. אינגראן הרגיש עדיין קמצוץ מאותה חרדת נשואים שדיבר עליה קודם ואמר: "כשהגעתי לאצטדיון אליס ראיתי בואת'יאני מתעניין בשניכם. האם הרצען - ?"

"מוזר. חשבתי שזחל האלפים הדוחה ההוא לא נשלח בעקבותינו." סיננה "הוא פשוט היה עוקב כמו כלב הציד שהוא אחרי הקסם עד למקורו המוחלט, אצל הרצען בשוק הפעמונים."

"כוונתי שהבואת'יאני סימן אותכם כשלו." הבהיר אינגראן את הסתייגותו מהעניין "כל עוד הבואת'יאני אחריכם – "

בלסקורה חרקה בשיניה ובלשונה ואמרה: "כדאי לך מאד, אינגראן, שאתה לא סובל מאבעבועות האגו שגורמת לבעליהם לחשוב שהוא יותר ערמומי מכולם."

ובסערה, קמה מהשולחן והותירה את אינגראן לחכות למלצר לבד, באפילה. הוא חשב על אחותו ועל הוריו שמתו כשהשמיד את הכידון. ייתכן והוא עושה הר מגבעה אבל הוא לא הרגיש כל כך נוח עתה אם העובדה ששיטה באחות, אחות למעגל. הוא היה בטוח שלאלים יש עונש מיוחד לאנשים שבוגדים במעגל. גם אם הסיבה היא אכיפת האמנה הבואת'יאנית. הוא גנח וראה את המלצר, מחכה. הוא חקר והתמקח מעט עם המלצר, איבד חלקיק מחייו, ואכל את חייו. הוא הרגיש כאסיר האוכל את ארוחתו האחרונה לפני ההוצאה להורג.
---
"זוהי השערה מעניינת אבל מעליבה. אני בא דווקא משושלת גאה של גמדים." הצהיר הבואת'יאני גבוה הקומה.

הם נפגשו שוב בחצר המיוערת שמול אולם האגרוף כמו בפעם הקודמת שנפגשו. אינגראן נעץ בו מבט סקרני ואמר, בחיוך, "כלומר אתה זחל גמדים. נרגעתי. לא הייתי רוצה לחשוב שנהיה אויבים."

"הרצען הזה מעניין אותי יותר עתה. מאיפה לו לדעת על האפשרויות שלי?" שאל הבואת'יאני בנימה שלא עשתה לאינגראן את החיים קלים. מילדות, אינגראן למד שהבואת'יאנים מנעו מהאנושות על ידי פיקוח על הקוסמים שבה להפוך למפלצות. החדווה והפתיחות המחשבתית שבה הבואת'יאני קיבל את האפשרות שיום אחד יהפוך למשהו שונה לחלוטין ממה שהוא היה עתה צמררה את אינגראן. הדבר היה שקול למישהו שיצהיר בפניו שקיימים אלפים טובים. לא שזה סתר את שליחותם של הבואת'יאנים למנוע שואה קסומה שנייה. זה רק עשה אותה... מורכבת יותר.

"בלסקורה בטח תלך לדבר עם הרצען כדי לבדוק מה האפשרויות שלהם." הסביר אינגראן את התוכנית שלו "ובנקודה זו, זחל, דרכינו נפרדים סופית."

"וכאן שוכנת הטעות שלך." אמר הבואת'יאני "אתה בא איתי, בחור צעיר ועני."

"אבל למה?" שאל אינגראן "אתה לא צריך אותי שם."

"אינגראן," אמר הבואת'יאני "אני אצטרך את האגרופים שלך. ואת השכל שלך."
ובפעם הראשונה אינגראן הבין שהבואת'יאני חושב שיש ברצען יותר מהנראה אם הוא ידע על האפשרויות שעומדות מולו. הוא רצה לברר יותר לפני שהוא מביא את זה לידיעת המסדר שלו ולכן הוא צריך לערב את אינגראן עוד יותר. כשריון. כפי שקראו הבואת'יאנים למתלמדים. לא שלאינגראן היה אכפת שימות, בשלב זה, הוא באמת כבר רצה לדעת מה היה הסיפור מאחורי הרצען ההוא.

"כן." אמר אינגראן, משחרר את המילה רק בקושי רב משפתיו החשוקות.
---
שוק הפעמונים היה תהום כרויה לתוך המסד של העיר. חוטים על גבי חוטים שמעליהם נתלו פעמונים צלצלו בכל פעם שחפץ נקנה או, לעיתים נדירות יותר, נמכר, ולעיתים נדירות אף יותר, מושכן. אכן, זה היה מקום של קונים בעיקר. מוכרים היו כחיות טרף כלואות מאחורי כלובי זכוכית שרק צלצול הפעמון פתח או סגר את דלתותיהם. ערפל צהבהב ריחף בתהום הקניון, ערפל של אבן עפה.

אישה זקנה חלפה על פניהם באפיריון שהיה שווה את כל חייו של אינגראן מתחילתם ועד סופם. היה ניכר בקמטיה ובידיה הרועדות של הזקנה שציפתה מהבנק להחזיר לה את השנים שבזבזה בתהום הנשייה הזו של כלובי הזכוכית – החנויות.

"אשתו של מזכיר העיר." ענה הבואת'יאני לתהייתו של אינגראן. הוא הודה לו שלא התחיל בפתיחה החביבה עליו משום שעם מראה האפיריון, הוא היה מוכן לבחון אפשרויות שכמה מהן היו מסתיימות במותו.

ככל שהתקדמו לחנות ההיא, אינגראן ניסה להבין למה הוא בכלל רוצה לדעת מה הסיפור מאחורי הרצען. הבואת'יאני פשוט עקב אחרי הכפפות של בלסקורה כפי שחזתה. הוא הצביע על קצוות אצבעותיו והסביר: "רצועות הארגמן הללו מתפוגגות לתוך האוויר, אינגראן. ייתכן והייתי צריך לחכות עד שהן יתפוגגו לגמרי ואז הייתי בא אחריה.. אבל גם לי יש אדונים לרצות."

והוא היה מוצא דרך אחרת לגרור את אינגראן אחריו. הבואת'יאני הסיר את ברדסו הלבן וחשף שיער כהה הממסגר פנים מעוקמות גסות לעומת פני האלפים אך היו עדינות לעומת פני הגמדים. עיניו האדומות של להב הקרח – שכן זה היה שמם של יצורים אלו בשפה הרשמית – נעו בחיוניות, כמעט בעליזות, והוא אמר: "בעולם שממנו באתי, העולם הראשי, בני האדם אולפו לפני דורות רבים. זה מפתיע שבני אדם יכלו ליצור את הערפל הזה בעצמם."

אם הם היו במחזה, הצהרה רגשנית זו הייתה משמחת את אינגראן עד דמעות משום שזה אומר שהוא ייפטר מלהב הקרח הזה בקרוב. במציאות לך תדע מה.

"הגמדים בעולם הזה חיים דרככם. הם יודעים שהם יכולים לעזוב לעולמי, העולם האמיתי אבל הם נשארים בעולמכם, עולם האדם."

המשיך להב הקרח. אינגראן מתח את שפתיו בזעף קל ואמר: "אם אתה מדבר אליי, זחל, אתה לא משווק את עצמך טוב."

"אני פשוט עצבני." השיב הבואת'יאני "שני אחים נשלחו לפניי אליו ולא שבו. "אז אתה ידעת מההתחלה – " התחיל אינגראן בטרם הניח הבואת'יאני את ידו עוטת הכפפה על פיו שכן הם הגיעו לחנות הרצען לפי הרונות שנחרטו מעליהם.

הדלת הייתה פתוחה כאילו היא מזמינה אותם להיכנס. וזה היה אכן כך בעצם. הבואת'יאני התקדם לפני אינגראן. המקום היה מלא בדיוקנאות של פריטי עור – מידות וחומרים שהלקוחות הזמינו מהרצען. חלון הזכוכית מאחוריהם הכילה דגימות נבחרות מעבודתו. אינגראן התרשם במבט חטוף שהאיש לפניהם טוב. דלת נפתחה ליד אחת הדיוקנאות. עוד דלת מזמינה ביותר להיכנס עוד יותר אל לב המאפליה. שם הוא שומר את קורבנותיו פשוטי עור תלויים מעל הווים כיאות לרוצח סדרתי. אף על פי שאינגראן ידע שמדובר בקוסם שלא בחל באמצעים, הוא החליט להיסחף מעט. זה יעזור לו לתאם ציפיות כשהם יפגשו את הרצען. יפגשו את הרצען באמת.

"אישה יכולה להציע את רק מה שיש לה." שמע אינגראן את קולה של בלסקורה מתוך האפלה. אחותו דיברה ככה אחרי שלבה נעקר מחזה. בדיוק לאחר שהבין, בלסקורה הופיעה, כשעורה מכסה אותה חתכים-חתכים כאילו נחרך והורכב מחדש ביד רצען. ניביה בולטים לפנים והיא מלהגת ואומרת: "תמות, אינגראן."

והשליכה את הכידון. הבואת'יאני עמד לפניו בינו לבין חצי האנוש המבעיתה... אבל מהמבט המטורף שבעיניה היא עמדה להרוג את שניהם במכת כידון אחת.

"רק פחדן מסתתר מאחורי יצירי כפיו." סינן הבואת'יאני באומץ של נידון למוות.

"אבינו לא פחדן." נשמעו קולות ניחרים. עיניים כחולות הציצו מתוך האפלה, גופות חצאי האנוש הילכו בכבדות כאילו יותר מעור נשרף כשהם מתו והוחיו... רגע אחד, בואת'יאנים? עיניו של אינגראן התרחבו כשהוא הבין שוב שלא הייתה שום הפתעה מצדו של בן לווייתו הבואת'יאני. הוא ידע מה ימצאו כאן. היה זה מעבר לשמירה על קור רוח. הוא ידע מעבר לכל שמץ של ספק על הכל.

"במחשבה שניה, אנחנו לא רוצים אותם כאחינו." אמר האחר, יורק על הרצפה "אף פעם לא סבלתי במיוחד את אאורדו במיוחד."

"אמרת פעמיים במיוחד." העיר אינגראן והבין שהוא מדבר עם יצור מת מוחית.

"אותו ואת חיית המחמד שלו." צקצק השני "אי אפשר שהם פשוט רק ימותו."

"מספיק." נשמע קולו הגס של הרצען "ניקח את כולכם לשיחה משפחתית כשכולנו נהיה משפחה אחת וחצי אנושית מאושרת. הרגי אותם, בת יפהפיה."

"אתה לא אבא שלי!" צעקה בלסקורה וכיוונה אליו את הכידון. אינגראן הבין שהוא רק דמיין את בלסקורה משליכה את הכידון. זה הזכיר לו את הפעם שדמיין את הצלפת החגורה של אביו יום לפני שהיא נחתה על גבו מסיבה שלא הייתה בכלל באשמתו. אי שם, באפילה, הרצען מצמץ ואמר: "אם תעשי את זה, הנער יהיה שלך ובעלך יכעס, הו, כמה שהוא יכעס! יותר משהוא כעס כשמצאת אותו אצלי, בועל כפפות בלי לחשוב רגע על אשתו האהובה!"

"כשאתה מנסח את זה כך," אמרה חצי האנוש "זה נשמע היגיוני. חכה רגע, אני צריכה לרפא את הנער ממגיפת העקומים שלו."

אינגראן ניסה כל הזמן לזמן את המכה המיוחדת שלו, "כדור הרעם", והבין שהוא משתין יותר מדי מכדי להתרכז. הבואת'יאני כיווץ את גבותיו המתלקחות – הו, כמה מגניב, גבות מתלקחות! – וירה כרטיסים מכפות ידיו, כרטיסים שרק הדפו לאחור את אחיו לשעבר המרירים.
ובלסקורה יידתה את הכידון.

באותו הרגע אינגראן ראה שוב את החדר בבית המוחלט. לא רחוק ממנו התחוללה מסיבה. נורו רעמים והושלכו בקבוקים ומישהו אפילו ריסס על הקיר: "אינגראן, שבור את הקיר!"

בעוד הכידון מתקדם בעולם האמיתי עד מאד, אינגראן הרגיש שכל זמנו האישי מואט כשהוא רואה את הקולות והמראות של בית המוחלט מרחפים עליו כמו שרשראות של קמיעות. הוא ראה אותם לפתע בצורה בהירה עד להכאיב: הפנים של הוריו; הפנים של אחותו ואפילו פנים של אנשים שהכיר ממולדתו, אינגרגמול. כל הפנים היו לכודות בתוך הקמיעות, מה שנותר מהאנשים החיים.

וברקע הצטרפה צרחה לכתובת "אינגראן, שבור את הקיר!"

"אתם, הבואת'יאנים, חשבתם לכבול את האנושות בשלשלאות של ברזל." צחקק הרצען באפלה "אבל שכחתם איזו יד מאכילה אותכם. הם סיפרו לי, סיפרו לי על התרמית הגדולה בשחר הימים! האנושות נועדה להיות חופשית!"

אינגראן ראה את פניו של המתאגרף הראשון שאי פעם מרחפות אליו. הוא היה מכוער להחריד, עם זקן וצלקת שעיטרה את החצי הימני של... תתרכז, אינגראן, תתעלם מהשלפוחית הבוגדנית שלך. למה מישהו צועק עליי "לשבור את הקיר"? מה יש בצד השני? מוות?

"הריקוד הגדול של העידנים. זה כל מה שהקוסמים היו עבורכם. כן, אתם לא טובים יותר מהמתאגרפים החצי מתים הללו שלא ישרדו כשאדוניי יעלו לגדו – " והאגרוף של הבואת'יאני התחיל להעלות באש. אלפים! זה המהלך שלו! המהלך שלו!

ואז הבין אינגראן מה היה מעבר לקיר. ופתח דלת והקלפים נפלו עליו בהמוניהם, מסתחררים בבית קלפים על גבי בית קלפים, רונות בכל הצבעים של בראהה זוהרות עליהן, צועקות עליו לזמן אותן ורק אותן. ואז ראה את הירוק – את הצבע שהופיע בעיניו פעמיים. הפעם הניצוצות היו ודאות כשזימן אותו, את הקלף. באותו הרגע אינגראן הבין את אשר הבואת'יאני כיוון: הקלף יכל לשלוט על המטיל כמו שיכל לשלוט על המוטל. כך הכריע הרצען את קודמיו. בכך שהבואת'יאני החליף עם אינגראן תפקידים, הוא בלבל אותו. והאט את מה שיכלה להיות מכה מכרעת אפילו עבורו.

ולנגד עיניו השמיד הבואת'יאני את הכידון בכדור הרעם. ובידי אינגראן היה קלף, קלף ירוק והוא שמע את הרצען צורח על כך שלהסתיר את הקלף בידו של נער זה לא הוגן. חוטים ירוקים התחילו לצאת, לחולל מסביב לגופו באפילה ועד מהרה נדום קולו והוא נפל קדימה, מתרסק לאלפי רסיסים ירקרקים של אדמה. חצאי האנוש הפכו לבני אנוש שלמים, והפעם היות ורק עורם נפשט מהם בטרם נהרגו, הם נותרו בחיים לשם שינוי! ומותם לא היה על מצפונו של אינגראן.

"אתה היית כדור הרעם שלי." אמר הבואת'יאני, טופח על כתפו. ובאותו הרגע, אינגראן, ברוח שבאה ממעמקיו האפלים ביותר של בית המוחלט, ובחוש הנכון ביותר של נכונות שקיים בעולם, הפשיל את מכנסיו והשתין לעבר אלה שהציל, שרק לפני רגע עמדו להרוג אותו.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 23 ספטמבר 2016, 16:08, נערך 3 פעמים בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 17841
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

Re: [אתגר כתיבה 41] כדור הרעם

שליחה על ידי The oldman » 16 ספטמבר 2016, 13:27

סיפור טוב, אבל
- כל הקטע של השתן מיותר בעיניי, זה לא קומי.
- הקרבות לא ברורים מהתיאורים. במקום שיהיה אקשן מגניב, זה בלבל אותי המעבר לבית המוחלט.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3151
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

Re: [אתגר כתיבה 41] כדור הרעם

שליחה על ידי הלדין » 16 ספטמבר 2016, 16:11

תודה על התגובה. ושלא נבהלת מהאורך.

- המממ... יש סיבה לכך שאני לא כותב קרבות בדרך כלל.

- הקטע עם השתן... לי זה נראה הגיוני שאינגראן יעשה את זה. הוא היה סחוט לחלוטין מהקרב ומשהו מהשטותניקיות הפייתית (או כאוטיות, לך תחליט בעצמך.) של בית המוחלט נכנס לשם, בכניסה האחורית. זה מעיד שהוא פגיע לו בדיוק כמו כל האחרים.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 17841
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

Re: [אתגר כתיבה 41] כדור הרעם

שליחה על ידי The oldman » 16 ספטמבר 2016, 18:53

האורך היה סבבה בזכות זה שחילקת למקטעים ברורים עם סוף והתחלה.
בקשר לקרבנות, אם אתה לא כותב אקשן אחלה, אבל אפשר בקצרה. המעבר לבית המוחלט היה מוזר בעיקר בקרב עם האחות. בקרב הסופי זה עובד יותר טוב.

בקשר לשתן - הסיפור הוא בסגנון רציני וקסום, לא שתוטניקי. לכן זה גורע ממנו.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה