טבעת העולם נצצה בשמיים כשהחשיך לבסוף.
הנגידה-האומנית דקסה יצקה קו של כח בתוך החנית. היא הרימה את מבטה לעבר החניתות האחרות, פרי כשרונה, שחישלה עבור שבט אקאנגודה. הפטיש ושאר כלי עבודתה נחו בצדם. כל מה שנותר היה לזפזף טיפה מדמה על החנית ולסיים את העבודה. העולם הזה היה כה עשיר בכסף עד שדמה היה רוויי בו – לא יותר מדי ולא פחות מדי. הכסף היה התווך שבו נעה האנרגיה של הטבע. זה מה שלימדו אותה על כל פנים. היה זה אחד מסודות מסדרה ששמר על עצמאותו.
היא נפלה תשושה על רצפת העשב לאחר שסיימה. זקיפי האקאנגודה שמעו את צליל נפילתה ונכנסו פנימה. היא הייתה ערנית דיה לנענע באצבעותיה ולומר: "עליכם לשלם לי את המחיר שהוסכם לפני שתיגעו ולו בחנית אחת."
הזקיפים בחרו לסגת מסוכת הנצרים ולתת לה לנוח. הם נהמו משהו בשקט על להקת דסאי שנצפתה לא הרחק מהמחנה. הם יצטרכו את החניתות הללו לציד בקרוב. דקסה חשבה על אפשרויות – עתה שהחניתות הושלמו והיא הטביעה עליהם את חותמה. היא לא הייתה בטוחה שהן צריכות לשמש לציד דסאי אם בכלל. הן היו פרי כשרונה. זו הייתה זכותה להחליט מה לעשות איתן.
הסוחרת האמראנסינית סרזדה התעניינה בחניתותיה. הן ישבו והגיעו למסקנה הפשוטה שהחניתות יקרות מדי לארנקה. בינתיים ייתכן שסרזדה נכנסה ושבה מהאימפריה האמארנסינית, ארנקה תפוח. היא ידעה שהאקאנגודה שכרו אותה – הם ניצחו בתחרות על כשרונה.
שבטים אחרים היו גם אפשרות. היא הייתה זקוקה לחומריהם ולכליהם של שבט אקאנגודה - שלהם התייחסה כשלה במשך העבודה ליתר הנוחות - כדי ליצור את החניתות. עתה כשהן היו מוכנות, הן היו שלה ולה היה מותר למכור אותם לאויביהם לפי חוקי מסדרה. היא התכרבלה בחמימות האפשרויות האינסופיות להראות את כשרונה על פני הערבות הללו.
ועדיין טבעת העולם השיבה לה מבט גאה. כמה שהיא הייתה מוכשרת, הכשרונות שיצרו את הטבעת תלויה בחלל מסביב לאראגנדה התעלו מעליה.
הדסאי יצרו אותה.
כחברה לשעבר בכנסיית השיבה של הדסאי, שפתיה כמעט התקמרו בתפילה לעליית האדונים מתהומות שאליהם התדרדרו בעולם זה. מורה השקיע זמן רב לטהר אותה מייראת הכבוד המטופשת הזו לאדוניה לשעבר של האנושות – היצורים בעלי שלוש הראשים שהביאו אותה לעולם הזה.
וכאילו שמעו את מחשבותיה, קרא הזקיף של אקאנגודה בשם הדסאי. שריריה זעו בקשיחות בגופה העייף ביודעה שלאקאנגודה, כמו להרבה משבטי הערבה, הדסאי היו אימת הערבה. הפחד שלהם מזמן התפתח למשטמה פראית שהזכירה בקיצוניותה את כנסיית השיבה. אחד מאליה לשעבר של האנושות נצפה בחוץ, צד.
"אישה חכמה." פרץ אחד הזקיפים לסוכת הנצרים "המפלצת התנתקה מבני מינה וחדרה לפה. אם הוא ימות, האחרים יבינו שאנחנו חזקים."
לפני שנים רבות, במעשה שסכסך אותה עם מורה, דקסה הרגה ערפד ולקחה את מטבעותיו הכסף השחורות שלו בהן אצר את כח החיים של קורבנותיו. עתה היא החליקה מטבע שחורה מאחד מכיסיה וחשה בעוצמת החיים מחייה אותה. מורה התרה בה שהמטבעות ייגמרו מתישהוא והיא תצטרך להפוך לערפד כמו אלה שיצרו אותן. חוקי המסדר, שהיו היגיוניים במובנים רבים, תבעו מאדם לעמוד בזכות עצמו ולא בזכות מה שגזל מאחרים. את הכלים ואת החמרים קיבלה משבט האקאנגודה בתמורה לשירותיה. בינתיים היא נזהרה איתם. והם, בתמורה, האריכו את חייה.
הדסאי כבר שיפד על מקלו כמה מבני האקאנגודה שנקרו לדרכו. נשימתה של דקסה נעתקה למראה הבריה בעלת שלושת הראשים ששאגה בשנאה לעברם. היצור הלטאי הקרין את חמתו דרך קשקשי צוואריו הנחשיים. פניהם המשולשים, דמויי העלה, של הדסאי נראו יותר אלוהיים בתחריטים של הכנסייה מאשר במציאות. הנשמה הנעלה ששכנה בהם פעם הסתלק והותירה שלוש מוחות מסוכסכים ביניהם שהתאחדו רק בקושי. אותה מודעות מעורפלת שנאה את האנושות – השלמה. הנגידים-האומנים, כיורשיהם ברוח של הדסאי, רצו להוכיח שהאנושות התקדמה. הבסת מוריהם לשעבר הייתה אחת הדרכים שהיו נהוגות אצלם. ועם זאת, הדסאי הזה היה אלוף. הלהק שלו שלח אותו כדי לבחון את עוצמתם של בני האדם הללו כיריבים. היא לא תאכזב אותם.
"הרעם הוא ידידך אך האש היא מאהבתך." זכרה את מורה אומר לה. המטבעות רטטו בארנקה, מטבעות הרעם והאש. אסור שאיש יראה אותה משתמשת בהם. איש לא ידע שהמטבעות ששילמו בהם את שכרה היו אותם מטבעות שבהם אצרה את כוחות הטבע על מנת לעזור לה בעת יצירתו של פריט מסובך. היא שמרה על חוקי המסדר למרות שהפירה את אחד מחוקיו. הם היו, בראש ובראשונה, יוצרים.
"בוא אליי." אמרה דקסה בקולה העמוק "בוא ותראה את החניתות שיצרתי, דסאי."
הדסאי קפא ואז ראה אותה לראשונה, ראשיו נוהמים זה לעבר זה. אחד מהם, לפי כיוונו, רצה ללכת בעקבותיה אך האחרים התנגדו. לרגע הזה היא חיכתה. הקשקשים יצרו חיזיון מרהיב של אור וצל בעוד ראשי הדסאי נוהמים זה על זה. דקסה שלפה מאחד מכיסיה מטבע של אש, נשכה אותו וירקה אותו. למתבונן מהצד, נראה כאילו ירקה פיסת אפר על הדסאי. והמטבע הצית את אלוהיה
כשנגע גוף הכסף שלו בקשקשיו המבריקים.
נהמותיו נדמו לבסוף כשאפרו נפל על העשב. דקסה הפנתה את גבה לאלוהיה. הדסאי באו לעולם הזה בשביל הכסף. וגילו שהיה גרוע מכל מלחמה. האקאנבודה הריעו לה על שהבעירה את המפלצת גם אם הם לא הבינו איך. ודקסה מצאה את עצמה, בוכה. היא מחתה את הדמעות ומצמצה בעיניה בעודה שבה לסוכת הנצרים. ושקעה בשינה שכה הגיעה לה. לא הייתה זו תשישות של הגוף. מטבע הכסף של הערפד דאג לזה. הייתה זו תשישות של הרוח. היא הוכיחה את עצמה למסדר שהיא אכן בת ראויה לו -
אז מדוע טעם האפר נותר בפיה?
הנגידה-האומנית דקסה יצקה קו של כח בתוך החנית. היא הרימה את מבטה לעבר החניתות האחרות, פרי כשרונה, שחישלה עבור שבט אקאנגודה. הפטיש ושאר כלי עבודתה נחו בצדם. כל מה שנותר היה לזפזף טיפה מדמה על החנית ולסיים את העבודה. העולם הזה היה כה עשיר בכסף עד שדמה היה רוויי בו – לא יותר מדי ולא פחות מדי. הכסף היה התווך שבו נעה האנרגיה של הטבע. זה מה שלימדו אותה על כל פנים. היה זה אחד מסודות מסדרה ששמר על עצמאותו.
היא נפלה תשושה על רצפת העשב לאחר שסיימה. זקיפי האקאנגודה שמעו את צליל נפילתה ונכנסו פנימה. היא הייתה ערנית דיה לנענע באצבעותיה ולומר: "עליכם לשלם לי את המחיר שהוסכם לפני שתיגעו ולו בחנית אחת."
הזקיפים בחרו לסגת מסוכת הנצרים ולתת לה לנוח. הם נהמו משהו בשקט על להקת דסאי שנצפתה לא הרחק מהמחנה. הם יצטרכו את החניתות הללו לציד בקרוב. דקסה חשבה על אפשרויות – עתה שהחניתות הושלמו והיא הטביעה עליהם את חותמה. היא לא הייתה בטוחה שהן צריכות לשמש לציד דסאי אם בכלל. הן היו פרי כשרונה. זו הייתה זכותה להחליט מה לעשות איתן.
הסוחרת האמראנסינית סרזדה התעניינה בחניתותיה. הן ישבו והגיעו למסקנה הפשוטה שהחניתות יקרות מדי לארנקה. בינתיים ייתכן שסרזדה נכנסה ושבה מהאימפריה האמארנסינית, ארנקה תפוח. היא ידעה שהאקאנגודה שכרו אותה – הם ניצחו בתחרות על כשרונה.
שבטים אחרים היו גם אפשרות. היא הייתה זקוקה לחומריהם ולכליהם של שבט אקאנגודה - שלהם התייחסה כשלה במשך העבודה ליתר הנוחות - כדי ליצור את החניתות. עתה כשהן היו מוכנות, הן היו שלה ולה היה מותר למכור אותם לאויביהם לפי חוקי מסדרה. היא התכרבלה בחמימות האפשרויות האינסופיות להראות את כשרונה על פני הערבות הללו.
ועדיין טבעת העולם השיבה לה מבט גאה. כמה שהיא הייתה מוכשרת, הכשרונות שיצרו את הטבעת תלויה בחלל מסביב לאראגנדה התעלו מעליה.
הדסאי יצרו אותה.
כחברה לשעבר בכנסיית השיבה של הדסאי, שפתיה כמעט התקמרו בתפילה לעליית האדונים מתהומות שאליהם התדרדרו בעולם זה. מורה השקיע זמן רב לטהר אותה מייראת הכבוד המטופשת הזו לאדוניה לשעבר של האנושות – היצורים בעלי שלוש הראשים שהביאו אותה לעולם הזה.
וכאילו שמעו את מחשבותיה, קרא הזקיף של אקאנגודה בשם הדסאי. שריריה זעו בקשיחות בגופה העייף ביודעה שלאקאנגודה, כמו להרבה משבטי הערבה, הדסאי היו אימת הערבה. הפחד שלהם מזמן התפתח למשטמה פראית שהזכירה בקיצוניותה את כנסיית השיבה. אחד מאליה לשעבר של האנושות נצפה בחוץ, צד.
"אישה חכמה." פרץ אחד הזקיפים לסוכת הנצרים "המפלצת התנתקה מבני מינה וחדרה לפה. אם הוא ימות, האחרים יבינו שאנחנו חזקים."
לפני שנים רבות, במעשה שסכסך אותה עם מורה, דקסה הרגה ערפד ולקחה את מטבעותיו הכסף השחורות שלו בהן אצר את כח החיים של קורבנותיו. עתה היא החליקה מטבע שחורה מאחד מכיסיה וחשה בעוצמת החיים מחייה אותה. מורה התרה בה שהמטבעות ייגמרו מתישהוא והיא תצטרך להפוך לערפד כמו אלה שיצרו אותן. חוקי המסדר, שהיו היגיוניים במובנים רבים, תבעו מאדם לעמוד בזכות עצמו ולא בזכות מה שגזל מאחרים. את הכלים ואת החמרים קיבלה משבט האקאנגודה בתמורה לשירותיה. בינתיים היא נזהרה איתם. והם, בתמורה, האריכו את חייה.
הדסאי כבר שיפד על מקלו כמה מבני האקאנגודה שנקרו לדרכו. נשימתה של דקסה נעתקה למראה הבריה בעלת שלושת הראשים ששאגה בשנאה לעברם. היצור הלטאי הקרין את חמתו דרך קשקשי צוואריו הנחשיים. פניהם המשולשים, דמויי העלה, של הדסאי נראו יותר אלוהיים בתחריטים של הכנסייה מאשר במציאות. הנשמה הנעלה ששכנה בהם פעם הסתלק והותירה שלוש מוחות מסוכסכים ביניהם שהתאחדו רק בקושי. אותה מודעות מעורפלת שנאה את האנושות – השלמה. הנגידים-האומנים, כיורשיהם ברוח של הדסאי, רצו להוכיח שהאנושות התקדמה. הבסת מוריהם לשעבר הייתה אחת הדרכים שהיו נהוגות אצלם. ועם זאת, הדסאי הזה היה אלוף. הלהק שלו שלח אותו כדי לבחון את עוצמתם של בני האדם הללו כיריבים. היא לא תאכזב אותם.
"הרעם הוא ידידך אך האש היא מאהבתך." זכרה את מורה אומר לה. המטבעות רטטו בארנקה, מטבעות הרעם והאש. אסור שאיש יראה אותה משתמשת בהם. איש לא ידע שהמטבעות ששילמו בהם את שכרה היו אותם מטבעות שבהם אצרה את כוחות הטבע על מנת לעזור לה בעת יצירתו של פריט מסובך. היא שמרה על חוקי המסדר למרות שהפירה את אחד מחוקיו. הם היו, בראש ובראשונה, יוצרים.
"בוא אליי." אמרה דקסה בקולה העמוק "בוא ותראה את החניתות שיצרתי, דסאי."
הדסאי קפא ואז ראה אותה לראשונה, ראשיו נוהמים זה לעבר זה. אחד מהם, לפי כיוונו, רצה ללכת בעקבותיה אך האחרים התנגדו. לרגע הזה היא חיכתה. הקשקשים יצרו חיזיון מרהיב של אור וצל בעוד ראשי הדסאי נוהמים זה על זה. דקסה שלפה מאחד מכיסיה מטבע של אש, נשכה אותו וירקה אותו. למתבונן מהצד, נראה כאילו ירקה פיסת אפר על הדסאי. והמטבע הצית את אלוהיה
כשנגע גוף הכסף שלו בקשקשיו המבריקים.
נהמותיו נדמו לבסוף כשאפרו נפל על העשב. דקסה הפנתה את גבה לאלוהיה. הדסאי באו לעולם הזה בשביל הכסף. וגילו שהיה גרוע מכל מלחמה. האקאנבודה הריעו לה על שהבעירה את המפלצת גם אם הם לא הבינו איך. ודקסה מצאה את עצמה, בוכה. היא מחתה את הדמעות ומצמצה בעיניה בעודה שבה לסוכת הנצרים. ושקעה בשינה שכה הגיעה לה. לא הייתה זו תשישות של הגוף. מטבע הכסף של הערפד דאג לזה. הייתה זו תשישות של הרוח. היא הוכיחה את עצמה למסדר שהיא אכן בת ראויה לו -
אז מדוע טעם האפר נותר בפיה?
