"כסף גרוע יותר מכל מלחמה" זו הייתה הבדיחה האישית שלה כל פעם שהרגה ערפד.
היא נטלה את האקדח המעשן והצמידה את לועו אל זרועה, גל הכאב טלטל את גופה הצנום ושיערה השחור התפזר, זה היה הסימן השלושים... שלושים ערפדים שהיא קטלה.
דמעה סוררת טשטשה את שדה ראייתה, היא ניגבה עינה הכחולה.
היא נפנתה ללכת לעבר המחסה.
כעת כשעבודתה הסתיימה בעיר הנטושה, היא הגיעה סוף סוך למטרתה הסופית.
היא שלפה מפה אזורית מודבקת באופן מרושל, היעד שלה היה לכיוון צפון מזרח, היא שיערה שייקח לה לפחות שבוע להגיע אליו.
היא לא טעתה, שבוע שלם של ריצה מהירה תוך כדי שהיא מתחמקת מאזורים מרכזים.
כשהגיעה בסוף ניצב מולה היעד שלה, המחסה האחרון של בני האדם, מי שבחר את המקום ידע מה הוא עושה, זו הייתה טירה ישנה שנחצבה בתוך הר מחצבי, המחצב העיקרי היה כסף. הברון שבנה את הטירה חישל את השער היחיד למצודה מכסף טהור.
מלבד זאת, הגישה אל השער עברה אך ורק מעל גשר, שגם הוא נשזר בכסף.
תעלה עמוקה הקיפה את המבנה, בימים עברו היא הייתה ריקה, די היה בעומקה ורוחבה להניא מדעתו כל אמיץ תורן שחשב שיצליח לקפוץ מעליה.
זה עבד מעולה מול בני אדם... כעת הם התמודדו מול ערפדים, יתדות חדים שופדו בקצות התעלה, ומי שום הוזרמו אל תוכה, הריח היה מצחין, אבל הוא עשה את העבודה, שום ערפד לא התקרב אל המצודה.
כשהתקרבה אל הגשר הבחינה בזקיפים הניצבים על מגדלי השמירה. מהר מאוד הופנו אליה רובים וקשתות.
"הרימי את ידיך! כעת בעדינות ולאט הסירי את נשקייך, כל תנועה פתאומית תגרום לנו לפתוח באש!"
הקול היה עמוק ובטוח בעצמו, כך גם היה בעליו, הוא יצא מהשער שנפתח מאחוריו חמישה רובאים עם נשקים דרוכים.
"אנא עמדי במקומך בזמן שאבדוק אותך" הוא שלח יד חוקרת ובדק את גופה ללא בושה, היא ידעה שאם רצתה יכלה להרוג אותו ברגע, אבל נראה שגם הוא היה בטוח בעצמו באותה המידה.
"אני הוא גנרל בולס, אחרון מאנשי הצבא ואחראי הביטחון בטירה הזו. מי את? ומה מביא אותך לפה?"
"אני ציידת ערפדים וכמוך גם אני אחרונה מסוגי"
"אני מצטער לשמוע... האם את יודעת מה קורה בעולם? אנחנו די מנותקים פה"
"אתם המעוז האחרון ששרד... חוץ ממכם וממני כל השאר או ערפדים או ווסלים"
גנרל בולס העביר יד על ראשו, כנראה זכר לימים שבו אכלס את ראשו שיער "אז אנחנו המקום היחיד שבאמת מוגן... ואת באת אלינו כדי למצוא מחסה?"
"מחסה?! אני חשובת שהוכחתי שאני יכולה לדאוג לעצמי! אני באתי לפה על מנת ליצור אתכם ברית!"
"ברית? אל תאמרי לי שאת חושבת שאנחנו נצא להתקיף את הערפדים?!"
"זה בדיוק מה שאני חושבת, כמה זמן תוכלו להחזיק כאן? חודש? שנה?"
"לפי הבדיקות שלי, ערפדים לא מתקרבים אלינו, יש לנו מספיק אוכל לשנה הקרובה ואם לוקחים בחישוב את החווה שנפתחה, נוכל לספק לעצמנו אוכל בהמשך"
"אני מהמרת שהרבה לפני שיגמר האוכל, תגמר הסבלנות. כמה אנשים לדעתך, חושבים כבר עכשיו, שהם יהיו גנרלים יותר טובים ממך?"
"אז מה שאת מציעה שאני אוציא את אנשי להתקפה חסרת סיכוי מול ערפדים בחוץ, כשכל היתרון האסטרטגי שלנו הוא פה?!"
"מה שאני מציעה, זה שבמקום לנסות להרוג את כל הערפדים, נתמקד רק בזה שחשוב!"
"לא יכול להיות, שאת מאמינה בשטות הזו, שיש ערפד אלפא, ששולט על כל הערפדים?"
"אני לא מאמינה... אני יודעת, כי אני פגשתי אותו, הוא זה שהרג את כל חברי" היא נגעה בלי משים בידה המצולקת "שלושים ציידי ערפדים המוכשרים ביותר שפגשתי, והוא ניצח אותם בשניות ספורות.
הבעיה הכי גדולה, כסף לא מזיז לו! יריתי לו כדור ישר בין העיניים... כלום"
"אז איך את חושבת שאנחנו נצליח להרוג אותו?"
"זה פשוט, אם לא באיכות אז בכמות, אני מניחה שיש לך מספיק קשתות?"
"יש לנו למעלה מאלפיים קשתות רגילות, ומאה קשתות מוצלבות מקצועיות"
"אני אלמד אותכם איך לחמש את הקשתות ביתדות, גם אם הוא הערפד הכי מהיר הוא לא יכול לחמוק מאלפיים יתדות, אני אהיה מוכנה לרגע שאחרי, ברגע שאילו יתד אחד אותו, אני אסיים את העבודה"
"את לא מצפה שאני אאמין שדבר כזה שטותי הולך לעבוד?"
"תאמין לי זו הדרך היחידה!"
"תני לי לחשוב על זה, מחר אענה לך תשובה. לבינתיים אנא הרשי לעצמך ליהנות מכל מה שיש לנו להציע, זה כולל את בית המרחץ וחדר האוכל, אני בטוח שאחרי מקלחת, סעודה, שינה טובה את תהי רעננה יותר ובמצב יותר טוב לערוך אסטרטגיה"
היא קדה לו והלכה בעקבות המדריך שהצמיד לה, המדריך היה נער צעיר שלטש בה עיניים רעבתניות, היא חייכה אליו והרחיבה מעט את המחשוף.
הם הגיעו לבית המרחץ, אחרי שהנער נתקע בשלושה אנשים ועמוד.
בית המרחץ היה בנוי בתוך קיר ההר, והשתמש בנהר טבעי שזרם בתוכו, המים היו חמים באופן טבעי, דבר שגרם לה להשהות בבריכה הרבה מעבר לזמן שהקצתה.
כשיצאה השעה הייתה כבר מאוחרת, עייפות אף פעם לא היוותה בעיה עבורה, אבל היא ידעה כמה מועילה שינה טובה והיא הייתה זקוקה לאחת לקראת מחר.
היא פנתה ישר לחדרי השינה כשהיא מדלגת על ארוחת הערב שהציעו לה.
כשהתעוררה גילתה צלחת מלאה באורז וירקות משימורים, היא אכלה במהירות ומהירה לחפש את הגנרל.
היא מצאה אותו משוריין וחמוש "החלטתי, לאחר לחצים רבים מבין אלה, שהצליחו להאזין לשיחה שלנו אתמול, אנחנו נצא להתקפה, ולו כדי שהאנשים יראו קצת את העולם ולמה כדאי להם להישאר במחסה!"
"חשבתי שזו תהיה הבחירה שלך, האם הקשתות מוכנות? האם החצים הוחלפו ביתדות?"
"הכל מוכן אנחנו יוצאים עכשיו, כל עוד יש אור יום בחוץ!"
גנרל בולס רכב על סוס, אם כי גודלו של בולס השווה לסוס מראה של פוני.
אחריו צעדו כאלפיים קשתים, מאה הראשונים אחזו קשתות מוצלבות מודרניות, עם כוונות ומשקולות, כל השאר אחזו קשתות פשוטות.
הרבה זמן עבר מאז הוצרכה לצעוד בסך עם אחרים, אבל המטרה קידשה את האמצעים.
אחרי שלושה ימי הליכה שבהם עצרו פעמיים כדי לישון וחמש פעמים כדי לאכול, היא כבר התחרטה על כל העניין. היא פחדה שהעצבים שלה יגרמו לה לעשות משהו שתתחרט עליו, לכן פנתה לגנרל "אני הולכת לסרוק את הדרך, אם יהיה משהו אחזור ואודיע" ומבלי לחכות לאישור ממנו פתחה בריצה מהירה ונעלמה מעיניו.
היא הגיעה כעבור חצי יום ליעד. הר שחור שעל פסגתו נמצאת המערה שבה חי ערפד האלפא.
היא נאלצה לחכות עוד יומיים עד שהצבא הגיע.
"עד שהגעתם הספקתי לסרוק את כל המקום. יש פה חמישה ערפדים מהמעגל הראשון, עוד עשרים מהמעגלים החיצוניים ובערך חמשת אלפיים ווסלים. משום מה כולם היום פנו לצד השני של ההר, יכול להיות שזה קשור לערפד המעגל הפנימי, שפיזרתי שם במעגל חיצוני, אם אתה מבין למה אני מתכוונת"
גנרל בולס החווה בידו לחיילים להתפרס, כולם התקדמו בקו אחיד במעלה ההר, הדרך אפשרה מעבר בטוח למאתיים איש בו זמנית, נותר תור שהורכב משתים עשרה קבוצות.
כשהגיעו לפתח המערה הקשתים דרכו את קשתותיהם, החלל היה גדול אבל לא היו חדרים.
היא סימנה להם להמתין, התגנבה פנימה וניגשה אל ארון המתים, שהיה מונח על שולחן אבן במרכז החדר, היא הסירה את המכסה וצעקה עכשיו תוך כדי שהיא משתטחת על הרצפה.
כל הקשתים שחררו את חציהם באחת, רעש חיתוך האוויר היה צורמני ביותר.
לפני שהספיקו לדרוך עוד מטח, החלו להישמע צעקות בקרב השורה החיצונית, גנרל בולס לא היה צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שמשהו השתבש.
הוא הסתובב במהירות תוך שהוא שולף את הרובה שלו, הוא הביט בבעתה איך התור האחורי של חייליו נופלים שדודים, לפתע נפל החייל שלידו, הוא הסתובב במהירות מחפש בעיניו את הערפד אלפא, סכין כסופה הוצמדה לגרונו, אל מולו ניצבה ציידת הערפדים, כשהיא מחייכת, הוא לא הספיק אפילו להזיז את היד כשהיא שלחה בידה השנייה ברק שהפיל אותו במקום.
הוא שכב על הקרקע המום ללא יכולת לזוז, היא חשבה שהוא מת והמשיכה להרוג עוד ועוד מחייליו המופתעים, לצידו שכב הנער שמינה למדריך בשבילה, פרצופו שרוף ומפוחם.
תוך דקות ספורות כל צבאו היה מוטל מת לפניו. הוא הרגיש את התחושה חוזרת לידיים שלו, הוא שלף את האקדח שלו במהירות, לפחות הוא חשב שהיה מהיר, ברגע שמיקם את הכוונת עליה, היא כבר לא הייתה שם, היא עמדה מעליו, על פניה אותו חיוך בלתי מנוצח, היא בעטה את האקדח מידו באבחת סכין. הדם התחיל לזרום, הוא ידע שהוא הפסיד.
"למה?"
"למה?! אתה שואל למה הרגתי אותכם? או למה לא הרגתי אותכם קודם? או למה הכסף והשום לא השפיעו עליי? או אולי למה שיקרתי?"
"למה?"
"אז דבר ראשון לא שיקרתי! אני באמת ציידת ערפדים, אני לא ערפד, לכן שום כסף ואור יום לא משפעים עלי, יש ערפד אלפא והוא באמת הרג שלושים חברים בגילדה שלי, אני הייתי ציידת הערפדים הטובה ביותר, לכן הוא השאיר אותי בחיים, הוא עשה איתי עסקה, אם אצליח למוטט את המבצר שלכם, הוא ייתן לי לחיות, וגם הוא ישלם לי על כל ראש בכסף טהור.
כמו שאמרתי לך, הדבר היחיד שיכול להרוג אותו הוא יתד, אבל מה אם אצליח להוציא את רוב הקשתות מהטירה? שום דבר לא יכול לעצור אותו, כשאתם התעכבתם לאכול ולישון הוא כנראה כבר נשך את כל מי שנשאר בטירה!"
"למה..."
היא חייכה תוך כדי שהיא טוענת כדור כסף באקדחה "חשבתי שאתה כבר תבין שכסף הוא גרוע מכל מלחמה"
