עלילות ט' וט'.

שרשרת סיפורים מאת הגובלין טאי טאי על עצמו, עברו, ההתרחשויות הסובבות אותו בהווה והחשוב מכל: תיאוריו של "עלילות ט' וט'" מקימי השושלת שלו.

שלום לכולם.
אני כותב סיפורים כמעט כל השנה על טאי טאי. אומנם סיפורים קצרים ולא הרבה מהם אך עד כה אני מאוד מרוצה מהם. הסיפורים נועדו במקור למדריך הD&D הטוב ביותר בירושלים וכנראה בכל הארץ שהוא במקרה גם המדריך שלי.
הסיפור הראשון היה סיפור רקע לדמות שלי, כיצד היא הגיעה למצבה וכולי. משם שלחתי לו סיפורים על המורשת הגובלינית שהועברה אליי, על מקורות השושלת שלי, הפוליטיקה שלה וכו'.
אשמח לשמוע את דעתכם: למה אתם מצפים, מה דעתכם על הסיפורים ועוד.
נ.ב.
מכיוון שהסיפורים סובבים סביב ההרפתקה שלי ודאי תחושו בפערי מידע רבים. אם יש מידע חסר שמעניין אתכם תרגישו חופשי לשאול.

ובינתיים הסיפור הראשון: סיפור רקע לדמות טאי טאי, גובלין במושבת גובלינים.

נולדתי במושבת גובלינים תת קרקעית באחד החלקים הנידחים יותר של מערב סלנציה, באזור בו יש סוג נדיר יחסית של חול הקרוי "חול שלג": חול שנראה מוצק כמו כל סוג אחר של חול, אבל כשדורכים עליו הצפיפות הזעירה שלו גורמת להרגשה של אוויר, ולא של חול. במשפחה שלי היו בדיוק 366 גובלינים צעירים, אחד לכל יום בשנה (וכמובן שאני נולדתי ב29 בפבואר) במשפחה כזאת צריך זיכרון טוב מאוד, כי אחרת אתה עלול לפגוש את אח שלך במסדרון ולא לזהות אותו. בלית בררה מרבית בני המשפחה פיתחו זיכרון צילומי, תכונה שעוברת כבר כמה דורות במשפחה (אבולוציה!). כפי שכבר סיפרתי לך, כדי לבלות את זמננו החופשי במלחמות גובלינים, וכדי לא להשתעמם היינו ממציאים סוגים שונים של קרבות (קרב ביצורים, קבוצות קטנות, אחד נגד 365 [ואני הייתי האחד] וכמובן מלחמת שלוש השנים [זאת באמת הייתה מלחמה ארוכה]). יום אחד, כאשר טיילתי לי מהורהר מחוץ למושבה, לרגע אחד הלכתי בחולמניות באזור וברגע השני מצאתי את עצמי נופל דרך חול שלג לתוך חדר קטן חסר יציאות. החדר היה ריק למדי מלבד שולחן עבודה, כיסא, דפים, נוצה וקולמוס. מכיוון שלא הייתה לי דרך לצאת החלטתי לצייר: בהתחלה מתוך שעמום, ולאחר מכן התחלתי לשרטט תרשימים של דרכי יציאה אפשריות, דרכים להתחמק מ"חול שלג" ודרכים לבנות עוד חדרי מקלחת בבית (לא היו מספיק בכלל). לבסוף הצלחתי לצאת על ידי אחד הרעיונות המרשימים ביותר שידע העולם (לעמוד על השולחן ולטפס החוצה) וכך חזרתי אל הבית. אך הבית היה שומם. אף צליל לא נשמע מלבד צליל תקתוק: תיק, תק, תיק, תק. כשהבנתי את משמעות הצליל כבר היה מאוחר מדי: הפיצוץ העז של פצצת הבואש (אל תשאל) העיף אותי לאחור ועילף אותי בריחו העז. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי כבול, מובל בקרון יחד עם גובלין נוסף, שאותו זיהיתי כראש המגכ"ע (מועצת הגובלינים הכלל עולמית). "נו, סוף סוף התעוררת. ילד" הוא אמר. "הם באמת הגיעו לכאן. ניסו להסתיר את זה מכם, אבל זאת הייתה טעות. הייתם יכולים לברוח. להסתתר. מצבכם היה טוב בהרבה." "אבל מי? כלומר, מי הגיעו?" שאלתי. "דמויי האדם, כפי שהם מכנים את עצמם. אלפים. בני אדם. גמדים. כל אלו באו כדי להשתלט עלינו, לטבוח בנו או למכור אותנו לאנשי העקרב". לפתע נשמע קול מבחוץ: "קדימה, תעלו אותם, הוארד רוצצה לראות איזה מפלצות הגיעו הפעם". ראש המגכ"ע נבהל. "קח את זה ילד" הוא אמר בדחיפות. "אתה תצטרך את זה יותר ממני. אני לא יודע עד כמה זה יעזור לך, אבל זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות". והדבר האחרון שראיתי היה תליון קטן עם סמל המגכ"ע: גובלין נושא גובלין קטן יותר שמחזיק את השלט עם הסיסמא "חופש!!!". ואז הרגשתי כאב עז, והכל השחיר. כשהתעוררתי, ראש המועצה לא היה שם יותר. רק אני וסד הברזל.

נחמד, תחלק לפסקאות, שיהיה יותר קריא
האם הגובלינים אצלך זה עולם פנטזיה רגיל? לא נשמע כך

זה היה קליל בצורה נהדרת.

הבעיה הכי בולטת היא הקלישאתיות של סיפור הרקע הטרגי, בגלל שאפילו "המפלצות הן הגיבורים" כבר הפך לקלישאה. אני מקווה שתסיים איתו כמה שיותר מהר ותגיע להרפתקאות משוחררות יותר.

אגב, קשר כלשהו ל"גובלינים" הוובקומיק?

סיפור נחמד מאוד. מצאו חן בעיני הכלליות ,הקצב השוטף וההומור.

נשמע שטאי-טאי מספר את זה לאדם אחד, וזה איננו הסיפור הראשון:

טאי-טאי אמר/ה:

[post]644870[/post] כפי שכבר סיפרתי לך,

יש ללחוץ כדי להרחיב...

דרוש הסבר על סיפור המסגרת.

ראשית, תודה רבה על הביקורת החיובית!
שנית, מכיוון שזה הסיפור הראשון שכתבתי בנושא (לפני כחמישה חודשים) בסיפור זה לא ניצלתי לחלוטין את כישוריי. אני מקווה שהסיפורים הבאים יהיו יותר ברורים.
שלישית:

shachar2004 אמר/ה:

נשמע שטאי-טאי מספר את זה לאדם אחד,

יש ללחוץ כדי להרחיב...

מכיוון שייעדתי את הסיפור למדריך שלי, יתכן שחלק מהדברים לא מופנים אליכם באופן אישי. נסו להתייחס לסיפוריי כקטעים אקראיים מתוך יומן.
תודה רבה על הקריאה!
הסיפור הבא: על מסורת גובלינים מסוימת מאוד והתפתחותה לאורך השנים...

הנאום הגובליני המסורתי
זהו הנאום הגובליני המסורתי של הקימה והתחייה. במקור, שימש הנאום להעלאות באוב, קינות על מתים וכיוצא באלה, כאשר הוא משתנה מעט בהתאם לסיטואציה. בשנים האחרונות קיבל הנאום את השם העממי: נאום ה"קום-כבר-ילד-עצל-תפסיק-לנמנם-בשמש-אתה-כבר-מאחר-לבית-הספר".

הו, *הכנס שם כאן*, קום אלינו, קום מן האפלה והשחור. קום מן המרחבים הלא נודעים של העולם שמעבר. קום מהארצות הלא-נודעות, מן המקומות אשר איש לא מכיר, מן המקומות בהם איש לא ימצאך. קום, והיה איתנו ברוחך, כי לא נשכחך לעולם ותמשיך להשאיר חותמך בעולמנו. מי יתן ותצטרף אלינו, ולא רק לרגע קט. בוא אלינו, ונזכורך.

הסגנון המוצג לעיל הוא הסגנון הטקסי, המשמש לרוב לקינות והעלאה באוב.
הטקסט הבא הוא גרסה מודרנית יותר של הנאום.

קום, *הכנס שם כאן*, קום אלינו, כי כבר מאוחר. קום מן הנמנום והישנוניות, מן העצלות וההמתנה. קום, כי אתה מאחר. קום, כי אם לא תקום, תאחר לבית הספר. קום מן החלומות הנעימים, ההרגשה המטושטשת, השמחה הטהורה. התעורר, כי כאן זה לא דיסנילנד, ועליך לעבוד, ילד עצל. קום, כי לא הכנת שיעורים ועד מחר צריך להגישם. קום, ולא תקבל הערה בתעודה.

סגנון זה של הנאום שגור בפי האמהות הגובליניות, אשר בנאום זה משתמשות כדי להעיר את ילדי הגובלינים הקטנים שנשארו ערים עד מאוחר כדי לצפות ב"לוקי וחברים" ועתה חורפים עד מאוחר.

קום, *הכנס שם כאן*, קום, כי העולם זקוק לך. קום, כי ניסיתי כבר הכול חוץ מלבקש יפה. קום מתהום הנשייה, מן אובדן ההכרה, מן העילפון. קום, כי גם הזפטה הגרועה ביותר לא יכולה לעלפך לזמן כה רב. קום, כי משעמם לי לשיר לבד שירי מורל. קום, כי כבר עשר דקות שאיש לא צרח עליי שאפסיק. קום, ונוכל לשוב לדרכינו.

נאום זה הוא הנאום המפורסם שהופיע ב"עלילות ט' וט'", כאשר ט' חיכה לרגע בו יתעורר ט' מעלפונו לאחר "הקרב הזבלי" הנורא. שני הט' הם המקימים של ארבע השושלות. שמותיהם האמיתיים נתונים במחלוקת ולכן שושלות ט' התפלגו: שושלות טאי וטינטו, אשר חיות בשלום זו עם זו, ושושלות טימבוט וטינזי, אשר חיות גם הן בשלום זו עם זו. אך היריבות היא בין שתי הקבוצות, ולא השושלות. טאי וטינטו נחלמות בטימבוט וטינזי מאז שאבדו שמותיהם של ט' וט'. שושלת טאי ושושלת טינזי הן המתונות מבין השושלות, ובעיתות משבר לעיתים ישתפו פעולה. אך שושלות טימבוט וטינטו הן נחרצות ולא מתפשרות, וכל גובלין מהכת השנייה הוא פושע בעיניהם. רודריגו, למשל, הוא משושלת טימבוט. הוא תמיד ניסה להכחיש כל קשר דם בין שושלות טימבוט וטינזי לשושלות טאי וטינטו. למרות זאת כולנו יודעים שכולנו קשורים קשרי דם למייסדים, ט' וט'.

שוב, אני מאוד אוהב את הקצב שבו זורם הסיפור שלך.

מי הם ט' וט'? אתה עומד להרחיב עליהם? טאי טאי גיבור הסיפור הוא אחד מהם, שניהם או אחד מהשושלת שלהם? שאלתי יותר מדי שאלות?

בנוגע לט' וט', ארחיב עליהם בהמשך. לשאר השאלות: כן, לא, לא, כן, כן.

הסיפור הבא מתאר את ההתרחשות לאחר קרב גדול שעבר על קבוצתי בו עזרנו להרפיות להלחם בקוסמת אפלה. בתוך המשחק ההתרחשות הייתה בחירת חפצים ותו לא, אך מיד קפצתי על ההזדמנות לתאר אותה בסיפור קצר, על החגורה המסתורית בשם "יד האפלה".
יד האפלה
ביום לאחר שהבסנו את מיזרי ההרפיות נתנו לנו באופן מפתיע את היכולת לבחור חפץ קסום מהמאגר שצברו לאורך השנים. שאר חברי הקבוצה לקחו דברים רבים: זה לקח נרתיק לבומרנג, שזמזם וזהר באור כחלחל. זה לקח חרב אדירה שהפיצה עוצמה מסביבה. כל אחד לקח דבר, והייתי גאה בכל חברי הקבוצה שבחרו כה בחכמה. ברגע שהגעתי למאגר העצום הזה התחלתי לקפוץ בהתלהבות: "אני אקח קשת שיורה חתולים! לא, לא.. זה לא יעיל… אני יודע! אני אקח סכינים שמרעילים למוות את כל מי שנוגע בהם! לא, לא… כבר הפסיקו ליצר אותם ויהיה ממש קשה לנקות אותם…" בקיצור, קיפצתי מרעיון אחד למשנהו בהתלהבות, כל רעיון מוזר ועוצמתי יותר מהשני. אך לרגע, עצרתי.
"רגע", חשבתי לעצמי. "אני לא לוחם, שמתפרץ לקרב בעיניים עיוורות ובזעם פראי. אינני הקוסם שעומד מאחור ומשמיד את כל חייליו של האויב. אני זה שעומד בצד, נעזר באחרים בעוד הם נעזרים בי. הקוסמים והלוחמים שבקוצה שולחים מתקפות אכזריות וקסמים מתפוצצים, והיריב חושב שניצח, כי הוא הודף את כל אלה, וברגע הניצחון הגדול שלו, כשהוא חושב שתבוסתנו הובטחה, אני מגיע מאחוריו, שקט כצל, ויורה בו חץ דומם, שעף בשקט עד שהוא ננעץ ביריב, מפיל אותו בהפתעה מוחלטת ומאפשר לחבריי להכות בו עד זוב דם. איני צריך דבר גדול או בולט. אפילו קשת תהיה מסוגננת מדי או בולטת מדי. אני צריך דבר קטן, פשוט, שאוכל לשמור בו את חפציי הקטנים ולהוציאם מהאפלה. דבר קטן זניח, לא מורגש אך נוח. אני יודע!" קראתי פתאום להפתעתם של חבריי. "אני צריך פאוץ'!"
אך להרפיות לא היה פאוץ' קסום בנמצא.
כשחשבתי שאאלץ למצוא דבר אחר, לפתע הבחנתי במשהו. האחרים לא הבחינו בו, גם כשפנו ממש לעברו, כאילו הוא מסיט את הבחנתם ממנו.
זו הייתה חגורה. שחורה יותר מהליל. במרכזה, סימן גולגולת. מיד ידעתי שזה מה שאני צריך. חגרתי אותה. כשיצאנו מהחדר אמרה לי ראש השבט: "רגע! אתה, הגובלין! לא לקחת כלום!". "מה זאת אומרת?" עניתי. "רק לפני רגע הראתי לך את שלקחתי". "באמת? טוב, הלחץ בזמן האחרון…"
בערב, כשהלכנו לישון נשארתי זמן מה ער עם החגורה. "מה גורם לה להסתתר בכזו יעילות?" תהיתי. התכלתי לעומק על ציור הגולגולת במרכז החגורה. במבט ראשון, הגולגולת נראתה כציור רגיל לכל דבר. במבט שני, הציור נראה מעט ילדותי. ובמבט שלישי…
עיני נפקחו לגודל כמעט לגודל לא טבעי כחשבתי על זה. האם…? הוצאתי מצווארוני את התליון שניתן לי לפני זמן כה רב.העמדתי אותו לצד סמל החגורה. השתנקתי כשגיליתי שהסגנון זהה לחלוטין: ילדותי מעט, אפילו מגוחך, אך צויר ביד אמן. "רגע אחד", הרהרתי לרגע. "בזיכרוני יש משהו בנוגע לחגורה כלשהי. אני אזכר מה היה כתוב אצל ט' וט'....

סיפור זה הוא האחרון שכתבתי עד כה, ואת שאר הסיפורים אשתדל לכתוב בהתאם להערות שנשלחו וישלחו כאן.

טאי-טאי אמר/ה:

[post]645258[/post] "רגע", חשבתי לעצמי. "אני לא לוחם, שמתפרץ לקרב בעיניים עיוורות ובזעם פראי. אינני הקוסם שעומד מאחור ומשמיד את כל חייליו של האויב. אני זה שעומד בצד, נעזר באחרים בעוד הם נעזרים בי. הקוסמים והלוחמים שבקוצה שולחים מתקפות אכזריות וקסמים מתפוצצים, והיריב חושב שניצח, כי הוא הודף את כל אלה, וברגע הניצחון הגדול שלו, כשהוא חושב שתבוסתנו הובטחה, אני מגיע מאחוריו, שקט כצל, ויורה בו חץ דומם, שעף בשקט עד שהוא ננעץ ביריב, מפיל אותו בהפתעה מוחלטת ומאפשר לחבריי להכות בו עד זוב דם. איני צריך דבר גדול או בולט. אפילו קשת תהיה מסוגננת מדי או בולטת מדי. אני צריך דבר קטן, פשוט, שאוכל לשמור בו את חפציי הקטנים ולהוציאם מהאפלה. דבר קטן זניח, לא מורגש אך נוח. אני יודע!" קראתי פתאום להפתעתם של חבריי. "אני צריך פאוץ'!"

יש ללחוץ כדי להרחיב...

החלק הזה היה טיפה רגשני מדי בעיני.
הפעם הסיפור פחות זרם. צריך לדעת מה קרה בקרב כדי להבין אותו.

וטאי טאי, אסור לעשות דאבל או טריפל או קווארטר פוסטינג, כלומר הודעות רצופות. זה נגד חוקי הפורום ואתה עושה את זה כל הזמן.

אה, שכחתי להגיב לקטע השני. אז לפי הסדר.

הנאום הגובליני המסורתי היה חביב, אבל בכנות כל הגרסאות מיצו את הרעיון די מהר. בשורה התחתונה העניין של הקטע הוא בעיקר בהצגה הקצרה של פוליטיקת גובלינים.

הקטע על יד האפלה היה נחמד, אבל בהתחשב בעובדה שהשטויות של טאי-טאי מילאו רק פסקה אחת ממנו, השאר היה קצת יבש. אגב שטותיות, אתה צריך להיזהר שהיא לא תימאס - בקטע הראשון היא הייתה חכמה ובקצב טוב, אבל כאן היא הייתה רק התלהבות מוגזמת.
גם הדרמטיות של הסיפור, ובמקרים מסוימים מלודרמטיות, לא הולכת כל כך טוב עם ההומור הפשוט של טאי-טאי. הוא גובלין עם בעיות קשב וריכוז, אבל הוא מדבר כמו משורר מהמאה ה-12? תנמיך קצת את המשלב, או שתלך עם טאי-טאי כדמות מתוחכמת (גם אם קלילה) עד הסוף.


בקשר להודעות כפולות, זה בסדר לפרסם הודעה כפולה אם אתה מפרסם קטע חדש, לדוגמא. אבל במקרה של התגובה אחרי זו של יד האפלה, היית יכול לערוך אותה לתוך התגובה הראשונה. שים לב לזה בהמשך בבקשה.

אתה מתכוון להעלות עוד פרקים?