פרולוג: "דבר הסוכן"
שנה חלפה מאז מות המלך.
מעבר לגבולותינו מלחמת הרסיסים הקפואים הותירה עולם שבור וקופא. החמימות, כרי הדשא הירוקים של ממלכתנו, שמינו הזהובים, לעולם אינם מובנים מאליו. היינו על הסף. עבור צעירי ממלכתנו השם אחוות אלף כרי הדשא לא אומר הרבה. נכתבו עליה ספרים. היא הייתה חשובה מדי מכדי להישכח על ידי המלומדים. את הצעירים מעניינים יותר המחולות, הפרוזה ומשחקי הדסקיות שלהם. הם מעבדים את האדמה, עובדים בסדנאותיהם, עומלים על ניירותיהם, מגינים על ממלכתנו מאדוות החורבן של המלחמה. על כל זה עליהם להודות לאדם אחד: קנת'ן הורווינד.
השם מוכר רק לתלמידי אקדמיית שמיים נופלים (שמה הרשמי אקדמיית הנסיך גארית' גווע לאיטו עם חלוף השנים ועמו הסיבה להקמתה.) פסלו ניצב בקרב פסלי המלומדים. הוא היה יותר ממלומד ולו מהעובדה שנולד בסוף תקופת מלחמת האזרחים בשמה הנוכחי.
להם ממלכתנו הייתה בלתי נתפסת בנחלותיהם העצמאיות, המסוכסכות לפרקים, והגאות. לא שש הממלכות של ימינו שמרכיבות את הממלכה המאוחדת של הוד מעלתם, מלכי רי – דראינרי, דרארי, קמריל, בליית', בארות' וקוכאד – כי מאות על גבי מאות של נחלות שרק חלקן מאוגדות תחת שלטונו של מלך. והחזק שבקרבם היה מי שישב על כס המלכים העליונים של הממלכות התיכונות ונודע כפי אצילים ופשוטי עם, בפשטות, כעריץ. רוצח ירש את קורבנו והפחותים למדו מהנעלים מהם לבוז לחוקי המלכים.
קנת'ן הורווינד היה אציל – בן לבית אצולה קטן ששלט על נחלה קטנה – אך עדיין אציל במובן הנדיר למדי כיום. אציל שזכות האמהות שלו באה משדה הקרב ולא מהון משפחתו.
כמעריץ נלהב של הנימויאנים, קית' השתמש במניית הזמן העתיקה. לאלה ששכחו ממנה, עשורים הופכים למחזורים ומחזורים הופכים לשנים. השנה שקית' השתמש בה לא הייתה השנה שלנו כי אם השנה של קאיב. והשנה הזו היא השנה שבה קית' התעורר כשהוא הגיע.
לא כרי דשא ירוקים ולא שמיים צהובים. המתים הילכו על אדמה שחוללה ובני החילופין הסתגרו במעוז אבותיו. מכל האנושות המפוארת והאדירה שרדו מי שביזו את צלם האדם. חיות וישויות חיות פחות שהשתנו בכח המנגינה לבני האדם. הם שרדו אחרי חורבנה.
אנחנו מוגנים כיום מפני עתיד זה. אלמלא קית' ששב לעבר, העתיד הזה היה בלתי נמנע. והוא נשלח בחזרה כדי ליצור את העתיד שלנו תחת שמי הזהב וכרי הדשא המוריקים.
הוא הגיע לתקופה בה האצולה הישנה מתקופתו פינתה בחוסר רצון את מקומה לאצולה חדשה. האבירים הנודדים של תקופתו הפכו לפקידים. ואני? אני פגשתי אותו לזמן קצר בעת מילוי חובתי במקום. הוא הכיר אותי כסמדר, משרתו של הת'ן חיירסן סאמוור, בן לאצולת ההון.
אדוני המנוח, השר האוואנהאר, נהג לומר שצריכים להתחיל מההתחלה משום שסיפורים מסוימים יכולים להיות ארוכים. חיירסאן המנוח דווקא נהג לומר שצריך להתחיל את הסיפור מהנקודה בה הדברים מתחילים לקרות. לאיש אין סבלנות לסיפורים ארוכים.
המלך רצה להעלות את הסיפור הזה בהתחלה לזכר אשתו ואז מצא שהוא צריך לחזור אחורה לסיפורו של קית' כדי שסיפורה של אשתו יהיה מושלם.
בזמנו לאחר סוף המרד קנת'ן הורווינד רצה לספר על חלקו במרד. מסיבות שתתבהרנה בהמשך, המלומד קנת'ן שינה את דעתו. סיבה זו כבר לא קיימת יותר. אנחנו יכולים לספר את הסיפור שהמלך רצה לספר, לספר אותו במלואו. ועתה לסיפורנו...
שנה חלפה מאז מות המלך.
מעבר לגבולותינו מלחמת הרסיסים הקפואים הותירה עולם שבור וקופא. החמימות, כרי הדשא הירוקים של ממלכתנו, שמינו הזהובים, לעולם אינם מובנים מאליו. היינו על הסף. עבור צעירי ממלכתנו השם אחוות אלף כרי הדשא לא אומר הרבה. נכתבו עליה ספרים. היא הייתה חשובה מדי מכדי להישכח על ידי המלומדים. את הצעירים מעניינים יותר המחולות, הפרוזה ומשחקי הדסקיות שלהם. הם מעבדים את האדמה, עובדים בסדנאותיהם, עומלים על ניירותיהם, מגינים על ממלכתנו מאדוות החורבן של המלחמה. על כל זה עליהם להודות לאדם אחד: קנת'ן הורווינד.
השם מוכר רק לתלמידי אקדמיית שמיים נופלים (שמה הרשמי אקדמיית הנסיך גארית' גווע לאיטו עם חלוף השנים ועמו הסיבה להקמתה.) פסלו ניצב בקרב פסלי המלומדים. הוא היה יותר ממלומד ולו מהעובדה שנולד בסוף תקופת מלחמת האזרחים בשמה הנוכחי.
להם ממלכתנו הייתה בלתי נתפסת בנחלותיהם העצמאיות, המסוכסכות לפרקים, והגאות. לא שש הממלכות של ימינו שמרכיבות את הממלכה המאוחדת של הוד מעלתם, מלכי רי – דראינרי, דרארי, קמריל, בליית', בארות' וקוכאד – כי מאות על גבי מאות של נחלות שרק חלקן מאוגדות תחת שלטונו של מלך. והחזק שבקרבם היה מי שישב על כס המלכים העליונים של הממלכות התיכונות ונודע כפי אצילים ופשוטי עם, בפשטות, כעריץ. רוצח ירש את קורבנו והפחותים למדו מהנעלים מהם לבוז לחוקי המלכים.
קנת'ן הורווינד היה אציל – בן לבית אצולה קטן ששלט על נחלה קטנה – אך עדיין אציל במובן הנדיר למדי כיום. אציל שזכות האמהות שלו באה משדה הקרב ולא מהון משפחתו.
כמעריץ נלהב של הנימויאנים, קית' השתמש במניית הזמן העתיקה. לאלה ששכחו ממנה, עשורים הופכים למחזורים ומחזורים הופכים לשנים. השנה שקית' השתמש בה לא הייתה השנה שלנו כי אם השנה של קאיב. והשנה הזו היא השנה שבה קית' התעורר כשהוא הגיע.
לא כרי דשא ירוקים ולא שמיים צהובים. המתים הילכו על אדמה שחוללה ובני החילופין הסתגרו במעוז אבותיו. מכל האנושות המפוארת והאדירה שרדו מי שביזו את צלם האדם. חיות וישויות חיות פחות שהשתנו בכח המנגינה לבני האדם. הם שרדו אחרי חורבנה.
אנחנו מוגנים כיום מפני עתיד זה. אלמלא קית' ששב לעבר, העתיד הזה היה בלתי נמנע. והוא נשלח בחזרה כדי ליצור את העתיד שלנו תחת שמי הזהב וכרי הדשא המוריקים.
הוא הגיע לתקופה בה האצולה הישנה מתקופתו פינתה בחוסר רצון את מקומה לאצולה חדשה. האבירים הנודדים של תקופתו הפכו לפקידים. ואני? אני פגשתי אותו לזמן קצר בעת מילוי חובתי במקום. הוא הכיר אותי כסמדר, משרתו של הת'ן חיירסן סאמוור, בן לאצולת ההון.
אדוני המנוח, השר האוואנהאר, נהג לומר שצריכים להתחיל מההתחלה משום שסיפורים מסוימים יכולים להיות ארוכים. חיירסאן המנוח דווקא נהג לומר שצריך להתחיל את הסיפור מהנקודה בה הדברים מתחילים לקרות. לאיש אין סבלנות לסיפורים ארוכים.
המלך רצה להעלות את הסיפור הזה בהתחלה לזכר אשתו ואז מצא שהוא צריך לחזור אחורה לסיפורו של קית' כדי שסיפורה של אשתו יהיה מושלם.
בזמנו לאחר סוף המרד קנת'ן הורווינד רצה לספר על חלקו במרד. מסיבות שתתבהרנה בהמשך, המלומד קנת'ן שינה את דעתו. סיבה זו כבר לא קיימת יותר. אנחנו יכולים לספר את הסיפור שהמלך רצה לספר, לספר אותו במלואו. ועתה לסיפורנו...
?
זו לא תלונה, רק תהיה - להפך, לי מעניין יותר לקרוא משהו שלא קראתי קודם.
