אז אני מהטלפון וכתבתי את זה באוטובוס בדרך למצפה רמון.
השתמשתי ברעיון דוגמה של האתגר, ויצא לי משהו שמתאים גם לאתגר על התמכרות, אז זה שניים במחיר אחד. יאי!
תהנו. או לפחות אני מקווה שתהנו.
השתמשתי ברעיון דוגמה של האתגר, ויצא לי משהו שמתאים גם לאתגר על התמכרות, אז זה שניים במחיר אחד. יאי!
תהנו. או לפחות אני מקווה שתהנו.
"בפעם הראשונה שביקרתי שם, בצד השני, זה היה יום גשום ומעונן. השתופפתי לצד המדורה הכבויה, הטוטמים שעמדו פזורים סביבי הגנו עלי מאיתני הטבע. ושם, ביבשת האפלה, באמצע כפר הילידים, שרתי. קולי נע מעלה ומטה, נשמע אפילו מעל נהימותיה של הרוח, מעל שאגות הרעמים ומעל לפיצוצים שהושמעו כשהברקים פגעו בקרקע. הרוחות היו רגוזות, והיה זה תפקידי לגלות מדוע.
עצמתי את עיני ונתתי לקולו של מורי להנחות אותי. הוא היה זקן וחלש, ולא היה שורד את המסע בעצמו. אך אני, שולייתו, הייתי חסון וחזק. 'עצום את עיניך. ' הוא ציווה, וכך עשיתי. עוצם את עיני האפורות כאבן. 'התעלם מהסופה, התעלם מהאדמה, תרפה את קשריך לעולם הזה. ' הוא ציווה, וכך עשיתי. מתעלם מטיפות המים הנוצצות על עורי האדום. 'ועתה, פקח את עיניך השניות, וראה! ' הוא שאג, והרוח שאגה בחזרה. אך אני כבר לא הייתי אז, לא בנשמתי. אני ראיתי. ראיתי את העולם הנסתר מעין. עולם של תחושות ושל פשטות. של מחשבות ונשמות. של רוחות, ושל מפלצות." האדם הזקן הפסיק את סיפורו, ידו האזוקה נשלחת אל כוס המים. ואז, לאחר שלגם, הוא המשיך.
'העולם הנסתר היה אדום כולו. אדום מזעם בלתי נשלט. הרוחות סערו סביבי, ללא צורה גשמית מוגדרת. הן התערבבו אחת בתוך השניה, יצרו מעין מערבולת של צבעים, והכל עם נגיעות של אדום. כתום וורוד ואינדיגו ומגנטה. בסוף גיליתי למה הן זעמו, בגגלכם. הלבנים. פגעתם במעיין קדוש. אבל זה כבר לא משנה, עברו מאז שישים קיצים. " הזקן הפסיק את שטף דיבורו ונשען לאחור על כסא הברזל הקר והלא נוח.
"זה עדיין לא מסביר למה מצאנו אותך מחוסר הכרה על ספינת המבריחים. " אמר השוטר שמולו, "לא היית קשור, מה שאומר שלא נלקחת לשם בניגוד לרצונך. מה שאומר שאתה מבריח. "
"לאחר הפעם ההיא, התחלתי לעבור לעולם הרוחות כל רגע שיכולתי. המעבר הזה משכר. השהות שם משחררת. מלמדת כמה חסר משמעות הוא הקניין החומרי. וכשאתה שם, הגוף שלך משמש כעוגן. אינך יכול להתרחק ממנו. ולכן, תצטרך למצוא לו סידורי נסיעה. " הזקן הסביר ונאנח, לוגם לגימה נוספת מכוס הפלסטיק.
"אבל על אוניית מבריחים? "
הפעם ענה הזקן בלא יותר מחיוך שומר סוד.
עצמתי את עיני ונתתי לקולו של מורי להנחות אותי. הוא היה זקן וחלש, ולא היה שורד את המסע בעצמו. אך אני, שולייתו, הייתי חסון וחזק. 'עצום את עיניך. ' הוא ציווה, וכך עשיתי. עוצם את עיני האפורות כאבן. 'התעלם מהסופה, התעלם מהאדמה, תרפה את קשריך לעולם הזה. ' הוא ציווה, וכך עשיתי. מתעלם מטיפות המים הנוצצות על עורי האדום. 'ועתה, פקח את עיניך השניות, וראה! ' הוא שאג, והרוח שאגה בחזרה. אך אני כבר לא הייתי אז, לא בנשמתי. אני ראיתי. ראיתי את העולם הנסתר מעין. עולם של תחושות ושל פשטות. של מחשבות ונשמות. של רוחות, ושל מפלצות." האדם הזקן הפסיק את סיפורו, ידו האזוקה נשלחת אל כוס המים. ואז, לאחר שלגם, הוא המשיך.
'העולם הנסתר היה אדום כולו. אדום מזעם בלתי נשלט. הרוחות סערו סביבי, ללא צורה גשמית מוגדרת. הן התערבבו אחת בתוך השניה, יצרו מעין מערבולת של צבעים, והכל עם נגיעות של אדום. כתום וורוד ואינדיגו ומגנטה. בסוף גיליתי למה הן זעמו, בגגלכם. הלבנים. פגעתם במעיין קדוש. אבל זה כבר לא משנה, עברו מאז שישים קיצים. " הזקן הפסיק את שטף דיבורו ונשען לאחור על כסא הברזל הקר והלא נוח.
"זה עדיין לא מסביר למה מצאנו אותך מחוסר הכרה על ספינת המבריחים. " אמר השוטר שמולו, "לא היית קשור, מה שאומר שלא נלקחת לשם בניגוד לרצונך. מה שאומר שאתה מבריח. "
"לאחר הפעם ההיא, התחלתי לעבור לעולם הרוחות כל רגע שיכולתי. המעבר הזה משכר. השהות שם משחררת. מלמדת כמה חסר משמעות הוא הקניין החומרי. וכשאתה שם, הגוף שלך משמש כעוגן. אינך יכול להתרחק ממנו. ולכן, תצטרך למצוא לו סידורי נסיעה. " הזקן הסביר ונאנח, לוגם לגימה נוספת מכוס הפלסטיק.
"אבל על אוניית מבריחים? "
הפעם ענה הזקן בלא יותר מחיוך שומר סוד.
