זה הסיפור הראשון שלי פה, ואני קצת חוששת. טוב, אז על החיים ועל המוות.
אני שוכבת על הערסל שלי שבקרחת היער הקטנה. מעליי השמים הכחולים ריקים מעננים, ואור השמש הבהיר משתקף בטיפות הגשם שרק אתמול ירד. הרוח הקלילה מלטפת את פניי בעדינות והציפורים מצייצות ברוך. שעת הצהריים הרגועה הזו, שכאילו נלקחה מתוך סרט, והנדנוד הקצבי של הערסל מרדימים אותי, ופיהוק קטן נמלט מבין שפתיי. לבסוף עיניי נעצמות, ואני שוקעת בשינה.
בחלומותיי אני נמצאת בארוחת צהריים רגועה עם משפחתי, אחותי הקטנה לצדי, ומולי אחי הגדול. לצד שני ראשי השולחן יושבים הוריי. כולם מחייכים וצוחקים, אוכלים בנעימים את ארוחתם.
החלום משתנה. כעת אני ואחותי הקטנה נמצאות על כר הדשא הרחב שמחוץ לבית הורינו. שתינו כל כך צעירות. היא יושבת בשיכול רגליים, ספר בידה, ואני שוכבת כאשר ראשי על ברכיה. היא מתאמנת בקריאה מתוך הספר, מקפידה על כול הברה, וכול צליל, לאט ובזהירות. כמה חבל שהחלום הנעים הזה נקטע בתרם עת.
אני מתעוררת בבת אחת למשמע יללת זאב קרובה באופן מבהיל. השמיים שחורים וזרועי כוכבים, וירח מלא מאיר באור כסוף את קרחת היער. האינסטינקט הראשוני הוא לברוח, לברוח כמה שיותר מהר, אז אני עושה את זה.
אני ספק יורדת, ספק נופלת מהערסל, וקצת קשה לי להתייצב, אבל ברגע שזה קורה אני מתחילה לרוץ בשיא המהירות אליה אני מסוגלת. אני נכנסת לסבך העצים, לאזור שבו העלים והענפים חוסמים את אור הירח. אני מאטה מעט, אבל לא מפסיקה לרוץ. פניי וזרועותיי נשרטות מענפים, ואני חשה בדם מתחיל לטפטף מהפצעים הדקיקים. אני שומעת גוף כבד הולך ומתקרב אליי, זרדים מתנפצים, ענפים נתלשים. נהמה נשמעת מאחורי, ואני מאיצה, נזהרת עכשיו אפילו יותר לא להתנגש בענפים נמוכים.
כנראה שאני לא נזהרת מספיק, כי לא עובר אפילו רגע, ואני מוצאת את עצמי על האדמה הבוצית, נאבקת להתרומם ולהמשיך לרוץ. אני מספיקה רק לגרור את עצמי מעט לכיוון עץ, וכבר גופו העצום של הזאב נמצא מעליי, גדול יותר מכל זאב שאי פעם ראיתי, כמעט בגודל של דוב.
אני מסתובבת אליו, מבועתת, עיניו הבורקות תאוות לבשר וניביו החדים נוטפים ריר. הוא פוער את פיו ונועץ את שיניו בבשרי בחם. ואני צורחת. צורחת כל כך חזק עד שגרוני שורף ואני לא מסוגלת לצרוח יותר.
אני מנסה להילחם, לחבוט בזאב, להבריח אותו, אבל אז מגיע הכאב. כאב כל כך עוצמתי, כל כך מייסר, שאני כמעט ומוותרת. הזאב ממשיך לקרוע את הבשר המדמם, והוא לא עומד להפסיק בקרוב. אני מרפה את גופי לאט, מקבלת את מותי בשקט.
אני מזדקפת בבהלה במיטתי, זיעה קרה נוטפת במורד גבי, ומיד אני מתכווצת לתוך עצמי, ברכי נדחקות לחזי וכל גופי רועד בפראות מיפחות הבכי החוזרות ונשנות.
"לא שוב, לא שוב," אני ממלמלת לעצמי בתחינה, "אני לא רוצה שוב, בבקשה." אני מעבירה את ידי על גופי, היכן שאני יודעת שנמצאות צלקות שלא אמורות להיות שם, שלא הייתה אמורה להיות להן הזדמנות להיווצר.
אני לא יכולה יותר. אני לא מסוגלת לחוות את זה שוב, ושוב, לילה אחר לילה.
אני מזדקפת לאט ומגששת אחר השידה שלי. אני פותחת את המגירה ומתחילה לחטט בה בידיים רועדות, מחפשת את הדבר היחידי שיעזור לי עכשיו.
אני מוציאה את החפץ הקטן והארוך, האולר שלי. אני פותחת את הסכין המבריק ונושמת עמוק, מנסה לייצב את היד האוחזת בו. אני מקרבת את הלהב החד לפרק כף ידי.
"אני מצטערת," אני לוחשת בשקט וצופה בדמעותיי נופלות בשקט על הסכין.
אני נושמת פעם נוספת, והסכין ננעץ בבשר.
אני שוכבת על הערסל שלי שבקרחת היער הקטנה. מעליי השמים הכחולים ריקים מעננים, ואור השמש הבהיר משתקף בטיפות הגשם שרק אתמול ירד. הרוח הקלילה מלטפת את פניי בעדינות והציפורים מצייצות ברוך. שעת הצהריים הרגועה הזו, שכאילו נלקחה מתוך סרט, והנדנוד הקצבי של הערסל מרדימים אותי, ופיהוק קטן נמלט מבין שפתיי. לבסוף עיניי נעצמות, ואני שוקעת בשינה.
בחלומותיי אני נמצאת בארוחת צהריים רגועה עם משפחתי, אחותי הקטנה לצדי, ומולי אחי הגדול. לצד שני ראשי השולחן יושבים הוריי. כולם מחייכים וצוחקים, אוכלים בנעימים את ארוחתם.
החלום משתנה. כעת אני ואחותי הקטנה נמצאות על כר הדשא הרחב שמחוץ לבית הורינו. שתינו כל כך צעירות. היא יושבת בשיכול רגליים, ספר בידה, ואני שוכבת כאשר ראשי על ברכיה. היא מתאמנת בקריאה מתוך הספר, מקפידה על כול הברה, וכול צליל, לאט ובזהירות. כמה חבל שהחלום הנעים הזה נקטע בתרם עת.
אני מתעוררת בבת אחת למשמע יללת זאב קרובה באופן מבהיל. השמיים שחורים וזרועי כוכבים, וירח מלא מאיר באור כסוף את קרחת היער. האינסטינקט הראשוני הוא לברוח, לברוח כמה שיותר מהר, אז אני עושה את זה.
אני ספק יורדת, ספק נופלת מהערסל, וקצת קשה לי להתייצב, אבל ברגע שזה קורה אני מתחילה לרוץ בשיא המהירות אליה אני מסוגלת. אני נכנסת לסבך העצים, לאזור שבו העלים והענפים חוסמים את אור הירח. אני מאטה מעט, אבל לא מפסיקה לרוץ. פניי וזרועותיי נשרטות מענפים, ואני חשה בדם מתחיל לטפטף מהפצעים הדקיקים. אני שומעת גוף כבד הולך ומתקרב אליי, זרדים מתנפצים, ענפים נתלשים. נהמה נשמעת מאחורי, ואני מאיצה, נזהרת עכשיו אפילו יותר לא להתנגש בענפים נמוכים.
כנראה שאני לא נזהרת מספיק, כי לא עובר אפילו רגע, ואני מוצאת את עצמי על האדמה הבוצית, נאבקת להתרומם ולהמשיך לרוץ. אני מספיקה רק לגרור את עצמי מעט לכיוון עץ, וכבר גופו העצום של הזאב נמצא מעליי, גדול יותר מכל זאב שאי פעם ראיתי, כמעט בגודל של דוב.
אני מסתובבת אליו, מבועתת, עיניו הבורקות תאוות לבשר וניביו החדים נוטפים ריר. הוא פוער את פיו ונועץ את שיניו בבשרי בחם. ואני צורחת. צורחת כל כך חזק עד שגרוני שורף ואני לא מסוגלת לצרוח יותר.
אני מנסה להילחם, לחבוט בזאב, להבריח אותו, אבל אז מגיע הכאב. כאב כל כך עוצמתי, כל כך מייסר, שאני כמעט ומוותרת. הזאב ממשיך לקרוע את הבשר המדמם, והוא לא עומד להפסיק בקרוב. אני מרפה את גופי לאט, מקבלת את מותי בשקט.
אני מזדקפת בבהלה במיטתי, זיעה קרה נוטפת במורד גבי, ומיד אני מתכווצת לתוך עצמי, ברכי נדחקות לחזי וכל גופי רועד בפראות מיפחות הבכי החוזרות ונשנות.
"לא שוב, לא שוב," אני ממלמלת לעצמי בתחינה, "אני לא רוצה שוב, בבקשה." אני מעבירה את ידי על גופי, היכן שאני יודעת שנמצאות צלקות שלא אמורות להיות שם, שלא הייתה אמורה להיות להן הזדמנות להיווצר.
אני לא יכולה יותר. אני לא מסוגלת לחוות את זה שוב, ושוב, לילה אחר לילה.
אני מזדקפת לאט ומגששת אחר השידה שלי. אני פותחת את המגירה ומתחילה לחטט בה בידיים רועדות, מחפשת את הדבר היחידי שיעזור לי עכשיו.
אני מוציאה את החפץ הקטן והארוך, האולר שלי. אני פותחת את הסכין המבריק ונושמת עמוק, מנסה לייצב את היד האוחזת בו. אני מקרבת את הלהב החד לפרק כף ידי.
"אני מצטערת," אני לוחשת בשקט וצופה בדמעותיי נופלות בשקט על הסכין.
אני נושמת פעם נוספת, והסכין ננעץ בבשר.
