הושלם שדרוג תחזוקה לפורום
שדרגנו את הפורום לגרסה עדכנית של PHPBB. אם אתם נתקלים בבעיות, זה המקום לדווח: שדרוג תחזוקה לפורום - ספטמבר 2019
בנוסף אנו שוקלים בטווח הארוך יותר לשדרג את מערכת הפורומים למערכת מודרנית יותר ונשמח לשמוע את דעתכם. זה הנושא בו אנחנו מציגים אפשרויות שונות: אז EnWorld עדכנו את האתר שלהם

[סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5178
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

[סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

שליחה על ידי ת'ור » 27 מרץ 2016, 17:41

קצת הגזמתי עם האורך, אבל אני עדיין די מרוצה מהסיפור. הגיע הזמן שאני אבקר בז'אנר הזה.

ברוך השב
ספוילר
הצג
זה היה אחד מאותם לילות, מבשרי הרעות ונטולי השינה. הוא ישב במטבח הצפוף שלו, קומה שלישית, נותן לכוס התה שבין ידיו להתקרר. הוא הכין אותה רק כדי לחמם את הידיים בכל מקרה. הוא השתוקק למשהו חזק יותר מקפאין וסוכר, אבל הבית שלו היה ריק מאלכוהול כבר תשע שנים. גם בשעה הזאת מכוניות המשיכו לדהור על הכביש המהיר, ממלאות את האוויר בעשן ורעש. רועשות כל כך שהוא כמעט ולא שמע שום דבר אחר. בדיוק כמו שהוא אוהב.
דפיקה נשמעה בדלת, והוא קפא. היא נשמעה שוב, והוא קם באיטיות. כל הדחפים שלו צעקו לו לעצור, אבל כבר שנים שהוא החניק אותם בערפיח העירוני. עכשיו הם היו לא יותר מלחישה. הוא פתח את הדלת.
גבר צעיר, לבוש בחליפה צמודה בלבן ואדום, עמד שם. עיניו האירו כמו גחלים קטנות, אבל כעת הן הביטו בו רק בהתנצלות. בלי כוונה, חיים הרגיש ממנו שטף של צער, כאב ואשמה. הוא אטם את ראשו לתחושות והקדיר את פניו. הוא הרגיש אותן יותר מדי פעמים בעבר.
“תיכנס כבר,” הוא סינן והאיץ בו פנימה. “יש לי מספיק צרות גם בלי שאנשים יראו אותך כאן. למה בכלל באת ככה? לא לימדתי אותך כלום, כל אותן שנים?”
“לא היה זמן,” הצעיר אמר בהיסוס. “אורקל...”
“אל תקרא לי ככה!” הוא שיסע אותו וטרק את הדלת.
“חיים – זה קדרון. הוא חזר.”
חיים קפא במקומו לרגע ורעד עבר בו, אבל הוא התעשת והמשיך הלאה. הוא שפך את התה לכיור והתחיל לקרצף את הספל כדי להעסיק את עצמו. “אז מה? זה כבר לא ענייני. אתם יכולים לטפל בו עכשיו בעצמכם, 'שביט'.”
“חיים, אתה לא מבין...”
“מה, שהוא יותר מדי בשבילכם? שרק אני יכול לעצור אותו?” חיים הסתובב, מנפץ את הספל בלי לשים לב. “כי אף פעם לא באמת הצלחתי, אתה יודע. לכן פרשתי. כי במשחק שלו הדרך היחידה לנצח היא לצאת.”
“חיים, הוא מצא את הכוננים הישנים שלי,” שביט אמר ביאוש.
לקח לאסימון רגע ליפול. “מלפני שעבדנו ביחד?” חיים אמר באיטיות.
“כן, עם כל המחקרים שעשיתי והפרטים שגיליתי. אני כל כך מצטער, חיים...”
“הוא יכול לגלות מי אני,” חיים אמר, ידו רועדת. הוא פנה אל הדלת. “אני חייב להגן על המשפחה שלי - ” הוא עצר כשהוא ראה את שביט מנענע בראשו בכאב. “...לא.”
“אני מצטער, חיים,” שביט לחש. “הוא כבר לקח את איילה.”
חיים החוויר וקרס לכיסא. איילה. משוש עיניו. בתו הבכורה.
“הייתי צריך להיות מהיר יותר, הייתי צריך לדעת שהוא - “
חיים הרים את ידו. שביט עצר ברגע בגלל שהוא זיהה את הנחישות בה היד הורמה, ואת שלוות הפלדה. הוא נדהם מכמה מהר הוא השיל מעצמו את חיים פישר, גימלאי, וחזר להיות אורקל.
“מה הוא השאיר?” חיים שאל בשקט.
“רק פתק עם המילים 'אתה יודע'.”
חיים קבר את פניו בידיו. “כן,” הוא לחש. “אני יודע.”
הוא הרים את עיניו. מולו, בידיו של שביט, נחו הגלימות בגווני הכחול והמסכה. המסכה הלבנה, בדיוק כמו פעם, עם העיניים האטומות והחיוך המתגרה.
“אני יודע שאמרת לי לזרוק אותה, אבל לא יכולתי,” שביט אמר.
“הייתי צריך לשמור אותה בעצמי,” חיים אמר. “הייתי צריך לדעת שהיום הזה יגיע.”
הוא פשט את בגדיו ולבש את החליפה הישנה שלו. השרוולים הרחבים השתשלשלו מידיו והגלימות כיסו אותו כמו חיבוק מנחם. הוא משך את כפפות הטפרים על ידיו ולבסוף כיסה את ראשו בברדס וחבש את המסכה.
“קח אותי למדבר יהודה,” אורקל אמר.

תוך כדי הטיסה בשמי הלילה אורקל נתן לעצמו לשמוע את מחשבותיו של הגיבור הצעיר שנשא אותו. היו שם הרבה "מה אם" ו-”אולי" ו-”אני יכול" ו-”אני צריך", אבל זה היה טבעי שהוא יחשוב ככה. גם אחרי שמונה שנים של פרישה, אורקל עדיין היה מנוסה ממנו בהרבה. אבל גם הוא יישבר, מתישהו. כולם נשברים.
שביט הוריד אותו למרגלות מצדה ולאחר היסוס קל ומבט מאורקל הוא המריא שוב ועף משם. גם אחרי שהוא נעלם מאחורי המצוקים, אורקל עוד שמע אותו חושב שהוא צריך לחזור. בשקט הזה, לא היה דבר אחר שיסתיר את המחשבות האלה.
אורקל שאף מלוא ריאותיו מהאוויר הקר, והרגיש את אור הירח ננעץ בו גם דרך כל שכבות הבד שכיסו עליו. הדחפים שלו התעוררו בשאגה והוא שמע, הוא הרגיש, כל אבן וכל עלה מסביבו. הוא הרגיש את הכוח ואת המהירות חוזרים אליו והם היו חדים בדיוק כמו אז. הוא הרגיש את הלילה. הוא רץ.
הוא גמא את המרחק בדילוגים ארוכים, רגליו הולמות בקרקע כמו כפותיו של טורף מסתער. הגלימות הכחולות התנפנפו סביבו בסערה, אך אפילו רחש לא עלה מהן. מכונית יחידה נסעה בכביש והוא עבר אותה ביעף. הם אפילו לא שמו לב לכתם שחלף על פניהם כמו דורס.
הוא הגיע אל הנקיק ועלה בו בזינוקים אדירים. הנקיק היה מלא בסלעים רופפפים ומדרכים בוגדניים, אבל הוא עלה בו בביטחון. הוא עצר קרוב לראשו והביט לרגע ארוך בפתח המוסווה. הוא נזכר בפעם האחרונה שהיה כאן. הוא חשב שיתפוס את קדרון אחת ולתמיד, אבל קדרון ברח ונעלם במבוך המחילות שמילאו את ההר. ומה עכשיו?
הוא נכנס פנימה.

זה היה כמעט כמו שהוא זכר, רק מוזנח יותר. הקירות היו מלאים בארונות מתכת ומכונות מוזרות, אבל מרכז הרצפה היה פנוי מלבד כס גדול ומהודר. עליו, שרוע בשעמום, היה קדרון.
הוא היה גבוה ומוצק, בדיוק כמו שהוא זכר אותו. כמו תמיד הוא היה לבוש חליפה מחויטת, מגבעת יפה ומסכת גז. אבל אורקל לא היה צריך לראות את פניו כדי לדעת שהוא מחייך.
“ידעתי שתזכור,” הוא אמר בשעשוע. “אתה חד ממש כמו אז, אורקל.”
“איפה היא?” אורקל סינן. למרות השקט, כל מה שהוא הצליח לשמוע מקדרון היה המהום חרישי, כמו של אדם ישן. בלי מחשבות, בלי תחושות, רק... רחש. הוא היה האדם היחיד שהוא לא הצליח לקרוא. ובכל זאת... היה בו משהו שונה.
“אל תדאג, אתה תקבל אותה לפני סוף הלילה,” קדרון צחק. “אבל לפני כן אנחנו צריכים לבלות קצת זמן איכות ביחד! להשלים את כל מה שפספסנו כל אותן שנים.”
“אני לא כאן כדי לבדר אותך. אני כאן רק בשבילה.”
“ובכן, אורקל, אני לא חושב שיש לך ברירה.”
“אתה מתכוון לשחק?” אורקל אמר בכעס. “או שרגע לפני שתפסיד אתה תברח לתוך המחילות כמו שעשית אז?”
“אתה מאשים אותי שברחתי?” קדרון התרומם. לא היה כעס בקולו, רק פליאה. “אתה נעלמת לך, למרות כל מה שעשיתי בשביל לגרום לך לחזור!”
“אתה רצחת שלושים וארבעה אנשים תוך שלושה חודשים! והשארת לי מסרים מטורפים על הגופות שלהם!”
קדרון משך בכתפיו. “ידעתי שאני צריך להיות קיצוני, ולא טעיתי. אפילו זה לא עזר, אחרי הכל. אז הייתי צריך למצוא דרך אחרת להגיע אליך, וזה בדיוק מה שעשיתי... חיים.”
אורקל שאף ונשף בכבדות. “לך לעזאזל.”
“באמת, אני בסך הכל מנסה להיות ידידותי,” קדרון צחק. “סוף סוף יש לנו הזדמנות להיכרות עמוקה יותר! הנה, תן לי להציג את עצמי. מה שהוגן הוגן.” אורקל הביט בו בהפתעה כשהוא הרים את ידיו ושחרר את הרצועות שהחזיקו את מסכת הגז במקום. הוא השליך אותה הצידה והביט בו בחיוך קל.
הוא היה מבוגר, בערך בגילו של אורקל, עם שיער אפור סמיך וכמה קמטים מסביב לפה. עורו היה חיוור, והיה לו את המראה של אדם מלא שהרזה. עיניו היו התו היחיד בפניו שלא הועם על ידי הזמן. הוא הושיט את ידו באוויר ואמר: “נעים להכיר, חיים פישר. קוראים לי יצחק אסולין, אבל אתה יכול לקרוא לי צחי.”
אורקל הביט בפה המחייך, בעיניים המשועשעות. כן. הוא היה שונה.
“אתה נראה עליז משזכרתי אותך,” הוא אמר. “פעם היית הרבה יותר... קודר.”
“ואתה היית הרבה יותר שמח,” קדרון ענה לו. “גם כשנלחמת וגם כשראיתי אותך בחדשות, הייתה בך קלילות נפלאה. אבל תסתכל על עצמך עכשיו. כבד, איטי, חלוד. זה לא הגיל שעשה לך את זה, זה חוסר הרצון. אוי, חיים, חיים...” הוא נענע בראשו בעצב. “אם אתה לא שמח, אני צריך להיות שמח במקומך.”
“די.”
אורקל צעד קדימה. כל רגע שהם מדברים, איילה עלולה להיות בסכנה. הוא צריך לסיים את זה. “מה אני צריך לעשות בשביל להחזיר אותה?”
קדרון הרים את גבותיו ונעמד. “המשחק העתיק מכולם, כמובן. הך, הך...” הוא הכה באוויר בחדות וחייך. “אחחחחח.”
אורקל קפץ עליו. הם נפלו שניהם על הכס, אבל קדרון הכה בו בסדרת מהלומות קצרה ודחף אותו אחורה. אורקל זינק שוב אבל קדרון התחמק, נע בקלילות מפתיעה לאדם בגילו. הוא שוב הכה ואז קפץ אחורה, שלף אקדח וירה בו בצחוק מצלצל.
אורקל התחמק בקושי והתחבא מאחורי הכס. הוא העריך את עצמו יותר מדי. הוא היה איטי יותר, מהוסס יותר, והוא איבד את האיזון הנפשי שהיה לו. הדחפים שלו דחקו בו לקפוץ, לקרוע, לשסע, אבל הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לעשות את זה. אסור היה לו להרוג את קדרון. הוא היה צריך לדעת איפה איילה נמצאת, אבל יותר מזה – עם יכולתו לחוש את תחושותיהם של אחרים, פרץ הכאב של מוות עלול להרוג גם אותו.
“אתה אפילו שוקע בהרהורים, ממש באמצע הקרב!” קדרון קרא מאחוריו. אורקל נחרד ממקומו וניסה לברוח, אבל ידיים חזקות תפסו אותו מאחור. “אני מניח שאני אצטרך לעשות את זה מעניין יותר.”
הם נאבקו זה בזה, אך קדרון נטע את רגליו בקרקע והלך והכניע את אורקל. הוא הצמיד אותו באחיזת חנק ושליטתו העצמית של אורקל כמעט ונכנעה. מצד אחד הוא חשב בקדחתנות איך להשתחרר, ומצד שני הדחפים שלו שאגו וצרחו ושרטו את מוחו כדי שרק ייכנע להם. אבל הוא לא יכול, לא עד שהוא ידע איפה איילה...
ולפתע הוא מצא נקודת יציבה בתוך כל התוהו הזה, והעולם כמו השתתק. בגלל שבזמן שהאוויר אזל לו ואחיזתו של קדרון מחצה אותו, הוא קלט פתאום שמתחת לעורו של קדרון הוא הרגיש משטח קשה. לא עצם, משטח של ממש. אבל זה אומר... הוא הושיט את ידו מטה, תפס מוט ברזל שהתגלגל שם ונעץ אותו בכוח בידו של קדרון.
קדרון הושיט את ידו ועצר את המוט בקול צלצול.
זה הספיק לאורקל בשביל לקרוע את עצמו מאחיזתו ושוב לתפוס מרחק. הוא ראה את עור ידו של קדרון קרוע, ומתחתיו הבהיקה מתכת. קדרון נאנח. “טוב, אני מניח שהיית צריך לגלות מתישהו. קיוויתי לשמור את זה בסוד עוד קצת.”
“אתה רובוט. לא, משתמש ברובוטים,” אורקל אמר בתדהמה. “לכן אני לא יכול להרגיש מה אתה חושב. אתה לא באמת כאן.”
“כן, עם ממשק שליטה עצבי,” הרובוט של קדרון אמר והקיש על ראשו. “ובכל הזמן שהיה לי, הצלחתי אפילו ליצור לו פנים גמישים, כך שאני כבר לא צריך את המסכה. יפה, מה?”
אבל אורקל לא הקשיב. אם זה רובוט, הוא לא מרגיש כלום. ואם הוא לא מרגיש כלום – אז הדחפים יכולים להשתחרר.
הוא רכן, מלא שוב בלהט קרב, וקדרון נסוג צעד אחורה והרים את מוט הברזל. “אוה,” הוא אמר.
אורקל זינק קדימה, רכן מתחת להנפת המוט, חסם את היד השנייה ונעץ את ידו היישר לתוך בטנו של הרובוט. זה הרגיש מדהים. זה הרגיש נהדר. זה הרגיש...
רע. פעימה איומה שטפה אותו. משהו היה לא בסדר. רעד עבר בו והוא שלף את ידו החוצה. היא הייתה מכוסה דם.
“חה,” הרובוט של קדרון אמר כשהוא ואורקל נפלו יחד לרצפה. “חה חה,” הוא צחק, והפנים ניתקו ממקומם ונפלו הצידה. “חה חה חה חה חה חה!”
מתוך החור בראשו של הרובוט החלול ניבטו פניה של איילה. עיניה היו עצומות, אך אז היא נרעדה, השתעלה נחשול של דם, ופקחה את עיניה בכאב.
אורקל צרח.
“אני רוצה שתבין משהו, אורקל,” פניו של קדרון אמרו בעוד אורקל מתפתל ומילל מכאבי גסיסתה של בתו שהכו בו בכוח. “ביליתי שש שנים בלמצוא כל פרט, כל חולשה שיש לך, ואם תנסה שוב לפרוש, אני רק אעלה את סכום ההימור שוב. המשחק שלנו יסתיים רק כששנינו נסכים לכך, ולי יש עוד הרבה תעלולים בשרוול. אז כדאי שתחשוק שיניים ותחזור לעצמך...” הוא גיחך. “למרות שיכול להיות שתצטרך עוד רגע.”
הוא חיכה עד שאיילה הפסיקה לזוז ואורקל הפסיק לצרוח. אז הוא אמר: “אני באמת מצטער על כל זה, אבל אתה אילצת אותי להבהיר לך את חשיבות העניין. אבל כדי שתדע שאני רק רוצה בטובתך...”
אורקל התרומם על מרפקיו והביט בו בעיניים פעורות.
“...הכנתי לך מתנה קטנה.”
לחישה שקטה נשמעה מהצד ואורקל הביט לשם בעיניים שטופות דם. זה היה ארון קטן בקיר המערה, שנפתח בגל קטן של אדי קור. אור לבן האיר מבפנים על מדפי מתכת. עליהם היו מסודרים שורת בקבוקי וודקה, וכוס זכוכית אחת.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
Adran
הודעות: 1675
הצטרף: 06 דצמבר 2015, 14:53

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

שליחה על ידי Adran » 27 מרץ 2016, 21:20

אני אקח כבשה בינונית.
ועכשיו ברצינות, אחלה סיפור. הפרטים הקטנים כמו מטבח צפוף או רעש מכוניות מבחוץ מאוד מוסיפים ליצירת אווירה מציאותית, מה שמוסיף על ההפתעה כשמגלים שחיים היה גיבור על/סוכן עם יכולות מיוחדות/משהו בסגנון.
החלק של הקרב קצת מבלבל, לדעתי כדאי גם להסביר את הלחימה יותר לעומק, כמו באיזה יד מישהו השתמש כשהוא מכה ולאיפה הוא כיוון, לאיזה מקום האחר התחמק או איך הוא חסם את המכה, במקום למסור שהייתה פעולה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת עד שהקרב נגמר.
מאוד אהבתי את שני הטוויסטים, אתה מצליח להעביר תחושה של יריבות עזה בין שניהם, אפילו שאורקל בכלל לא נלחם בקדרון. קדרון מרגיש כמו נבל טוב, אחד שמתכנן את הכל מראש ושההיגיון שלו נמצא מעבר לתפיסה של אחרים, בעיניו רציחת אנשים היא בסדר כי הוא רצה את למשוך את תשומת ליבו של אורקל, והוא "רק רוצה בטובתו".
סך הכל ממש נהנתי לקרוא.
"גם אם אני לא אוהב את התוספות ששמת על הפיצה שהזמנתי, אוותר לך כי אנחנו צריכים לחסל את הטבעת האחת ביחד."
פלדריק
הודעות: 6676
הצטרף: 14 ינואר 2008, 17:13

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

שליחה על ידי פלדריק » 27 מרץ 2016, 23:49

סיפור מעניין ומורכב, הסוף היה נורא ומעניין כאחד. כל הכבוד
פלדריק היה השם של הדב''ש הראשי בהרפתקה הריאשונה שלי

שנים לאחר שיצרתי את המשתמש התגלו ממצאים שהוכיחו שהשם היה בכלל פלריק...
הלדין
הודעות: 3319
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

שליחה על ידי הלדין » 27 מרץ 2016, 23:54

סיפור מעולה. קצת הזכיר לי את יחסי השנאה/אהבה בין באטמן לג'וקר.
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5178
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

שליחה על ידי ת'ור » 28 מרץ 2016, 08:32

תודה על התגובות.

אדראן: אקשן זה עדיין תחום שאני צריך להשתפר בו, תודה על ההערות.

הלדין: טוב, כמובן. הם היו אחת ההשראות העיקריות.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18474
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

Re: [סיפור][אתגר כתיבה 29] ברוך השב

שליחה על ידי The oldman » 28 מרץ 2016, 22:21

סיפור מצוין, אפילו שחיכיתי לטויסט, הסמיכות שלהם גרמה לי להפתעה בשני.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה