הוא שכב על מיטת בית החולים הרכה, לא מרגיש את רגליו או את ידיו. על פי הרופאים, נותרו לו עוד שבועיים לכל היותר. ייתכן שמפאת גילו אפילו פחות. בכל זאת, בן תשעים וחמש.
חנה ישבה לידו, הבת הלכה להביא לה ולאמה קפה. הן היו פה כל הלילה, כשמדי פעם מגיע אחד האחים לתפוס את משמרת בתו. חנה אף פעם לא נעה ממקומה, ישובה שפופה על שרפרף הפלסטיק הלבן שמולו, ממעטת לאכול ומסרבת לגרוע עיניה ממנו. גם עם כל מכשירי הנשימה, גם עם כל מכונות המדידה, היא עדיין הצליחה להביט אל תוך עיניו, לוחשת מדי פעם: "יוסף..."
בוקר אחד עלה, ויוסף התעורר לפניה. היא נמנמה, ישנה לא-ישנה, גופה רכון מעט קדימה ולא על גב השרפרף. הוא לחץ ברוגע על לחצן החירום וכעבור שתי דקות הגיעו בריצה שתי אחיות ורופא, מתנשמים מהריצה. הרופא היה מבוגר ונראה שלא היה קל לו לשעוט במהירות שכזאת, אך האחיות, צעירות יותר, התנשמו פחות.
"מה קרה, מה קרה?" שאלה אחת מהאחיות, לחוצה וחוששת.
"אשתי ישנה בצורה מסוכנת. תוכלו להזיז אותה כדי שתישען אחורה?" הוא ביקש בקול חלש, לא מסוגל לדבר בחוזקה. החזה שלו שרף כשדיבר, אבל הוא לא התייחס לכך.
"אה... כמובן" היא אמרה בשילוב של הקלה ואכזבה, דוחפת מעט את חנה לעמדה בטוחה יותר.
"רוב תודות" מלמל יוסף.
האחות יצאה יחד עם חברתה, וכבר מהמסדרון שמע את תלונותיו של הרופא: "חוצפה שכזאת להפריע לי באמצע משמרת ככה... איפה הילדים שלו?"
יוסף התאכזב למשמע הדברים. גם ילדיו זקוקים למנוחה מדי פעם. אי אפשר לצפות מהם להישאר איתו יום וליל.
כשהגיעו הצהריים, חנה דיברה עם הבת בטלפון. היא מעולם לא הבינה מכשירים דיגיטליים, גם טלפון עם לחצנים היה מסובך מדי בשבילה.
"אז את לא תגיעי היום?" שאלה בחשש.
היא עצרה, ויוסף שמע מעט זמזומים מהטלפון.
"זה אבא שלך, פנינה, איך את לא-" התחילה בכעס.
יוסף הרים את ידו בחולשה ומבטה של חנה נשלח אליו מיד. הוא סימן לה בידו לעצור והיא צייתה, ממלמלת משהו לבתה ומחפשת במשך שניות ארוכות את כפתור הניתוק. לבסוף מצאה אותו, שמה את הטלפון על השולחן הקטן שבחדר וניגשה קרוב אליו.
"איך אתה מסוגל להישאר אדיש לכך? אתה שוכב פה על... על ערש דווי", היא כמעט נחנקה כשאמרה את המילים, "וכל מה שאכפת לה ממנו זה שחברה שלה ביקשה ממנה להישאר עוד שעתיים במשרד כי היא יוצאת. מה, קשה לומר לא? אבא שלי עם בעיות לב, אני לא פנוייה להישאר ולעבוד בשבילך" חנה רטנה בכעס, עיניה נמלאות דמעות ככל שהיא ממשיכה לדבר.
שבעים ושלוש שנים הם ביחד. היא הייתה צעירה ממנו בשנתיים ותמיד הרגיש הבוגר יותר בקשר, אך עתה הבין לליבה.
"ולמה צבי ושלמה לא מגיעים?" המשיכה לרטון, מתחילה בהיסח הדעת ללטף את ידו. "מה יש להם שחשוב יותר מאבא שלהם?"
"חמנייה שלי, הרגיעי את עצמך. לכולם אכפת ממני, החיים לא עוצרים בשביל אדם זקן שחטף התקף לב" הוא חייך בחולשה כשנזכר בהצעת הנישואים שלו. הוא חזר מפעולה צבאית לפנות בוקר, לא הספיק אפילו להפקיד את הטבעת שקנה באותו יום אצל חבר. היא פגשה בו בשדה החמניות ליד ביתם, וכשכרע ברך בפניה השמש זרחה והשדה פרח ולבלב. מאז קרא לה כך.
"החיים לא ממשיכים בקצב שהם הולכים בו" ניסתה להתעקש, ממשיכה להחזיק בידו וללטפה.
"את צריכה להתרגל לכך שתהיי לבד" אמר לה יוסף בקול שקט.
חנה הביטה בו, עיניה מלאות הקמטים אדומות. היא ייבבה ורכנה באיטיות לחבק אותו, נזהרת על גבה העדין. הוא הכריח את עצמו להרים את ידיו ולחבק אותה בחזרה, נלחם בכאב בחזהו.
הערב הגיע, ואחת האחיות הביאה לחנה כריך מהחנות של בית החולים. היא ניגשה לארנק, אך האחות עצרה אותה. "בבקשה, גברתי, זה על חשבוני. אני לא מוכנה לקבל תשלום על זה".
חנה לקחה את הכריך ושמה אותו בצד. יוסף לא ראה מה יש בו ממקום מושבו, אך חנה אף פעם לא הייתה בררנית באוכל. "תודה. אני אוכל אותו מאוחר יותר".
האחות הנהנה, יוצאת וסוגרת את הדלת. יוסף ראה בעיניה שהיא יודעת מה יהיה גורלו של הכריך הזה - להיזרק בפח, ככל שאר המאכלים שקיבלה מהצוות או ממשפחתה.
יוסף לא היה בטוח אם זאת האחות שהייתה בבוקר ולא ניסה לזכור זאת. היו לו עניינים חשובים יותר, כמו עיניה של חנה, שהביטו בו. היא רצתה לומר משהו.
"כן, חמנייה?" לחש.
היא שתקה רגע, השפילה את מבטה ולבסוף יישרה אותו. "אני לא מוצאת אהבה שנייה".
"לא ביקשתי ממך למצוא אחת" השיב יוסף, למרבה הפתעתה של חנה. "רק ביקשתי ממך לחיות, זה הכל. לחיות בצורה שאת מוצאת לנכון".
"ואיך אפשר לחיות בלי בעלי בדיוק?!" היא הרימה את קולה, לא מוכנה לשמוע אותו.
"בעזרת המשפחה" אמר יוסף, מבטו נח על הטלפון שלה. "חמנייה שלי, אני לא אמות בשלווה אם אדע שלא תתאוששי מזה. אני לא מבקש ממך לחסום את ליבך" הוא ידע שלא יוכל לנאום לזמן רב, בוחר את מילותיו בקפידה. "אני רק מבקש ממך להוקיר את המתים ולקדש את החיים".
חנה הביטה בו רגע ארוך, גם עם כל מכשירי הנשימה, גם עם כל מכונות המדידה, היא עדיין הצליחה להביט אל תוך עיניו. "יוסף..." לחשה.
כעבור רגע הסתובבה, לקחה את הכריך שקיבלה והחלה לאכול אותו.
חנה ישבה לידו, הבת הלכה להביא לה ולאמה קפה. הן היו פה כל הלילה, כשמדי פעם מגיע אחד האחים לתפוס את משמרת בתו. חנה אף פעם לא נעה ממקומה, ישובה שפופה על שרפרף הפלסטיק הלבן שמולו, ממעטת לאכול ומסרבת לגרוע עיניה ממנו. גם עם כל מכשירי הנשימה, גם עם כל מכונות המדידה, היא עדיין הצליחה להביט אל תוך עיניו, לוחשת מדי פעם: "יוסף..."
בוקר אחד עלה, ויוסף התעורר לפניה. היא נמנמה, ישנה לא-ישנה, גופה רכון מעט קדימה ולא על גב השרפרף. הוא לחץ ברוגע על לחצן החירום וכעבור שתי דקות הגיעו בריצה שתי אחיות ורופא, מתנשמים מהריצה. הרופא היה מבוגר ונראה שלא היה קל לו לשעוט במהירות שכזאת, אך האחיות, צעירות יותר, התנשמו פחות.
"מה קרה, מה קרה?" שאלה אחת מהאחיות, לחוצה וחוששת.
"אשתי ישנה בצורה מסוכנת. תוכלו להזיז אותה כדי שתישען אחורה?" הוא ביקש בקול חלש, לא מסוגל לדבר בחוזקה. החזה שלו שרף כשדיבר, אבל הוא לא התייחס לכך.
"אה... כמובן" היא אמרה בשילוב של הקלה ואכזבה, דוחפת מעט את חנה לעמדה בטוחה יותר.
"רוב תודות" מלמל יוסף.
האחות יצאה יחד עם חברתה, וכבר מהמסדרון שמע את תלונותיו של הרופא: "חוצפה שכזאת להפריע לי באמצע משמרת ככה... איפה הילדים שלו?"
יוסף התאכזב למשמע הדברים. גם ילדיו זקוקים למנוחה מדי פעם. אי אפשר לצפות מהם להישאר איתו יום וליל.
כשהגיעו הצהריים, חנה דיברה עם הבת בטלפון. היא מעולם לא הבינה מכשירים דיגיטליים, גם טלפון עם לחצנים היה מסובך מדי בשבילה.
"אז את לא תגיעי היום?" שאלה בחשש.
היא עצרה, ויוסף שמע מעט זמזומים מהטלפון.
"זה אבא שלך, פנינה, איך את לא-" התחילה בכעס.
יוסף הרים את ידו בחולשה ומבטה של חנה נשלח אליו מיד. הוא סימן לה בידו לעצור והיא צייתה, ממלמלת משהו לבתה ומחפשת במשך שניות ארוכות את כפתור הניתוק. לבסוף מצאה אותו, שמה את הטלפון על השולחן הקטן שבחדר וניגשה קרוב אליו.
"איך אתה מסוגל להישאר אדיש לכך? אתה שוכב פה על... על ערש דווי", היא כמעט נחנקה כשאמרה את המילים, "וכל מה שאכפת לה ממנו זה שחברה שלה ביקשה ממנה להישאר עוד שעתיים במשרד כי היא יוצאת. מה, קשה לומר לא? אבא שלי עם בעיות לב, אני לא פנוייה להישאר ולעבוד בשבילך" חנה רטנה בכעס, עיניה נמלאות דמעות ככל שהיא ממשיכה לדבר.
שבעים ושלוש שנים הם ביחד. היא הייתה צעירה ממנו בשנתיים ותמיד הרגיש הבוגר יותר בקשר, אך עתה הבין לליבה.
"ולמה צבי ושלמה לא מגיעים?" המשיכה לרטון, מתחילה בהיסח הדעת ללטף את ידו. "מה יש להם שחשוב יותר מאבא שלהם?"
"חמנייה שלי, הרגיעי את עצמך. לכולם אכפת ממני, החיים לא עוצרים בשביל אדם זקן שחטף התקף לב" הוא חייך בחולשה כשנזכר בהצעת הנישואים שלו. הוא חזר מפעולה צבאית לפנות בוקר, לא הספיק אפילו להפקיד את הטבעת שקנה באותו יום אצל חבר. היא פגשה בו בשדה החמניות ליד ביתם, וכשכרע ברך בפניה השמש זרחה והשדה פרח ולבלב. מאז קרא לה כך.
"החיים לא ממשיכים בקצב שהם הולכים בו" ניסתה להתעקש, ממשיכה להחזיק בידו וללטפה.
"את צריכה להתרגל לכך שתהיי לבד" אמר לה יוסף בקול שקט.
חנה הביטה בו, עיניה מלאות הקמטים אדומות. היא ייבבה ורכנה באיטיות לחבק אותו, נזהרת על גבה העדין. הוא הכריח את עצמו להרים את ידיו ולחבק אותה בחזרה, נלחם בכאב בחזהו.
הערב הגיע, ואחת האחיות הביאה לחנה כריך מהחנות של בית החולים. היא ניגשה לארנק, אך האחות עצרה אותה. "בבקשה, גברתי, זה על חשבוני. אני לא מוכנה לקבל תשלום על זה".
חנה לקחה את הכריך ושמה אותו בצד. יוסף לא ראה מה יש בו ממקום מושבו, אך חנה אף פעם לא הייתה בררנית באוכל. "תודה. אני אוכל אותו מאוחר יותר".
האחות הנהנה, יוצאת וסוגרת את הדלת. יוסף ראה בעיניה שהיא יודעת מה יהיה גורלו של הכריך הזה - להיזרק בפח, ככל שאר המאכלים שקיבלה מהצוות או ממשפחתה.
יוסף לא היה בטוח אם זאת האחות שהייתה בבוקר ולא ניסה לזכור זאת. היו לו עניינים חשובים יותר, כמו עיניה של חנה, שהביטו בו. היא רצתה לומר משהו.
"כן, חמנייה?" לחש.
היא שתקה רגע, השפילה את מבטה ולבסוף יישרה אותו. "אני לא מוצאת אהבה שנייה".
"לא ביקשתי ממך למצוא אחת" השיב יוסף, למרבה הפתעתה של חנה. "רק ביקשתי ממך לחיות, זה הכל. לחיות בצורה שאת מוצאת לנכון".
"ואיך אפשר לחיות בלי בעלי בדיוק?!" היא הרימה את קולה, לא מוכנה לשמוע אותו.
"בעזרת המשפחה" אמר יוסף, מבטו נח על הטלפון שלה. "חמנייה שלי, אני לא אמות בשלווה אם אדע שלא תתאוששי מזה. אני לא מבקש ממך לחסום את ליבך" הוא ידע שלא יוכל לנאום לזמן רב, בוחר את מילותיו בקפידה. "אני רק מבקש ממך להוקיר את המתים ולקדש את החיים".
חנה הביטה בו רגע ארוך, גם עם כל מכשירי הנשימה, גם עם כל מכונות המדידה, היא עדיין הצליחה להביט אל תוך עיניו. "יוסף..." לחשה.
כעבור רגע הסתובבה, לקחה את הכריך שקיבלה והחלה לאכול אותו.