בנג'ו נבח בחוזקה כשציפור המתכת הגדולה עברה מעליו. הוא התרגש, קפץ בשמחה וחיכה שתצלול ותשחק איתו. הרעש שהיא עשתה הלהיב אותו. הוא לא היה כשאר הכלבים שפחדו מהרעשים האלה. אך למרות זאת, הציפור לא רצתה לשחק עם בנג'ו, מעדיפה להתרחק משם במהירות.
"איי, בנג'ו, הנה" נשמע קולו של לואי, קורא לו לארוחת הערב. בנג'ו קשקש בזנבו בשעה שנע במהירות, פרוותו השחורה עוברת ביעף ליד האיש הצעיר כשצלל אל הקערה האדומה. הוא טרף את המזון הטעים בשעה שלואי דיבר מאחוריו.
"הלו?" שאל לואי, חושש בליבו שהטלפון הגורלי הגיע.
"לואי בונומה?" נשמע קול של גבר מעבר לשפורפרת.
"זה אני" השיב לו לואי, אוחז בקצה השולחן העגול בפחד אמיתי. הוא העיף מבט אל עבר בנג'ו המסכן, שהיה מורעב ובלע את האוכל במהירות. המצב הדרדר מאוד מאז שהגרמנים פלשו, ועבר רק שבוע.
"אתה נקרא לחזית, משאית תבוא לקחת אותך בעוד פחות משעה" ענה לו הגבר בקלות.
"אבל... הרגל שלי ש-" התחיל לואי, כשנקטע בגסות.
"בשביל לטוס לא צריך רגל" אמר הפקיד, וניתק.
"הלו? מה עם הכלב שלי? הלו?" שאל לואי במהירות, זיעה קרה מתחילה להתפשט במצחו ולרדת מטה. רגל ימינו כאבה עוד יותר ואחיזתו בשולחן התהדקה. הוא החזיר את השפורפרת למקומה.
בנג'ו סיים עם האוכל והסתובב אל עבר לואי. הוא נראה חיוור עתה, וודאי כבר רצה לשחק. בנג'ו נבח שוב, מתלהב וקופץ במקומו, אך לואי התיישב על כיסא.
"איי, בנג'ו. אלי" הוא סימן לו בידו לקפוץ. בנג'ו הכיר את התרגיל, אך כשקפץ על לואי הוא נרתע בכאב. הכלב החכם כבר הבין שמשהו לא בסדר ברגלו, והושיט זוג ידיים כדי שלואי יוכל לעזור לו לעלות.
"כלב חכם, בנג'ו" אמר לואי בסיפוק וליטף את ראשו. בנג'ו נרגע תחת ידו. הליטוף ארך זמן רב, ובנג'ו נרדם, אף על פי רעש הציפורים שהגיע מדי פעם. הוא התעורר כשלואי דחף אותו ממנו בעדינות והחל לצלוע אל היציאה.
הנקישה על הדלת הייתה מהירה ודייקנית. לואי בקושי עשה דרכו, נעזר במקל הליכה, ופתח את הדלת. מולו עמד איש משופם, קצין על פי דרגותיו, ומאחוריו משאית מלאה באזרחים.
"לואי בונומה, טייס, אתה נקרא לחזית" הוא אמר ברשמיות והחווה אל עבר המשאית.
"ומה עם הכלב שלי?" דרש לואי, מוותר על עניין הרגל. הקצין הופתע.
"בטלפון דרשת על הרגל".
"שיניתי דעתי. הרגל בסדר, הכלב לא". בנג'ו נבח מאחוריו, מצטרף לשיחה. לואי קיווה כי ימשיך לישון, אך הוא עוד היה צעיר, בן שלוש, ולא הספיק עוד לפתח עצלנות.
"משפחה? חברים?" שאל הקצין בחוסר סבלנות.
"זאת לא המלחמה הראשונה שלי" השפיל לואי את מבטו. הקצין חשב שהוא מביט ברגל, בוודאי, משום שמיד חשף צלקת משלו ביד שמאל.
"הייתי פעם בפרשים, אתה יודע" הוא אמר בגאווה. "ואז ירייה מגרמני והכל נגמר. עכשיו אנחנו חייבים להחזיר להם, שלא יקחו את פריז".
"אתה מנסה לעורר בי רגשות פטריוטים?" שאל לואי בחצי חיוך עצוב. "ברור שאני אוהב את צרפת, אבל גם את בנג'ו. אין מי שידאג לו אם אני לא כאן, האם תוכל למצוא אחד שכזה?"
"אני אדאג לו" הציע הקצין, שנראה הרבה יותר סבלני עכשיו. מדהים מה רגשות אשם עושים לאנשים. "עד שתחזור".
"יהיה לי זמן לכתוב לך הוראות?" שאל לואי בשעה שהחל לדדות אל עבר המשאית, בנג'ו עוקב אחריו במהירות.
"כן" הבטיח הקצין בשקט. הוא הביט שוב בכלב. "בנג'ו, הא? לא צרפתי".
"מתנה מטייס אמריקאי ששירת איתי פעם, וכבר הספיק למות מאז. הוא כל עולמי" אמר לואי.
"אתה מעדיף כלב על משפחה?" תהה הקצין בקול.
בנג'ו קשקש בזנבו בחביבות, מביט באיש המשופם ובלואי, שחייך.
"אתה רואה את הזנב שלו? הוא היחיד שלא מרחם עלי. נמאס לי לעבור בין אלו שלא רוצות נכה בבית ובין האחרות שבוכות על מצבי ומתייחסות אלי כמטופל". לואי עלה בעזרת הקצין על המשאית, וכשבנג'ו בא לקפוץ, ידו הורמה ועצרה אותו.
"איי, בנג'ו. להישאר" הוא פקד, כשהכלב ציית. הקצין חזר אל הבית, קרא לו, והכלב רץ אל הזר החדש בהתלהבות, רוצה לשחק. הדלת נסגרה מאחוריו, והקצין מיהר כדי לא לשמוע את היללות. הטייס האופטימי כבר התחיל לדבר עם שאר הטייסים ולהתעדכן בנהלים החדשים, בטוח שיראה את כלבו לאחר שכל זה יגמר. בשעה שהתניע הקצין את הרכב, רק מחשבה אחת חלפה בראשו - הגרמנים מגיעים בעוד יום לאזור הזה. הוא לא יחזור לקחת את הכלב.
"איי, בנג'ו, הנה" נשמע קולו של לואי, קורא לו לארוחת הערב. בנג'ו קשקש בזנבו בשעה שנע במהירות, פרוותו השחורה עוברת ביעף ליד האיש הצעיר כשצלל אל הקערה האדומה. הוא טרף את המזון הטעים בשעה שלואי דיבר מאחוריו.
"הלו?" שאל לואי, חושש בליבו שהטלפון הגורלי הגיע.
"לואי בונומה?" נשמע קול של גבר מעבר לשפורפרת.
"זה אני" השיב לו לואי, אוחז בקצה השולחן העגול בפחד אמיתי. הוא העיף מבט אל עבר בנג'ו המסכן, שהיה מורעב ובלע את האוכל במהירות. המצב הדרדר מאוד מאז שהגרמנים פלשו, ועבר רק שבוע.
"אתה נקרא לחזית, משאית תבוא לקחת אותך בעוד פחות משעה" ענה לו הגבר בקלות.
"אבל... הרגל שלי ש-" התחיל לואי, כשנקטע בגסות.
"בשביל לטוס לא צריך רגל" אמר הפקיד, וניתק.
"הלו? מה עם הכלב שלי? הלו?" שאל לואי במהירות, זיעה קרה מתחילה להתפשט במצחו ולרדת מטה. רגל ימינו כאבה עוד יותר ואחיזתו בשולחן התהדקה. הוא החזיר את השפורפרת למקומה.
בנג'ו סיים עם האוכל והסתובב אל עבר לואי. הוא נראה חיוור עתה, וודאי כבר רצה לשחק. בנג'ו נבח שוב, מתלהב וקופץ במקומו, אך לואי התיישב על כיסא.
"איי, בנג'ו. אלי" הוא סימן לו בידו לקפוץ. בנג'ו הכיר את התרגיל, אך כשקפץ על לואי הוא נרתע בכאב. הכלב החכם כבר הבין שמשהו לא בסדר ברגלו, והושיט זוג ידיים כדי שלואי יוכל לעזור לו לעלות.
"כלב חכם, בנג'ו" אמר לואי בסיפוק וליטף את ראשו. בנג'ו נרגע תחת ידו. הליטוף ארך זמן רב, ובנג'ו נרדם, אף על פי רעש הציפורים שהגיע מדי פעם. הוא התעורר כשלואי דחף אותו ממנו בעדינות והחל לצלוע אל היציאה.
הנקישה על הדלת הייתה מהירה ודייקנית. לואי בקושי עשה דרכו, נעזר במקל הליכה, ופתח את הדלת. מולו עמד איש משופם, קצין על פי דרגותיו, ומאחוריו משאית מלאה באזרחים.
"לואי בונומה, טייס, אתה נקרא לחזית" הוא אמר ברשמיות והחווה אל עבר המשאית.
"ומה עם הכלב שלי?" דרש לואי, מוותר על עניין הרגל. הקצין הופתע.
"בטלפון דרשת על הרגל".
"שיניתי דעתי. הרגל בסדר, הכלב לא". בנג'ו נבח מאחוריו, מצטרף לשיחה. לואי קיווה כי ימשיך לישון, אך הוא עוד היה צעיר, בן שלוש, ולא הספיק עוד לפתח עצלנות.
"משפחה? חברים?" שאל הקצין בחוסר סבלנות.
"זאת לא המלחמה הראשונה שלי" השפיל לואי את מבטו. הקצין חשב שהוא מביט ברגל, בוודאי, משום שמיד חשף צלקת משלו ביד שמאל.
"הייתי פעם בפרשים, אתה יודע" הוא אמר בגאווה. "ואז ירייה מגרמני והכל נגמר. עכשיו אנחנו חייבים להחזיר להם, שלא יקחו את פריז".
"אתה מנסה לעורר בי רגשות פטריוטים?" שאל לואי בחצי חיוך עצוב. "ברור שאני אוהב את צרפת, אבל גם את בנג'ו. אין מי שידאג לו אם אני לא כאן, האם תוכל למצוא אחד שכזה?"
"אני אדאג לו" הציע הקצין, שנראה הרבה יותר סבלני עכשיו. מדהים מה רגשות אשם עושים לאנשים. "עד שתחזור".
"יהיה לי זמן לכתוב לך הוראות?" שאל לואי בשעה שהחל לדדות אל עבר המשאית, בנג'ו עוקב אחריו במהירות.
"כן" הבטיח הקצין בשקט. הוא הביט שוב בכלב. "בנג'ו, הא? לא צרפתי".
"מתנה מטייס אמריקאי ששירת איתי פעם, וכבר הספיק למות מאז. הוא כל עולמי" אמר לואי.
"אתה מעדיף כלב על משפחה?" תהה הקצין בקול.
בנג'ו קשקש בזנבו בחביבות, מביט באיש המשופם ובלואי, שחייך.
"אתה רואה את הזנב שלו? הוא היחיד שלא מרחם עלי. נמאס לי לעבור בין אלו שלא רוצות נכה בבית ובין האחרות שבוכות על מצבי ומתייחסות אלי כמטופל". לואי עלה בעזרת הקצין על המשאית, וכשבנג'ו בא לקפוץ, ידו הורמה ועצרה אותו.
"איי, בנג'ו. להישאר" הוא פקד, כשהכלב ציית. הקצין חזר אל הבית, קרא לו, והכלב רץ אל הזר החדש בהתלהבות, רוצה לשחק. הדלת נסגרה מאחוריו, והקצין מיהר כדי לא לשמוע את היללות. הטייס האופטימי כבר התחיל לדבר עם שאר הטייסים ולהתעדכן בנהלים החדשים, בטוח שיראה את כלבו לאחר שכל זה יגמר. בשעה שהתניע הקצין את הרכב, רק מחשבה אחת חלפה בראשו - הגרמנים מגיעים בעוד יום לאזור הזה. הוא לא יחזור לקחת את הכלב.
