הירח המלא מילא את השמיים האפלים ללא כוכב מעל חומת העץ. הצייד הנמיך את הכובע רחב התיתורה השחור שלו בציפייה לאיש הזאב שיבוא. הוא לבש מעיל עליון שחור אך פניו היו בהירות ומוקפות בשיער שחור חלק כמו ידיו. ידיים שהרגו יותר מאיש זאב אחד בחייו. הצייד זכר את ימיו עם חיות פשוטות – ההנאה בפשיטת העור, העונג בהאזנה לתחינותיה של החיה והחדווה שבהרג. ככל שהוא גדל, הוא עבר לחיות גדולות יותר ויותר.
וכך הוא שמע על איש זאב.
העיירה לא הייתה יותר ממקבץ של בתי עץ ציוריים כנגד היער השורקני. התושבים היו אנשים חרוצים וקשי יום שקיבצו מטבע למטבע כדי לשלם לצייד היושב שם. הוא לא רצה שיחשדו שהוא עושה את זה מאותן הסיבות שאיש הזאב צד ביער כל מישהו שהתרחק מהמרחב המוגן של העיירה או של שיירת הקרונות הכהים. הצייד דרך רובה – קליעי הכסף שקנה בדרך היו מוכנים לירי. היה זה רובה שבזבז עליו חסכונות של שנה שלמה. רובה שירה בצרורות של חמישה כדורים.
יותר כדורים, תענוג...
"אולי אני צריך פתיון." חשב הצייד לאחר שבילה חצי מהלילה. איש הזאב היה חכם ויראה שהצייד יכול לגבור עליו במטח ירי כסוף אחד.
הוא ירד מחומת העץ לאט במדרגות לעבר בתי העץ הציוריים ודפק על הדלת של משפחת פורצ'ין. על הדלת היה ציור של גפן מתפתלת שדומה היה שהיא זזה כשמר פורצ'ין פתח את הדלת ושאל, בהסתייגות, סוקר את הצייד, "האם אני יכול לעזור לך, אדוני?"
הוא חשב על כל האפשרויות העומדות לפניו ואמר: "אני צריך את עזרתך, אדוני. אני מרגיש בודד על חומת העץ ואשמח לחברתך, מר פורצ'ין."
האיש הזקן בהה בו וניסה לטרוק את הדלת. הצייד תקע את אצבעותיו בין הדלת למר פורצ'ין ואמר: "אצטרך להתעקש על כך שתתלווה אליי לחומת העץ, מר פורצ'ין."
"הזאב." קרא מר פורצ'ין "הזאב!"
והצייד הביט למעלה לעבר זאב שחור שניסה לקפוץ על חומת העץ והחליק בכל פעם מחדש. זה היה מוזר. הצייד החליט לנסות את רובהו החדש ועלה למעלה. הזאב השחור החליק שוב כאילו חומת העץ הייתה יותר ממחסום פיסי עבורו – כאילו היא הייתה עבורו קו גבול.
הצייד ידע עוד לפני שירה בו שלא יקרה כלום. הקליעים נספגו בזאב השחור, אדוות מתפשטות בגופו העצום. הוא שבר ענף כשנחת על האדמה והצייד, אחוז ריגוש, בא בעקבותיו. הוא נאחז בחריצים שבין קורות העץ של החומה וקפץ ברגע שזה היה אפשרי. לא הייתה לו סבלנות להתחיל בציד. ואז הוא הביט לעברו, לעבר עיניים אנושיות קרות שנבטו מתוך גוף אנושי חיוור שבקע מגוף הזאב. ומחשבה פתאומית עברה בראשו: הזאב תמיד תקף מחוץ לעיירה.
הוא חשב שהוא פשוט תוקף את החלשים אך עתה כשהביט לתוך ניבי הערפד החדים, הוא הבין שהשאלה החשובה יותר הייתה איפה. הערפד לא יכל להיכנס בלי רשות לעיירה. הוא הבין שהערפד רצה שהמקומיים יחשבו שהוא איש זאב. כך שבעת הציד, הם יהיו חמושים בכדורים הלא נכונים. והניבים קטעו כל מחשבה, כל רגש וכל הרהור פרט לכאב המייסר בידיעה שהפעם הוא היה הניצוד בציד.
וכך הוא שמע על איש זאב.
העיירה לא הייתה יותר ממקבץ של בתי עץ ציוריים כנגד היער השורקני. התושבים היו אנשים חרוצים וקשי יום שקיבצו מטבע למטבע כדי לשלם לצייד היושב שם. הוא לא רצה שיחשדו שהוא עושה את זה מאותן הסיבות שאיש הזאב צד ביער כל מישהו שהתרחק מהמרחב המוגן של העיירה או של שיירת הקרונות הכהים. הצייד דרך רובה – קליעי הכסף שקנה בדרך היו מוכנים לירי. היה זה רובה שבזבז עליו חסכונות של שנה שלמה. רובה שירה בצרורות של חמישה כדורים.
יותר כדורים, תענוג...
"אולי אני צריך פתיון." חשב הצייד לאחר שבילה חצי מהלילה. איש הזאב היה חכם ויראה שהצייד יכול לגבור עליו במטח ירי כסוף אחד.
הוא ירד מחומת העץ לאט במדרגות לעבר בתי העץ הציוריים ודפק על הדלת של משפחת פורצ'ין. על הדלת היה ציור של גפן מתפתלת שדומה היה שהיא זזה כשמר פורצ'ין פתח את הדלת ושאל, בהסתייגות, סוקר את הצייד, "האם אני יכול לעזור לך, אדוני?"
הוא חשב על כל האפשרויות העומדות לפניו ואמר: "אני צריך את עזרתך, אדוני. אני מרגיש בודד על חומת העץ ואשמח לחברתך, מר פורצ'ין."
האיש הזקן בהה בו וניסה לטרוק את הדלת. הצייד תקע את אצבעותיו בין הדלת למר פורצ'ין ואמר: "אצטרך להתעקש על כך שתתלווה אליי לחומת העץ, מר פורצ'ין."
"הזאב." קרא מר פורצ'ין "הזאב!"
והצייד הביט למעלה לעבר זאב שחור שניסה לקפוץ על חומת העץ והחליק בכל פעם מחדש. זה היה מוזר. הצייד החליט לנסות את רובהו החדש ועלה למעלה. הזאב השחור החליק שוב כאילו חומת העץ הייתה יותר ממחסום פיסי עבורו – כאילו היא הייתה עבורו קו גבול.
הצייד ידע עוד לפני שירה בו שלא יקרה כלום. הקליעים נספגו בזאב השחור, אדוות מתפשטות בגופו העצום. הוא שבר ענף כשנחת על האדמה והצייד, אחוז ריגוש, בא בעקבותיו. הוא נאחז בחריצים שבין קורות העץ של החומה וקפץ ברגע שזה היה אפשרי. לא הייתה לו סבלנות להתחיל בציד. ואז הוא הביט לעברו, לעבר עיניים אנושיות קרות שנבטו מתוך גוף אנושי חיוור שבקע מגוף הזאב. ומחשבה פתאומית עברה בראשו: הזאב תמיד תקף מחוץ לעיירה.
הוא חשב שהוא פשוט תוקף את החלשים אך עתה כשהביט לתוך ניבי הערפד החדים, הוא הבין שהשאלה החשובה יותר הייתה איפה. הערפד לא יכל להיכנס בלי רשות לעיירה. הוא הבין שהערפד רצה שהמקומיים יחשבו שהוא איש זאב. כך שבעת הציד, הם יהיו חמושים בכדורים הלא נכונים. והניבים קטעו כל מחשבה, כל רגש וכל הרהור פרט לכאב המייסר בידיעה שהפעם הוא היה הניצוד בציד.