• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 15] בנפול

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
אני מופתע שאני הראשון. בד"כ גם המאחרים מפרסמים עד עכשיו.

בנפול
גבר צעיר בבגדים משופשפים עשה את דרכו דרך מסדרונות המרפאה ההרוסה, מחפש לפי השלטים את מחסן התרופות. כל הסמלים הקיסריים על הקיר הושחתו, והוא ירק עליהם בעוברו בלי לחשוב. הוא כבר ביקר בשתי מרפאות קיסריות ללא מזל, אך זו הייתה גדולה יותר ובשכונה יוקרתית שהתרוקנה מאז הוכרז העוצר הכוכבי. הוא קיווה.
תחושה רעה מילאה אותו כשראה שדלת מחסן התרופות פתוחה ושזכוכית מרוסקת מכסה את הרצפה. הוא נכנס והחל לחפש בקדחתנות בארונות וכמעט התעלף כשקול מאחוריו אמר: “מחפש את התרופה, מה?”
הצעיר הסתובבב. זה היה גבר בחליפה ללא מעיל, ששיערו וזקנו המוקפדים האפירו זה מכבר. “היא בכספת,” הוא אמר.
הצעיר מיהר לארון המתכת הגדול ומצא על רשימת התוכן לידו את מבוקשו: סס"פ-12. הוא הוציא את המבער התעשייתי שהביא, אך הגבר האחר עצר אותו.
“זו כספת חשמלית. היא תצלה אותך לפני שתעשה חצי מהדרך,” הוא אמר.
“אז מה אנחנו עושים?” שאל הצעיר בתסכול.
“מחכים שהסוללה תיגמר,” ענה המבוגר. “כבר ניתקתי אותה מהחשמל, אבל היא תחזיק מעמד עוד כמה שעות.”
הוא התיישב על חלקת רצפה פנויה והצעיר עשה כמותו. הצעיר הפר את השתיקה לאחר כמה רגעים. “יוֹרְד,” הוא הציג את עצמו.
המבוגר השתהה מעט, ואז ענה: “לֶם.”
“היה לי מזל שעצרת אותי לפני שניסיתי משהו מטופש,” יורד אמר בחיוך מאולץ. לם בהה ברצפה בקדרות. יורד היסס רגע לפני שהמשיך: “תראה, אם אתה מעדיף ש...”
“נשארה רק מנה אחת,” לם אמר בשקט.
יורד עצר, פיו עדיין פתוח.
“בדקתי את הרישומים האוטומטיים. נשארה כאן מנה אחת מהתרופה.”
יורד אמר, בהיסוס, “אולי הרישומים שגויים. אולי יש עוד מהתרופה במרפאות אחרות, א...”
לם צחק. בקולו לא הייתה שמחה - זה היה קרוב יותר לשיעול מלצחוק. יורד השתתק.
לם חבט לפתע ברצפה. “עד שהגעת, חשבתי שסוף-סוף יש לי קצת מזל. סוף-סוף..!” הוא הרגיע את עצמו בכוח, בנשימות רועדות, ריפה את ידיו באיטיות. “אז,” הוא אמר. “את מי אתה מנסה להציל?”
“את אחי הקטן,” יורד אמר. הוא הסיט את מבטו לרצפה. “במשך הרבה זמן חשבנו שהמשפחה שלנו חסינה. לא חלינו. אבל אז הוא... הוא תפס חום. השתעל. תוך שבוע הוא לא היה יכול לצאת מהמיטה. מה איתך?”
“אשתי.” לם שיחק בטבעת שתלתה משרשרת בצווארו. “יואינה.”
יורד קפץ את ידיו. “לם, בבקשה. אחי הקטן... אתה לא יודע כמה הוא יקר לי.”
“ואשתי לא יקרה לי, לדעתך?” לם אמר במרירות. “אתה נשוי, יורד?”
יורד שאף בחדות לפתע. לם הביט בו. הוא רק ישב, בוהה בקיר שמולו בלי לזוז. לבסוף הוא אמר: “כבר לא.”
הכעס שמילא את לם התערער.
“כשהמחלה רק התחילה הבוס שלי שלח אותי להעביר ציוד לקולא סקונדו,” יורד אמר בקיפאון. “כשחזרתי לכוכב, הוא כבר היה בעוצר. נלחמתי ונלחמתי בשביל שיתנו לי לנחות, אבל עד שחזרתי...” הוא פלט כמעט-יפחה יחידה. “היא כבר לא חיכתה לי.”
“אני מצטער,” לם אמר בכלימה.
“אחי הקטן היה מבלה איתנו כמעט כל שבת,” יורד אמר בכאב. “ההורים שלנו מנהלים מסעדה והם תמיד היו עסוקים מדי בשבילו. הוא היה בא אלינו והיינו לוקחים אותו עד הגנים התלויים או הים, אני ולארה. למרות שהמקום האהוב עליו היה מוזיאון האמנות בקאדאל.”
“'המוזיאון לאמנויות ומסתרי היופי שביום-יום'?”
יורד הנהן. “הוא במיוחד אהב את מצגי התיאטרון. היינו חוזרים לשם בכל פעם.”
“אנחנו אהבנו את האמנות המופשטת,” לם אמר בגעגועים. “אף פעם לא הסכמנו מה היא אומרת.” הוא נשם נשימה עמוקה. “ספר לי על עצמך, יורד. יש לנו כמה שעות. מוטב שנכיר זה את זה.”
יורד משך בכתפיו. “אני עובד בשביל שנ"ף, שירותי הניקיון. אני אחראי... טוב, הייתי אחראי, על גזרה של מנקים אוטומטיים. עכשיו הכל בזבל, וחברת האם שלנו נטשה אותנו. אני לא יודע מה נעשה מכאן.”
“עשיתי פעם עבודה קטנה בשביל שנ"ף.”
יורד הרים את ראשו. “באמת?”
לם הביט בתקרה. “כן. אני מהנדס יעילות, שכרו אותי בשביל לשפר את העיצוב של המנקים. הצלחתי ליעל אותם באחד עשר אחוזים, אבל שום דבר לא יצא מזה בסוף. החליטו שלא שווה להם את המחיר, אני מניח. איפה גדלת?”
יורד נענע בראשו. “לא, זה לא מה שחשוב. אנחנו לא מה שחשוב כאן. ספר לי על אשתך.”
לם שתק. “אני לא...”
“אני אתחיל,” יורד אמר. קולו היה צרוד. “הוא רצה להיות טייס. רוצה. כששאלתי אותו למה, הוא אמר לי שהוא רוצה לראות את הכוכב מלמעלה. הוא אהב להעמיד פנים שהוא מנווט בעל-חלל דרך מערכת דו-שמשית, או שהוא יצא ישר לתוך שדה אסטרואידים. והוא יעבור את המבחנים, אני יודע. הוא כבר עבר את בחינות הקדם, והוא נחוש כמו שלא תאמין.” הוא צחק. “הוא גייס את כל הדודים שלנו בשביל לעזור לו, וכל פעם מישהו אחר לומד איתו.”
“לנו אין משפחה,” לם אמר בשקט. הוא הוריד את הטבעת מצווארו והפך אותה בידיו. “כל הקרובים שלי ושלה עזבו אותנו, הלכו לשמיים או לאדמה. אבל לא היה אכפת לנו. היינו מטיילים יחד בשדרת העונות. היא הייתה כותבת לעיתונים פעם, אבל היא הפסיקה אחרי החתונה. היא לא יכלה יותר, ואני הרווחתי מספיק כסף בשביל שנינו. אני פשוט... כל כך שמחתי שאני יכול לתמוך בה,” לם אמר בקול חנוק.
“היינו משחקים יחד כדור רודף,” יורד אמר. "שנינו ממש גרועים, אבל זה עדיין היה המשחק האהוב עלינו. הוא היה מתרגז כל כך כשהייתי מנצח...” לראשונה לם הבחין בדמעות שזלגו על פניו של יורד, אבל הוא חייך מבעד לדמעות. “הוא היה לוקח את זה אישית, למרות שאם הייתי מנצח זה היה לגמרי במזל. אבל אחר כך היינו הולכים לתרביב שוקולד-פירות אצל בייר, והיינו מספרים בדיחות מטומטמות...” זה היה יותר מדי בשבילו. יורד קבר את ראשו בידיו ונדם. לם לא הצליח לראות אם הוא בוכה או שהוא הצליח לכבוש את דמעותיו. בכל מקרה, הם השתתקו לזמן ארוך.
לם התעורר משינה-לא-שינה כשיורד אמר בשקט: “הוא הלך לאיבוד פעם. אף אחד לא זוכר על מה היה העניין, אבל הוא ברח מהבית. כמעט השתגענו אז. ההורים שלי קראו לי מיד, ומאוחר יותר הצטרפו אלינו גם הדודים, והשכנים, וחברים מהעבודה... בסוף מצאנו אותו באמצע הלילה, ישן מאחורי מאפייה. הוא היה מטונף, עם שבילי דמעות על הפנים - “ יורד סימן אותם באצבעותיו - “וכולנו פשוט חיבקנו אותו. אף אחד לא אמר שום דבר. רק חיבקנו אותו ובכינו, וכל הזמן הגיעו עוד אנשים והצטרפו לחיבוק עד שמי שהיה בפנים כמעט נחנק. ואז חזרנו למסעדה, וההורים שלי הכינו ארוחה גדולה לכולם, וחגגנו – אבל חגגנו בשקט, כי הוא נרדם על ספסל במרכז החצר.”
הם השתתקו שוב. שעה עברה.
יורד שוב שבר את השתיקה: “הייתי שותה, פעם. זה התחיל בתקופה קשה והמשיך. לארה הייתה מודאגת, אבל הייתי טיפש. לא הקשבתי לה. הייתי נכנס לקטטות, הפכתי לאלים גם בעבודה... הייתי מכה את המנקים במקום למצוא את הבעיה. ואז...” הוא בהה בתקרה. “פעם אחת לארה שלחה אותו להביא אותי הביתה מהבר. הייתי באמצע קטטה, בדיוק עמדתי להרוס למישהו את הפרצוף כשראיתי אותו עומד בדלת. הסתכלנו אחד בשני לכמה שניות, ואז הוא פשוט הלך.” יורד נאנח. “חטפתי את המכות של החיים שלי אז, ומאז לא נגעתי אפילו בטיפה.”
“היא מציירת,” לם אמר בשקט. “היא עובדת בצבעים טבעיים. אני לא יכול להעיד בעצמי, אבל יש בהם משהו מיוחד. תראה," הוא זרק ליורד את הקשרן האישי שלו. יורד עבר בין התמונות, ולא היה יכול להכחיש את הקסם שבהן. הן עשו שימוש מרתק בניגוד בין צבעים חיים ומתים. לם אמר: "היא לא מוכנה שאני אפרסם את הציורים שלה, כי היא חושבת שהם עדיין לא טובים מספיק. אבל היא אמרה לי שהיא מתקרבת. היא אמרה לי שעדיין יש בה יצירת מופת, מחכה.” הוא הרים את עיניו הרטובות. “לפני יומיים, כשהיא התעוררה לכמה רגעים, היא אמרה לי שאני אוכל לפרסם את הציורים שלה אחרי שהיא תמות. היא אמרה שזה כבר לא ישנה אז. אני רוצה להראות אותם לעולם, בכל נפשי, אבל לא עכשיו...” הוא בכה. “עדיין לא...”
יורד הסתכל בו בצער אך הקשיח את עצמו בשביל אחיו. “לם,” הוא אמר בתחינה, “בבקשה. לי אין לאן להמשיך, אבל לאחי יש את כל החיים לפניו. הוא יכול להיות טייס. הוא יכול להפליג בין הכוכבים. ואחרי שלארה נפטרה, הוא – הוא כל מה שנשאר לי. אני יודע איך זה נשמע, אבל הוא כמו בן בשבילי. גידלתי אותו ממש כמו ההורים שלנו, ואני ולארה היינו מדברים על איך היינו רוצים שהילדים שלנו יהיו ממש כמוהו. אתה בטח מבין, לם. יש לך ילדים?”
לם נענע בראשו. “אין לנו ילדים, למרות שניסינו כמה פעמים. בפעם הראשונה יואינה נאלצה לבצע הפלה אחרי חודשיים. אחרי כמה שנים החלטנו לנסות שוב, והיא הגיעה עד החודש השביעי לפני שהסיבוכים התחילו. הם נאלצו לבצע בה סדרה של ניתוחי חירום, והיא בקושי שרדה אותם. כשאמרו לי שהיא תחיה, הרגשתי כאילו קיבלתי מתנה מהאל. הבטחתי לעצמי אז שאני לא אתן לשום דבר רע לקרות לה שוב. כשהיא החלימה, החלטנו שבפעם הבאה נעשה היריון מלאכותי, נשכור רחם חיצוני לכל משך ההיריון. חסכנו כסף, וכמעט התחלנו בתהליך כשהמחלה התחילה. אז זה התעכב. ואז היא חלתה. אבל, אם היא תחלים... יש לי קשרים, יורד. אני אוכל להשיג לנו אישורים לצאת מהכוכב. אנחנו נתחיל חיים בכוכב אחר, והפעם יהיה לנו ילד. אנחנו כל כך קרובים, יורד. אנחנו רק צריכים את התרופה.”
יורד עמד לענות כשהוא ראה את המבט של לם נמשך אל הכספת. הנורית שדלקה בחזית שלה במשך כל הזמן הזה דעכה וכבתה. לם נעמד במגושם ויורד קפץ על רגליו. “בבקשה!” התחינה נעקרה מגרונו ביאוש. “בבקשה,” הוא התייפח, “תן לי להציל את אחי. הוא כל מה שיש לי. הוא הדבר היחיד שנשאר לי מלארה. אני חייב את זה, אני חייב את זה לה, בבקשה, אני חייב להציל אותו!”
יורד עמד מול לם, כפוף מעט, אגרופיו קפוצים. דמעות זרמו על פניו ועיניו הפעורות התחננו. לם נרתע אחורה מהרגש העז שיורד הביע. אז הוא עצם את עיניו, שמט את כתפיו, ונשם ברעדה. “פתח את הכספת,” הוא אמר.
יורד כמעט ולא האמין למשמע אוזניו. "תודה," הוא לחש באושר, "תודה!" הוא קרא, רץ לכספת וחתך את המנעולים שלה מהר ככל שהעז. בידיים רועדות הוא עבר על המדפים עד שמצא את המגש ועליו בקבוקון הסס"פ-12 האחרון. הוא הוציא אותו בזהירות.
“עכשיו תן לי את התרופה,” לם אמר בקול מרוסק.
“מה?” יורד לא האמין למשמע אוזניו. הוא הרים את מבטו, וראה את לם מכוון אליו אקדח. “לא...” יורד לחש. “אתה... אני חשבתי..!”
“אני מצטער,” לם לחש. “אבל אני לא יכול לתת לה למות. אני לא רוצה להרוג אותך, יורד, אבל אני אעשה את זה אם אני אצטרך. אני מצטער על אחיך, אני באמת מצטער. אני אעזור לך לחפש תרופה בשבילו. אבל את זו אני חייב לקחת בשביל יואינה.”
יורד הביט בו, עדיין לא מאמין. הוא רעד. הוא בקושי החזיק את עצמו. ידו נקפצה סביב הבקבוקון.
“אל תעשה את זה,” לם ביקש. “אם תהרוס את התרופה אני אהרוג אותך, אני נשבע, ואז מי ידאג לאחיך? פשוט תן לי את התרופה, יורד. תן...”
לם התקרב אל יורד, ויורד הרים את ידו המשקשקת והפיל את הבקבוקון לידו המושטת של לם. “אני מצטער,” לם לחש שוב, ואז יצא מהחדר בריצה.
יורד קרס על הרצפה והתייפח.
מצטער על האורך ועל חוסר העידון הכללי. אני חושב שאפשר היה לבצע את הרעיון הזה טוב יותר, ממוקד יותר, אבל לא הצלחתי למצוא את המרץ להתחיל לחשוב איפה לקצץ. אני מקווה שלא מתחתי או העמסתי יותר מדי.

הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
רעיון אמנם קיטשי אבל ביצוע נהדר. קונפליקט קלאסי אבל בלתי אפשרי למצוא תשובה נכונה בכל זאת.
אחד הסיפורים שהכי הייתי רוצה שיהיה להם הפי אנד מאלה שנגמרו רע. כל הכבוד.
 
חזרה
Top