יצא לי די ארוך הפעם, יותר מ-1700 מילים.
וכדי למנוע ציפיות מוטעות, זה לא דומה לסיפור האחרון שלי, למרות שלשניהם יש 'אל' בשם.
גם אלים צריכים למות
הכל התחיל מהרעיון שקאל התמכר לחיים, למרות שזה לא בולט במיוחד בתוצר הסופי.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
וכדי למנוע ציפיות מוטעות, זה לא דומה לסיפור האחרון שלי, למרות שלשניהם יש 'אל' בשם.
גם אלים צריכים למות
הרוח נשאה עלי תפרחת בזרם מתמיד. אלים קטנים התרוצצו בין המשכנים הדוממים של העיר בשליחותם של אלים גדולם מהם. אורות האירו מאלף ואחד מקורות וערפל כהה התפשט ממספר זהה. קאל הביט עליהם ונשם באיטיות קדמונית. הוא הרגיש חזק הלילה.
הוא היה אל מלחמה, גדול, באמצע הדרך בין זאב וענק. חלק מפרוותו היה ארוך ומדובלל, החלק האחר שחור ולח. מלבושיו היחידים היו אזור חלציים שחוק ורצועת עור לאורך גבו. ממנה נתלו יותר מעשר חרבות מחלידות בנדניהן. מזכרות. ציפורניו היו עשויות צור ועדיין היו חדות, אך הן גדלו והתעוותו עם השנים. כעת הן התחפרו בראש הפסל עליו עמד, משלחות בו רשת דקיקה של סדקים.
“יהיה משחק הלילה?” הוא שאל.
“האבה הציע לנו אחד,” ענה הודא, מושיט לו מגילה. קאל שבר את החותם בנקישת אצבע, וכשסיים לקרוא המגילה התפוררה לעלים. “האלים של יאימה נושאים את התפרחת הראשונה שלהם בדרך האביב,” קאל אמר בסיפוק. “אבל אולי היא תהיה יפה יותר במקום אחר. שעירים, יש משחק!”
קיל, טוך ומארין קמו ממושבם על כרכוב מתחתיו.
“גו! גאלה!” קאל קרא. שני אלים בגלימות – הוא בצהוב, היא באדום – הרימו את ראשם. “חוגגים?” הם שאלו.
קאל חייך. “כאילו אין מחר.”
החבורה קפצה לתוך הלילה.
גו וגאלה רצו על סרטי אור צבעוניים שהופיעו מתוך האוויר ונמוגו באותה פתאומיות. הודא דאה בחן, ממטיר טיפות מבגדיו הלחים תמיד, ולמרות שקסדתו הסתירה את רוב פניו לא היה אפשר לטעות בחיוך שלו. קיל הסתחרר באוויר, לכאורה הרוח עושה בו כבשלה אבל הוא תמיד היה היכן שהוא רצה להיות. טוך עופף בחן על כנפיו הדקות, ועיני העיט שלו נצצו מבין התכריכים שעל פניו. מארין התפתלה באוויר כמו צלופח במים, וערבוביית הבגדים שקשרה לעצמה בחוט דיג דק השתוללו וחבטו באוויר.
קאל לא עף כמוהם. הוא רץ וקפץ, אך הגיע גבוה יותר ומהר יותר מכל אחד אחר. הוא שיגר את עצמו מקירות וגגות, תמיד משאיר אחריו שריטות עמוקות בבניין.
הוא נחת בקול ריסוק על משכן קטן וזנוח שהשקיף אל דרך האביב. האחרים נחתו לא הרבה אחריו. מתחתם הלכו לאיטם האלים של יאימה, הראשיים הולכים בטור ומפיצים את הילתם הרכה, והאלים המשניים נושאים שערים מעל כל אחד מהראשיים. האם הגדולה הלכה מאחור, נושאת את הפרח הענוג.
“היי היי האי!” קאל צעק וזרק את עצמו מטה. הוא הרגיש חזק כשהודיע לעיר שעוד משחק שלו מתחיל. הודא מיהר אחריו, משתדל לא להתרחק ממנו יותר מדי, והאחרים קפצו גם הם. השיירה קפאה במקומה והביטה בחשש בדמויות ההולכות ויורדות עליהן – ואז דמויות אחרות הגיחו מהצללים ויירטו את החבורה באוויר.
קיל, טוך ומארין – השעירים, כפי שקאל קרא להם – יורטו בקלות. טוך ומארין הצליחו לזרוק מעליהם את תוקפיהם, אך הנחיתה החלקה שלהם נהרסה ללא תקנה. הודא הצליח להדוף את שני האלים שקפצו עליו בקושי מסוים ומעד קלות כשנחת ברחוב. גו וגאלה פשוט התפתלו בקלילות סביב תוקפיהם והמשיכו בדרכם. קאל סטר הצידה את אלה שניסו לעצור אותו בחוסר עניין.
“קאל! המשחק הזה הוא מזימה!” הודא צעק. “אנחנו צריכים לסגת!”
“מזימה לא צריכה לשבור את המשחק,” קאל ענה, “היא רק יוצרת חוקים חדשים.”
הוא זינק וקרע את האל שאחז בקיל מעליו וזרק אותו לתוך הרחוב. הוא תפס את האל שניסה שוב לקפוץ עליו וניער אותו קצת. האל צעק כשציפורניו של קאל ניקבו אותו בכמה מקומות. “אז מה העניין כאן, קטנטון?”
האל רק יילל בקול גדול, צועק לעזרה. קאל זרק אותו הצידה וצעק: “אם אתם רוצים לתפוס אותנו, אנחנו נשחק! זה מרדף, חברים! בואו נדאג שהוא יהיה...” הוא גיחך בהנאה, “...כואב.”
הוא זינק בעוצמה אל מעל הגגות של עיר האלים. הוא הרגיש, בלי להסתכל, איך קיל ומארין נוטשים אותו לכיוונים אחרים. מילא, אולי הם יצליחו לברוח. טוך עקב אחריו, כמו גם הודא, גו וגאלה, וכמובן כל שאר הרודפים שלהם. הוא הוביל אותם בקו ישר למדי, נהנה מהרוח השורקת. מהלמותיה לא הטרידו אותו אלא רק גרמו לו להרגיש חזק. הוא ריסק פסלים וגגות וזרק אותם אחורה, והשברים עפו בלי להפריע לחבריו אך גרמו הטרדה מירבית ליריביו. הוא שמע את טוך צועק כשנתפס ונפל מטה אל הסמטאות, אך הוא המשיך קדימה. כל הנסיונות ללכוד את גו וגאלה נכשלו משום שהיו חמקמקים מדי, אך אז אחד האלים הקים מולם קיר של אש והם בלמו ונעלמו מאחורי להבה שואגת. קאל לא דאג להם, הם יכלו לדאוג לעצמם. הם בסך הכל יצאו מהמרדף.
הוא האט מעט בשביל שהודא, האחרון שנשאר, ידביק אותו. “מה הם רוצים?” הודא התנשף.
“יש לי הרבה אויבים,” קאל אמר לאחר מחשבה. “הרבה משכנים ששרטתי או סדקתי. כמה עניינים עסקיים שהסתבכו. וכידוע לך, אני עתיק. אולי הם החליטו להשתיק אותי סוף-סוף.”
“אבל פרשת!”
“למועצות אף פעם לא חסרות סיבות,” קאל אמר ביובש.
כמה זרועות, כמה קליעים, כמה השבעות פספסו או פגעו בהם, אך הן היו חלשות מדי בכל מקרה. “אנחנו מתקרבים לשפה,” הודא אמר בחשש.
“אז הגענו לשלב השני,” אמר קאל.
הם עברו את אחרון המשכנים ואת חומות הבזלת של העיר. כשהגיעו לאחד הצוקים של הקצה הם בלמו והסתובבו וקאל סימן קו והעלה קיר של תופת שחורה מהאדמה. “שלב המרדף נגמר! חוקי המשחק משתנים!” קאל צעק. “עד עכשיו הייתם צריכים לתפוס אותי. נכשלתם, ולכן המרדף הפך לקרב. הפעם תצטרכו להרוג אותי בשביל לנצח.”
“זה תמיד היה קרב,” אמר קול מעבר לתופת המתערבלת, ואז חור נפער בה והתרחב עד שמחק אותה לגמרי. אלה משורינת עמדה שם, רכובה על צבי נפוח שרירים ומתומן רגליים, ומאחוריה שורות של אלים זוטרים יותר. שריונה נצץ, מעוטר בכל העיטורים והסרטים של אלת מלחמה מהדרג הראשון, ומתוך חוליותיו הציצו הנוצות הטהורות שלה. ראשה היה של אישה יפה אך קשה, ושערה היה כרוך סביב צווארה בכוח, רוטט כיצור חי. היא המשיכה: “ואלה תמיד היו החוקים.”
“האדאר,” קאל אמר ברוך. “אני מניח שבאמת הגעתם לגבול הסבלנות שלכם, אם שלחתם את כלב הציד אחרי הזאב.”
“פעם היית זאב,” היא אמרה ללא רגש, “עכשיו אתה רק כלב שוטה.”
“זאב שוטה,” קאל השיב. “כלב מרכין את ראשו ומלקק ידיים בשביל לאכול.”
“אני מבינה שאתה רוצה להאריך בעוד מעט את קיומך, אבל זמנך נגמר,” האדאר אמרה. “הוא נגמר לפני הרבה מאוד זמן, אתה יודע.”
קאל נענע בראשו. “הרגעים האלה לא נחשבים עבורי. אם אין בהם דם זורם בעוז, בעורקים או מתוכם, הם לא מעניינים אותי.”
“אז למה שלא נגמור עם זה?”
קאל חייך. “כי אני עדיין יכול להרגיז אותך.”
הגבות של האדאר הוטו מעט מאוד כלפי מטה. “רק אל תבקש רחמים אחר כך.”
“לעולם לא,” קאל הצהיר. “לעולם לא ביקשתי או הצעתי רחמים. מעולם לא הייתי צריך. תמיד הייתי חזק מספיק בשביל שהתוצאה תהיה ידועה מראש.”
“אתה מרגיש כך גם עכשיו, כשמולך אלת מלחמה שווה לך, איתך בן ברית אחד ואיתה עשרות?”
קאל משך בכתפיו. “אני תמיד מרגיש חזק.”
“אז איך אתה רוצה לעשות את זה?” האדאר שאלה. “אני מניחה שנצטרך להכריח אותך לבוא איתנו אל המועצה.”
קאל צחק. זה היה צחוק חייתי, פרוע, וכמה אלים בקהל נרתעו בלי להרגיש. “מה גורם לך לחשוב שאת יכולה?” הוא צחק. “אין אף אל או שרשרת שיוכלו להחזיק אותי. יהיה לך קל יותר לעקור את המועצה ולהביא אותה הנה מאשר להביא אותי אליהם.”
“אז אני אצטרך להרוג אותך כאן,” אמרה האדאר בקור.
קאל עמד לענות לה, אך אז הודא צעד לפניו ונעמד בין שני אלי המלחמה. “לא,” הוא אמר. “תצטרכי לעבור אותי לפני כן.”
קאל הרכין את ראשו בעצב. “אל תעשה את זה, הודא,” הוא אמר. “אתה לא חייב למות.”
“בשבילך אני חייב!” הודא צעק ביאוש ומיקד את מבטו בהאדאר. “ואני אקח אותה איתי,” הוא הוסיף בשקט.
הוא פרש את ידיו. קול רחש עמום התגבר והפך לרעם. הטיפות שתמיד נטפו מבגדיו קפאו באוויר והחלו לצוף סביבו ולזרוח באור לבן. קסדתו של הודא החלה להצטלל, אך במקום להראות את ראשו היא שיקפה עננים ואור שמש מרצד. הודא צעד קדימה, המעט מפניו שהיה ניתן לראות מעוות בשנאה, והשתנק.
האדאר הורידה את חרבה. היא ביצעה רק שיסוף אחד, באוויר, אך הטיפות שריחפו סביב הודא פקעו אחת-אחת והוא כשל לברכיו ונפל. קאל נענע בראשו בצער.
“אחרון חבריך נפל עבורך ועכשיו אתה לבד,” האדאר קראה אליו. “האם לא אכפת לך כהוא זה מהאלים, מחבריך, מהעיר? אתה עתיק, קאל-האיראן-אראדאך. זמנך לחלוף הגיע. קבל את גורלך לפני שתגרום עוד נזק. העיר מלאה בשסעים ששיסעת, ברסיסי המשכנים ששברת. הרקב שהשתלט עליך התפשט כמעט לכל פינה בעיר ויעבור זמן רב עד שנטהר את כולו. כל זה – דבר מזה לא נוגע בך, במעט ההגינות שנשארה בך?”
קאל לא שם לב אליה. הוא כרע ליד גופתו של הודא וסידר אותו, מנסה כמיטב יכולתו לגרום לכמה שפחות שריטות. רק כשהזכירה את הרקב שלו הוא עצר ונגע בחלקים השחורים של גופו, החלקים שכוסו בעובש אפל ורעבתן. בלי ששם לב, חלק מהשחור התפשט לקצה בגדיו של הודא. קאל נאנח, חתך את החלקים האלה והתרומם.
“מה קרה לך, קאל? מה גרם לך להפנות עורף למועצת המלחמה ולסרב להיעלם? היית משרת נאמן, פעם. הסיפורים על מעלליך עדיין לא נשכחו. האם אתה באמת רוצה לסיים את דרכך כך? האם אני באמת צריכה להרוג אותך?”
“אוה, את לא תהרגי אותי,” קאל אמר באדישות. הוא משך מחגורת העור שלו את אחת החרבות ולאחר כמה משיכות הוציא אותה מנדנה. הלהב התפורר כמעט מיד, והוא זרק אותה באכזבה הצידה.
האדאר הביטה בו בתהייה למספר רגעים. “אפילו אתה לא גאה מספיק בשביל לחשוב שתוכל לנצח,” היא אמרה לבסוף. “אתה כבר לא בשיאך, ולי יש מספיק עוזרים כדי לוודא שלא תברח. והחרבות האלה איבדו את כוחן כשריסקת את בעליהם לתוך האבק.”
“את לא מבינה,” קאל אמר בלי להביט בה. החרב שניסה אפילו לא יצאה מהנדן לפני שהתפרקה לחתיכות בידיו. “את לא מבינה מאותה סיבה שכזמנך יגיע את תלכי לישון כמו גורה נחמדה, בלי שום בעיות למועצה היקרה.” הוא ניסה עוד חרב. לזאת נשאר מעט להב, אבל היא הייתה קהה מדי לטעמו. הוא זרק אותה. “שנינו אלי מלחמה, אבל אפילו לנו יש דקויות שכנראה חמקו ממך. את אלה של מלחמת פאר. מדים, דגלים, חוקים ולחיצות יד לפני הקרב. אני שונה. אני לא רוצה לנצח, האדאר. אני רוצה להכאיב. ניצחון הוא רק תופעת לוואי. עשיתי הרבה בשביל המועצה בגלל שבניגוד למראית העין הטיפשה שלהם, הם היו חכמים מספיק בשביל לכוון אותי לכיוון הנכון. למלחמות של שנאה, של פראות. בלי חוקים ובלי כבוד. רק אתה, הם, והנשק שהצלחתם למצוא. ודם. כי זה תמיד מתחיל ותמיד נגמר בדם.”
קאל הזדקף ושלף עוד חרב, והפעם יותר מחצי ממנה נותר שלם וחד. “אני אל של מלחמות דם, האדאר, ואת לא תהרגי אותי בגלל שאף אחד לא ייקח את ההזדמנות הזאת ממני. הכאב שאתה גורם הוא טוב רק במידה שאתה מצליח להרגיש אותו דרך פניו של הקורבן, וכאן אני סוף-סוף יכול לחוות את כולו. וזה כל מה שמשנה, כל מה שבאמת חשוב לי. לכי למצוא אלים אחרים לצוד, האדאר. את הציד הזה לא תוכלי להחשיב כניצחון.”
הוא נעץ את החרב בבשרו ושיסע את עצמו באכזריות, מחייך ומזיל דם מבין שיניו בלי להפסיק. לבסוף הוא עקר את ליבתו מתוך בטנו, כמושה ויבשה אך עדיין זוהרת בכתום, וחתך אותה לשניים במכה נקייה אחת. החרב צלצלה כשנפלה על הקרקע, וכל מה שנשאר מקאל התפוגג והתפורר לעלי כותרת אדומים.
הוא היה אל מלחמה, גדול, באמצע הדרך בין זאב וענק. חלק מפרוותו היה ארוך ומדובלל, החלק האחר שחור ולח. מלבושיו היחידים היו אזור חלציים שחוק ורצועת עור לאורך גבו. ממנה נתלו יותר מעשר חרבות מחלידות בנדניהן. מזכרות. ציפורניו היו עשויות צור ועדיין היו חדות, אך הן גדלו והתעוותו עם השנים. כעת הן התחפרו בראש הפסל עליו עמד, משלחות בו רשת דקיקה של סדקים.
“יהיה משחק הלילה?” הוא שאל.
“האבה הציע לנו אחד,” ענה הודא, מושיט לו מגילה. קאל שבר את החותם בנקישת אצבע, וכשסיים לקרוא המגילה התפוררה לעלים. “האלים של יאימה נושאים את התפרחת הראשונה שלהם בדרך האביב,” קאל אמר בסיפוק. “אבל אולי היא תהיה יפה יותר במקום אחר. שעירים, יש משחק!”
קיל, טוך ומארין קמו ממושבם על כרכוב מתחתיו.
“גו! גאלה!” קאל קרא. שני אלים בגלימות – הוא בצהוב, היא באדום – הרימו את ראשם. “חוגגים?” הם שאלו.
קאל חייך. “כאילו אין מחר.”
החבורה קפצה לתוך הלילה.
גו וגאלה רצו על סרטי אור צבעוניים שהופיעו מתוך האוויר ונמוגו באותה פתאומיות. הודא דאה בחן, ממטיר טיפות מבגדיו הלחים תמיד, ולמרות שקסדתו הסתירה את רוב פניו לא היה אפשר לטעות בחיוך שלו. קיל הסתחרר באוויר, לכאורה הרוח עושה בו כבשלה אבל הוא תמיד היה היכן שהוא רצה להיות. טוך עופף בחן על כנפיו הדקות, ועיני העיט שלו נצצו מבין התכריכים שעל פניו. מארין התפתלה באוויר כמו צלופח במים, וערבוביית הבגדים שקשרה לעצמה בחוט דיג דק השתוללו וחבטו באוויר.
קאל לא עף כמוהם. הוא רץ וקפץ, אך הגיע גבוה יותר ומהר יותר מכל אחד אחר. הוא שיגר את עצמו מקירות וגגות, תמיד משאיר אחריו שריטות עמוקות בבניין.
הוא נחת בקול ריסוק על משכן קטן וזנוח שהשקיף אל דרך האביב. האחרים נחתו לא הרבה אחריו. מתחתם הלכו לאיטם האלים של יאימה, הראשיים הולכים בטור ומפיצים את הילתם הרכה, והאלים המשניים נושאים שערים מעל כל אחד מהראשיים. האם הגדולה הלכה מאחור, נושאת את הפרח הענוג.
“היי היי האי!” קאל צעק וזרק את עצמו מטה. הוא הרגיש חזק כשהודיע לעיר שעוד משחק שלו מתחיל. הודא מיהר אחריו, משתדל לא להתרחק ממנו יותר מדי, והאחרים קפצו גם הם. השיירה קפאה במקומה והביטה בחשש בדמויות ההולכות ויורדות עליהן – ואז דמויות אחרות הגיחו מהצללים ויירטו את החבורה באוויר.
קיל, טוך ומארין – השעירים, כפי שקאל קרא להם – יורטו בקלות. טוך ומארין הצליחו לזרוק מעליהם את תוקפיהם, אך הנחיתה החלקה שלהם נהרסה ללא תקנה. הודא הצליח להדוף את שני האלים שקפצו עליו בקושי מסוים ומעד קלות כשנחת ברחוב. גו וגאלה פשוט התפתלו בקלילות סביב תוקפיהם והמשיכו בדרכם. קאל סטר הצידה את אלה שניסו לעצור אותו בחוסר עניין.
“קאל! המשחק הזה הוא מזימה!” הודא צעק. “אנחנו צריכים לסגת!”
“מזימה לא צריכה לשבור את המשחק,” קאל ענה, “היא רק יוצרת חוקים חדשים.”
הוא זינק וקרע את האל שאחז בקיל מעליו וזרק אותו לתוך הרחוב. הוא תפס את האל שניסה שוב לקפוץ עליו וניער אותו קצת. האל צעק כשציפורניו של קאל ניקבו אותו בכמה מקומות. “אז מה העניין כאן, קטנטון?”
האל רק יילל בקול גדול, צועק לעזרה. קאל זרק אותו הצידה וצעק: “אם אתם רוצים לתפוס אותנו, אנחנו נשחק! זה מרדף, חברים! בואו נדאג שהוא יהיה...” הוא גיחך בהנאה, “...כואב.”
הוא זינק בעוצמה אל מעל הגגות של עיר האלים. הוא הרגיש, בלי להסתכל, איך קיל ומארין נוטשים אותו לכיוונים אחרים. מילא, אולי הם יצליחו לברוח. טוך עקב אחריו, כמו גם הודא, גו וגאלה, וכמובן כל שאר הרודפים שלהם. הוא הוביל אותם בקו ישר למדי, נהנה מהרוח השורקת. מהלמותיה לא הטרידו אותו אלא רק גרמו לו להרגיש חזק. הוא ריסק פסלים וגגות וזרק אותם אחורה, והשברים עפו בלי להפריע לחבריו אך גרמו הטרדה מירבית ליריביו. הוא שמע את טוך צועק כשנתפס ונפל מטה אל הסמטאות, אך הוא המשיך קדימה. כל הנסיונות ללכוד את גו וגאלה נכשלו משום שהיו חמקמקים מדי, אך אז אחד האלים הקים מולם קיר של אש והם בלמו ונעלמו מאחורי להבה שואגת. קאל לא דאג להם, הם יכלו לדאוג לעצמם. הם בסך הכל יצאו מהמרדף.
הוא האט מעט בשביל שהודא, האחרון שנשאר, ידביק אותו. “מה הם רוצים?” הודא התנשף.
“יש לי הרבה אויבים,” קאל אמר לאחר מחשבה. “הרבה משכנים ששרטתי או סדקתי. כמה עניינים עסקיים שהסתבכו. וכידוע לך, אני עתיק. אולי הם החליטו להשתיק אותי סוף-סוף.”
“אבל פרשת!”
“למועצות אף פעם לא חסרות סיבות,” קאל אמר ביובש.
כמה זרועות, כמה קליעים, כמה השבעות פספסו או פגעו בהם, אך הן היו חלשות מדי בכל מקרה. “אנחנו מתקרבים לשפה,” הודא אמר בחשש.
“אז הגענו לשלב השני,” אמר קאל.
הם עברו את אחרון המשכנים ואת חומות הבזלת של העיר. כשהגיעו לאחד הצוקים של הקצה הם בלמו והסתובבו וקאל סימן קו והעלה קיר של תופת שחורה מהאדמה. “שלב המרדף נגמר! חוקי המשחק משתנים!” קאל צעק. “עד עכשיו הייתם צריכים לתפוס אותי. נכשלתם, ולכן המרדף הפך לקרב. הפעם תצטרכו להרוג אותי בשביל לנצח.”
“זה תמיד היה קרב,” אמר קול מעבר לתופת המתערבלת, ואז חור נפער בה והתרחב עד שמחק אותה לגמרי. אלה משורינת עמדה שם, רכובה על צבי נפוח שרירים ומתומן רגליים, ומאחוריה שורות של אלים זוטרים יותר. שריונה נצץ, מעוטר בכל העיטורים והסרטים של אלת מלחמה מהדרג הראשון, ומתוך חוליותיו הציצו הנוצות הטהורות שלה. ראשה היה של אישה יפה אך קשה, ושערה היה כרוך סביב צווארה בכוח, רוטט כיצור חי. היא המשיכה: “ואלה תמיד היו החוקים.”
“האדאר,” קאל אמר ברוך. “אני מניח שבאמת הגעתם לגבול הסבלנות שלכם, אם שלחתם את כלב הציד אחרי הזאב.”
“פעם היית זאב,” היא אמרה ללא רגש, “עכשיו אתה רק כלב שוטה.”
“זאב שוטה,” קאל השיב. “כלב מרכין את ראשו ומלקק ידיים בשביל לאכול.”
“אני מבינה שאתה רוצה להאריך בעוד מעט את קיומך, אבל זמנך נגמר,” האדאר אמרה. “הוא נגמר לפני הרבה מאוד זמן, אתה יודע.”
קאל נענע בראשו. “הרגעים האלה לא נחשבים עבורי. אם אין בהם דם זורם בעוז, בעורקים או מתוכם, הם לא מעניינים אותי.”
“אז למה שלא נגמור עם זה?”
קאל חייך. “כי אני עדיין יכול להרגיז אותך.”
הגבות של האדאר הוטו מעט מאוד כלפי מטה. “רק אל תבקש רחמים אחר כך.”
“לעולם לא,” קאל הצהיר. “לעולם לא ביקשתי או הצעתי רחמים. מעולם לא הייתי צריך. תמיד הייתי חזק מספיק בשביל שהתוצאה תהיה ידועה מראש.”
“אתה מרגיש כך גם עכשיו, כשמולך אלת מלחמה שווה לך, איתך בן ברית אחד ואיתה עשרות?”
קאל משך בכתפיו. “אני תמיד מרגיש חזק.”
“אז איך אתה רוצה לעשות את זה?” האדאר שאלה. “אני מניחה שנצטרך להכריח אותך לבוא איתנו אל המועצה.”
קאל צחק. זה היה צחוק חייתי, פרוע, וכמה אלים בקהל נרתעו בלי להרגיש. “מה גורם לך לחשוב שאת יכולה?” הוא צחק. “אין אף אל או שרשרת שיוכלו להחזיק אותי. יהיה לך קל יותר לעקור את המועצה ולהביא אותה הנה מאשר להביא אותי אליהם.”
“אז אני אצטרך להרוג אותך כאן,” אמרה האדאר בקור.
קאל עמד לענות לה, אך אז הודא צעד לפניו ונעמד בין שני אלי המלחמה. “לא,” הוא אמר. “תצטרכי לעבור אותי לפני כן.”
קאל הרכין את ראשו בעצב. “אל תעשה את זה, הודא,” הוא אמר. “אתה לא חייב למות.”
“בשבילך אני חייב!” הודא צעק ביאוש ומיקד את מבטו בהאדאר. “ואני אקח אותה איתי,” הוא הוסיף בשקט.
הוא פרש את ידיו. קול רחש עמום התגבר והפך לרעם. הטיפות שתמיד נטפו מבגדיו קפאו באוויר והחלו לצוף סביבו ולזרוח באור לבן. קסדתו של הודא החלה להצטלל, אך במקום להראות את ראשו היא שיקפה עננים ואור שמש מרצד. הודא צעד קדימה, המעט מפניו שהיה ניתן לראות מעוות בשנאה, והשתנק.
האדאר הורידה את חרבה. היא ביצעה רק שיסוף אחד, באוויר, אך הטיפות שריחפו סביב הודא פקעו אחת-אחת והוא כשל לברכיו ונפל. קאל נענע בראשו בצער.
“אחרון חבריך נפל עבורך ועכשיו אתה לבד,” האדאר קראה אליו. “האם לא אכפת לך כהוא זה מהאלים, מחבריך, מהעיר? אתה עתיק, קאל-האיראן-אראדאך. זמנך לחלוף הגיע. קבל את גורלך לפני שתגרום עוד נזק. העיר מלאה בשסעים ששיסעת, ברסיסי המשכנים ששברת. הרקב שהשתלט עליך התפשט כמעט לכל פינה בעיר ויעבור זמן רב עד שנטהר את כולו. כל זה – דבר מזה לא נוגע בך, במעט ההגינות שנשארה בך?”
קאל לא שם לב אליה. הוא כרע ליד גופתו של הודא וסידר אותו, מנסה כמיטב יכולתו לגרום לכמה שפחות שריטות. רק כשהזכירה את הרקב שלו הוא עצר ונגע בחלקים השחורים של גופו, החלקים שכוסו בעובש אפל ורעבתן. בלי ששם לב, חלק מהשחור התפשט לקצה בגדיו של הודא. קאל נאנח, חתך את החלקים האלה והתרומם.
“מה קרה לך, קאל? מה גרם לך להפנות עורף למועצת המלחמה ולסרב להיעלם? היית משרת נאמן, פעם. הסיפורים על מעלליך עדיין לא נשכחו. האם אתה באמת רוצה לסיים את דרכך כך? האם אני באמת צריכה להרוג אותך?”
“אוה, את לא תהרגי אותי,” קאל אמר באדישות. הוא משך מחגורת העור שלו את אחת החרבות ולאחר כמה משיכות הוציא אותה מנדנה. הלהב התפורר כמעט מיד, והוא זרק אותה באכזבה הצידה.
האדאר הביטה בו בתהייה למספר רגעים. “אפילו אתה לא גאה מספיק בשביל לחשוב שתוכל לנצח,” היא אמרה לבסוף. “אתה כבר לא בשיאך, ולי יש מספיק עוזרים כדי לוודא שלא תברח. והחרבות האלה איבדו את כוחן כשריסקת את בעליהם לתוך האבק.”
“את לא מבינה,” קאל אמר בלי להביט בה. החרב שניסה אפילו לא יצאה מהנדן לפני שהתפרקה לחתיכות בידיו. “את לא מבינה מאותה סיבה שכזמנך יגיע את תלכי לישון כמו גורה נחמדה, בלי שום בעיות למועצה היקרה.” הוא ניסה עוד חרב. לזאת נשאר מעט להב, אבל היא הייתה קהה מדי לטעמו. הוא זרק אותה. “שנינו אלי מלחמה, אבל אפילו לנו יש דקויות שכנראה חמקו ממך. את אלה של מלחמת פאר. מדים, דגלים, חוקים ולחיצות יד לפני הקרב. אני שונה. אני לא רוצה לנצח, האדאר. אני רוצה להכאיב. ניצחון הוא רק תופעת לוואי. עשיתי הרבה בשביל המועצה בגלל שבניגוד למראית העין הטיפשה שלהם, הם היו חכמים מספיק בשביל לכוון אותי לכיוון הנכון. למלחמות של שנאה, של פראות. בלי חוקים ובלי כבוד. רק אתה, הם, והנשק שהצלחתם למצוא. ודם. כי זה תמיד מתחיל ותמיד נגמר בדם.”
קאל הזדקף ושלף עוד חרב, והפעם יותר מחצי ממנה נותר שלם וחד. “אני אל של מלחמות דם, האדאר, ואת לא תהרגי אותי בגלל שאף אחד לא ייקח את ההזדמנות הזאת ממני. הכאב שאתה גורם הוא טוב רק במידה שאתה מצליח להרגיש אותו דרך פניו של הקורבן, וכאן אני סוף-סוף יכול לחוות את כולו. וזה כל מה שמשנה, כל מה שבאמת חשוב לי. לכי למצוא אלים אחרים לצוד, האדאר. את הציד הזה לא תוכלי להחשיב כניצחון.”
הוא נעץ את החרב בבשרו ושיסע את עצמו באכזריות, מחייך ומזיל דם מבין שיניו בלי להפסיק. לבסוף הוא עקר את ליבתו מתוך בטנו, כמושה ויבשה אך עדיין זוהרת בכתום, וחתך אותה לשניים במכה נקייה אחת. החרב צלצלה כשנפלה על הקרקע, וכל מה שנשאר מקאל התפוגג והתפורר לעלי כותרת אדומים.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
