הגנב הגדול מכולם
וכאן מסתיים האתגר האישי שלי. היה כיף. כדאי לקרוא את שני הסיפורים הקודמים שלי, אחרת כנראה לא תבינו מה הולך כאן (למרות שאני לא מתחייב שכן תבינו אם קראתם).
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
הפעמון מצלצל חצות בצליל עמוק כמו הלילה, ואני נושם פנימה את ריח הברזל והיאוש. הם יודעים שאני פועל בצללים, איפשהו, אבל הם לא יודעים שאני *כאן*.
זכיתי לשמות רבים במהלך חיי, חלקם מושכים יותר, חלקם דוחים. 'הצל' נפוץ במיוחד, כך נראה, כמו גם 'גנב חצות' ו-'הגנב הבלתי אפשרי'. אחרים, כמובן, בוחרים להיות יצירתיים יותר. 'רקדן התעלומות', 'העשן הנוצץ', 'הצחוק בארובות'. האהוב עליי הוא 'מר אצבעות'. דווקא המנהג שלי לגזור תלתל משיער קורבנות הגנבות שלי לא זכה לתשומת לב, ולא יצר אף כינוי. מילא. התהילה היא מה שחשוב. התהילה היא הכל.
עבדתי קשה מאוד כדי להשיג את התהילה שלי. בהתחלה גנבתי זהב ותכשיטים, כמו כולם. כבר אז קיבלתי פרסום מסוים, שכן מהר מאוד קראתי תיגר על יעדים מאתגרים יותר מהאציל הממוצע. חדרי אוצרות מהשמורים ביותר נפלו בידיי במבצעים שנדמו בלתי אפשריים, ואכן היו כאלה לאדם רגיל. אבל לי? הרי אני אפילו לא אדם.
התפנית באה כשבאתי לגנוב את שרשרת יהלומי אנקאר מצוואר הרוזנת של גל-דם. היא הייתה גאה בה כמעט כמו בשלטון הברזל שלה, וכשהבטתי בפניה העזות, עצרתי וחשבתי: למה להסתפק בדבר השני בחשיבותו? השארתי לה את השרשרת. במקומה לקחתי את אכזריותה.
תוך שבוע סמכותה התערערה, אחרי שלא הצליחה להביא את עצמה להביא אנשים מסוימים לדין. אז פרסמתי ברבים שיש לי את אכזריותה של הרוזנת, ושאני מוכן להחזיר אותה – עבור מחיר. למזלה היא האמינה לי, שילמה את הסכום המופרך שביקשתי, ומיד הוציאה להורג עשרים ושלושה אנשים ואכלה בחברת גופותיהם ארוחת בוקר כל יום. את הראשים היא פיזרה ברחבי העיר. והסיפור הכה גלים בכל עיר אליה הוא הגיע.
כך זה המשיך. גנבתי את ההרמוניה מתוך כליהם של הנגנים המלכותיים של קיר-אל, והמלך פיזר אותם אחרי כשלונותיהם לא לזייף. גנבתי את הפרחים של הנסיכה אלאה, ואחרי שלא הצליחה לגדל דבר במשך חצי שנה היא קנתה אותם עבור יהלומי הכתר ובקבוק מדמעותיה. גנבתי את צחוקה של ארוסתו של נסיך קרית-כור, ומכרתי אותו במחיר מציאה לעשיר אחד שמיהר להיענות להכרזותיי. הוא השיא את בתו לנסיך בתוך שישה שבועות.
אך בזמן האחרון אני מרגיש שהפכתי לשגרתי מדי. האנשים מכירים אותי – הגנב החמקמק, המשפיל את הגדולים והחזקים וחושף אותם ללעגם של הקטנים. הם כבר לא מתרגשים מגניבות חדשות, הם מקבלים אותם כדבר שבשגרה, שעשוע קבוע, בידור הבא בעתו. וזה לא מספיק טוב. אני רוצה שוב את התהילה לה זכיתי בשיאי. לכן אני כאן, בראש הגשר המוביל לכלא המפורסם של רום-אור.
את השבוע האחרון ביליתי בגניבת שנתם של השומרים כשעברו על הגשר בדרכם הביתה. חדרתי לכלא פעמים רבות, ללמוד את מתווה המסדרונות, למרות שלא הצלחתי להגיע לצינוק. אף על פי כן, הרגשתי בטוח בעצמי. אני תמיד מרגיש בטוח בעצמי.
ניגשתי בקלילות לזוג השומרים שבשער. לא עניתי להם, ובמקום החזרתי להם את שנתם. אחרי כמה ימים ללא שינה הם היו עייפים כל כך שהם נרדמו ברגע. גנבתי את קולו של אחד מהם וקראתי: “יש לו אישור מהמפקד! פתחו את השער!”
הייתי בפנים. עברתי על החומות כמו מפקח בבדיקה שגרתית והחזרתי את שנתם של השומרים סביב כל המתחם. המשכתי לזקיפים שמול התאים ולזקיפים שבנשקייה. חלקם היו נאמנים לתפקידם מדי והייתי צריך לעמעם את נחישותם בהמהום רך, אך מרגע שהם נרגעו מעט מעמידתם המתוחה העייפות הכריעה אותם כמעט מיד. סיימתי את דרכי בחדר המשמר, הותרתי את כל השומרים נוחרים, ונכנסתי לחדרו של המפקד התורן. הוא אפילו לא היה צריך את עזרתי כדי להיכשל בתפקידו, הוא עשה זאת בעזרת בקבוק של יין חזק. החזרתי לו את שנתו בכל זאת, שכן לא ידעתי מתי ניפגש שוב ולא היה לי בה צורך. אספתי את כל מפתחות התאים מהארון שמאחוריו ויצאתי בצעד עליז.
עברתי תא-תא, משאיר את הדלתות פתוחות לרווחה. עברתי על פני כל האגפים, מאגף גנבי האוכל ועד אגף הרוצחים והאנסים. אלה היו כולם... אך לא, היה עוד אחד. עדיין לא הייתי בצינוק. ובכן, אם לא הייתי משלים את המלאכה, מה היה הטעם? ירדתי לשם. הייתי זהיר מאוד, מה שרק מגדיל את הערכתי לזוג השומרים שהצליחו להפתיע אותי.
הם אפילו לא שאלו שאלות, פשוט הרימו את חרבותיהם והכו. קפצתי שני מטרים לאוויר, נחתתי כמה צעדים משם, אך לא הייתה לי הזדמנות לנוח כי הם כבר עטו עליי. קפצתי שוב אל האוויר מעל ראשו של אחד מהם, ובשיא הקשת שלי גנבתי לעצמי את המשקל. השומר הכה היכן שהייתי אמור להיות, החטיא, הופתע, והביט אליי בתדהמה. הוצאתי מכיסי כדור קטן, נתתי לו את המשקל שלי ונתתי לו ליפול. הוא חבט בראשו של השומר כמו פטיש ועילף אותו מיד. השומר השני, מרוגז, לקח תנופה ורץ אליי, סומך שקפיצה יחד עם חרבו הארוכה ישיגו אותי גם באוויר. הוא לא ידע כמה אני מהיר ללא משקל, ואני דחפתי את עצמי אל הרצפה וכשהוא עבר מעליי לקחתי את המשקל שלו לעצמי.
הוא המשיך לעוף, נחבט בכל קיר במורד המסדרון עד שראשו צלצל בתוך קסדתו כמו ענבל בפעמון. עקבתי אחריו, מגלגל את הכדור לפניי, וכהגעתי אליו החזרתי לו את המשקל כשראשו היה למטה. הוא חבט את ראשו כהוגן והצטרף לחברו בעילפון חסר חושים.
הם היו השומרים היחידים בצינוק, ואני סיימתי את ענייני ויצאתי מהכלא בשלווה. עד שהכל יתגלה, תכננתי להיות על כרכרה בדרכי להר-שם או צור-גחל.
ביושבי בפונדק דרכים קטן הקשבתי בהנאה לבעל המקום מספר בהשתאות, חוסר הבנה ומעט פחד לכמה נוסעים על תעלולו האחרון של 'הצל' ברום-אור. הוא הפיל תנומה על כל השומרים בבת אחת. כשהם התעוררו בבוקר, הם גילו את כל תאי הכלא פתוחים – אך לא ריקים. האסירים עדיין ישבו שם מבלי יכולת לצאת בגלל ש'הצל' גנב להם את החופש.
זכיתי לשמות רבים במהלך חיי, חלקם מושכים יותר, חלקם דוחים. 'הצל' נפוץ במיוחד, כך נראה, כמו גם 'גנב חצות' ו-'הגנב הבלתי אפשרי'. אחרים, כמובן, בוחרים להיות יצירתיים יותר. 'רקדן התעלומות', 'העשן הנוצץ', 'הצחוק בארובות'. האהוב עליי הוא 'מר אצבעות'. דווקא המנהג שלי לגזור תלתל משיער קורבנות הגנבות שלי לא זכה לתשומת לב, ולא יצר אף כינוי. מילא. התהילה היא מה שחשוב. התהילה היא הכל.
עבדתי קשה מאוד כדי להשיג את התהילה שלי. בהתחלה גנבתי זהב ותכשיטים, כמו כולם. כבר אז קיבלתי פרסום מסוים, שכן מהר מאוד קראתי תיגר על יעדים מאתגרים יותר מהאציל הממוצע. חדרי אוצרות מהשמורים ביותר נפלו בידיי במבצעים שנדמו בלתי אפשריים, ואכן היו כאלה לאדם רגיל. אבל לי? הרי אני אפילו לא אדם.
התפנית באה כשבאתי לגנוב את שרשרת יהלומי אנקאר מצוואר הרוזנת של גל-דם. היא הייתה גאה בה כמעט כמו בשלטון הברזל שלה, וכשהבטתי בפניה העזות, עצרתי וחשבתי: למה להסתפק בדבר השני בחשיבותו? השארתי לה את השרשרת. במקומה לקחתי את אכזריותה.
תוך שבוע סמכותה התערערה, אחרי שלא הצליחה להביא את עצמה להביא אנשים מסוימים לדין. אז פרסמתי ברבים שיש לי את אכזריותה של הרוזנת, ושאני מוכן להחזיר אותה – עבור מחיר. למזלה היא האמינה לי, שילמה את הסכום המופרך שביקשתי, ומיד הוציאה להורג עשרים ושלושה אנשים ואכלה בחברת גופותיהם ארוחת בוקר כל יום. את הראשים היא פיזרה ברחבי העיר. והסיפור הכה גלים בכל עיר אליה הוא הגיע.
כך זה המשיך. גנבתי את ההרמוניה מתוך כליהם של הנגנים המלכותיים של קיר-אל, והמלך פיזר אותם אחרי כשלונותיהם לא לזייף. גנבתי את הפרחים של הנסיכה אלאה, ואחרי שלא הצליחה לגדל דבר במשך חצי שנה היא קנתה אותם עבור יהלומי הכתר ובקבוק מדמעותיה. גנבתי את צחוקה של ארוסתו של נסיך קרית-כור, ומכרתי אותו במחיר מציאה לעשיר אחד שמיהר להיענות להכרזותיי. הוא השיא את בתו לנסיך בתוך שישה שבועות.
אך בזמן האחרון אני מרגיש שהפכתי לשגרתי מדי. האנשים מכירים אותי – הגנב החמקמק, המשפיל את הגדולים והחזקים וחושף אותם ללעגם של הקטנים. הם כבר לא מתרגשים מגניבות חדשות, הם מקבלים אותם כדבר שבשגרה, שעשוע קבוע, בידור הבא בעתו. וזה לא מספיק טוב. אני רוצה שוב את התהילה לה זכיתי בשיאי. לכן אני כאן, בראש הגשר המוביל לכלא המפורסם של רום-אור.
את השבוע האחרון ביליתי בגניבת שנתם של השומרים כשעברו על הגשר בדרכם הביתה. חדרתי לכלא פעמים רבות, ללמוד את מתווה המסדרונות, למרות שלא הצלחתי להגיע לצינוק. אף על פי כן, הרגשתי בטוח בעצמי. אני תמיד מרגיש בטוח בעצמי.
ניגשתי בקלילות לזוג השומרים שבשער. לא עניתי להם, ובמקום החזרתי להם את שנתם. אחרי כמה ימים ללא שינה הם היו עייפים כל כך שהם נרדמו ברגע. גנבתי את קולו של אחד מהם וקראתי: “יש לו אישור מהמפקד! פתחו את השער!”
הייתי בפנים. עברתי על החומות כמו מפקח בבדיקה שגרתית והחזרתי את שנתם של השומרים סביב כל המתחם. המשכתי לזקיפים שמול התאים ולזקיפים שבנשקייה. חלקם היו נאמנים לתפקידם מדי והייתי צריך לעמעם את נחישותם בהמהום רך, אך מרגע שהם נרגעו מעט מעמידתם המתוחה העייפות הכריעה אותם כמעט מיד. סיימתי את דרכי בחדר המשמר, הותרתי את כל השומרים נוחרים, ונכנסתי לחדרו של המפקד התורן. הוא אפילו לא היה צריך את עזרתי כדי להיכשל בתפקידו, הוא עשה זאת בעזרת בקבוק של יין חזק. החזרתי לו את שנתו בכל זאת, שכן לא ידעתי מתי ניפגש שוב ולא היה לי בה צורך. אספתי את כל מפתחות התאים מהארון שמאחוריו ויצאתי בצעד עליז.
עברתי תא-תא, משאיר את הדלתות פתוחות לרווחה. עברתי על פני כל האגפים, מאגף גנבי האוכל ועד אגף הרוצחים והאנסים. אלה היו כולם... אך לא, היה עוד אחד. עדיין לא הייתי בצינוק. ובכן, אם לא הייתי משלים את המלאכה, מה היה הטעם? ירדתי לשם. הייתי זהיר מאוד, מה שרק מגדיל את הערכתי לזוג השומרים שהצליחו להפתיע אותי.
הם אפילו לא שאלו שאלות, פשוט הרימו את חרבותיהם והכו. קפצתי שני מטרים לאוויר, נחתתי כמה צעדים משם, אך לא הייתה לי הזדמנות לנוח כי הם כבר עטו עליי. קפצתי שוב אל האוויר מעל ראשו של אחד מהם, ובשיא הקשת שלי גנבתי לעצמי את המשקל. השומר הכה היכן שהייתי אמור להיות, החטיא, הופתע, והביט אליי בתדהמה. הוצאתי מכיסי כדור קטן, נתתי לו את המשקל שלי ונתתי לו ליפול. הוא חבט בראשו של השומר כמו פטיש ועילף אותו מיד. השומר השני, מרוגז, לקח תנופה ורץ אליי, סומך שקפיצה יחד עם חרבו הארוכה ישיגו אותי גם באוויר. הוא לא ידע כמה אני מהיר ללא משקל, ואני דחפתי את עצמי אל הרצפה וכשהוא עבר מעליי לקחתי את המשקל שלו לעצמי.
הוא המשיך לעוף, נחבט בכל קיר במורד המסדרון עד שראשו צלצל בתוך קסדתו כמו ענבל בפעמון. עקבתי אחריו, מגלגל את הכדור לפניי, וכהגעתי אליו החזרתי לו את המשקל כשראשו היה למטה. הוא חבט את ראשו כהוגן והצטרף לחברו בעילפון חסר חושים.
הם היו השומרים היחידים בצינוק, ואני סיימתי את ענייני ויצאתי מהכלא בשלווה. עד שהכל יתגלה, תכננתי להיות על כרכרה בדרכי להר-שם או צור-גחל.
ביושבי בפונדק דרכים קטן הקשבתי בהנאה לבעל המקום מספר בהשתאות, חוסר הבנה ומעט פחד לכמה נוסעים על תעלולו האחרון של 'הצל' ברום-אור. הוא הפיל תנומה על כל השומרים בבת אחת. כשהם התעוררו בבוקר, הם גילו את כל תאי הכלא פתוחים – אך לא ריקים. האסירים עדיין ישבו שם מבלי יכולת לצאת בגלל ש'הצל' גנב להם את החופש.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
