סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 7] החום והזעם

האם אי פעם תהיתם איך נראות פיות? האם הבטתם אל הצללית הכהה של היערות שבאופק וחשבתם מה הן עושות שם כל הזמן? ובכן, לא, כמובן, כי אתם חושבים בעיקר על איך להתרחק מהן, אז כל עוד הן מעסיקות את עצמן אתם מרוצים. לעולם לא תצטרכו לשאול אם הן נפטרו מכם כי הייתם חסרי תועלת או מסיבה אחרת לגמרי. שאלה לא טובה, אם כן. אולי זאת:
האם אי פעם הרגשתם *רעב*?
לא לאוכל, אני כמעט ולא צריך אוכל. למשהו אחר. לתהילה, אולי. לאהבה. או לכאב. במיוחד לכאב.
כאב הוא מה שחשבתי עליו כשעמדתי בפתח הארמון הקטן של צור-גחל, אבל אם להודות על האמת, אני חושב על כאב רוב הזמן. בגדי השגריר עקצצו על עורי, למרות שנפטרתי מרוב העיטורים, והשומרים הרימו את חרבותיהם לכבוד המלווה שלי. השגריר האמיתי כבר נפח את נשמתו, אי שם באחד המרתפים, ועכברושים כבר הודו על ארוחתם. בתחילת היכרותנו השגריר לא היה מרוצה מהגורל הצפוי לו, אך כשהמוות הגיע הוא כבר שמח עליו. עד אז שפתיו השסועות פלטו כל מה שהייתי צריך לדעת.
הובלתי במסדרונות, הוכרזתי, הוכנסתי לאולם. המלך – שכן צור-גחל טענה למלוכה למרות גודלה הזניח – ישב בראש השולחן ומלכתו לצידו, ולידם נסיך הכתר ונסיכתו, הנסיכה אחותו, המבקש המלכותי בבגדיו האפורים, ושאר אצילים ואנשי חצר. מקום מיוחד נשמר בשבילי, או אם נדייק, לשגריר, ואני הובלתי אליו אחר כבוד והארוחה החלה.
זה היה עיסוק משמים בהחלט, הארוחה הזאת. המלך דיבר רק על התוכניות לעתיד, לאור הברית הקרובה עם רום-אור. הוא הגזים בחשיבות שהוא ייחס לעירו, אבל אני שימנתי אותו כפי הנדרש. בין לבין שוחחתי עם הנסיך ועם המבקש, ובלי שישימו לב הוצאתי מהם את כל הפרטים הדרושים לי. בקושי הייתה לי שהות לאכול, מה שהיה אולי מפריע לשגריר עב הבשר, אבל כאמור אני איני מוטרד מצרכים ארציים שכאלה.
לאחר הארוחה הגיע עת השיחה החברתית, וכולנו עברנו לחדרי האירוח המקושטים יתר על המידה. בתחילה התנהגתי כראוי, התוודעתי למגוון אנשים חשובים, או לפחות חשובים בעיני עצמם. לאחר מכן החלקתי בקלילות למסדרון שהוביל מאחד החדרים הקטנים יותר. שם החלפתי את פניי. נסיך הכתר נראה מגוחך בבגדי השגריר, אך במסדרון החשוך לא היה אפשר לראות מספיק. חיכתי בפתח המסדרון עד שאשתו של הנסיך עברה לידי ומשכתי אותה אל האפלה.
“השיחות האלה תמיד נמשכות יותר מדי,” לחשתי לה, אך היא שמעה רק את קולו של הנסיך.
“אנחנו צריכים לחזור,” היא ענתה בהיסוס. היא הייתה אשה עדינה ועכברית, אך בוודאי הייתה לה משפחה חשובה כלשהי.
“מי ישים לב שהלכנו?” אמרתי, וידי ליטפה את גבה. רכנתי קרוב יותר. “רציתי לנצל את הערב כדי סוף-סוף לבלות איתך קצת זמן.”
“שתית?” היא תהתה. את הריח שנדף מפי השגתי בגרגור כמה משקאות.
“אולי,” עניתי. “גם אני צריך לנוח מדי פעם. עכשיו בואי. יש לנו זמן לפני הנאום של אבי.”
מצאנו חדר לא רחוק משם, והיא לא שמה לב שהשארתי את צעיפה משתרבב מתחת לדלת, להקל על החיפוש. היא הייתה רוצה מיטה, אך ספה הספיקה לצרכינו ואז הרצפה הספיקה לצרכינו. היא לא שמה לב. היא אפילו לא שמה לב כשגופו המוצק של נסיכה התחלף בגופו עב הבשר של השגריר. אבל היא בהחלט שמה לב כשהדלתות נפתחו והנסיך עמד בפתח, משרת נושא מנורה לצידו, ועיניו התרחבו בהפתעה וזעם. האימה על פניה הייתה מתוקה כל כך.
“שומרים!” הוא קרא, ולפני שאפילו הספקתי להתרומם הם קרעו אותי מאשתו המבולבלת והמפוחדת. “זרקו אותו לצינוק!”
“אני דורש את הצדק הראשון,” אמרתי במהירות. הוא קפא במקומו.
“הוא אינו נהוג אצלנו,” הוא סינן.
“הוא נהוג ברום-אור,” עניתי. “אנחנו בברית, אתם מחויבים לתת אותו.”
“בסדר גמור!” הוא ירק וצעד משם בכעס. “הובילו אותו לחדריו. מחר אעניש אותו על כבודה של אשתי.”

למחרת בצהריים נצבנו זה מול זה, חרבות בידינו. הוא היה מאומן וזועם. אני הייתי שגריר שמנמן. בכוח הרצון האדיר שלי הצלחתי להתאפק לא לחייך.
הוא פתח, ובשתי מהלומות זרק את חרבי לקצה הזירה. אני ברחתי, והרמתי מהקרקע מקל קטן. הסתובבתי אליו חזרה.
“המקל הזה אפילו לא יאט את חרבי,” הוא אמר בבוז. משכתי בכתפי והחלפתי ביניהם.
הוא הביט בתדהמה במקל שבידו ובחרב שבידי. “מרמה!” הוא זעק.
“בקשה,” עניתי, ולא יכולתי לעצור עוד את חיוכי. הוא נרתע. “בקשה מותרת על פי חוקי הצדק הראשון.”
המבקש המלכותי קם על רגליו וצעק: “עצרו את הקרב!”
התעלמתי ממנו. שומרים מיהרו במדרגות, אך הם לא היו מהירים מספיק. שני צעדים, שלוש אבחות. המקל נופץ. הנסיך צנח. המבט האחרון בעיניו היה נהדר בהחלט.
השומרים תפסו אותי, אך כבר היה מאוחר מדי בשבילו. המלך כרע ליד בנו, רועד. המבקש המלכותי התייצב מולי בעיניים קשות.
“זו לא הייתה בקשה,” הוא אמר. “איני יודע איך ביצעת את זממך הארור, אך זה היה רצח, לא צדק.”
הוא התקרב אליי. “מה אתה מחפש כאן, חלפן?”
האנשים שסביב השתנקו בפליאה. אוה, הוא היה חריף, המבקש הזה. חריף מדי.
נאבקתי מעט באוחזים בי, כמצופה מאדם חף מפשע. “שטויות!” החזרתי לו. “אתה רואה דבר שאינך מכיר ומכריז עליי חלפן? איני אלא מבקש טירון, אך ראיתי דברים מופלאים פי כמה ברום-אור! שחררו אותי מיד!”
“היכן האש, אם כן?” המבקש המלכותי דרש. “היכן הקורבן לאחרים?”
“לא רק בור אלא גם עיוור,” עניתי בלעג. “אתה בסך הכל מבקש כפרי שעלה לגדולה.”
הוא הכה אותי. “אני חקרתי את האחרים יותר מכל מבקש ברום-אור!” הוא הכריז. “אין מין אחר שאני לא מכיר, אין בקשה שאיני יכול לבקש! מהפיות עצמן ביקשתי והן ענו לי כעבדים נרצים!”
נרתעתי לאחור. “מי הוא זה הטוען לפקד על פיות? מבקש, אתה קורא לעצמך? האם מי מכם ראה אותו מבקש?” פניתי לעומדים סביבי, והם הביטו בנו בפקפוק. ידעתי שלא, שכן המבקש עצמו הודה שהוא ממעט להדגים את אומנותו.
“אתה מתחזה!” קראתי. “לבקש מפיות? מי יכול לטעון שרימה את אדוני הרמאות? אתה שקרן! אתה קורא לבקשות כשף-פיות כדי שלא תידרש לבצע אותן בעצמך ולגלות את תרמיתך! אתה הזומם, אתה המתעתע! חלפן!”
הוא הביט בי, לא בטוח לאן אני חותר. אך הוא נפל בפח. הוא הוציא את מקלוני הזיק שלו יחד עם מעט חזזית – מנחה ללוחשי האדמות. הוא בוודאי חשב לבקש מהם להחלות אותי. “תהא זו הוכחה, לך ולכולכם,” הוא אמר. ואני שלפתי מכיסי בחשאי כמה מקלוני זיק משלי.
ברגע שהוא הצית את המקלון הראשון החלפתי אותו עם מקלון משלי. בידו היה מקלון כבוי, ובידי הלהבה של המקלון גוועה במהירות. הוא לא האמין למראה עיניו. הוא הצית מקלון נוסף, והחלפתי גם אותו. הוא הצית את כולם. אף להבה לא הסכימה לבעור בשבילו.
“חלפן!” צעק מישהו, וההמון הסתער. פחד הוא דבר נפלא כל כך. בגללו הם לא שמו ליבם להפתעה שלו, לא חשבו שאם הוא אכן היה חלפן הוא לא היה מנסה דבר מטופש כל כך. הוא צרח כשסכינים קרעו את עורו. אני רק הקשבתי. הצרחות היו יפות כל כך.
אך אז המלך פקד "שקט!” בקולו הרועם, והקהל השתתק. הוא התקרב אליי. “בני מת,” הוא אמר. “מידיך.”
“כך הוכרע לפי הצדק הראשון,” אמרתי.
“בגללך מת המבקש המלכותי שלי,” הוא אמר.
“הוא היה חלפן!” קראתי בעוז.
“אף על פי כן.”
שנינו שתקנו כמה רגעים. “כל שעשיתי היה לפי חוקי רום-אור,” אמרתי לבסוף. “לפי הברית שבינינו, אתה חייב לתת לי ללכת.”
“אני חושש שאיני יכול לעשות זאת,” הוא אמר בעצב.
“אתה תפר את הברית עבור חייו של אדם אחד וחלפן אחד?” קראתי. “אתה שוטה!”
הוא הביט בי במרירות. “עדיף לי שאהיה אב שוטה מחכם חסר בנים.”
נשמתי נשימה עמוקה. “מלחמה, אם כן,” אמרתי.
“ומוות בשבילך,” הוא השיב. “קח את הלילה לחשוב על מה שעשית. בבוקר אתיז את ראשך בעצמי ובדמך אכתוב את ההכרזה לרום-אור.”

בלילה התחננתי למים, וכשהסוהר היחיד הושיט לי את הכוס החלפתי בינינו. השארתי אותו לצעוק בתאי, השאלתי בגדים חדשים ופנים חדשות ממשרת שמצאתי וטיילתי לי החוצה באין מפריע.
ועכשיו המישור בין הערים מלא באבירים ואנשי משמר ואיכרים מסכנים, והם טובחים זה בזה ומגירים דם. אני יושב על סלע ומקשיב לצעקות השבר ולרגע קט, רק רגע, נשמתי מרווה במעט את צמאונה.