“הי. קום.”
הוא המה משהו והתחפר בשמיכות עוד יותר.
“קדימה, הבית לא יפנה את עצמו!”
הוא התקפל בגניחה ואחז בבטנו.
“זו אפילו לא הייתה בעיטה באמת חזקה. בחיי, נולדת כזה חלשלוש?”
“עוד חמש דקות,” הוא התחנן.
“עוד חמש דקות אתה למטה ומוכן להתחיל.”
הוא נאנח ויצא מהמיטה. הוא מתח את גופו הצנום, התלבש, הלך לשטוף פנים. כשהוא הרים את ראשו מהכיור היא אמרה: “פספסת משהו.”
הוא הביט בבבואתו בבלבול. “מה?”
“שאתה אמור להיות כבר למטה! זוז, זוז, זוז!” היא צעקה.
הוא קפץ ומיהר במורד המדרגות. ארגזים היו מפוזרים בכל מקום, יחד עם ערימות של חומרי ריפוד ויריעות נגד אבק.
“אנחנו צריכים לסיים היום, אז הכל צריך להיות מוכן בצורה מסודרת בשביל המובילים. תתחיל לארוז את החפצים הקטנים, אני אתחיל עם הרהיטים. למה אתה מחכה? לסלון! קדימה! לך!”
האריזה עצמה דווקא הייתה מרגיעה. לקחת חפצים, לסדר אותם בארגזים, לסגור את הארגזים. לקחת חפצים, לסדר אותם בארגזים, לערום את הארגזים החדשים ליד הישנים. כמובן, מיד כשהוא סגר את הארגז האחרון:
“סיימת כבר? השולחן מחדר האוכל לא יזיז את עצמו,” היא אמרה בקוצר רוח. “וכבר כמעט צהריים!”
הוא דחף ומשך ואיכשהו השולחן, ואחריו כמה ארונות, ספה ושתי כורסאות מצאו את דרכם אל הדלת האחורית.
“עזוב את הארונית הזאת,” היא קראה, “לך לטפל במטבח!”
הוא רוקן את תכולת הארונות לארגזים או לפח, ונשאר לו רק הארון בפינה כשהיא קראה לו להוריד את הארגזים מהקומה העליונה.
“קדימה! הופ, הופ! האחרון לסיים עם החצי שלו יוצא להביא ארוחת צהריים!”
הוא רץ, מתנשם ומתנשף, אבל כמובן שהוא סיים אחרון. הוא יצא וקנה תבשיל אטריות מהביל, ופרש את הארוחה על הרצפה במסדרון. תוך כדי שהוא אכל בשקט את המנה שלו היא לא הפסיקה לחשב: “עדיין נשארו לנו עליית הגג, וכל הרהיטים למעלה, שלא לדבר על הכיסאות והתמונות, ועדיין צריך לקחת את הכל החוצה... אנחנו כנראה יכולים לסיים את הקומה העליונה עד השקיעה אם נעבוד ביחד, אבל אז תישאר לנו כל האטימה. מצד שני אם נפצל את העבודה אחד מאיתנו יצטרך להפסיק כל הזמן לעזור עם הדברים הגדולים, אלא אם...”
היא כל כך הסיחה את דעתו שהוא שפך בטעות נוזל לוהט על המכנסיים שלו, מה שכמובן גרם לו לקפוץ ולשפוך אפילו יותר. היא התפקעה מצחוק. “אני לא מאמינה, אתה כל כך מגושם!”
“אני לא עושה את זה בכוונה!” הוא נעלב.
“זה עדיין מצחיק!”
הוא קם בהפגנתיות ושטף את הכתם כמיטב יכולתו. היא צעקה-צחקה משהו על לא לעשות במכנסיים, והמשיכה לצעוק-לצחוק לו כשהם התרוצצו וגררו את שאר הרהיטים אל הדלת הקדמית.
“הי, אני צריכה עזרה עם הארון במטבח!” היא צעקה. “הוא עמוס בקבוקים!”
הוא ניגש לשם והצמיד את שכמו אל הדופן. שרירים נעלמים שאגו בזרועותיו והארון החליק על הרצפה בסדרה של רעידות וחבטות קטנות.
מאוחר, הרבה אחרי שהשמש שקעה, הוא הניח את הארגז האחרון. הוא לקח בקבוק מים ושתה בצמא.
“עבודה טובה,” היא אמרה בחמימות. “הצלחנו לסיים.”
הוא צנח אל הרצפה ונשען בגבו אל הדלת. הוא הביט אל המסדרונות הריקים, החשוכים. “הוא נראה כל כך ריק,” הוא אמר.
“אני מניחה,” היא אמרה. “כל דבר נראה ריק בלי הדברים שעשו אותו מה שהוא.”
“הוא נראה כל כך עצוב,” הוא לחש.
“זה בית,” היא אמרה. “אתה רואה בו את עצמך.”
“אני לא רוצה שזה ייגמר,” הוא אמר. “אני פוחד.”
“אבל הגיע הזמן,” היא אמרה בשקט. “הזמן להיפרד.”
הוא הביט אל החלל הריק ודמעות חנקו את גרונו. “אני לא יכול,” הוא ייבב.
“ובכל זאת אתה צריך.” היא אמרה בכעס.
“כל הזיכרונות שלי במקום הזה!” הוא קרא בייאוש.
“רק בגלל שאתה לא זוכר איך ליצור חדשים!” היא ענתה בייאוש שווה לשלו.
“ואשמת מי זו אם לא את?” הוא צעק בעיניים פעורות.
“תסתכל סביבך!” היא בכתה. “המסדרונות מכוסים אבק והרהיטים כולם שחוקים. אתה הורג את עצמך, יום אורז, יום פורק, גוזר את עצמך לחתיכות. אני שונאת את זה! אני שונאת את מה שזה עושה לך!”
“אז למה שלא תחזרי?!” הוא צעק. הוא נעמד על רגלים רועדות, מצמץ, טלטל את ראשו. “הבית... הוא לא יכול בלעדייך.”
הוא קרס שוב על הרצפה ובהה באוויר. היא אמרה לו, בשקט ובכאב, “אתה לא יכול להישאר כאן לנצח, אתה יודע. גם אם תנסה.”
הוא רעד. “אני יכול להישאר כאן עוד יום אחד.”
“ומה אז?” היא דרשה.
הוא הושיט את ידו אל הארון האחרון מהמטבח והוציא משם בקבוק.
“מה אז?!”
הוא שתה בגלימות ארוכות ועמוקות. הוא שתה והשתעל ודפק את ראשו בקיר. הוא שתה עד שהעולם התחיל להשתולל, ברח ממנו וזרק אותו על הרצפה.
היא בוודאי הייתה לוקחת לו את הבקבוק, אם היא הייתה שם.
הוא המה משהו והתחפר בשמיכות עוד יותר.
“קדימה, הבית לא יפנה את עצמו!”
הוא התקפל בגניחה ואחז בבטנו.
“זו אפילו לא הייתה בעיטה באמת חזקה. בחיי, נולדת כזה חלשלוש?”
“עוד חמש דקות,” הוא התחנן.
“עוד חמש דקות אתה למטה ומוכן להתחיל.”
הוא נאנח ויצא מהמיטה. הוא מתח את גופו הצנום, התלבש, הלך לשטוף פנים. כשהוא הרים את ראשו מהכיור היא אמרה: “פספסת משהו.”
הוא הביט בבבואתו בבלבול. “מה?”
“שאתה אמור להיות כבר למטה! זוז, זוז, זוז!” היא צעקה.
הוא קפץ ומיהר במורד המדרגות. ארגזים היו מפוזרים בכל מקום, יחד עם ערימות של חומרי ריפוד ויריעות נגד אבק.
“אנחנו צריכים לסיים היום, אז הכל צריך להיות מוכן בצורה מסודרת בשביל המובילים. תתחיל לארוז את החפצים הקטנים, אני אתחיל עם הרהיטים. למה אתה מחכה? לסלון! קדימה! לך!”
האריזה עצמה דווקא הייתה מרגיעה. לקחת חפצים, לסדר אותם בארגזים, לסגור את הארגזים. לקחת חפצים, לסדר אותם בארגזים, לערום את הארגזים החדשים ליד הישנים. כמובן, מיד כשהוא סגר את הארגז האחרון:
“סיימת כבר? השולחן מחדר האוכל לא יזיז את עצמו,” היא אמרה בקוצר רוח. “וכבר כמעט צהריים!”
הוא דחף ומשך ואיכשהו השולחן, ואחריו כמה ארונות, ספה ושתי כורסאות מצאו את דרכם אל הדלת האחורית.
“עזוב את הארונית הזאת,” היא קראה, “לך לטפל במטבח!”
הוא רוקן את תכולת הארונות לארגזים או לפח, ונשאר לו רק הארון בפינה כשהיא קראה לו להוריד את הארגזים מהקומה העליונה.
“קדימה! הופ, הופ! האחרון לסיים עם החצי שלו יוצא להביא ארוחת צהריים!”
הוא רץ, מתנשם ומתנשף, אבל כמובן שהוא סיים אחרון. הוא יצא וקנה תבשיל אטריות מהביל, ופרש את הארוחה על הרצפה במסדרון. תוך כדי שהוא אכל בשקט את המנה שלו היא לא הפסיקה לחשב: “עדיין נשארו לנו עליית הגג, וכל הרהיטים למעלה, שלא לדבר על הכיסאות והתמונות, ועדיין צריך לקחת את הכל החוצה... אנחנו כנראה יכולים לסיים את הקומה העליונה עד השקיעה אם נעבוד ביחד, אבל אז תישאר לנו כל האטימה. מצד שני אם נפצל את העבודה אחד מאיתנו יצטרך להפסיק כל הזמן לעזור עם הדברים הגדולים, אלא אם...”
היא כל כך הסיחה את דעתו שהוא שפך בטעות נוזל לוהט על המכנסיים שלו, מה שכמובן גרם לו לקפוץ ולשפוך אפילו יותר. היא התפקעה מצחוק. “אני לא מאמינה, אתה כל כך מגושם!”
“אני לא עושה את זה בכוונה!” הוא נעלב.
“זה עדיין מצחיק!”
הוא קם בהפגנתיות ושטף את הכתם כמיטב יכולתו. היא צעקה-צחקה משהו על לא לעשות במכנסיים, והמשיכה לצעוק-לצחוק לו כשהם התרוצצו וגררו את שאר הרהיטים אל הדלת הקדמית.
“הי, אני צריכה עזרה עם הארון במטבח!” היא צעקה. “הוא עמוס בקבוקים!”
הוא ניגש לשם והצמיד את שכמו אל הדופן. שרירים נעלמים שאגו בזרועותיו והארון החליק על הרצפה בסדרה של רעידות וחבטות קטנות.
מאוחר, הרבה אחרי שהשמש שקעה, הוא הניח את הארגז האחרון. הוא לקח בקבוק מים ושתה בצמא.
“עבודה טובה,” היא אמרה בחמימות. “הצלחנו לסיים.”
הוא צנח אל הרצפה ונשען בגבו אל הדלת. הוא הביט אל המסדרונות הריקים, החשוכים. “הוא נראה כל כך ריק,” הוא אמר.
“אני מניחה,” היא אמרה. “כל דבר נראה ריק בלי הדברים שעשו אותו מה שהוא.”
“הוא נראה כל כך עצוב,” הוא לחש.
“זה בית,” היא אמרה. “אתה רואה בו את עצמך.”
“אני לא רוצה שזה ייגמר,” הוא אמר. “אני פוחד.”
“אבל הגיע הזמן,” היא אמרה בשקט. “הזמן להיפרד.”
הוא הביט אל החלל הריק ודמעות חנקו את גרונו. “אני לא יכול,” הוא ייבב.
“ובכל זאת אתה צריך.” היא אמרה בכעס.
“כל הזיכרונות שלי במקום הזה!” הוא קרא בייאוש.
“רק בגלל שאתה לא זוכר איך ליצור חדשים!” היא ענתה בייאוש שווה לשלו.
“ואשמת מי זו אם לא את?” הוא צעק בעיניים פעורות.
“תסתכל סביבך!” היא בכתה. “המסדרונות מכוסים אבק והרהיטים כולם שחוקים. אתה הורג את עצמך, יום אורז, יום פורק, גוזר את עצמך לחתיכות. אני שונאת את זה! אני שונאת את מה שזה עושה לך!”
“אז למה שלא תחזרי?!” הוא צעק. הוא נעמד על רגלים רועדות, מצמץ, טלטל את ראשו. “הבית... הוא לא יכול בלעדייך.”
הוא קרס שוב על הרצפה ובהה באוויר. היא אמרה לו, בשקט ובכאב, “אתה לא יכול להישאר כאן לנצח, אתה יודע. גם אם תנסה.”
הוא רעד. “אני יכול להישאר כאן עוד יום אחד.”
“ומה אז?” היא דרשה.
הוא הושיט את ידו אל הארון האחרון מהמטבח והוציא משם בקבוק.
“מה אז?!”
הוא שתה בגלימות ארוכות ועמוקות. הוא שתה והשתעל ודפק את ראשו בקיר. הוא שתה עד שהעולם התחיל להשתולל, ברח ממנו וזרק אותו על הרצפה.
היא בוודאי הייתה לוקחת לו את הבקבוק, אם היא הייתה שם.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.