“תשמרי על הביצה,” הם אמרו, “ויום אחד היא תהפוך למשהו יפהפה.” והם עזבו אותה במרכז הסלון ונעלמו לתוך המסדרונות הצבועים. היא הניחה את הביצה על הספה הגדולה, טיפסה על הספה והתיישבה לידה.
בשעה הראשונה היא נדנדה את רגליה.
בשעה השנייה היא ישנה, מחבקת את הביצה כדי שלא תיפול. הביצה הייתה כל כך גדולה שהיא בקושי הצליחה לעטוף אותה בידיה.
בשעה השלישית היא החליקה מהספה והלכה אל החלון. בחוץ פנסי רחוב האירו את שדה הידיים חסר הסוף, וגלגלי ענק התגלגלו במורד האופק. העננים נשפכו משמאל לימין, ודחלילים מעוטרי תחרה נעצו נוצות בכריות קטנות.
בשעה הרביעית היא ציירה אותם.
בשעה החמישית היא הרימה את המכסה מעל הצלחת, אכלה את הפשטידה, והחזירה את המכסה חזרה. היא הקפידה לנגב את פיה במפית, ואז המפית הייתה מלוכלכת, אז היא זרקה אותה מהחלון.
בשעה השישית היא הבינה שהם לא יחזרו.
בשעה השביעית היא בכתה.
בשעה השמינית היא הלכה שוב לישון.
ביום השני היא ציירה את ההם כדי לא לשכוח. את הלבן הגבוה, ואת הצהוב הנמוך, ואת אופסי, ואת הגברת היפה שכל הזמן אמרה "אבל זה כל כך לא הוגן, אדוארד!” ואת האיש העצוב שתמיד ענה "אך כך זה צריך להיות, אנה.” ואת הנערה השמנה, ואת הנערה העיוורת, ואת האדון שנתן לה ממתקים וספר. כשסיימה לצייר היא הרימה את המכסה ואכלה את המרק, למרות שהיה בו קישוא, ניגבה את פניה וזרקה את המטפחת מהחלון. אז היא שיחקה עם הביצה והעמידה פנים שהיא באה לקחת אותה חזרה ללונדון תחתית. אז היא הלכה לישון.
ביום השלישי היא יצאה לסייר קצת במסדרונות הצבועים. במסדרון הירוק היו רק חלונות גבוהים מדי, ובמסדרון האדום כדור משובץ התגלגל אליה וצחק צחוק מפחיד אז היא סגרה את הדלת מיד. במסדרון הכחול היו הרבה גברות חיוורות מעץ, בלי פנים, שלא זזו ואפילו לא ענו לה, ובמסדרון הצהוב היו סוס נדנדה ותמונות חיות. היא רכבה עליו והביטה ברקדנית בלט שבכתה כשרקדה תחת מבטיהם של ארנבים, עד שנזכרה בביצה ורצה לבדוק שהיא בסדר. הביצה הייתה איפה שהשאירה אותה, אבל הדלת של המסדרון הצהוב לא נתנה לה להיכנס עוד פעם. במסדרון הלבן היו רק פרצופים מצוירים על הקירות, והיא לא אהבה אותם, ובמסדרון השחור היא לא יכלה לראות כלום. אז היא הלכה לישון.
ביום הרביעי הארנבים מהתמונה ניסו לטפס דרך החלון.
היא לקחה את המטאטא והרביצה להם, ובכתה כשעשתה זאת כי הם הביטו בה בעיניים ריקות, מבהילות. אבל כל ארנב שמט את אחיזתו אחרי מכה אחת, וכשהיא גררה כיסא אל החלון והביטה למטה משהו כבר לקח אותם והשאיר רק אוזן אחת בין גבעולי הידיים. אז היא חזרה אל הספה וחיבקה את הביצה מתחת לשמיכה עד שהיא נרגעה, ואז היא אכלה. היא הייתה מאוד רעבה אז היא אכלה את הכל למרות שזה היה דג ולחם עם פירורים שחורים עליו. באותו לילה היא ישנה מתחת לספה, לא עליה.
ביום החמישי היא הסתכלה בספר 'לונדון שהייתה' שהאדון נתן לה. היא לא יכלה להבין את הסימנים הקטנים אבל היא אהבה את התמונות. בכולן הייתה מנורה גדולה בשמיים, והכל היה נורא בהיר. מתחת למכסה היו עוף ותפוחי אדמה, והם היו טעימים חוץ מזה שהם היו מלוחים מדי. היא הלכה שוב אל המסדרונות, אבל היום במסדרון הצהוב היה רק שולחן ארוך-ארוך עם כוסות מיץ שעשה לה כאב ראש, ובמסדרון הכחול היו מים על הרצפה ולה לא היו מגפיים. במסדרון הלבן נשארו על הקירות רק העיניים והרצפה הייתה מכוסה בנייר קרוע. במסדרון השחור היא עדיין לא ראתה כלום.
ביום השישי נגמרו לה הממתקים אז היא בכתה קצת. היא שיחקה בבובות אבל הן לא הסכימו לשתות מהתה.
ביום השביעי היא הרגישה לא טוב אז היא רק שכבה עם הביצה וליטפה את הקליפה החלקה שלה. היא דמיינה שהביצה לוחשת לה מילים מנחמות.
בשבוע השני היא שוטטה, וישנה, ואכלה, ולא ידעה מה לעשות. היא עטפה את הביצה בשמיכה. היא הוציאה את הביצה מהשמיכה. היא פיזמה לעצמה שיר ללא מילים.
בשבוע השני היא עזבה את הביצה ויצאה לסייר במסדרונות הצבועים כמו שצריך. היא בעטה בכדור הצוחק והמשיכה הלאה, והמסדרון הפך לסגול. כשהתעייפה היא לא הצליחה למצוא את הדרך חזרה, אז אחרי שהיא רצה ובכתה ותעתה היא נרדמה בתוך מגירת עלים גדולה. אחרי שהיא הצליחה למצוא את הדרך חזרה, ואכלה, היא חזרה לטייל אבל לקחה את הביצה איתה במתלה מוילונות. היא לא איבדה את הדרך שוב.
בשבוע השלישי היא בנתה מבצר. היא ערמה את הרהיטים הקטנים, ונכשלה להזיז את הגדולים, ואז קשרה אותם בחבלים לתקרה והצליחה להזיז אותם בכל זאת. אז היא פיזרה את הרהיטים הקטנים וערמה את הרהיטים הגדולים וערמה עליהם את הרהיטים הקטנים, והיה לה מבצר ולמבוגרים היה אסור להיכנס. כשארנבים שוב טיפסו מבעד לחלון היא נשארה בתוך המבצר ודקרה אותם במטאטא וזרקה עליהם כריות עד שהם התפרקו.
בשבוע הרביעי היא הרשתה למבוגרים להיכנס למבצר שלה, אבל אף מבוגר לא היה שם. היא נכנסה למסדרונות הצבועים כדי שאם היא תמצא מבוגר היא תוכל להגיד לו שהוא יכול להיכנס למבצר שלה, אבל היא הצליחה למצוא רק כלב גדול מצמר. היא לקחה אותו חזרה ושיחקה איתו עד שהוא נפרם.
בחודש השני היא ציירה על כל הקירות. היא ערמה כיסאות כדי שהיא תוכל להגיע לחלקים הגבוהים, ופעם אחת היא נפלה ובכתה אבל לא היה מי שינשק לה את הראש. היא שטפה את הקירות במים מהמסדרון הירוק, למרות שהם הריחו מוזר, וציירה שוב. היא עשתה את כל זה מההתחלה, ואז שוב.
בחודש השלישי היא הפכה את המבצר לארמון בשביל הביצה. היא עשתה ערימה גדולה וכיסתה אותה בוילונות ומפות ושמה את הביצה למעלה, על הרבה מאוד כריות. היא ישבה בפינה והביטה בצורתה חסרת הפגמים. אז היא לקחה מקל ארוך וחבשה מין קערה מוזרה ונלחמה במפלצות דמיוניות כדי להגן על הביצה. כשהמפלצות הגיעו באמת, והן היו חתולים בלי ראש, היא רדפה אחריהם בחרון צדק ולא נתנה להן להתקרב אפילו קצת לביצה. היא הגנה עליה.
בחודש הרביעי היא דיברה אל ההם, למרות שהם לא באמת היו שם, רק הציורים שלהם. היא שיחקה עם האיש העצוב ועשתה אותו פחות עצוב (היא אפילו תיקנה את הפה שלו, שיחייך). היא סיפרה על התמונות בספר לנערה העיוורת, וחלקה ממתקים שבעצם היו כדורי בשר עם האדון הנחמד שנתן לה ספר. הגברת היפה הסתכלה עליה וחייכה, והיא הראתה לה את כל הציורים היפים שהיא עשתה. אופסי כל הזמן הפיל דברים, אבל לא באמת, כי הוא היה רק ציור על קיר.
בחודש החמישי היא לא הרגישה טוב. היא הקיאה את האוכל שהיה מתחת למכסה בפעם הראשונה, למרות שאלה היו קציצות שהיא די אהבה. לא היה לה תיאבון, ואז היה לה תיאבון ענקי, ואז כאב לה הראש והיא בכתה ולא ידעה מה לעשות. היא לקחה את הביצה והתחפרה איתה בתוך הארמון. היא מצאה מקום לנוח בין ספה לשולחן כתיבה ושכבה שם, מחבקת את הביצה, שואבת כוח מנוכחותה, למשך הרבה מאוד זמן.
את החודש השישי היא לא ממש זוכרת. דברים מוזרים קרו בחודש השישי.
בחודש השביעי הביצה זזה מבפנים. היא נורא דאגה לה, אז היא הרימה שולחן קטן והניחה אותה עליו, על שמיכה עבה, וישבה על כיסא והביטה בה בדאגה. היא הייתה כל כך מרוכזת שהיא לא שמה לב עד שהיה כמעט מאוחר מדי. היא שמעה שריטה והרימה את ראשה וראתה שהחדר מלא בעיזים עם כנפיים במקום רגליים קדמיות, והן רצו את הביצה. זו הייתה מלחמה מאוד מפחידה, כי היא כל הזמן הרחיקה אותן ואז אחרות באו מאחוריה וניסו לתפוס את הביצה. כשהיא הצליחה להרוג את כולן היא ראתה שהביצה נחה על הצד, והיא לא ידעה אם היא נפגעה או לא והיא לא ידעה מה לעשות. אז היא חיכתה.
בחודש השמיני הביצה נסדקה. היא לא ידעה מה קורה, והיא לא העזה לעשות שום דבר. היא הסתכלה באימה. נקישות חלשות נשמעו מתוך הביצה והסדק גדל לאט לאט, אבל אחרי כמה דקות הנקישות נחלשו והפסיקו. דקה ארוכה ומורטת עצבים עברה לפני שהנקישות התחדשו וסדקים חדשים הופיעו. הנקישות התחזקו מרגע לרגע, נעשות נחושות יותר ויותר. הסדקים התפשטו. הביצה רעדה. ואז, בקול פיצוח שקט, מקור רך הצליח לבקע את הקליפה ולנשום אוויר בפעם הראשונה. הוא חזר פנימה ואז יצא שוב בכוח מוגבר. חתיכות נפלו על השמיכה ומתוך הביצה יצא הראש, ואז הצוואר, ואז הגוזל העדין הצליח לצאת כולו.
העור שלו היה ורדרד, ומכוסה בפלומה לבנה דקה וברפש דביק. הוא היה בגודל הראש שלה, עם רגליים קטנות מדי וכנפיים גדולות מדי. המקור שלו היה קצר ומעוגל, צבוע בכתום חיוור. הוא רעד, והביט בה בעיניים גדולות, חסרות ישע.
היא צרחה והרביצה לו עם המקל. למה זה קרה? מה היא עשתה לא נכון? ההם, הם אמרו שהביצה תהפוך למשהו יפהפה אבל ה... מפלצת הזאת... שברה אותה. היא הרסה את הצורה המושלמת שלה, ועכשיו השברים שלה נחו על השולחן, מרוסקים מעבר לכל תקווה. היא הרביצה לדבר עד שהאדום נטף על הרצפה. אז היא עצרה. אז היא הפילה את המקל ונפלה על ברכיה. היא בהתה באוויר למשך זמן ארוך מאוד.
אז היא קמה על רגליים רועדות וניסתה לחבר את השברים בחזרה.
בשעה הראשונה היא נדנדה את רגליה.
בשעה השנייה היא ישנה, מחבקת את הביצה כדי שלא תיפול. הביצה הייתה כל כך גדולה שהיא בקושי הצליחה לעטוף אותה בידיה.
בשעה השלישית היא החליקה מהספה והלכה אל החלון. בחוץ פנסי רחוב האירו את שדה הידיים חסר הסוף, וגלגלי ענק התגלגלו במורד האופק. העננים נשפכו משמאל לימין, ודחלילים מעוטרי תחרה נעצו נוצות בכריות קטנות.
בשעה הרביעית היא ציירה אותם.
בשעה החמישית היא הרימה את המכסה מעל הצלחת, אכלה את הפשטידה, והחזירה את המכסה חזרה. היא הקפידה לנגב את פיה במפית, ואז המפית הייתה מלוכלכת, אז היא זרקה אותה מהחלון.
בשעה השישית היא הבינה שהם לא יחזרו.
בשעה השביעית היא בכתה.
בשעה השמינית היא הלכה שוב לישון.
ביום השני היא ציירה את ההם כדי לא לשכוח. את הלבן הגבוה, ואת הצהוב הנמוך, ואת אופסי, ואת הגברת היפה שכל הזמן אמרה "אבל זה כל כך לא הוגן, אדוארד!” ואת האיש העצוב שתמיד ענה "אך כך זה צריך להיות, אנה.” ואת הנערה השמנה, ואת הנערה העיוורת, ואת האדון שנתן לה ממתקים וספר. כשסיימה לצייר היא הרימה את המכסה ואכלה את המרק, למרות שהיה בו קישוא, ניגבה את פניה וזרקה את המטפחת מהחלון. אז היא שיחקה עם הביצה והעמידה פנים שהיא באה לקחת אותה חזרה ללונדון תחתית. אז היא הלכה לישון.
ביום השלישי היא יצאה לסייר קצת במסדרונות הצבועים. במסדרון הירוק היו רק חלונות גבוהים מדי, ובמסדרון האדום כדור משובץ התגלגל אליה וצחק צחוק מפחיד אז היא סגרה את הדלת מיד. במסדרון הכחול היו הרבה גברות חיוורות מעץ, בלי פנים, שלא זזו ואפילו לא ענו לה, ובמסדרון הצהוב היו סוס נדנדה ותמונות חיות. היא רכבה עליו והביטה ברקדנית בלט שבכתה כשרקדה תחת מבטיהם של ארנבים, עד שנזכרה בביצה ורצה לבדוק שהיא בסדר. הביצה הייתה איפה שהשאירה אותה, אבל הדלת של המסדרון הצהוב לא נתנה לה להיכנס עוד פעם. במסדרון הלבן היו רק פרצופים מצוירים על הקירות, והיא לא אהבה אותם, ובמסדרון השחור היא לא יכלה לראות כלום. אז היא הלכה לישון.
ביום הרביעי הארנבים מהתמונה ניסו לטפס דרך החלון.
היא לקחה את המטאטא והרביצה להם, ובכתה כשעשתה זאת כי הם הביטו בה בעיניים ריקות, מבהילות. אבל כל ארנב שמט את אחיזתו אחרי מכה אחת, וכשהיא גררה כיסא אל החלון והביטה למטה משהו כבר לקח אותם והשאיר רק אוזן אחת בין גבעולי הידיים. אז היא חזרה אל הספה וחיבקה את הביצה מתחת לשמיכה עד שהיא נרגעה, ואז היא אכלה. היא הייתה מאוד רעבה אז היא אכלה את הכל למרות שזה היה דג ולחם עם פירורים שחורים עליו. באותו לילה היא ישנה מתחת לספה, לא עליה.
ביום החמישי היא הסתכלה בספר 'לונדון שהייתה' שהאדון נתן לה. היא לא יכלה להבין את הסימנים הקטנים אבל היא אהבה את התמונות. בכולן הייתה מנורה גדולה בשמיים, והכל היה נורא בהיר. מתחת למכסה היו עוף ותפוחי אדמה, והם היו טעימים חוץ מזה שהם היו מלוחים מדי. היא הלכה שוב אל המסדרונות, אבל היום במסדרון הצהוב היה רק שולחן ארוך-ארוך עם כוסות מיץ שעשה לה כאב ראש, ובמסדרון הכחול היו מים על הרצפה ולה לא היו מגפיים. במסדרון הלבן נשארו על הקירות רק העיניים והרצפה הייתה מכוסה בנייר קרוע. במסדרון השחור היא עדיין לא ראתה כלום.
ביום השישי נגמרו לה הממתקים אז היא בכתה קצת. היא שיחקה בבובות אבל הן לא הסכימו לשתות מהתה.
ביום השביעי היא הרגישה לא טוב אז היא רק שכבה עם הביצה וליטפה את הקליפה החלקה שלה. היא דמיינה שהביצה לוחשת לה מילים מנחמות.
בשבוע השני היא שוטטה, וישנה, ואכלה, ולא ידעה מה לעשות. היא עטפה את הביצה בשמיכה. היא הוציאה את הביצה מהשמיכה. היא פיזמה לעצמה שיר ללא מילים.
בשבוע השני היא עזבה את הביצה ויצאה לסייר במסדרונות הצבועים כמו שצריך. היא בעטה בכדור הצוחק והמשיכה הלאה, והמסדרון הפך לסגול. כשהתעייפה היא לא הצליחה למצוא את הדרך חזרה, אז אחרי שהיא רצה ובכתה ותעתה היא נרדמה בתוך מגירת עלים גדולה. אחרי שהיא הצליחה למצוא את הדרך חזרה, ואכלה, היא חזרה לטייל אבל לקחה את הביצה איתה במתלה מוילונות. היא לא איבדה את הדרך שוב.
בשבוע השלישי היא בנתה מבצר. היא ערמה את הרהיטים הקטנים, ונכשלה להזיז את הגדולים, ואז קשרה אותם בחבלים לתקרה והצליחה להזיז אותם בכל זאת. אז היא פיזרה את הרהיטים הקטנים וערמה את הרהיטים הגדולים וערמה עליהם את הרהיטים הקטנים, והיה לה מבצר ולמבוגרים היה אסור להיכנס. כשארנבים שוב טיפסו מבעד לחלון היא נשארה בתוך המבצר ודקרה אותם במטאטא וזרקה עליהם כריות עד שהם התפרקו.
בשבוע הרביעי היא הרשתה למבוגרים להיכנס למבצר שלה, אבל אף מבוגר לא היה שם. היא נכנסה למסדרונות הצבועים כדי שאם היא תמצא מבוגר היא תוכל להגיד לו שהוא יכול להיכנס למבצר שלה, אבל היא הצליחה למצוא רק כלב גדול מצמר. היא לקחה אותו חזרה ושיחקה איתו עד שהוא נפרם.
בחודש השני היא ציירה על כל הקירות. היא ערמה כיסאות כדי שהיא תוכל להגיע לחלקים הגבוהים, ופעם אחת היא נפלה ובכתה אבל לא היה מי שינשק לה את הראש. היא שטפה את הקירות במים מהמסדרון הירוק, למרות שהם הריחו מוזר, וציירה שוב. היא עשתה את כל זה מההתחלה, ואז שוב.
בחודש השלישי היא הפכה את המבצר לארמון בשביל הביצה. היא עשתה ערימה גדולה וכיסתה אותה בוילונות ומפות ושמה את הביצה למעלה, על הרבה מאוד כריות. היא ישבה בפינה והביטה בצורתה חסרת הפגמים. אז היא לקחה מקל ארוך וחבשה מין קערה מוזרה ונלחמה במפלצות דמיוניות כדי להגן על הביצה. כשהמפלצות הגיעו באמת, והן היו חתולים בלי ראש, היא רדפה אחריהם בחרון צדק ולא נתנה להן להתקרב אפילו קצת לביצה. היא הגנה עליה.
בחודש הרביעי היא דיברה אל ההם, למרות שהם לא באמת היו שם, רק הציורים שלהם. היא שיחקה עם האיש העצוב ועשתה אותו פחות עצוב (היא אפילו תיקנה את הפה שלו, שיחייך). היא סיפרה על התמונות בספר לנערה העיוורת, וחלקה ממתקים שבעצם היו כדורי בשר עם האדון הנחמד שנתן לה ספר. הגברת היפה הסתכלה עליה וחייכה, והיא הראתה לה את כל הציורים היפים שהיא עשתה. אופסי כל הזמן הפיל דברים, אבל לא באמת, כי הוא היה רק ציור על קיר.
בחודש החמישי היא לא הרגישה טוב. היא הקיאה את האוכל שהיה מתחת למכסה בפעם הראשונה, למרות שאלה היו קציצות שהיא די אהבה. לא היה לה תיאבון, ואז היה לה תיאבון ענקי, ואז כאב לה הראש והיא בכתה ולא ידעה מה לעשות. היא לקחה את הביצה והתחפרה איתה בתוך הארמון. היא מצאה מקום לנוח בין ספה לשולחן כתיבה ושכבה שם, מחבקת את הביצה, שואבת כוח מנוכחותה, למשך הרבה מאוד זמן.
את החודש השישי היא לא ממש זוכרת. דברים מוזרים קרו בחודש השישי.
בחודש השביעי הביצה זזה מבפנים. היא נורא דאגה לה, אז היא הרימה שולחן קטן והניחה אותה עליו, על שמיכה עבה, וישבה על כיסא והביטה בה בדאגה. היא הייתה כל כך מרוכזת שהיא לא שמה לב עד שהיה כמעט מאוחר מדי. היא שמעה שריטה והרימה את ראשה וראתה שהחדר מלא בעיזים עם כנפיים במקום רגליים קדמיות, והן רצו את הביצה. זו הייתה מלחמה מאוד מפחידה, כי היא כל הזמן הרחיקה אותן ואז אחרות באו מאחוריה וניסו לתפוס את הביצה. כשהיא הצליחה להרוג את כולן היא ראתה שהביצה נחה על הצד, והיא לא ידעה אם היא נפגעה או לא והיא לא ידעה מה לעשות. אז היא חיכתה.
בחודש השמיני הביצה נסדקה. היא לא ידעה מה קורה, והיא לא העזה לעשות שום דבר. היא הסתכלה באימה. נקישות חלשות נשמעו מתוך הביצה והסדק גדל לאט לאט, אבל אחרי כמה דקות הנקישות נחלשו והפסיקו. דקה ארוכה ומורטת עצבים עברה לפני שהנקישות התחדשו וסדקים חדשים הופיעו. הנקישות התחזקו מרגע לרגע, נעשות נחושות יותר ויותר. הסדקים התפשטו. הביצה רעדה. ואז, בקול פיצוח שקט, מקור רך הצליח לבקע את הקליפה ולנשום אוויר בפעם הראשונה. הוא חזר פנימה ואז יצא שוב בכוח מוגבר. חתיכות נפלו על השמיכה ומתוך הביצה יצא הראש, ואז הצוואר, ואז הגוזל העדין הצליח לצאת כולו.
העור שלו היה ורדרד, ומכוסה בפלומה לבנה דקה וברפש דביק. הוא היה בגודל הראש שלה, עם רגליים קטנות מדי וכנפיים גדולות מדי. המקור שלו היה קצר ומעוגל, צבוע בכתום חיוור. הוא רעד, והביט בה בעיניים גדולות, חסרות ישע.
היא צרחה והרביצה לו עם המקל. למה זה קרה? מה היא עשתה לא נכון? ההם, הם אמרו שהביצה תהפוך למשהו יפהפה אבל ה... מפלצת הזאת... שברה אותה. היא הרסה את הצורה המושלמת שלה, ועכשיו השברים שלה נחו על השולחן, מרוסקים מעבר לכל תקווה. היא הרביצה לדבר עד שהאדום נטף על הרצפה. אז היא עצרה. אז היא הפילה את המקל ונפלה על ברכיה. היא בהתה באוויר למשך זמן ארוך מאוד.
אז היא קמה על רגליים רועדות וניסתה לחבר את השברים בחזרה.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
