סיפור [סיפור] לחבר רסיסים

לירן
[storyp]המכונית נכנסה לעיר הקטנה ממש כמה רגעים לפני השקיעה, כך שהבתים הלבנים והמדשאות הירוקות בערו בגוונים של כתום ואדום מתחת לשמיים הנקיים. הפורד הלבנה נעצרה באחת החניות שליד בית פרטי, ונותרה שם לכמה רגעים עם המנוע דולק. לאחר דקה, יצא החוצה אדם שנראה כל כך פראי, שלרגע מוטרף אחד, נדמה היה שהוא ישלוף חנית מהמושב האחורי וירוץ לצוד ממותות ברחובות הסלולים כשרק מעיל עור נמר לגופו. שיער החרדל שלו היה ארוך ומבולגן, בחלקים מסויימים דבוק לראסטות בגדלים משתנים, וכשהאדם ביצע תנועה מהירה, עננה של אבק התפזרה ממנו והתפוגגה באוויר. הזקן שלו היה פראי באותה המידה, ארוך מכפי שנהוג לראות בחברה חילונית, ובצידי פיו היה אפשר לראות משהו שנקרש, על קו הגבול בין דם לבין בוץ. הבלונדיני הכהה של זקנו היה נגוע בלכלוך שחור בכל מקום, כאילו הוא התגלגל על האדמה באמצע גשם, הישג מרשים באמצע הקיץ הישראלי.[/storyp]
[storyp]אבל כשהמביט ראה את הג'ינס הקרוע שלרגליו, וחולצת המטאל הבלויה של קאניבל קורפס שעל גבו, עם ציורים אלימים מלאים בדם, הוא קיבל תזכורת שהוא נמצא במאה העשרים ואחת, ושם אפשר למצוא אדם מכל טיפוס. לוחם המטאל הפרהיסטורי פנה אל הרכב שממנו יצא ונופף לשלום, פניו נמתחים לחיוך לא מתורגל של הכרת תודה לפני שהתרחק קצת, והרכב עשה סיבוב פרסה אל השמש השוקעת.[/storyp]
[storyp]הוא נעצר כדי להסתכל מסביב, בוחן את הרחובות המוכרים. פניו התעוותו לרגע, והוא לקח נשימה עמוקה, שהרעידה את שפמו בדרכה החוצה, בזמן שהוא מסתכל על המדשאות ועל הבתים. לא לקחו יותר מכמה רגעים לפני שהוא התחיל ללכת, עוקב אחרי המדרכות במסלולים שעשה אלף פעמים בעבר.[/storyp]
[storyp]העיר השתנתה הרבה מאז הפעם האחרונה שהוא היה בה. בתים ישנים נהרסו והוחלפו בחדשים. צמתים קטנים הוחלפו בכיכרות עם פסלים צבעוניים ומוארים. הגינה הקטנה והצנועה שליד בית-הספר התמלאה במגלשות ומתקני טיפוס. לעומתם הריצוף של המדרכות לא התחלף, ובמהרה הוא מצא את עצמו דורך על הלבנים הבהירות ונמנע מהכהות, מעקל את מסלולו לתבניות משונות כדי למצוא דרך שבה הוא אינו דורך על האיזורים האסורים לפי חוקים מומצאים. הוא שם לב שעוברים ושבים מסובבים את מבטם אחרי שהם חולפים על פניו, וכמה ילדים ששיחקו כדורגל עצרו כדי להצביע עליו בגלוי, לוחשים ביניהם. אמא אחת לקחה את עגלת התינוק שלה לצידו השני של הכביש. הוא לא נתן לזה להפריע לו.[/storyp]
[storyp]כשלבסוף הגיע ליעדו, הוא נעצר כדי לבחון אותו. מלבד סימני בלאי רבים מן הרגיל, הבית לא השתנה בכלל: גינה עם עשב פראי ולא מטופח, קירות אדומים עם צבע מתקלף, חלונות מלוכלכים עם תריסים מוגפים, דלת פלדה גדולה בקצהו של שביל אבנים מעל הדשא. הוא דילג מאבן לאבן עד הדלת וצלצל בפעמון. בדממה שהשתררה לאחר מכן, הוא תהה אם עשה את הצעד הנכון. האם זה הפעמון הראשון שהיה צריך לצלצל? הוא ראה תנועה בצידה השני של העינית, ולאחר מכן שקט. הוא חיכה רגע, לא בטוח לאיזה תגובה הוא מצפה, ואז ראה תנועה של התרחקות זהירה מהדלת. הוא צלצל בפעמון פעם נוספת.[/storyp]
[storyp]"כבר תרמתי," אמר קול מבפנים. הקול היה מוכר, קול נוסטלגי שמילא את גופו בחמימות.[/storyp]
[storyp]"תפתח כבר את הדלת, מטומטם."[/storyp]
[storyp]הקול שלו כנראה גם היה מוכר. החלל התמלא בשקט של ציפייה, ורגע לאחר מכן הדלת נפתחה. יאיר נראה כאילו נוספו לו עשר שנים לפחות. שערו החום, שאותו נהג להאריך ולקשור לקוקו, היה קצר עכשיו, רעמה קטנה מעל הראש, מתובלת היטב באפור למרות שעוד היה צעיר. הפה שלו, שלא נהג לחייך הרבה מעולם, היה מוקף בקמטי דאגה, שנראו איכשהוא מוכרים למרות שלא היו שם בפעם האחרונה שהתראו. עיניו המפוזרות היו נדהמות עכשיו, מביטות בו דרך זוג משקפיים עקומות שנשברו יותר מפעם אחת. "...לירן?" הוא אמר, קולו המום.[/storyp]
[storyp]"חסר לך שלא היית מזהה אותי," לירן ענה, ושפתיו התפצלו לחיוך. התחושה הייתה זרה על פניו, והוא הרגיש שרירים נמתחים, שרירים שאותם הוא לא הפעיל זמן רב. הפנים של יאיר השפיעו עליו יותר משהיה מוכן להודות, ולפני שהספיק לעצור לחשוב על כך, הוא עטף את יאיר בחיבוק דוב, עננת אבק אופפת את שניהם בעקבות התנועה הפתאומית. יאיר לא ידע איך להגיב להפגנת החיבה הפתאומית, מלבד להשתעל ולעצום את עיניו. הוא אף פעם לא הצטיין בסיטואציות שדרשו אינטראקציה חברתית, בוודאי לא בסיטואציה כל כך חריגה. למרות שהוא עמד שם כמו דחליל שמותקף על ידי להקת עורבים, לירן ידע שהוא שמח לראות אותו. היה קשה לכל בן אדם אחר לראות את זה, עם המבט ההמום והשתיקה הנבוכה, אבל מי שהכיר את יאיר במשך חמש שנים אינטנסיביות, כמו שלירן הכיר, ידע לקרוא את תגובותיו.[/storyp]
[storyp]כשלירן שחרר את יאיר מהחיבוק, לא נראה שהוא זז מתחילת החיבוק ועד סופו. למעשה, נדמה היה שהוא עוד לא הוציא את האוויר מריאותיו, ולקח רגע לפני שהוא פקח את עיניו שוב. לירן הביט בו לכמה רגעים ותהה לאיזה תגובה הוא ציפה. לא הייתה לו תשובה, אז הוא פשוט טפח על כתפו של יאיר בזמן שהוא עקף אותו בדרכו לתוך הבית. "תודה על ההזמנה," הוא אמר בחיבה. "אני אשמח לקפה, ואם יש לך בגדים להחליף, זה יהיה נהדר. קצת אוכל גם לא יזיק."[/storyp]
[storyp]בפנים, הבית הצפוף היה מבולגן בדיוק כמו שלירן זכר אותו. רגליו הובילו אותו דרך המסדרון היישר אל המטבח, ששולחנו היה מכוסה בניירת וכוסות קפה חד פעמיות, חלקן מגדלות בתוכן צורות חיים מתקדמות. הכיור היה מלא בצלחות וסירים, עולה על גדותיו כך שגם השיש היה מכוסה בכלים מלוכלכים. זה לא הפתיע וגם לא הפריע ללירן. כשהוא פתח את דלת המקרר, הוא שמע את דלת הבית נסגרת, ואז את צעדיו המהירים של יאיר. לירן בדיוק בחן בסקרנות קרטון חלב של 2 ליטר כשיאיר נעצר מול הכניסה למטבח. "מה אתה עושה פה? אתה... אתה מת. ללא זכר. מה אתה... זה לא..." יאיר התחיל לגמגם. הוא הרים את ידו ומשך בשערו בתסכול, מחווה כל כך מוכרת שלירן הרגיש צמרמורת דרך עמוד השדרה שלו. הוא רצה לחבק את יאיר שוב, אבל הוא לא חשב שיאיר יעריך את זה, אז הוא חזר למטלתו.[/storyp]
[storyp]הוא מצא שרוול של כוסות חד פעמיות, ושלף אחת, שופך פנימה קצת אבקת נס מתוך מיכל קרוב. "אני לא מת, לפחות עד כמה שאני יודע," הוא ענה. "הייתי קרוב כמה פעמים, והיו פעמים שהצטערתי שאני לא, אבל שכנעתי את עצמי שאתה תמצא דרך להציל אותי בסופו של דבר. זה לא קרה, אבל הצלחתי להציל את עצמי, שזה לא פחות טוב." הטון שלו נשמע מריר מכפי שהוא התכוון, אבל זה לא הטריד אותו באותו רגע. התמי-4 מילא את הכוס במים רותחים, ורגע לפני שהכוס התמלאה, הוא עצר אותה והוסיף נגיעה של חלב. לאחר מכן הוא הלך לכיוון הארון, שם הוא ידע שיאיר מסתיר את הקורנפלקס. הוא התחיל לפתוח את דלת הארון כשידו של יאיר נחתה עליה בעוצמה, הרעש העמום מהדהד בחלל הקטן.[/storyp]
[storyp]"לא, לא. אתה חושב שנולדתי אתמול? האדם הכי יקר לי, שמת לפני שנים, מופיע בדלת ביתי יום אחד, מתנהג כאילו שום דבר לא קרה, ומאשים אותי באגביות בסבל שלו? דברים כאלה לא קורים, לא באופן טבעי. מי אתה, ומה אתה רוצה ממני?"[/storyp]
[storyp]זה גרר קרב מבטים ארוך. יאיר ניסה לאכוף את מרותו באמצעות מבט מאיים, אבל לירן היה עסוק בעיקר בלעכל את המידע המועט שהוא דלה מהמשפט. מת לפני שנים, היה הדבר הראשון שזעזע אותו. הוא ידע שעבר הרבה זמן, אבל עדיין היה קשה לשמוע שאלה היו שנים. הדבר השני היה החלק בו יאיר קרא לו האדם הכי יקר לו. משהו שיכל להיות שולי עבור אדם אחר, אבל כשזה בא מפיו של יאיר, הייתה לזה משמעות שונה לחלוטין.[/storyp]
[storyp]"אני לירן, וכרגע, אני רוצה ממך קצת קורנפלקס," לירן אמר, ומשך את דלת הארון. יאיר לא התנגד, והדלת חשפה כמה קרטונים של עוגי, צ'יריוס וכריות, ולצידם - כצפוי - קערות וכפות חד פעמיות. לירן לקח קערה וכף, ושם את העוגי מתחת לבית השחי שלו. לאחר מכן הוא ליקט את החלב שהשאיר בחוץ, שם אותו בבית השחי השני, אסף את הקפה ביד הפנויה ועשה את דרכו לסלון. הספה הייתה מכוסה בגדים מלוכלכים, אבל הוא התיישב עליה בכל מקרה, מפנה ניירות מהשולחן בפרק כף ידו כדי להניח את הקערה והקפה. כשהוא סיים לסדר את השלל על השולחן, יאיר נכנס גם הוא לחדר, צועד כאילו מתוך שינה, עם פניו של אדם שחושד שנפל ליקום מקביל. כשהוא התיישב על הכורסה, הוא נראה יותר כאילו הוא קורס אליה מכל דבר אחר. לירן שתה לגימה של קפה, והרגיש צמרמורת נוספת עוברת בכל גופו. הטעם הפשוט והמוכר הזה השפיע עליו יותר משיכל להודות. הוא ניגב את פיו כדי לנקות את הקפה משפמו והביט ביאיר. הוא הרגיש שהוא לא יכול להביע כמה שהוא באמת שמח לראות אותו. הוא רצה לבכות משמחה, אבל הוא לא היה בטוח שהוא עדיין ידע איך לבכות, או איך לשמוח.[/storyp]
[storyp]"עכשיו שלקחת את הקורנפלקס שלי, אתה מתכוון להיעלם לעוד שש שנים, או שבאת לעשות כאן עוד משהו?" יאיר שאל.[/storyp]
[storyp]עוד מהלומה. כל כך הרבה זמן? לירן קפא כשקרטון העוגי מרחף מעל הקערה הריקה. "שש שנים," הוא חזר. "אני בן... 23. ואתה בן 31."[/storyp]
[storyp]"אתה בן 24. זה יותר כמו שש שנים ושליש. היומולדת שלך הייתה לפני שבועיים. המשפחה שלך קבעה את התאריך בתור תאריך העלייה לקבר שלך. קבר ריק, מן הסתם, בעיקר סימבולי. גם אני הייתי שם, מבטים רושפים וקללות מסוננות לכל הרוחות. אמא שלך עדיין בוכה כל שנה, ורועי הקריא שיר שאבא שלך כתב מעל הקבר שלך. מה שבטח יגרום לו להרגיש די מטופש כשישמע שאתה עדיין חי."[/storyp]
[storyp]המהלומה הזאת דרשה קצת יותר זמן כדי לעכל. המשפט האחרון, חוסר טאקט יאירי סטנדרטי, היה המהלומה הקשה ביותר. לבסוף הוא הבין שהוא יושב שם עם קרטון העוגי באוויר, והתחיל לנער אותו עד שחתיכות קטנות החלו למלא את הקערה. הוא הניח את העוגי בצד, ומזג חלב שהעלה את הקורנפלקס על גדותיו. "גם קארין הייתה שם?" הוא שאל, לפני שהטביע את הכף שלו בקערה.[/storyp]
[storyp]"כן. היא הובילה את הקללות והמבטים הרושפים. היא שונאת אותי, אתה יודע. מבין האנשים המעטים שאני די מחבב, אבל היא שונאת אותי בגללך. היא רצתה שאני אצטרף לחיפושים אחרייך בזמנו, אבל זה היה ברור שחיפוש רגלי אף פעם לא ימצא אותך, אז ניסיתי לנפנף אותה בעדינות. זה עבד על אמא שלך, אבל קארין הבינה שאני יודע משהו. היא התחילה לנער אותי ולצעוק עליי שאני אגיד לה איפה אתה. היא זרקה עליי את כוס הקפה האהובה עליי לפני שהיא הלכה. גם זה על מצפונך."[/storyp]
[storyp]לירן לא ידע אם לצחוק או לבכות. הוא הרגיש את הרגשות מציפים אותו, דורשים לצאת החוצה בדרך זו או אחרת, אבל הוא פשוט לא הבין אותם מספיק כדי לעשות את זה. הוא יכל לראות את קארין מנערת את יאיר, צועקת עליו, את יאיר בורח ממנה בחוסר אונים, מנסה להסביר לה שהוא לא יודע כלום בטון השקר הרובוטי שלו, וקארין דורשת לדעת מה קורה, מטיחה בו חפצים שבירים. זה היה קומי, כמעט, הוא ראה את הסצינה בצבעים כל כך בהירים שהוא רצה לגעת בכתף של קארין ולצחוק ולהגיד לה להרגע. אבל אז הוא דמיין איך הוא בוכה, ואיך לא היה אף אחד לצחוק ולהרגיע אותה, ואיך היא כנראה עזבה את הבית בדמעות, ולא ישנה באותו הלילה כי היא הייתה עסוקה בלחשוב אם הוא מת או לא.[/storyp]
[storyp]העוגי היה קצת עבש, אבל לירן הבין כמה שהוא רעב כשהטעם גרם ללשון שלו להרגיש כאילו היא מתפוצצת. הוא לקח עוד לגימה מהקפה, נמס מהטעם, ועצר בשביל לקחת נשימה. השילוב של הטעמים המוכרים, הנוסטלגיים, הצליחו לשכך את הרגשות לעת עתה. "מה עם עידו?"[/storyp]
[storyp]יאיר השתתק, והביט בלירן אוכל לכמה רגעים. לבסוף נראה שהוא החליט שאין לו דרך טובה להגיד את זה. "עידו מת," הוא אמר, ועצר לרגע. "זאת אשמתי. בערך חודש אחרי שנעלמת, הצלחתי לאתר אותך. לקחתי את עידו כדי לנסות לשחרר אותך. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. אם אתה לא יכולת עליהם, והם חטפו אותך כשאתה לגמרי מוכן לקרב, איזה סיכוי היה לעידו? הם עינו אותו קצת בשביל מידע, שקלו אם לכבול אותו יחד איתך, ואני מניח שבסוף החליטו שצייד אחד זה מספיק. המוות היה יחסית מהיר, אני מניח שזאת נחמה כלשהי. יש לנו מזל שהם לא חשבו על להשתמש בו לטקס כלשהוא."[/storyp]
[storyp]לירן הבין לפתע שהקורנפלקס בפיו נטחן לעיסה דקה והוא לועס אותו כבר הרבה מאוד זמן. הוא בלע, ואכל עוד כף לפני שיספיק לעכל את מה שנאמר עכשיו.[/storyp]
[storyp]"האזכרה של עידו הייתה לפני חודשיים. הרבה יותר גדולה משלך, יש לו משפחה מורחבת גדולה, וגם, אתה יודע, קבר לא ריק. ההורים שלו באו במיוחד מחו"ל. אבא שלו לא כותב שירה, אבל גם אמא שלו בכתה. הם חושבים שהוא מת בתאונת דרכים כשהוא ניסה לחפש אותך. אחרי ניסיון החילוץ עם עידו לא הצלחתי לאתר אותך יותר. לא שזה משנה כל כך, כי גם אם הייתי מצליח, אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות. אחרי שלוש שנים הנחתי שכנראה שנמאס להם ממך, ושאתה מת. מאז אני... אתה יודע," הוא אמר. משהו בטון שלו רמז שגם הוא לא יודע.[/storyp]
[storyp]לירן שם לב שהקערה כבר ריקה. הוא הרים את העוגי שוב, וכשהוא הטה אותו כדי לשפוך אותו לקערה, הוא שם לב שהיד שלו רועדת. החתיכות פגעו בחלב והשפריצו קצת על הניירת שעל השולחן, אבל לא נראה שזה הטריד מישהו. לירן חזר לאכול. הוא עוד פעם הרגיש את הרגשות מציפים אותו ומחפשים דרך החוצה, אבל הוא לא הצליח למצוא את הדרך.[/storyp]
[storyp]"איפה היית?" יאיר שאל, סוף סוף לוקח את היוזמה בשיחה. "אחרי שהם חטפו אותך. מה הם עשו איתך?"[/storyp]
[storyp]לירן המשיך ללעוס באריכות. גאות הרגשות תקפה את ראשו בגלים, אבל עם כל נשימה, הגל היכה נמוך יותר ויותר. הוא ניסה לא לחשוב על עידו, לא לחשוב על קארין, לא לחשוב על איפה שהוא נמצא, על האנשים שהוא הולך לראות בימים הקרובים, על כל הדברים שהוא פספס והסבל שגרם. הדבר היחיד שהוא חשב עליו היה חתיכות קטנות של עוגי נמעכות בתוך הפה שלו. כשהוא דיבר, זה היה בטון אוטומטי, מרוחק.[/storyp]
[storyp]"הם השתמשו בי בשביל כמה טקסים, כמו שאמרת. בעיקר, הם השתמשו בי בשביל להרוג שדים שהם זימנו, כדי שהם יוכלו לקצור מהם איברים שהם היו צריכים. בין לבין הם השאירו אותי כבול וכלוא בתא. הקפדתי על כללי שבי, בדיוק כמו שלימדת אותי. ברחתי בזכות נחישות וסבלנות. בדרך לחדר הטקסים שלהם, היה מסמר שבלט מהקיר, וכל פעם שעברתי שם, ניסיתי לשפשף את החבלים במסמר. פעמיים הם שמו לב שהחבל התבלה והחליפו אותו, אבל בפעם השלישית הם לא שמו לב, והצלחתי לשחרר את הידיים כשהיינו מחוץ לחדר הטקסים שלהם." הוא לעס עוד קצת עוגי, עיניו בוהות בטלוויזיה השחורה במבט מזוגג. "הם שמרו אותי איפשהוא בנגב. אחרי שברחתי, הלכתי מזרחה עד שמצאתי כביש, והתחלתי ללכת בעקבותיו. מישהו נתן לי טרמפ לפה."[/storyp]
[storyp]שקט השתרר בחדר. לא נראה שמישהו מהשניים ידע מה להגיד. היה יותר מדי מטען באוויר, יותר מדי דברים נחשפו שאף אחד מהשניים לא ידע איך לעכל. שניהם היו עסוקים בלחשוב על מה שנאמר בזמן שהרעש של העוגי הנלעס מילא את החדר.[/storyp]
[storyp]"מה אתה הולך להגיד להורים שלך?" יאיר שאל לפתע.[/storyp]
[storyp]הקערה הייתה ריקה שוב, אבל לירן לא הצליח להביא את עצמו למלא אותה שוב. הוא לגם מהקפה, ונשען לאחור. "עוד לא חשבתי על זה. אין לי מושג." הוא הרגיש לחץ עצום בלבו מהמחשבה על לשקר להם. הוא רק רצה לראות אותם, לחבק אותם ולהגיד להם שהוא חי ולשמוח איתם. רק המחשבה כמעט גרמה ללב שלו להתפוצץ מהתרגשות, אבל לא היה לו מושג מה יקרה מיד אחר כך. זה לא שהוא לא ניסה לחשוב על מה שהוא יצטרך להגיד להם, הוא פשוט הדחיק את המחשבה כל פעם שהיא צצה. המחשבה ההגיונית הראשונה שלו הייתה שהוא לא רצה שהם יראו אותו ככה, אז יאיר היה הראשון שהוא ביקר. אבל מה הם יגידו אם הוא יופיע מצוחצח ומגולח למשעי, אחרי היעדרות של שש שנים? "מה אני יכול להגיד להם? שחטפו אותי מהחמאס?"[/storyp]
[storyp]"זה יוביל לחקירה," יאיר מיהר להגיד. "הצבא ינסה לגלות מי חטף אותך ולמה לא ביקשו כופר. אתה לא יכול לספר להם משהו שאפילו מזכיר את האמת."[/storyp]
[storyp]לירן היה צריך להקפיא פרץ של כעס שכמעט יצא החוצה. יאיר אף פעם לא הבין את הקושי בלהסתיר את האמת מכל האנשים שקרובים אליו, אולי כי לא באמת היו אנשים קרובים אליו. אבל לירן ידע שהוא צודק. להגיד את האמת יאלץ אותו לחשוף בפניהם את הסוד שהוא, יאיר ועידו מנסים להסתיר כבר יותר מעשור, ולשים את כולם בסכנה. אם זה יקרה, זה יהיה יותר גרוע מעוד עשור בשבי. "אז מה כן?"[/storyp]
[storyp]יאיר משך בשערו שוב, מביט אל החלל. "כשההורים שלך יגלו שחזרת, הם יחפשו מישהו להאשים, מישהו לתבוע ולגרום לו לשלם. הבעיה היא שהם לא יכולים לדעת על האשמים האמיתיים, ולהאשים אדם חף מפשע מן הסתם יוביל לחקירה מסוכנת. באופן כללי, חקירה היא משהו שאנחנו רוצים להמנע ממנו."[/storyp]
[storyp]"אני נעדרתי במשך למעלה משש שנים. איך אנחנו יכולים להמנע מחקירה?"[/storyp]
[storyp]יאיר הוריד את ידו ונשם נשימה עמוקה. הוא נקש באצבעו באיטיות, עיניו מתגלגלות בזמן שגלגלי השיניים הסתובבו. "הדרך היחידה שלא תהיה חקירה היא אם ההיעדרות שלך תהיה מוסברת. אם האשם הוא מישהו שיודה באשמה, מישהו שההורים שלך והאנשים הקרובים אלייך לא ירצו לגרום לו לשלם." לירן הביט ביאיר, והוא בהה בו בחזרה. לקחו כמה רגעים עד שהוא הבין מה יאיר מציע. אני. האשם צריך להיות אני.[/storyp]
[storyp]לירן לגם עוד קצת מהקפה. הוא הרגיש את הכעס גואה בו, כל גל מעלה את הסף עד שהוא ממלא את כולו. "אי אפשר שהאשם יהיה מישהו שאי אפשר לתבוע? מה אם נגיד שהייתי בתרדמת או משהו?"[/storyp]
[storyp]"אשמה רפואית תוביל לחקירה רפואית שתחשוף את השקר מהר מאוד. לא, האשם חייב להיות אתה. זאת הדרך היחידה."[/storyp]
[storyp]הוא נשם נשימה רועדת אחת, אבל הפעם הסכר לא עמד בסערה. הוא זרק את כוס הקפה על הרצפה, וקם, הופך את השולחן ומפזר חלב ועוגי לכל עבר. הדפים התעופפו באוויר, וקרטון החלב פגע בטלוויזיה ברעש עמום לפני שהתרסק לרצפה. לירן נותר עומד, מסתכל על הבלגן מסביבו, בזמן שיאיר פשוט הביט בלירן. אחרי רגע, לירן התיישב שוב, וקבר את פניו בידיו.[/storyp]
[storyp]"חשבתי אולי על סמים," יאיר אמר, כאילו לא קרה דבר. "זוכר את הפעם ההיא שהם מצאו אצלך ג'וינט והתחרפנו? אם תגיד להם שהתמכרת לקוקאין וברחת כדי להתמסטל, אני חושב שהם יקנו את זה. הם מפחדים מסמים ולא מבינים אותם, והמשטרה לא תחטט יותר מדי אם תגיד שברחת מהבית. הצבא אולי יעשה בעיות, אבל אני בטוח שישחררו אותך על נפשי כשישמעו את הסיפור." יאיר הסתכל על לירן לעוד כמה רגעים. "אתה גם די נראה כאילו גרת ברחוב בכמה שנים האחרונות. מה הסיפור עם החולצת מטאל?"[/storyp]
[storyp]לירן ניסה לשמור על קור רוח. להפוך את השולחן הרגיע אותו מספיק כדי להרים מחדש את החומות. לא היה לו עוגי להתרכז בו יותר, והחושך בין זרועותיו היה כר טוב מדי לדמיון. הוא מיהר לענות לפני שהגאות תטביע אותו. הוא שם לב שמשהו מוזר בטון הדיבור שלו. "לקחתי אותה מאחד מהחוטפים. זאת הייתה החולצה עם הכי פחות דם, והכתמים השתלבו די טוב עם הציור."[/storyp]
[storyp]יאיר היה שקט. נראה שאפילו הוא שם לב שמשהו לא בסדר. "אני שמח שאתה חי, לירן. לא... לא היה נחמד כאן בלעדייך. היית חסר." הוא שתק לעוד רגע. "גם אני בכיתי באזכרה שלך," הוא הוסיף במהירות, לפני שמישהו ישמע.[/storyp]
[storyp]לירן הרים את פניו מידיו. הוא לא יכל לעצור את הגאות יותר. הוא דיבר מהר, והוא שם לב שהקול שלו רועד. "אני צריך מגבת ובגדים להחלפה. אני רוצה להראות לפחות די נורמלי כשאני הולך לפגוש את ההורים שלי, בלי דם וכל זה. אני-" הוא נחנק לרגע. לנשום, לשאוף. "אני אשמח אם תוכל לבוא איתי, לתמוך בסיפור שלי. זה - זה יהיה יותר קל אם תגיד שידעת על זה, ואני…" הגוף שלו החל לרעוד, כמעט ללא שליטה. "אני צריך… אני צריך ש-" ואז החומות נפלו שוב. כל הגוף שלו רעד באלימות, ופתאום הוא פלט יבבה קולנית. מאותו הרגע, לא ניתן היה להרים עוד את הסכר. כל דמעה שיצאה מוטטה אותו, כל נשימה חרקה את גרונו. זה הרגיש כאילו אין לזה סוף, הדמעות פשוט פורצות החוצה, ההתייפחות כואבת בדרכים שהוא לא ידע שהוא יכול להרגיש.[/storyp]
[storyp]יאיר ישב שם והסתכל על לירן בוכה. הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה גרוע בדברים האלה, גרוע בלהתמודד עם בני אדם. הוא ידע שלירן סובל, אבל מה הוא יכל לעשות? קרו לו דברים נוראיים, וזה עוד היה לפני שהוא היה צריך לאכזב את כל האנשים שהכי אוהבים אותו. הייתה לו סיבה טובה מאוד להיות עצוב. מה הוא יכל להגיד או לעשות שינחם אותו? 'תהיה חזק'? הוא הסתכל על לירן לעוד כמה רגעים. ואז הוא קם והלך לחפש מגבת נקייה.[/storyp]

קארין
[storyp]קארין התקשתה להתרכז מבעד לכל הרעש. קובי היה מאוד נסער, והתהלך הלוך וחזור ברחבי החדר, מקלל וצועק ומציע הצעות שערורייתיות. מיכל עדיין ישבה על הספה ובכתה, ומדי פעם הגיבה לדבריו של בעלה ב-'קובי!' ו-'אל תגיד דברים כאלה!'. הוא לא באמת התכוון לדברים שאמר, אבל קארין חשבה שזה טוב לתת לו לתעל את הרגשות האלה החוצה.[/storyp]
[storyp]עברו בערך חמש דקות מאז שלירן עלה אל החדר שלו. זה לא קרה באווירה הטובה ביותר. הוא הלך רק אחרי שקובי צעק עליו על כמה שהוא צריך להתבייש, שהוא לא מאמין שהבן שלו יכול לעשות דבר כזה, שזה אנוכי וחסר אחראיות ומטומטם ברמות שהוא מעולם לא תיאר לעצמו. לירן פשוט ישב שם וספג את המילים, עד שקובי אמור לו לעוף לו מהעיניים. הוא עף כמו טיל בליסטי.[/storyp]
[storyp]זה לא היה קל, לשבת שם ולשמוע את קובי צועק שהיה עדיף אם מעולם לא היה נולד לו בן. זה גרם למיכל רק לשקוע יותר בבכי שלה. קארין תהתה אם לירן שומע את זה למעלה בחדר שלו, דרך הקירות הדקים, ואם הוא צריך לשמוע את זה. אולי זה מה שהוא צריך כדי להתנער.[/storyp]
[storyp]קארין פשוט עמדה ליד הדלת, שעונה על המשקוף, ידיה משולבות. היא כעסה על עצמה על שבכתה. עברו שנים רבות מאז שהיא בכתה בגלל לירן, אבל מסתבר שהוא לא איבד מיכולתו לפגוע בה, וזה הכעיס אותה. כשמיכל התקשרה אליה, ממלמלת בהיסטריה ובקושי מצליחה להשלים משפט, קארין שמה כפכפים ויצאה החוצה בריצה, גומעת את המרחק בין ביתה לבין זה של משפחת ירדן במהירות שיא, שיערה החום הארוך מתנפנף מאחוריה. היא חיבקה את לירן כשהיא ראתה אותו. היא בקושי זיהתה אותו, עם הזקן והשיער הארוך והקמטים. משהו השתנה גם בשפת הגוף שלו. פעם, נראה היה כאילו הוא מתקרב לחבק כל אדם שעומד לידו. עכשיו, נראה שהוא עשה את זה רק אחרי שחיפש איך להגן על עצמו מהאיום, אחרי שהוא הבין שהוא בטוח.[/storyp]
[storyp]אבל עם כל השינוי, לא היה לה אפילו ספק קטן שזה הוא. אולי זה היה הריח, או איך שהוא עמד, אולי העיניים המחייכות שנותרו אותו הדבר. בזמן שהזקן שלו דגדג לה את הראש, היא הרגישה שש שנים של משקל יורדים לה מהלב, וזה היה הרגע הראשון שבו היא בכתה.[/storyp]
[storyp]הפעם השנייה הייתה כשהוא התחיל לספר את הסיפור שלו. לא עבר הרבה זמן לפני שרועי, אחיו הקטן, קם, קרא לו שמוק מטומטם, ורץ למעלה להסתגר בחדר שלו. גם מיכל התחילה לבכות כמעט מיד, וקובי התנפח כמו בלון שממלאים בו עלבונות. אבל הסיבה שקארין התחילה לבכות הייתה כי היא זיהתה שלירן משקר להם בפנים.[/storyp]
[storyp]היו לה כמה ספקות בהתחלה, לפני שהוא השתתק ויאיר התחיל למלא את החלל. הסיפור היה אמין, אמין כמו שרק השקרים של לירן יכלו להיות. יאיר הכיר את השקר טוב, אז הוא כנראה ידע עליו, אבל הוא היה שקרן גרוע. זה נראה טבעי, כי הסיפור על איך לירן היה בורח כדי להשתמש בקוקאין היה לא קל לשמיעה, אבל היא ידעה שכל מה שהיא שומעת זה סיפור מתוכנן היטב. זה מה שבאמת פגע בה. הלוואי וזה היה פשוט חולף על פניה.[/storyp]
[storyp]קובי עדיין צעק. כרגע הוא הציע לזרוק את לירן בחזרה לרחוב. זה גרם למיכל לקבור את פניה בידיה ולבכות עוד יותר. קארין זיהתה את התפנית המסוכנת. היא התיישרה והלכה לקובי, נוגעת בכתפו בעדינות. היא ידעה שנגיעה עדינה משפיעה עליו יותר מכל מילה. הוא הסתובב אליה ומיד התרכך. "קובי, שמענו היום דברים... לא קלים. אנחנו במצב שבו קשה לקבל החלטות שקולות. אנחנו צריכים לישון, כולנו. לירן, אני, גם אתם. מחר בבוקר נוכל להבין באמת את מה שלירן מספר."[/storyp]
[storyp]החדר התמלא בקול התייפחויותיה של מיכל. "אין שום דבר שהוא יכול להגיד," קובי ענה, מרים את קולו, אבל היה אפשר לשמוע שגם הוא מבין שהוא לא באמת מתכוון לזה.[/storyp]
[storyp]"הוא נעלם לשש שנים. הוא היה חסר לנו, לכולנו, וזה שינה אותנו, אבל עכשיו הוא כאן. אנחנו צריכים לפחות לעכל את העובדה שהוא כאן."[/storyp]
[storyp]מיכל הרימה את ראשה והסתכלה על קובי עכשיו. קובי לא התסכל לאף אחד בעיניים; הוא בהה בחלון, עדיין מתנשם בכבדות מהצעקות. מיכל קמה, רועדת כולה, ונגעה גם היא בכתפו של קובי. "בוא נלך לישון," היא אמרה, קולה כל כך חלש שהיא בקושי הצליחה לדבר.[/storyp]
[storyp]לרגע הדממה שלטה בחדר. רק קולו של שעון הקיר נשמע, בזמן שקארין ראתה את הכעס נמס לכאב על פניו של קובי. ואז הוא פנה לגרם המדרגות, ועלה למעלה. קארין תפסה את ידה של מיכל, חיזקה אותה וחייכה. מיכל לא הצליחה להגיב מעבר לעווית קטנה בידה, ואז צעדה למדרגות גם היא, נטולת כוחות.[/storyp]
[storyp]קארין עמדה בשקט של הסלון לעוד כמה רגעים. היא ידעה שמיכל וקובי לא עמדו לישון בזמן הקרוב, אבל לשכב במיטה בעיניים עצומות אפשר ניתוח הרבה יותר טוב של כל מה שנאמר הרגע. היא שקלה אם להקשיב לעצתה של עצמה, ולשכב לישון על הספה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר. היה לה בית משלה לישון בו, אבל בית המשפחה של לירן תמיד היה ביתה אמיתי, יותר מהבית הריק שחיכה לה. משהו באובדן של לירן חיבר אותם. קארין הייתה הבת שמיכל וקובי היו צריכים, האחות שרועי היה צריך, והם היו המשפחה שקארין הייתה צריכה. לא פעם היא נשארה לישון על הספה, אף פעם לא שוקלת לחלל את הקודש של חדרו הריק של לירן, חדר שמיכל שמרה באובססיביות באותו המצב שבו היה כשלירן עזב בפעם האחרונה. זה היה מוזר לחשוב שלירן עכשיו ישן במיטה שלו. כל החיפושים, כל הלילות ללא השינה... ועכשיו הוא כאן.[/storyp]
[storyp]היא לא יכלה לעשות את זה. היא טיפסה במעלה גרם המדרגות עד שהגיעה לדלתו של לירן. היא לקחה נשימה עמוקה, והבטיחה לעצמה שתשמור על קור רוח. היא דפקה על הדלת בשלוש נקישות מהירות, לא חיכתה לתשובה, ונכנסה פנימה.[/storyp]
[storyp]לירן התיישב על המיטה, משפשף את פרקי ידיו בקומפולסיביות, מפסיק מיד כשהוא רואה שהיא שמה לב. היא התכוונה להדליק את האור, אבל כיבתה אותו בטעות כשגילתה כשהוא כבר דלוק. לירן זינק מהמיטה, ונותר על רגליו כשהדליקה אותו מחדש, מביט בה במבט מבוהל לרגע לפני שהתעשת וניסה לחייך.[/storyp]
[storyp]היה לה קשה לראות אותו ככה. משהו קרה לו, לא היה לה ספק בזה. שש השנים האחרונות לא היו קלות גם עבורו. היא רצתה לדעת מה הפחיד אותו, מה גרם לו לשפשף את הידיים ככה, לזנק ככה, היא רצתה להגן עליו מהדברים האלה בעצמה. אולי היא לא באמת תוכל, אבל כרגע היא אפילו לא ידעה מה עבר עליו.[/storyp]
[storyp]פתאום היא לא הייתה בטוחה למה בכלל היא באה. רק לראות אותו גרם לחמימות של הקלה להתפזר בכל גופה, והיא רצתה לשכוח מכל זה, פשוט ללכת לשם ולחבק אותו ולשמוח על שהוא חזר. זה נראה כל כך קל, לשים את כל הפרק הזה מאחוריה ולהשיב הכל לקדמותו. אבל היא לא יכלה, לא כל עוד היא לא יודעת למה. בשביל לדעת למה, היא צריכה לגרום לו להודות שהוא משקר.[/storyp]
[storyp]היא שילבה את ידיה, אחוזת מטרה. היא עטתה את מסיכת הקרח שלה.[/storyp]
[storyp]"קוקאין," היא אמרה, קולה שקט, מלנכולי. לירן שתק. "בהזרקה או בעישון?"[/storyp]
[storyp]הוא היה צריך לחשוב על זה. הוא פתח את פיו לדבר, ואז סגר אותו, מבין שהוא צועד בשדה מוקשים. לא היו לו סימנים של מזרקים בזרועות או סימנים של סיגריות על השיניים. "הסנפה," הוא אמר לבסוף.[/storyp]
[storyp]היא עצרה לעוד כמה רגעים, מנסה להתגבר על הכעס מלראות אותו משקר לה בלי למצמץ. "הגוף שלך במצב די טוב בשביל מישהו שהיה מכור לקוקאין כל כך הרבה זמן. שרירי. יותר טוב מרוב האנשים."[/storyp]
[storyp]"תמיד אמרתי שחשוב לשמור על כושר."[/storyp]
[storyp]ידיה התקמצו לאגרופים בין זרועותיה. "אתה גם מתמודד די טוב עם תסמיני הנסיגה."[/storyp]
[storyp]"הפסקתי לפני כמה שבועות. היית צריכה לראות אותי אז."[/storyp]
[storyp]קארין לקחה נשימה עמוקה, והעבירה את המשקל מרגל לרגל. "לפחות אתה שקרן יותר טוב מיאיר." היא נענעה בראשה. "אבל אתה לא יכול לשקר לי, אתה יודע את זה. איך שאתה מתגונן כשאתה חושש שהשקר בסכנה, מסתכל בעיניים באובססיביות בשביל לא לעורר חשד. אבל בשנייה שאבא שלך ניסה לעמת אותך עם מה שעשית, פשוט ישבת שם והסתכלת על הרגליים. זה כאילו לא השתנית בכלל." היא לקחה עוד נשימה עמוקה, מנסה להרחיק את הכעס מקולה. "אבל אני לא מצליחה להבין למה. למה לספר שקר כזה? מה יכול להיות כל כך גרוע, שאתה מעדיף שהמשפחה שלך תחשוב שעזבת אותם בשביל סמים?"[/storyp]
[storyp]לירן הביט בה, ולא ידע מה להגיד. זאת לא הפעם הראשונה שהוא שיקר לה; הוא היה משקר לה הרבה, פעם. היא תמיד הייתה תופסת אותו בשקרים האלה, ותמיד הוא היה מכחיש. היא ניסתה לתת לו את המרחב שלו, את החיים הפרטיים שלו. זה היה לה קשה, אבל היא אהבה אותו, והיא האמינה לו כשהוא אמר שהוא לא בוגד בה, ויותר חשוב, כשהוא אמר שיום אחד הוא יספר לה הכל. אבל עכשיו היא התחילה לחשוב שאפילו אם הוא האמין בזה, הוא לא באמת תכנן לספר לה את האמת.[/storyp]
[storyp]קארין הרגישה את הדם עולה לה לראש כשהיא הבינה שהוא לא הולך לענות. "השתתפתי בחיפושים אחרייך במשך חמישה חודשים. אני ואבא שלך היינו האחרונים להתייאש. חמישה חודשים מהחיים שלי, אתה מבין את זה? חמישה חודשים שכל יום בבית ספר הייתי יושבת בכיתה ובודקת במפה אם יש מקום שלא היינו בו, כדי שבצהריים נוכל ללכת לבדוק אם פספסנו משהו. סריקות וסריקות חוזרות, תחומי חיפוש הולכים וגדלים, שלטים, כרזות בעיתון ועל קרטוני חלב ובאינטרנט, פרסים, ושום קצה חוט. כל הזמן לענות לטלפונים, לחשוב אם יש עוד משהו שלא ניסינו, לפנטז שאולי פשוט תופיע למחרת עם סיפור משוגע ומצחיק. חשבנו שחטפו אותך פלשתינאים, שבכל רגע תבוא דרישת כופר. ניסינו לדמיין כמה אסירים ביבי יהיה מוכן לתת."[/storyp]
[storyp]לירן לא ידע איך להגיב, אבל נדמה שהוא הבין ששתיקה היא לא התשובה הנכונה. "ביבי בחיים לא היה עושה חילופי שבויים," הוא אמר, מנסה על פניו חיקוי עלוב של חיוך. הוא ניסה להחליף נושא, אבל קארין זיהתה את ההזדמנות. היא עטתה את מסיכת הקרח שוב ומתחה את המלכודת.[/storyp]
[storyp]"אם הוא לא מוכן לעשות חילוף תמורת גלעד שליט אחרי כל הזמן הזה, אני מניחה שיש לנו מזל שהחמאס לא חטף אותך. היית נרקב שם לנצח." היא חתמה את זה בחצי-חיוך.[/storyp]
[storyp]"אולי אני ושליט היינו משחקים שש-בש עד עכשיו," הוא אמר, מחייך בהקלה כשהוא רואה את החיוך שלה. "תראי, קארין-"[/storyp]
[storyp]"אין ספק שלא שמעת על שחרור שליט," היא קטעה אותו באבחה קרה. "אין אדם במדינה הזאת שלא שמע על זה, אפילו מקבץ נדבות ברחוב היה יודע," היא אמרה, מופתעת מהמהירות שבה הכעס מילא אותה שוב. "איך זה אפילו יכול להיות? מה, ישבת על חוף ביוון ולא היה לך כוח לחזור? היית בתרדמת באיזה בית חולים? מה קרה לך?"[/storyp]
[storyp]לירן בהה בה לכמה רגעים, נאנח, ואז עשה צעד קדימה. היא צעדה אחורה, להבהיר לו שהוא לא רצוי כרגע. הכתפיים שלו נפלו קצת כשהוא ראה אותה מתרחקת. "קארין, אני מצטער. הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל שש שנים אחורה. הלוואי. אין דבר שרציתי פחות מלהשאיר אותך לבד, אבל-"[/storyp]
[storyp]"אבל השארת אותי לבד!" היא אמרה, המשפט מעביר אותה דרך גבול קור-הרוח האחרון שהיא הציבה לעצמה. "השארת אותי כאן לא לישון במחשבה מה אולי עובר עלייך, או איפה נמצאת הגופה שלך. השארת אותי לטפל באח שלך ובהורים שלך כשהם היו כל כך שבורים שהם בקושי הצליחו לתפקד, השארת אותי ללכת לבקר בקבר הריק שלך כל חודש לבכות ולהתאבל כמו מטומטמת בזמן שאתה הרמת משקולות בחדר כושר איפשהוא."[/storyp]
[storyp]הוא ניסה לעשות צעד נוסף לקראתה, אבל היא שוב התרחקה. הוא השתתק. "והחלק הכי גרוע הוא שאתה אפילו לא מוכן לספר לי למה! למה עשית לי את זה, לי ולכל המשפחה שלך!" היא שמה לב שהקול שלה השתנה, הכעס התחלף עכשיו במשהו אחר. הלב שלה כאב, כאב על כל השנים שהוא גרם לה לסבול, ולמה? "למה שמישהו שיעשה משהו כזה לאנשים שהוא אוהב? למה? אתה בכלל מרגיש משהו, איזשהיא חרטה? אתה סתם יורק שקרים כי לא נעים לך?"[/storyp]
[storyp]הוא התקרב שוב, והיא נרתעה. הוא לא ויתר הפעם, והוא תפס אותה כדי לחבק אותה. כשהיד שלו התקרבה אליה, היא לא הצליחה להתרחק יותר והוא משך אותה אליו. המגע שלו פרץ את המחסום, והיא התחילה לרעוד בין זרועותיו, מנסה לשווא לעצור את הדמעות. "הלוואי ויכולתי לספר לך," הוא אמר, כל כך חלש שהיא כמעט חשבה שהיא דמיינה את זה. לרגע, היא רצתה פשוט לקבל את זה. הוא שיקר לה, היא רצתה להאמין שיש לו סיבה טובה לשקר לה, לשקר לכולם, שיום אחד הוא יספר לה. היא רצתה את זה בעיקר כדי שהיא תוכל להשאר שם, לתת לו לחבק אותה, לשמוח על זה שהוא חזר אליה סוף סוף. היא רצתה שפתאום הכל יהיה בסדר, והם יוכלו להמשיך את החיים שלהם מהמקום בו הם עצרו, מאושרים וצוחקים ומאוהבים.[/storyp]
[storyp]אבל היא לא יכלה לעשות את זה, פשוט לא. היא דחפה אותו ממנה בידיים חלשות. הוא הרגיש כאילו הוא שוקל טון, אבל הוא שחרר אותה בכל מקרה. היא הסתכלה על המבט הפגוע שלו ואטמה את הלב שלה. היא קיללה את עצמה על שבכתה שוב.[/storyp]
[storyp]"אין שום סיבה שתעשה דבר כזה. שום סיבה שנסלח לך. אין סיבה שאני, או אמא שלך, או אבא שלך, צריכים בכלל לדבר איתך אחרי מה שגרמת לנו לעבור. ההורים שלך, יש לך מזל שהם אוהבים אותך כל כך, אבל אני לא מוכנה לשים את עצמי שם שוב. אתה מבין אותי? אל תתקרב אליי, לא עכשיו, לא מחר, לא אף פעם. אני לא רוצה לראות את הפנים שלך, אני לא רוצה לשמוע את הקול שלך. זה ברור?"[/storyp]
[storyp]לירן פשוט עמד שם, נראה כאילו הוא נושא את כל העולם על כתפיו, פניו מלאות בכאב. בכל רגע היא עמדה לפרוץ בבכי שוב, להתקרב אליו ולחבק אותו, להתחנן אליו שיעשה משהו כדי לתקן את זה. היא הסתובבה לפני שהיא הספיקה, פתחה את הדלת, וטרקה אותה אחריה, צועדת בחזרה הביתה בצעדים מהירים. הדרך הביתה הרגישה כאילו היא אורכת נצח, עוצרת כל כמה צעדים כדי לנגב דמעות. אבל ככל שהיא התרחקה מלירן והראש שלה התחיל להתבהר, היא הבינה מה היא צריכה לעשות. לירן לא התכוון לספר לה איפה הוא היה. היא תהיה חייבת לגלות את זה בעצמה.[/storyp]

יאיר
[storyp]יאיר צעד הלוך ושוב בין המסדרונות של ביתו. הוא עלה במדרגות, אל הקומה השנייה הקטנה שבה היה חדרו, ואז ירד למטה, טייל בסלון, המשיך אל המטבח, נכנס לחדר האמבטיה, יצא שוב למסדרון, עלה לחדרו, ירד למטה, פתח את הדלת למרתף, סגר אותה, ואז התיישב על כיסא במטבח, מול כוס הקפה המתקררת שלו. התחושות האלה היו זרות לו, האנרגיה הבלתי מוסברת הזאת. עברו שנים רבות מאז שהוא הרגיש ככה, רבות כל כך שהוא בקושי זיהה את התחושה.[/storyp]
[storyp]זה לא היה הגיוני. אחרי היום הארוך שבו לירן שב סוף סוף, והלילה חסר השינה שאחריו, הוא ציפה שהיום הזה יהיה עוד יום מנומנם. היו לו כל כך הרבה ימים כאלה בתקופה האחרונה שהוא יכל לדקלם אותם בעל פה. מוחץ את כפתור ה-Snooze של השעון המעורר עשר פעמים. קם ומבין שכבר צהריים. חושב על רשימת דברים שהוא צריך לעשות. מסמן בראשו על כל אחד X בחוסר רצון. מחליט לעשות משהו כיף כדי לתת לו מוטיבציה לעשות דברים אחרים. מזמין אוכל ומדליק טלוויזיה, רואה קצת סיטקומים. שם פרק של סדרה, נשאב לשניים שלושה נוספים. מבין שכבר ערב והוא עוד לא עשה כלום. מחליט שמאוחר מדי בשביל לעשות משהו בכל מקרה. אוכל קערת קורנפלקס. מנסה לקרוא קצת ספר, לא מצליח. משחק משחקים מיותרים במחשב. מבטיח לעצמו שמחר הוא יהיה פרודוקטיבי יותר, שם שעון מעורר לשעה מוקדמת. מפעיל עוד פרק ונרדם באמצע. מתעורר למחרת בצהריים.[/storyp]
[storyp]הוא שנא את זה, את החיים המנומנמים האלה. אבל מה עוד היה לו לעשות? הוא לא היה צריך לעבוד, הוריו דאגו לכך לפני שנפטרו, עם שכירות מדירות בבעלותו וריבית נצברת מאגרות חוב ומניות, מספיק כדי לחיות היטב. אבל גם אם היה רוצה לעבוד, מה הוא היה עושה? לא הייתה לו שום הכשרה, הוא לא עשה צבא, הוא אפילו לא השלים 12 שנות לימוד. בכל מקרה באוניברסיטה לא לימדו שום דבר מעניין. הדבר היחיד שבאמת עניין אותו, מאז ומעולם, היה וויקה.[/storyp]
[storyp]זה לא באמת היה וויקה במובן האמיתי של המילה. הוא לא קיים טקסים ביערות או שיבח את אלי הטבע או שום דבר כזה. אבל המילה וויקה התיישבה לו טוב בראש עם כישוף, וכישוף התיישב לו טוב עם מה שהוא עשה. הוא התאים את המרתף שלו במיוחד כדי שיוכל לעסוק בוויקה, ולמעשה כמעט כל הכסף שצבר באופן חודשי מתיק ההשקעות שלו הלך לציוד כלשהוא עבור המרתף. הוא היה מאוד גאה במרתף הזה. זה היה הדבר הכי יקר לליבו בכל העולם.[/storyp]
[storyp]בתקופות שבהן הוא כן היה מתעורר בבוקר עם אנרגיה, הוא בדרך כלל היה יורד ישר אל המרתף ומתחיל לעבוד. הוא היה נשאר עד שעות מאוחרות בלילה, לעיתים לא שם לב שהוא מפספס ארוחות, עולה לחדרו לתנומה קצרה, וחוזר למטה, עד שהיה מסיים את עבודתו. הבעיה הייתה שבדרך כלל לא היה לו כיוון. המטרה תמיד הייתה ברורה: למצוא את לירן או את החוטפים שלו. הוא הרגיש אשם כשניסה לעשות כל דבר אחר. אבל הוא כבר ניסה כל דרך איתור שהוא הצליח לחשוב עליה, וכל שנותר הוא לחפש בספרים המעטים שלו אחר אזכור, זעיר ככל שיהיה, למשהו שעוד לא חקר לעומק, ולנסות לגשש. זה דרש תשומת לב, חשיבה ביקורתית, ימים של ניסויים, וסריקה מדוקדקת של כרכים עבים והערות שוליים. עידו הוא זה שהיה באמת טוב בזה, ומאז שהוא נהרג יאיר לא הצליח לעשות את זה בעצמו בלי להרגיש רצון עוצמתי לקבור את עצמו.[/storyp]
[storyp]הכל היה שונה בתקופה של לירן ועידו. הם שינו את חייו לחלוטין. לפעמים הוא הרגיש קצת לא בנוח, כשהוא הבין שהוא לוקח שני ילדים איתו למרתף הקסמים שלו, כשהוא בשנות העשרים המאוחרות שלו והם נערים בשנות העשרה. למזלו, עידו ולירן היו מספיק נבונים כדי לדעת לא לספר את החלק הזה להורים שלהם. הם אמרו להם שיאיר מארגן להם חוג של מבוכים ודרקונים.[/storyp]
[storyp]אבל איכשהוא, האנרגיה של שניהם דבקה ביאיר. הם היו כל כך מלאים בשמחת חיים, בתקווה, בפוטנציאל שעוד לא מומש. לראות אותם מתזזים לפה ולשם, לשמוע אותם מדברים על איזה נוראי המורה הזה ומה אני אעשה כשאהיה גדול, זה הזכיר לו שעדיין יש עתיד, ושהוא מלא באפשרויות, גם אם אתה כבר בן 20. אבל יותר מזה: לירן ועידו נתנו לו מטרה.[/storyp]
[storyp]כשלירן ביקש שהוא יאמן אותו, הוא זלזל בו. ילד בן 13, להיות צייד? הוא היה שם רק כי עידו לא רצה להיות לבד בזמן שהוא למד כישוף. הוא לא ידע כלום, הוא היה ילד. יאיר אמר את המילה בזלזול, הוא לא הבין את מלוא משמעותה. ילד משמעו חסר נסיון, חסר סבלנות, חסר משמעת עצמית, חסר יכולת. אבל ילד גם משמעו מלא באפשרויות, מלא במוטיבציה, מלא ברצון ללמוד. ובמקרה של לירן, גם מלא בעקשנות. לירן הצליח לשכנע אותו, ובסופו של דבר יאיר למד מהם יותר משהם למדו ממנו. הוא קיבל הערכה מחודשת למשמעות המילה ילד, הם נתנו לה נופך של כבוד. מאותו הרגע, לראשונה החיים של יאיר נכנסו למסלול.[/storyp]
[storyp]עד שלירן נחטף. זה היה לחלוטין לא צפוי, מבחינתו. בדיעבד, הוא אמר לעצמו שזה לא עיסוק בטוח כל כך, ושמשהו רע היה חייב לקרות במוקדם או במאוחר. אבל מצד שני, לירן היה בן 17, בכושר טוב יותר משהיה אי פעם, מוכשר יותר משיאיר יכל אי פעם לקוות. אבל כמה שהיה מוכשר במיומנויות הציד, מה שלא הפסיק להדהים את יאיר היה היכולת שלו לפעול באופן הטוב ביותר דווקא בשעות הלחץ. כשנראה היה שאין שום מוצא, היה זה לירן שחשב על דרך מבריקה להתחמק מהסכנה. לא רק להימלט ולשרוד, אלא לאסוף את הרסיסים בקלות כמעט מתוכננת, ולחבר אותם לתצרף מושלם, שלם ומבטיח יותר משהיה מלכתחילה. יאיר לפעמים תהה אם היה לו עוד מורה סודי, מוכשר יותר, שלימד אותו את כל הטריקים הקשים באמת. הוא יכל רק לצפות ולהתרשם מהתפתחותו, עד שיום אחד, לירן פשוט פגש אוסף מכשפים שהיה ערמומי יותר ממנו. יאיר ראה הכל מהמרתף, ולא יכל לעשות כלום.[/storyp]
[storyp]המשפחה של לירן והמשטרה לא פספסו את העובדה שבפעם האחרונה שלירן נראה, הוא הלך לבית של יאיר. למזלו, עידו לא היסס כששמר על האליבי, ובסופו של דבר שכן העיד שהוא ראה את לירן מסתובב ברחוב אחרי שעזב את ביתו של יאיר, והמשטרה הניחה לו. למרות זאת, אף הורה בעיר לא היה מוכן לתת לילד שלו ללכת לאף חוג עם יאיר יותר. בדיעבד, הוא הבין למה זה נראה חשוד שהוא לא שיתף פעולה עם החקירה, ולא עזר בחיפושים, גם אחרי שמצאו את הדם של לירן על הכביש באחד הרחובות. אפילו קארין, שבהתחלה הוא שנא על שגזלה את לירן, אבל לאט לאט התחיל לאהוב, אפילו היא חשדה בו וכעסה עליו.[/storyp]
[storyp]אבל הייתה לו מטרה חשובה יותר. הוא לא יכל להגיד להם, אבל הוא ידע שהדרך היחידה לאתר את לירן היא עם וויקה. המכשפים שחטפו אותו לא יימצאו על ידי סריקות בחורשות בסביבה או תשאול של השכנים, או לפחות כך חשב. זה לקח כמה וכמה נסיונות, הרבה לילות לבנים, ויותר כוסות קפה משהוא חשב שהגוף שלו מסוגל לשאת, אבל בסוף הוא מצא את הפתרון. הקסמים ההגנתיים שהוטלו על לירן היו חזקים מדי, אבל יאיר ניחש שהמכשפים אולי לא יהיו כל כך זהירים על עצמם. במקום בו לירן נחטף, הוא הצליח למצוא מעט מהדם של אחד מהמכשפים שחטפו אותו, ומשם הוא סלל את הדרך.[/storyp]
[storyp]בשלב הזה הוא כבר כמעט איבד תקווה שלירן עודנו בחיים - למה שהמכשפים יחזיקו אותו חי? - וחיפש בעיקר דרך לנקום את מותו. כשגילה שהוא חי, יאיר נכנס להיסטריה שלא חש מעולם: כל רגע שחלף עם לירן בשבי הגביר את הסיכויים שהוא ימות, ורק המחשבה על כך שההזדמנות להציל את לירן עשויה לחמוק בין אצבעותיו גרמה לו לרצות להתכווץ בפינה. אבל הוא לא היה צריך להתכווץ: היה לו קצה חוט. הוא התקשר לעידו מיד. עידו נטש את החיפושים עם תירוץ כלשהוא והגיע. הוא רצה להיות זהיר, לתכנן, לראות איפה הם מחזיקים את לירן ומה הם עושים בו, לגלות איך אפשר לשלוף אותו החוצה. עידו תמיד היה הזהיר, המחושב. הוא לא הבין את מה שיאיר הבין, שבכל רגע הם יכלו להקריב אותו בטקס אכזרי, שאם הם יישבו בשיחים ויסתכלו במשקפת, הם כנראה רק ייראו כמה אנשים אדישים משליכים את הגופה של לירן למדבר, מצולקת ברונות.[/storyp]
[storyp]לא עברה אזכרה אחת - של עידו או של לירן - שבה יאיר לא חשב שעידו כנראה צדק. לא עבר לילה שבו הוא לא חשב על כל הדרכים שבהם החילוץ היה מצליח אם הם רק היו מתכננים קצת יותר. לא עבר יום בלי שיאיר חשב על איך החיים היו נראים אם עידו היה מצליח להציל את לירן, והם היו חוזרים, פצועים ומחוייכים, מתחבקים וצוחקים ויושבים בסלון כדי לחשוב מה הם יגידו להורים שלהם.[/storyp]
[storyp]אבל עד כמה שיאיר ידע, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אפילו לא עם וויקה. הוא לא זכר את הרגע שבו הוא ויתר על לירן. הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא אף פעם לא ויתר עליו, ואף פעם לא יוותר, אבל באיזשהוא מקום, הוא ידע שזה אבוד. כל ניסיון איתור אחרי ההצלחה הראשונה נכשל, לא משנה כמה מורכב ומתוחכם הוא היה, וככל שהזמן חלף, סיכויי ההשרדות של לירן פחתו. כשיאיר כבר התחיל להכנע לאפשרות של חיים מסוגרים ובודדים, לירן הופיע במפתן דלתו, עם זקן של אי בודד וחולצת מטאל מוכתמת בדם.[/storyp]
[storyp]עכשיו, בבוקר למחרת, הוא הרגיש שהוא עדיין לא ידע יותר על מה שקרה ללירן בשבי משידע בשש השנים האחרונות. הוא היה בנגב, הם שמרו עליו בשביל טקסים, הוא הצליח להתחמק... הפרטים האלה חלפו מעליו. כשלירן היה שם, הוא לא הצליח לנסח את השאלות שהיו לו בראש, הוא לא ידע איך להביא את המחשבות שלו לכדי מילים. בלילה, כשניסה ללא הצלחה לישון, היה לו זמן לנתח את מה שעבר עליו. הוא הבין כמה הוא אהב את לירן, כמה הוא שמח לראות אותו שוב, כל כך שזה הרגיש כאילו הלב שלו ריחף בחוסר כבידה. הוא אמר לעצמו שבפעם הבאה שיראה את לירן, הוא יחבק אותו בעצמו, כדי להראות לו שהוא היה חסר לו. זאת הייתה החלטה נועזת, אבל עידו ולירן אמרו שיאיר לא יודע להביע את הרגשות שלו, אז הוא ניסה להשתפר בזה. אבל השאלות שעלו לו במהלך הלילה, גרמו לו להבין שפחות הטריד אותו מה קרה בעבר, ויותר מה הולך לקרות מעכשיו.[/storyp]
[storyp]הוא החליט שהוא לא יכול לעמוד בזה יותר. הוא איתר את כפכפי הקרוקס שלו, מצא זוג משקפי שמש רחבות, הכין את עצמו, ויצא לרחוב. לקחו לו חמש דקות להגיע לבית של לירן, ועוד דקה לקפוץ מעל השער ולהכנס לגינה. הוא מצא אבן שנראתה קטנה מספיק, וזרק אותה במיומנות אל החלון של לירן. זה היה הסימן המוסכם שלהם שלירן צריך למצוא תירוץ ולצאת מהבית, זכר לתקופה בה פלאפונים לא היו זמינים לכל ילד בן 13. יאיר יצא בחזרה אל מחוץ לשער ופסע הלוך וחזור.[/storyp]
[storyp]תוך פחות מדקה לירן הופיע. הוא סגר את הדלת בעדינות, יצא מהשער, והביט אל יאיר, מחויך. לרגע, יאיר קפא במקומו, לא מסוגל להגיב. לירן הספיק לגלח את זקנו, כך שהרעמה הגדולה שהייתה על פניו נעלמה, ומתחתיה צצו הפנים המוכרות כל כך. החיוך הממזרי שלו היה זהה להוא מלפני שש שנים, והוא הרגיש שהוא שוגר בחזרה לימים הישנים הטובים. לירן שלח את ידו קדימה, והרים את משקפי השמש של יאיר לשבת על המצח. יאיר כחכח בגרונו כשהוא הבין שהוא פשוט בוהה בלירן ושותק, ושלירן אמר משהו שהוא לא שמע ועכשיו המתין לתשובה.[/storyp]
[storyp]"כן," הוא ניחש, ואז כחכח בגרונו שוב. "מה? לא. אתה - מה עם..?" למה היה לו קשה כל כך להגות משפט שלם?[/storyp]
[storyp]"תהיה בשקט, כולם עוד ישנים," לירן ענה, ומיד החיוך על פניו דעך. "רק אני מורגל לקום עם הזריחה כנראה. גם אתה, אני רואה."[/storyp]
[storyp]יאיר הסתכל על השמיים. הם באמת היו די חשוכים, כשהוא חשב על זה. הוא הסתכל על השעון, וראה שהשעה חמש וחצי, יום שבת. זה נראה לו מוזר שאפילו אחרי שש שנים בשבי, לירן עדיין ידע מה קורה יותר טוב מיאיר. הוא הוריד את השעון והשתתק לרגע כהתנצלות. הוא עמד לגשת לעיקר, אבל הזכיר לעצמו לפתח שיחת חולין קודם. "איך היה אתמול, אחרי שהלכתי?"[/storyp]
[storyp]"די רע," הוא אמר בשיוויון נפש מפתיע. "הם כמעט גירשו אותי מהבית יחד איתך. לפני שהלכתי לישון, קארין באה ואמרה לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר אף פעם, מה שמעלה את המניין לשתיים מתוך ארבע, אם כוללים את אח שלי."[/storyp]
[storyp]זה כאב ליאיר. הוא אהב את קארין, והוא אהב את לירן, והוא רצה שהם יחזרו להיות ביחד. אבל הוא היה מנוסה מספיק כדי להבין שאין לו שמץ של מושג במערכות יחסים, כך שהוא לא ניסה את ידו בעצה ידידותית. "ומה עכשיו?"[/storyp]
[storyp]"עכשיו?" הוא שאל, נושם נשימה עמוקה. "קודם כל לסיים להתגלח, ואחר כך להסתפר. אחר כך ההורים יקומו, ואני צריך לשכנע אותם שאני יכול להשתנות ושאני לא אגע יותר בסמים. אחרי זה..." לירן נענע בראשו. "אני לא יודע. לחפש עבודה, אני מניח. לחזור למסלול."[/storyp]
[storyp]לחפש עבודה. זה כאב ליאיר לשמוע את זה. לירן היה מבוגר עכשיו. לא היה לו זמן להתאמן יותר. לא היה לו זמן ליאיר. "מה עם ללמוד?"[/storyp]
[storyp]לירן נרתע קצת. "אני... לא יודע. אני מניח שאני צריך להשלים בגרויות."[/storyp]
[storyp]"לא התכוונתי ללימודים אקדמיים."[/storyp]
[storyp]עכשיו לירן השתתק. בתוך השקט, יאיר שם לב שהציפורים מצייצות. "מה?" לירן שאל, הטון שלו קר כקרח.[/storyp]
[storyp]"להתאמן," יאיר הבהיר, קצת מבולבל מהטון.[/storyp]
[storyp]השקט השתרר שוב, ממלא אותו באי-נוחות. משהו בשאלה היה לא תקין, אולי הניסוח, אולי הוא פספס משהו בהקשר. כשלירן פשוט עמד שם ובהה בו, הוא החליף משקל בין רגליו וכחכח בגרונו שוב. הוא בטוח פספס משהו.[/storyp]
[storyp]"שש שנים," לירן אמר בשקט. "שש שנים איבדתי בגלל האימונים שלך, בגלל הציד והוויקה, ואיתם את העתיד שלי ואת החבר הכי טוב שלי. זה לא היה מספיק? אתה רוצה שאני אחזור ואסכן את חיי ואת חיי משפחתי בשביל זה?"[/storyp]
[storyp]"רק הצעתי שנחזור להתאמן," יאיר מיהר להגיד בהתגוננות. "לא, האמת, לא, שאלתי אם נחזור להתאמן. לא אמרתי שזה לא היה מספיק."[/storyp]
[storyp]"אני לא חוזר, יאיר. לא עכשיו, לא אף פעם. אני צריך להרים את הרסיסים של החיים שלי מהרצפה ולנסות לחבר אותם בחזרה." הקול שלו התחיל להתרומם עם המזג שלו. "אני לא יודע אם אני אי פעם אצליח לחזור לאיזשהוא מסלול, אבל אם כן, זה אף פעם לא יקרה אם אני אחזור לצוד."[/storyp]
[storyp]"תוריד את הקול," הוא הזכיר לו. "ואל תשכח, הצלחת לעשות את זה כשהיית בן 17," יאיר חזר להתגונן. הוא לא הבין למה הוא הותקף, הוא רק שאל שאלה, רק רצה לדעת איפה דברים עומדים. לאחר מחשבה הוא הוסיף, "אני מאמין בך."[/storyp]
[storyp]לירן נאנח, ונראה עצוב. "הצלחתי, כן. ושילמתי על זה בציונים נכשלים בלימודים, בחברה שהולכת ומאבדת את הסבלנות שלה כלפיי. זה לא יכל להחזיק מעמד, יאיר. לא ראינו את זה אז, אבל זה פשוט לא יכל להחזיק."[/storyp]
[storyp]שקט שוב השתרר ברחוב הקטן. "זה אומר שלא נפגש יותר?" יאיר שאל. רק אדם שמיומן בניתוח תגובותיו של יאיר היה מזהה את טון הדיבור הפגוע, אבל האדם שדיבר איתו היה המיומן ביותר.[/storyp]
[storyp]"לא, ממש לא," לירן מיהר להגיד. "אנחנו עוד נפגש. הקשר שלנו, הוא לא יכול להתנתק כל כך בקלות, יאיר. אנחנו פשוט נצטרך למצוא דברים חדשים לעשות ביחד," הוא אמר, מניח את ידו על כתפו של יאיר ומוסיף חיוך קלוש.[/storyp]
[storyp]יאיר הנהן בשקט והביט לרגליו. הוא הקשיב לציפורים לרגע, והבין שלירן מרחם עליו. הוא לא ידע איך לקבל את זה. לירן הוא זה שהיה צפוי לתקופה קשה עכשיו, לא יאיר. הוא זה שצריך לתמוך בלירן. "אם אתה צריך עזרה, בכסף או משהו, תגיד לי," הוא אמר. "אתה יודע שאני יכול לעזור לך."[/storyp]
[storyp]לירן הנהן, וחיזק את כתפו. "תודה, יאיר. אני מעריך את זה."[/storyp]
[storyp]יאיר הרים את ראשו לפתע. "אתה יודע שגם אם תנסה להמשיך לחיות כרגיל, מישהו או משהו ימצא אותך בסופו של דבר."[/storyp]
[storyp]לירן שחרר את יאיר והתיישר, כמי שמקבל את גורלו. הבעתו הפכה לרצינית, מסוכנת. "את הגשר הזה נחצה כשנגיע אליו. תן להם רק לנסות."[/storyp]
[storyp]יאיר בחן את ההבעה של לירן, את האופן שבו עמד, הצורה של אגרופיו הקמוצים. יאיר חייך, מראה נדיר ולא אופייני. באותו רגע כל החששות שלו התפוגגו. לא משנה מה הוא אמר, זה עדיין היה לירן, אותו לירן של תמיד, לירן שיודע לעשות את מה שצריך ברגע האמת ונלחם עד עור שיניו. לירן הצייד. הוא יבין שהוא צריך עוד אימון. יאיר אמר לעצמו שזה לא בסדר לקוות שזה יקרה במוקדם ולא במאוחר, אבל הוא רצה שזה יקרה כבר. הגיע הזמן לעשות סדר במרתף, הוא חשב לעצמו. אני צריך להיות מוכן.[/storyp]

לירן
[storyp]קשה לשים את האצבע על מה שנותן לחיים משמעות. הסיבה שזה כל כך קשה היא שעבור אנשים שונים, המשמעות היא שונה. בעיני לירן - והיה לו זמן רב להתחבט על כך כשהיה נעול בתא כלא נטול חלונות - מה שנתן משמעות לחיים היה מטרה לחתור אליה. היה קשה למצוא משהו שאתה באמת רוצה לשאוף אליו, למצוא את הדבר שמגדיר את מטרת החיים שלך, וזאת הסיבה שכל כך הרבה אנשים היו אבודים.[/storyp]
[storyp]כשהוא היה כלוא, הייתה לו מטרה אחת: בריחה. הבעיה הייתה שהוא לא ידע איך להשלים את המטרה הזאת. עכשיו הבעיה שלו הייתה אחרת לגמרי: הוא הרגיש שהוא יכול לעשות כל מה שרק ירצה, אבל הוא לא ידע מה זה. עוד בלילה הראשון, כשהוא שכב ער וחשב, מהר מאוד הוא הבין שהוא יודע את התשובה. הוא רצה חיים רגילים. הוא רצה לחזור למסלול שעליו צעד לפני שש שנים, לפני שנחטף. הוא רצה שההורים שלו יסלחו לו ויאהבו אותו שוב. הוא רצה שרועי וקארין יחזרו לדבר איתו. הוא רצה להיות בדובר צה"ל, ללמוד תקשורת, ללכת להיות עיתונאי חוקר כמו מיקי רוזנטל.[/storyp]
[storyp]הוא לא יכל להיות בדובר צה"ל יותר - הקב"ן הבהיר לו שגם אם השב"כ ייתן אור ירוק, הוא לא כשיר לשירות. אבל לכל השאר החלומות עוד הייתה תקווה: הוא כבר בירר בקשר לקורס השלמת בגרויות, ואמא שלו התחילה לשאול חברים בקשר לעבודה זמנית שתהיה לו בינתיים.[/storyp]
[storyp]השבוע אחרי שחזר לא היה קל. אם לשקר להורים שלו בפנים היה צעד קשה, אז לשבת מולם ולנסות לבקש סליחה היה זריעת מלח על הפצעים. בסופו של דבר הוסכם שהם יתנו לו להשאר בבית ויממנו עבורו את הקורס ביואל גבע, כל עוד הוא ילך לבקר אצל פסיכולוג שלוש פעמים בשבוע.[/storyp]
[storyp]כאילו זה לא היה מספיק, הוא היה צריך לחזור על השקר מול המשטרה, הצבא והשב"כ. כל אחד מהם חילק לו מבטים נגעלים ומילים של בוז גלוי, והבהיר לו שהם יתקשרו אליו אם יצטרכו עוד מידע. הצבא הבטיח לו משפט על עריקה.[/storyp]
[storyp]אבל הקשים ביותר היו דווקא הלילות. הוא כמעט ולא ישן, מתעורר מספר פעמים בלילה מסיוטים, אם בכלל הצליח להרדם. נדמה היה שלא יחסר לו חומר לסיוטים לכל לילה עד סוף חייו, כל שד ושד שאיתו אולץ להלחם מוסיף דלק למדורה, אבל החלומות הנוראים באמת היו אלה שבהם דווקא הוא היה המפלצת. הוא זכר בפירוט איום את הפנים של כל אחד מהחוטפים שלו. הוא זכר איך הם נראו כשהם הובילו אותו לחדר הטקסים, איך נראו כשבאו להחליף את מצעיו בזמן שהוא קשור לקיר, אבל בעיקר איך הם נראו כשהוא הרג אותם. כל אחד נראה פגוע וחסר אונים לפני מותו, אבל במיוחד נצרבו בראשו פניה של קטי, מכשפה צעירה יחסית, בת גילו. היא הייתה המכשפה שתמכה בו בכל הקרבות שלו, מבעד למראה חד כיוונית שנתנה לה לראות את המתרחש בלי להחשף. היא הצילה את חייו אל מול השדים, אבל כשברח היא ניסתה לעצור אותו. המבט בעיניה, ברגעים האחרונים, כשהדם עזב את גופה והקור החל להחליף אותו...[/storyp]
[storyp]הוא עשה כל מה שיכל כדי לחשוב על דברים אחרים, במקום. כשישב בבית בחוסר מעש, הוא לא יכל לעשות הרבה מלבד לחשוב, אז הוא ניסה לחשוב איך הוא גורם לקארין לסלוח לו. היא עדיין לא ענתה לשיחות שלו. גם רועי, אחיו הקטן, סרב להיישיר אליו מבט, ונעלם לבסיס שלו ביום ראשון בשנייה שרק יכל, בלי להפרד.[/storyp]
[storyp]הוריו, קארין, רועי... לגרום להם לסלוח לו, זאת הייתה משימה קשה, אולי הקשה ביותר שעמדה מולו. אבל האם היא באמת הייתה קשה כמו לברוח מהכלא של אסופת מכשפים מטורפים? הוא רק היה צריך להיות נחוש וסבלני. אף כוח בעולם לא היה חזק מנחישות וסבלנות.[/storyp]
[storyp]הוא אמר את זה לעצמו כשהוא שיקר כדי להתקבל לעבודה כמוכר בדוכן קפה. הוא היה צריך לבלוע כדור מר של כבוד עצמי כשהוא קיבל את העבודה. כשהוא היה צעיר, הוא חשב שבשלב הזה הוא כבר יהיה בשיא התואר שלו, עובד כמתמחה בעיתון מרכזי, מדי פעם שולח מאמרים עוקצניים בעילום שם שיתפרסמו באתרי חדשות. במקום, הוא התקבל בקושי לעבודה זמנית, וגם זה רק בזכות מילה טובה מחבר של אמא שלו ושקרים מתורגלים על מה שעשה בשש השנים האחרונות. כמוכר קפה הוא יכל ללמוד לבגרויות שלו כשהעומס ירד, ואפילו שהכסף היה גרוע, השגרה הייתה מבורכת.[/storyp]
[storyp]כשהוא קם בבוקר ללכת לעבודה בפעם הראשונה, רק שבוע וחצי אחרי שדפק על דלתו של יאיר, הוא היה מלא באופטימיות זהירה. היו לו מטרות, היה לו מסלול. דברים לא היו מושלמים, עדיין לא, אבל אם הם היו, מה היה נותר לו לעשות? הוא שמח על ההזדמנות.[/storyp]
[storyp]דוכן הקפה היה בכניסה לבניין משרדים גבוה במרכז העיר, בסה"כ עגלה שמוקפת בכמה שולחנות גבוהים. רוב הלקוחות היו עובדים בבניין המשרדים, אנשים שרצו כוס קפה על הדרך. הבוס שלו אמר שהם לא באמת מבינים בקפה, ואם הוא לא יבזבז להם את הזמן ויזכור את מה שהם אוהבים להזמין, הם ישאירו לו טיפ. זה נשמע לו די פשוט.[/storyp]
[storyp]לירן הקדים בחצי שעה, אמר שלום למאבטח ולמנקה, והתחיל לפתוח, לנקות, לסדר, ולוודא שכלום לא חסר. בעשרה לשבע הגיע הלקוח הראשון שלו, אדם גבוה, מחוייט ומעונב, שערו החום מסורק בדקדוק. עיניו הירוקות היו נפוחות מעייפות, והוא נראה כאילו הוא רק רוצה לגמור עם היום הזה כמה שיותר מהר. "בוקר טוב," לירן אמר לו, מחייך.[/storyp]
[storyp]הלקוח הסתכל עליו בעיניים חדות וממורמרות. "אתה חדש כאן," הוא העיר. "מה קרה לליטל?"[/storyp]
[storyp]"האמת שאני לא יודע. אני לירן."[/storyp]
[storyp]"כנראה נמאס לה. עורכי דין הם לא לקוחות קלים בדרך כלל. אני שחר. תכין לי אספרסו כפול."[/storyp]
[storyp]"בשמחה," לירן אמר, מתחיל להפעיל את המכונה.[/storyp]
[storyp]שחר נראה כמעט כועס. "אם אתה הולך להיות כל כך עליז בבקרים, אנחנו לא הולכים להסתדר טוב. ממה אתה כל כך מרוצה?"[/storyp]
[storyp]לירן חייך. "יום ראשון בעבודה, התחלות חדשות. למה שאני לא אהיה מרוצה?"[/storyp]
[storyp]"אפשר לחשוב שאתה עובד על תרופה לסרטן. אתה בסך הכל מוכר קפה. שבוע הבא אני מצפה לראות אותך עם שביזות בוקר שמתאימה לאירוע."[/storyp]
[storyp]לירן צחק והגיש לו את הקפה שלו. "אני אעבוד על זה."[/storyp]
[storyp]שחר הסתכל על לירן במבט סקרן, ובחן את הספר של יואל גבע שבצבץ מהתיק של לירן על הרצפה. הוא החווה אל הספר עם כוס הקפה בידו. "פסיכומטרי?" הוא שתה מהכוס בלגימות קטנות ומהירות.[/storyp]
[storyp]"השלמת בגרויות."[/storyp]
[storyp]"בן כמה אתה?"[/storyp]
[storyp]"עשרים וארבע."[/storyp]
[storyp]"למה אתה חושב שאתה יכול לשבת על התחת ולסגור את הבגרויות עכשיו אם לא עשית את זה בתיכון או בצבא?"[/storyp]
[storyp]"כי עכשיו יש לי הזדמנות."[/storyp]
[storyp]שחר גיחך, ובלגימה ארוכה חיסל את מה שנותר מהקפה שלו. "רוב האנשים מקבלים יותר מדי הזדמנויות. זה לא עושה להם טוב, זה גורם להם לחשוב שתמיד יהיו להם עוד." הוא זרק את הכוס שלו לפח, והוציא ארנק כדי להשאיר שטר של עשרים על השולחן. "נתראה בצהריים."[/storyp]
[storyp]היה משהו מאוד מונוטוני בלעמוד מאחורי העגלה ולתת שירות לעוברים-ושבים. רוב הלקוחות לא היו אגרסיביים כמו שחר, אבל הוא העדיף את התוקפנות על האדישות שהוא קיבל מרוב הלקוחות. למרות זאת, הוא דאג לחייך כל פעם שמישהו הגיע, הכין את הקפה בזריזות כשהבן אדם נראה ממהר, ופיתח שיחת חולין עם מי שנראה יותר פנוי. כשלא היו לקוחות, הוא הוציא את הספר של יואל גבע. שש שנים השכיחו ממנו דברים פשוטים כמו משוואות עם נעלם, והיה לו הרבה מה להשלים.[/storyp]
[storyp]כשהגיעה שעת הצהריים, התחיל העומס האמיתי. הרבה חברות עבדו באותו בניין, ונראה שכל עובד רצה כוס קפה כשהוא חזר מהאוכל. לירן עבד מהר ככל שהוא יכל, אבל זה לא מנע מהלקוחות להאנח בחוסר סבלנות כשהם עמדו בתור, או לבקש ממנו להזדרז כי הם מאחרים. לא לקח הרבה זמן לפני שהוא נאלץ להלחם בחשק להטיח את הקפה הרותח על הפנים של כל מי שביקש ממנו למהר. כשהוא שמע את קולה של קארין, זה היה כמו קרן אור שבקעה מהעננים.[/storyp]
[storyp]לקח לו רגע להבין שמה שהקול שלה אמר היה 'הפוך קטן בבקשה', ועוד רגע להרים את ראשו ממכונת הקפה כדי להסתכל עליה ולראות שהיא הייתה כל כך עסוקה בפלאפון שהיא אפילו לא שמה לב עם מי היא מדברת. היא לבשה חליפה שחורה מחויטת עם קצוות כחולים כהים ומתחתיה חולצה לבנה נקייה, לרגליה חצאית קצרה ונעלי עקב שחורות גבוהות. השיער החום הארוך שלה היה אסוף אל ראשה בהדיקות, ועיניה הכחולות הגדולות היו חדות וממוקדות בפלאפון בזמן שהקלידה במהירות. הוא בקושי זיהה אותה. בראשו, היא עדיין הייתה הנערה הצעירה והפרועה מגיל 17, שאהבה ללבוש שמלות פרחוניות ארוכות וחולצות מעל המידה שלה, עם העיניים המחייכות והצחוק המתגלגל והמטופש. עכשיו היא נראתה כמו אישה, מרשימה וסמכותית, מישהי שאנשים יעשו את מה שהיא אומרת מבלי שאפילו יעלה על דעתם לעשות אחרת. המראה התאים לה להפליא, והוא התמלא בגאווה בלתי מוסברת לראות את השינוי בה.[/storyp]
[storyp]"יש בעיה?" היא שאלה, מרימה את מבטה מהפלאפון. הוא הרגיש אשם כשהוא ראה את עיניה מתרחבות בהפתעה, ואז קופאות בקשיחות. הוא כחכח בגרונו, שלף כוס חד-פעמית והניח אותה מתחת למכונה.[/storyp]
[storyp]"באת לפה?" קארין שאלה בטון קפוא. "מכל המקומות בעולם, באת לעבוד כאן? אחרי שאמרתי לך במפורש שאני לא רוצה לראות אותך יותר?" הוא שמע את הכעס בקולה, והוא לא יכל להיישיר את מבטו אליה.[/storyp]
[storyp]"לא ידעתי שאת עובדת כאן," הוא מיהר להגיד. הוא ראה שעוד מוקדם מדי לנסות לדבר איתה; הכעס שלה עדיין היה טרי, היא לא יכלה להתמודד איתו כרגע. "אני אכין לך קפה בשקט, אני מבטיח. את לא תדעי שזה אני."[/storyp]
[storyp]היא שילבה את ידיה והסיטה את מבטה ממנו בזמן שהוא עבד. הוא היה מוכן להשבע שמכונת הקפה האטה את פעילותה לצורך כוס הקפה הזאת. הוא כמעט התיז חלב רותח על עצמו, ואז כמעט שפך את הקפה כשהוא הזיז אותו לקדמת הדלפק. הוא כחכח בגרונו שוב. קארין לקחה את כוס הקפה ופשוט הלכה, עיניו של לירן דבוקות לגבה. הוא לא הצליח להביא את עצמו להגיד לה שהיא לא שילמה.[/storyp]
[storyp]מאחוריה עמד שחר, נראה מאוד משועשע. "גבר, קח בקבוק מים עליי."[/storyp]
[storyp]"מה?" הוא שאל, לא מצליח לנתק את מבטו מקארין המתרחקת, העקבים הנוקשים על רצפת השיש מהפנטים אותו.[/storyp]
[storyp]"אחרי ייבוש כזה אתה צריך מינימום ליטר וחצי. מה הלך פה עכשיו?"[/storyp]
[storyp]הוא סוף סוף הביט אל שחר. "אה? אמ… כלום. סתם, קצת… משהו. בין... מכרים."[/storyp]
[storyp]שחר צחק. "אחי, זה היה ברוטאלי. מאיפה אתה מכיר את קארין? דרסת לה את הכלב מול העיניים או משהו?"[/storyp]
[storyp]הוא הרגיש לא בנוח לדבר על מה שהיה לו עם קארין עם אדם זר. "אנחנו מכירים מהתיכון." הוא קיווה שהטון שלו הבהיר שהוא לא רוצה להרחיב עוד בנושא.[/storyp]
[storyp]"כן, שניכם מאותו מחזור… אני שוכח כמה היא צעירה. היא לא מתנהגת כמו ילדה. בכל מקרה, תביא לי אספרסו וקח כסף גם עליה. אני אנכה לה את זה מהמשכורת."[/storyp]
[storyp]"היא עובדת אצלך?"[/storyp]
[storyp]"בהחלט. אולי הכי צעירה שיצא לי לשכור, אבל עובדת קשה וחכם, שילוב יוצא מן הכלל, וקוראת אנשים בצורה מרשימה. אני צופה לה עתיד מזהיר. לא לזרוע מלח על הפצעים או משהו, אבל די פישלת שפספסת אותה."[/storyp]
[storyp]"נראה לי דווקא שאתה מתאמץ במיוחד לזרוע מלח על הפצעים," לירן אמר. "אבל אני לא חושב שפספסתי עדיין."[/storyp]
[storyp]"היי, יש פה תור," מישהו קרא מאחור. שחר הסתובב לקלל את הלקוח חסר הסבלנות, ולירן התחיל להכין את האספרסו, עיניו חוזרות למעלית שבה קארין נעלמה. הוא חייך בעל כורחו. הוא לא האמין באלוהים, אבל הוא מצא את עצמו מודה לו בכל מקרה. קארין כעסה, כעסה מאוד, ולירן עדיין לא ידע איך בכלל להתחיל לגשת אליה כדי לגרום לה לסלוח לו. אבל ככה הוא יכל לראות אותה כמעט כל יום, ואלי לאט לאט היא תתרגל לראות אותו שוב. יהיה לו תירוץ לנסות להתחיל שיחה איתה מפעם לפעם, להבין מה זה שכל כך מכעיס אותה, להבין איך הוא יכול למצוא את דרכו בחזרה לחייה. וכשזה יקרה, הוא יוכל להתחיל לעבוד על התנצלות. אולי אפילו על לספר את האמת.[/storyp]
[storyp]הוא בדיוק התכוון להתערב בוויכוח בין שחר והלקוח כשהוא שם לב למישהו שעמד ליד המעלית. הוא שם לב אליו מכיוון שהמעלית נפתחה, אנשים חלפו על פניו ונכנסו פנימה, אבל הוא נותר לעמוד שם. הוא היה גבוה מאוד, מתנשא כמעט שני מטרים מעל האדמה, לבוש בחליפת עורכי דין שחורה ארוכה, ראשו הקירח מנצנץ באור הניאון, ידיו נחות לצידו בנייטרליות, והוא בוהה לתוך הקיר. לירן נדרך, לא מסיט את מבטו. משהו היה לא בסדר.[/storyp]
[storyp]האדם הסתובב, כאילו חש את המבט נעוץ באחורי גבו, והסיט את ראשו ישירות אל לירן. לא היו לו עיניים. במקומן, ניתן היה לראות את החלל שבו הן אמורות להיות, דם מקיף אותן, נוזל אל לחייו ומטפטף מסנטרו אל הרצפה. לא היה לו אף, ופיו היה נטול שפתיים, רק חריץ דק וסגור על פניו. לירן מיהר להסיט את מבטו, אבל הוא ידע שזה היה מאוחר מדי. השד ראה אותו.[/storyp]
[storyp]לפתע הוא ראה יד מול עיניו וניתר לאחור. האצבעות נקשו ברעש, והוא הרים את מבטו אל שחר שניסה למשוך את תשומת ליבו. הוא הבין ששחר מדבר איתו.[/storyp]
[storyp]"אתה איתי אחי?" שחר הסתכל לכיוון המעליות, ואז בחזרה אל לירן. "הקפה שלי מתקרר," הוא אמר, והחווה אל הכוס החד פעמית עם האספרסו שישבה על המכונה.[/storyp]
[storyp]לירן חייך חיוך מאולץ, והושיט לו את הכוס. "שמע, אתה חייב להמשיך הלאה, גבר," שחר אמר, לוגם מהאספרסו שלו. הוא הניח שטר על הדלפק, וכשקיבל את העודף שלו, הוא הרים את ידו לפרידה וצעד גם הוא לכיוון המעלית. כשלירן הסתכל עליו הולך, הוא ראה את האדם ללא העיניים ממשיך לבהות בו. הוא מיהר להסתכל בחזרה על מכונת הקפה. הוא לא רצה להכריח את העימות עדיין, בטח שלא בבניין עמוס. איפשהוא בראשו נקלט שהלקוח שמאחורי שחר פשוט עזב, והוא הבין שזה לא טוב, אבל הוא לא יכל להתמודד עם זה עכשיו. הוא שלף שלט קטן שעליו כתוב 'אשוב בקרוב' והניח אותו על הדלפק. הוא יצא בצעדים זריזים אל מחוץ לבניין. כשהוא הלך ברחוב, הוא התחיל למפות בראשו את הרחובות בסביבה, עיניו מחפשות אחר מקום מתאים. הוא נזכר שיש חניון תת-קרקעי לא רחוק שלא היה בו שימוש רב. הוא פנה לרחוב צדדי, מוצא את החניון, וצעד מטה ליד השומר המנמנם. כשעבר בכניסה, שלח מבט קצר אחורה. הוא זיהה את האדם ללא העיניים עומד מאחוריו, מביט בו, והוא מיד הסיט את מבטו שוב. הוא עשה את דרכו פנימה, לאיזור בו רק הנואשים הביאו את הרכב לחנות.[/storyp]
[storyp]אחרי עוד שני פניות עמד מולו קיר, ולא חנתה אף מכונית בטווח ראייה. הוא נעצר עם פניו אל הקיר, והמתין כמה רגעים. הוא נשם נשימה עמוקה, וקילל את עצמו על שלא שמר את הטלפון של יאיר בפלאפון שלו מיד כשקיבל אותו. כשהוא הסתובב, האדם ללא העיניים המתין לו בכניסה למבוי הסתום. הפעם הוא לא הסיט את מבטו, אלא הביט היישר אליו. ידיו נקמצו לאגרופים והוא המתין.[/storyp]
[storyp]"קדימה," לירן קרא אליו. "בוא נראה מה אתה שווה."[/storyp]
[storyp]השד בהה בו לעוד רגע בעיניים חלולות. הדם זרם לאורך לחיו, והטפטוף של הדם על הרצפה הדהד בחלל הריק. השד פתח את פיו, כאילו כדי להגיב, וזה היה מלא בשינים קצרות ומחודדות. לירן הביט בחלל הפה בדריכות, הטפטופים העדינים מסונכרנים עם פעימות ליבו. בבת אחת יצאו מהפה שלוש לטאות אדומות וארוכות, מזדחלות במהירות דרך פיו ומזנקות לרצפה, עושות את דרכן ללירן.[/storyp]
[storyp]הוא לא היסס לרגע. הלטאה הראשונה נמעכה תחת בעיטה מהירה, והתיזה דם ירוק כהה לכל עבר. הבאה ניסתה לזנק אל חזהו, אבל הוא הצליח לתפוס אותה באוויר, מתכופף בדיוק בזמן שהשלישית פתחה את פיה ושרבבה את לשונה המחודדת כך שזרם דק של ארס הושלך לכיוונו. הנתז פגע בקיר מאחוריו, מותיר סימן שחור מעלה עשן, ולירן זרק את הלטאה שבידו בעוצמה על זאת שעל הרצפה, שתיהן מתגלגלות בחוסר אונים. כשהן התחילו להשתחרר אחת מן השנייה, לירן הרים אחת, והטיח אותה על עמוד תמיכה קרוב בכזאת עוצמה שהדם שלה ניתז כמעט עד הקיר הנגדי. הוא הסתובב ותפס את הלטאה האחרונה רגע לפני שנמלטה בחזרה אל האדם ללא העיניים. הוא הרים אותה, נאבק לרגע להניח את ידו על גרונה, ותפס את זנבה בידו השנייה. היא התפתלה בידיו, והוא לחץ על גרונה בזהירות מדויקת, מכוון את הלשון השלה, מחכה לרגע הנכון - ומושך בזנב בעוצמה. הלטאה ירקה מטח של ארס, שחלף ליד ראשו של העיוור, נוחת על הרצפה ומעלה עשן. הוא ניסה לרסן את הלטאה שהחלה להתפתל שוב, ואז משך בזנב שוב, הפעם בכזאת עוצמה שהזנב התנתק. קלח ארוך של דם ניתז מצדה האחורי של הלטאה, בעוד מהצד השני זרם דק של ארס שהמשיך כל הדרך עד הקיר הנגדי בלי לפגוע במטרה.[/storyp]
[storyp]לירן קילל בעסיסיות, זרק את גופת הלטאה המתפתלת לרצפה, ולידה הטיל את הזנב. הוא הסתכל על השד שעמד מולו, קומץ את אגרופיו. עיניו תיזזו במהירות, מחפשות כלי נשק בחניון הריק, ואז חוזרות להביט בשד כדי לוודא שהוא לא זז ממקומו. היו לו רק כמה שניות ספורות לפני שהשד יתאושש. עמודי תמיכה? הוא שקל; עמודי תמיכה נטו לקרוס ולפזר פסולת בניין שימושית. אבל לא, הוא לא יסתכן בלהפיל את החניון על ראשו. שלט? על הקיר היה שלט עם איזשהיא אזהרה מיותרת; קצוות השלט היו מחודדים, אבל להוציא אותו מהקיר יהיה בעייתי. ארון חשמל? זה היה קלוש. לירן היה צריך גיבוי. הוא מיקד את עיניו על השד, שעדיין נותר במקומו, ושלח את ידו בזהירות אל הכיס. ידו גיששה אחר הפלאפון. הוא חשב שהוא זכר את המספר של יאיר, והוא קיווה שהוא לא השתנה בשש השנים האחרונות. השניות המועטות שהיו לו חלפו במהירות בזמן שהוא ניסה לשחרר את הנעילה המטופשת של המסך הראשי. הוא שנא את הפלאפונים החדשים, עם מסכי המגע; הוא רצה כפתורים, הוא רצה להרגיש את המקשים באצבעותיו, שיאיר יקבל שיחה, יבין בדיוק על מה מדובר, וכל זה בלי להסיר את העיניים מהשד.[/storyp]
[storyp]הוא הוציא את הפלאפון מהכיס, מנסה לשמור על תנועות איטיות. הנעילה השתחררה, סוף סוף. הוא הסיט את עיניו רק לרגע, מסתכל על הפלאפון, מחפש את החייגן - וזה היה הרגע שבו השד היכה.[/storyp]
[storyp]התנועה שלו הייתה מהירה, כמעט בלתי מורגשת. הבעתו לא השתנתה, ואף שריר בגופו לא נמתח; גופו רק נטה קצת לכיון לירן. ברגע הבא הוא טס קדימה, כאילו כוח הכבידה השתנה כך שייפול היישר אל לירן, רגליו כלל לא מתחככות ברצפה. לירן זיהה את התנועה מאוחר מדי: עיניו היו על המכשיר הארור הזה. הוא ניסה לזוז הצידה, אבל השד התנגש בו בכל העוצמה, והוא הוטח לתוך הקיר, מרגיש את גבו זועק בכאב כשהוא נמעך אל הבטון, משקלו של השד עדיין לא נותן לו לזוז. התגובה שלו לא הייתה מהירה מספיק כדי להתחמק, אבל היא נתנה לו מספיק מרחב תנועה כדי להשתחל החוצה, מדדה לכיוון עמוד תמיכה ונעזר בו כדי להתיישר. גבו זעק בכאב, אבל הוא היה רגיל להתעלם מכאב.[/storyp]
[storyp]השד ניסה לנצל את הקרבה כדי לנוע שוב, אבל הפעם לירן היה מוכן יותר. הוא זינק הצידה, מתגלגל על הרצפה ומתיישר מיד, חוסם את המחאות של שרירי גבו. השד התרסק לתוך העמוד, בטון ומוטות ברזל עפים לכל עבר. עיניו של לירן בחנו אותם עוד כשהיו באוויר - האם הם ארוכים מספיק? חדים מספיק? בכל מקרה, כרגע הם היו רחוקים מדי. עינו קלטה את הפלאפון המרוסק שוכב על הרצפה בין ההריסות.[/storyp]
[storyp]השד לא נראה מוטרד מההתנגשות החזיתית עם העמוד. הוא הסתובב אל לירן שוב, תנועתו חלקה כמו בלרינה בתיבת נגינה, החליפה השחורה שלו מאובקת. ראשו הקירח היה לבן כמעט לחלוטין עכשיו, מלבד זרמי הדם האדומים שעדיין זרמו על לחיו, שוטפים איתם את האבק. הפה נותר פתוח, עוד ממקודם, חור שחור בתוך אוקיינוס לבן ואדום, ובתוכו עשרות שיניים מחודדות.[/storyp]
[storyp]לירן המתין לתנועה הבאה. עינו איתרה את ארון החשמל באגף שלו. הוא החזיר את מבטו מיד אל השד, והניע את גופו הצידה, לאט, בזהירות. הוא ידע שהשד רק חיפש את ההזדמנות. הטריק היה לתת לו את ההזדמנות רק כשאתה מוכן, ולגרום לו לחשוב שאתה לא. לירן עמד בין השד לבין ארון החשמל, וקיווה שזה יעבוד.[/storyp]
[storyp]הוא הסיט את מבטו כדי לסרוק את הסביבה פעם נוספת. השד זיהה את ההזדמנות מיידית, ולירן ידע זאת גם בלי לראות אותו. הוא זינק הצידה שוב, והפעם רעש ההתרסקות בקיר לווה בברק חשמלי שהאיר את החדר בכחול, ואז מילא אותו בחשיכה. לירן קילל את עצמו על הטיפשות. האם השד חוסל? הוא לא הספיק לראות. הוא היה צריך לחשוב מהר. הוא עצם את עיניו, והתרכז בתמונה האחרונה שראה לפני החשיכה.[/storyp]
[storyp]הזינוק היה אמור להביא אותו קרוב אל עמוד תמיכה נוסף. משהו משך את עיניו, רגע לפני שהאור כבה, משהו אדום, קצת משמאל לאיפה שהוא נמצא. הוא שלח את ידו לגשש בחשיכה, וידו נחה על ראשו של מטף כיבוי האש. הוא הרים את המטף, והסתובב לכיוון השד. החושך היה מוחלט, ואיתו גם הדממה. זה נראה כאילו עבר נצח, בזמן שלירן מצמץ במהירות, מנסה להרגיל את עיניו לחשיכה, לשמוע צליל כלשהוא. לא היה דבר. המטף היה כבד בידו. הוא שמע ניצוץ חשמלי מכיוון ארון החשמל, ואז הדממה שבה. זה באמת עבד?[/storyp]
[storyp]לירן שמע קול טפטוף עדין, ולקח לו רגע להבין שזהו קולה של טיפת דם שפוגעת ברצפה, רגע אחד יותר מדי. הוא התחיל להרים את המטף שבידו כשהוא הרגיש משהו מתנגש בגופו בעוצמה, והדבר הבא שהרגיש היה את גבו נמעך לתוך הקיר, כל האוויר יוצא מריאותיו, בזמן שלשון לחה ומחוספסת הזדחלה סביב גרונו.[/storyp]
[storyp]באותה השנייה מנורות החירום של החניון נדלקו. בעיניים מטושטשות לירן הביט היישר לתוך חללי העיניים הריקים של השד, בור ללא תחתית שממנו דם זורם ללא הפסקה. הוא ראה את השיניים המחודדות מקרוב, לבנות בקצוות אבל מצהיבות כאשר הן מתקרבות אל השפתיים הדקות והמקומטות. ביניהן יצאה לשון ארוכה וירוקה, מכוסה קשקשים, כמו זנבה של לטאה. הלשון חיפשה אחיזה סביב גרונו של לירן, מתהדקת ומנסה למשוך את הצוואר אל השיניים, בעוד הגוף כולו נצמד אל לירן, מרתק אותו אל תוך הקיר. לירן כבר ראה כוכבים, ריח הגופרית והחומץ המצחינים מפיו של השד מביא דמעות לעיניו, כל כוחותיו מושקעים בלהרחיק את הגרון שלו מהשיניים. הכל היה מטושטש, כל גופו כאב, הוא לא הצליח לחשוב בבהירות… מה החולשות של לטאה עיוורת? הוא שאל את עצמו, וכתשובה ראה רק כוכבים. הוא לא יכל לנשום. אולי יאיר זיהה את השד? זה היה קלוש. הוא ניסה לבעוט, ללא תועלת. הוא הרגיש את כל האוויר עוזב את ריאותיו, קצוות העולם נעטפים בערפל שחור. הוא לא הספיק להתנצל בפני קארין…[/storyp]
[storyp]לא, הוא אמר לעצמו. לא ברחתי בשביל למות עכשיו. המחשבה ליטפה את מוחו, ופרחה הלאה, עטופה בכוכבים בוהקים שנצנצו בעולם המשחיר. היה משהו כבד בידו. המטף עדיין היה שם. הוא הרגיש את ידית המטף, ולחץ בכל הכוח.[/storyp]
[storyp]העולם הפוך משחור ללבן, כשקצף השתחרר לכל עבר. הצינורית של המטף נכלאה בין לירן לבין השד, והקצף עלה היישר למעלה אל תוך פיו הפעור המלא בשיניים. לירן נפל לרצפה על ברכיו בפתאומיות, נאבק לקחת נשימה עמוקה, קצה ראייתו מקבלת צבע, הכוכבים מסתובבים בפראיות מול עיניו. ראשו איים לאבד הכרה לרגע, אבל הוא ידע שאובדן הכרה היה כניעה למוות. הוא נעמד, מרים את המטף, מתנשף ומתנדנד, והביט אל השד הקירח. הוא פשוט עמד שם, לצד אחד מעמודי התמיכה, הלשון שלו מתפתלת מחוץ לפיו לכל עבר, נאבקת לפנות את הקצף מפניו. הוא שמע קול חנק בוקע מתוך הפה הפעור של השד, בעוד כל גופו נותר כפי שהיה, הזרועות נחות לצד גופו, הדם מטפטף לרצפה. לירן שלח מבט מבולבל אל המטף שבידו. הוא הצליח לזהות כיתוב: 'אמוניום פוספט'. הוא אסף את הצינורית, וכיוון אותה אל השד, מוחץ את הידית בין אצבעותיו. הקצף הלבן כיסה את פניו של השד ברגע, וקול החנק התחזק. הלשון שבחוץ התפתלה בהיסטריה. הקצף באיזור העיניים נצבע באדום.[/storyp]
[storyp]השד פלט קול חריקה, ולפתע גוש קצף ענק נפלט החוצה על הרצפה. לירן הידק את הידית שוב, דואג לא לתת לו את ההזדמנות לנשום. הגוש על הרצפה רטט ופרפר - בפנים לירן ראה עשרות לטאות קטנות ואדומות, מתגלגלות בחוסר אונים. הוא ריסס גם אותן ליתר בטחון, עד שהתנועה הפסיקה. הוא הביט באדם העיוור, ראשו מכוסה קצף, חליפתו השחורה מוכתמת, קול חנק סופני בוקע מגרונו.[/storyp]
[storyp]לירן צעד אליו, והניף את המטף, פוגע בפנים עם התחתית המתכתית. רעש הפגיעה של המתכת בעצם היה מספק להחריד, והגוף נפל כמו שהוא לרצפה, מתרסק ומתפזר לערימה של קשקשים. לירן הביט בה ובדם הירוק המפוזר בכל מקום. הריח היה נורא, שילוב של גופרית, חומץ ובתי חולים. הוא בחן את עצמו. הגב שלו כאב, אבל הוא יכל לעמוד בזה. הוא עדיין הרגיש קצת מסוחרר, אבל נשימתו חזרה אליו. בסך הכל, זה יכל להיות גרוע יותר. חולצתו נקרעה מאחור ונעליו היו מוכתמות בדם לטאות. הוא קילל מתחת לשפמו. הוא צריך להתחיל להביא בגדים להחלפה לעבודה.[/storyp]