• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

מחזור כישור הזמן - מי קרא את כל הסדרה?

סטטוס
נעול לתגובות.
ראיתי שהספר ה-14 והאחרון יצא לאור בסדרה, שהתחלתי לקרוא אי-שם לפני תריסר שנים או 15 שנים...
אז, מישהו אמיץ דיו כבר קרא את כולה? אני זוכר שעצרתי בסביבות הספר החמישי, שזה התחיל מצויין, ואז התחיל להיגרר.
האם זה השתפר בספרים מאוחרים יותר? או שזה (הרבה) זמן אבוד לקרוא את הסדרה?
 
אני לא יודע מה לומר לך. אני מאד נהנתי כשקראתי אותם והגעתי עד הספר ה18 שיצא בעיברית. אבל היתי אז בגיל תיכון אז לא יודע מה זה אומר בשבילך.
בכל מיקרה אחרי כמה שנים שראיתי שיצאו כמה מסיפרי ההמשך (אני חושב שעד הספר ה20 או 22) ניסיתי לחזור לזה וממש לא הצלחתי לקרוא מחדש, יותר מידי זמן עבר. אפילו שאני זוכר שהספר נגמר בקטע שמאד התלהבתי ממנו ומאד רציתי לקרוא את הממשך.
 
הספרים טובים למי שרוצה עלילת פנטזיה רחבה עם התמקדות בפרטי האישיות של הדמויות, הן הנבלים והן הגיבורים.
דעתי על הספרים?
אני אהבתי אותם מאוד וממליץ לכל מי שלא מפחידה אותו כמות הספרים.
 
לא קראת אפילו חצי סדרה אז אני לא יודע מה לומר - בסדרה ענקית כזו יש כמובן הרבה עליות וירידות, הרבה רגעים עוצרי נשימה והרבי רגעי WTF?! אבל סיימתי בדיוק לקרוא את האחרון לפני יומיים ואני חייב לומר שנהניתי.
המון דברים שנסגרו כמו שצריך וגם המון דברים שנשארו פתוחים.
לא יודע לגבי המשך אבל בריאן סאנדרסון רמז באיזה ראיון שהוא ישמח לכתוב Spinoffs, ואני אשמח לקרוא אותם.
שוב, הבעיה המרכזית היא שלא קראת אפילו עד חצי הסדרה, אז אם יש לך שאלות יותר ספציפיות, תשאל.
 
ההרגשה שלי בספר החמישי באנגלית, שהסדרה מתחילה להימתח ולהיות מסטיק.
השאלה האם זה באמת המצב? כלומר האם כל הספר שומרים על רמת העניין, או שבשלב מסויים העלילה מתחילה להיתקע והמון טקסט נשפך מבלי לקדם את הסיפור?
 
בגלל איך שהספר בנוי, עם כל כך הרבה קווי עלילה, כן, יש הרגשה שחלק מהקווים נמרחים יותר מדי.
למשל, סתם מהרגשה אישית, חוץ מרגעים מסויימים הרגשתי שהסיפור של פרין היה מרוח יותר מדי ונחיצותו לעלילה סתמית.
מצד שני מאט הוא אחד הדמויות האהובות ביותר עלי אי-פעם ואין כמעט רגע אחד שהייתי מוריד ממנו בספרים.

אז כן, יש דברים שנמרחים, אבל אני לא רואה את זה כהבדל משמעותי מסדרות אחרות כמו שיר של אש ושל קרח שלדעתי מכיר הרבה יותר רגעי "סתם" מכישור הזמן. מצד שני שיר של אש ושל קרח הוא (בינתיים) 5 ספרים ופה יש 14. :lol:
 
אני קראתי את הכל! זו סדרת הפנטזיה האהובה עלי ביותר!

...ולכן אני גם יכול להגיד עליה ביקורת.

קודם כל, החיבה לסדרה משתנה מאוד מאדם לאדם - יש אנשים שמתעבים אותה, בעיקר בגלל שהיא "נמרחת", ויש כאלו שסוגדים לה. הרעיון הוא שהחל מהספר הרביעי (השמיני בעברית, כי הספרים בעברית מחולקים לשניים. ויש שיגידו שכבר החל מהספר השני) הפרספקיטבה בסדרה הולכת ומתרחבת, העולם הולך וגדל ויותר דמויות שוליים ועלילות משנה מקבלות זמן מסך באופן מעורר מרמור. הזמן הולך ומזדחל: אירועים שבספרים הראשונים היו לוקחים כמה פרקים, כעת הם לוקחים ספר שלם ומפוצלים לנקודות ראות של כמה וכמה דמויות ממקומות שונים, שכל אחת מושפעת בדרכה מאותו אירוע מרכזי. לפעמים זה מתסכל במיוחד - אתה רוצה לקרוא על הגיבור הראשי, והוא נעדר חצי מהספר או יותר, ובמקום אתה נאלץ לקרוא על כל מיני דמויות מעצבנות ולא חשובות בכלל. הסופר, רוברט ג'ורדן, גם אוהב לפרט עד לרמת צבע וגזרת השמלה שהדמות הנשית לובשת באותו בוקר, ואיך זה משפיע לה על מצב הרוח.
אבל, באופן אישי אני יכול להגיד, שהחיסרון הזה הוא גם אחד הדברים שמצאו חן בעיניי כל כך בסדרה - המצע הרחב של האירועים, הפירוט הזה שגורם לך להיכנס בכל פעם לעלילה המסויימת באותו רגע. זה לא פשוט לכתוב ספר מכל כך הרבה נקודות מבט ומקומות, ולגרום לכל אחד מהם להרגיש ייחודי ובעל אווירה שונה.
זה עדיין לא אומר שאין ספרים טובים ומלהיבים יותר וספרים טובים פחות.

הביקורת השנייה היא נגד הדמויות הנשיות בסדרה. כמו כל דבר בסדרה, יש עשרות כאלה, והדעה הרווחת היא שהן שטוחות ודומות אחת לשניה להחריד. יש גם סקסיזם שחוזר על עצמו בסדרה, מתח מתמשך והדדי בין גברים לנשים שיכול להפוך למייגע בשלב כלשהו.

והביקורת השלישית, המצערת מכולן: רוברט ג'ורדן מת אחרי השלמת הספר ה-11 (ובמותו הוריש לנו ספר שלדעת רבים היה כמה רמות מעל הקודמים ושווה ערך לתהילה של הספרים הראשונים). את יתר הסדרה המשיכו סופר הפנטזיה ברנדון סנדרסון בצמוד לאשתו ולהערות והקלטות שג'ורדן השאיר אחריו שאמרו בדיוק מה יקרה. הבעיה היא שסנדרסון הוא בשום פנים ואופן לא ג'ורדן. הוא גם נדרש לסיים סדרה ארוכה במיוחד שבשום אופן לא הייתה קרובה לסיום - בספר אחד (שאחר כך הפך לטרילוגיה). אז בזמן שהספר הראשון, שג'ורדן עוד כתב ממנו חלקים, הצליח לו, ואנשים אפילו אמרו שהוא מיטיב לכתוב את הסדרה מג'ורדן, השניים הבאים בתור היו כישלון חרוץ - כתובים בשטחיות ובבוטות, בלי שום זכר לידו העדינה של ג'ורדן שבה הכתיב את האירועים. הדמויות הן קריקטורות: מטופשות להחריד וחסרות אופי, החורים בעלילה נאטמים ברישול ובאילוץ. אני קראתי את הספרים כי הייתי חייב לדעת מה קורה עם הדמויות והעולם האהובים עלי, ואיך הכל נגמר, אבל במובן מסויים אני עדיין מתלבט אם לא היה עדיף שלא ייכתב דבר - ורק ישאירו לנו את ההערות של ג'ורדן שיגידו איך הכל היה אמור להסתיים. סיימתי את הספרים הללו ולא הרגשתי דבר: לא עצב, שסיימתי את הסדרה האהובה עלי ביותר, ולא סיפוק, לא כלום. סנדרסון עשה מהם קליפה. זה בפני עצמו העציב אותי, ורק גרם לי להבין עד כמה עמוקה הטרגדיה של מותו של ג'ורדן, וכמה הוא היה חשוב לי.


אז זהו, זו הביקורת שלי. אם אתה עדיין רוצה לקרוא את הסדרה - לדעתי, יש פה שפע של פנטזיה נהדרת וכתובה היטב שלי היא העניקה שעות מבין השעות היפות בחיי ואני בטוח שיום אחד אחזור אליה שוב, בפעם הרביעית - אבל דע מראש מה צפוי לך.
 
לא סיימתי לקרוא את הסדרה, so take my words with a grain of salt, אבל מבחינתי יש לה בעיה אדירה, שהיא פשוט לא יכולה להתגבר עליה, של הצורך המתמיד להתעלות על עצמה. בלי לספיילר יותר מידי לאלו שעוד לא קראו בכלל, אני יכול להגיד שהספר הראשון בסדרה היה יכול לעמוד בפני עצמו כשפר פנטזיה לכל דבר, שמתחיל ומסתיים. הספר לוקח את הגיבורים, שהם נערי חווה, ומעביר אותם דרך שלל אלמנטי פנטזיה מגניבים בטירוף, ומסתיים בשיא של ממש שיכול היה לסכם את כל הסיפור...
אלא שהוא לא מסכם את הסיפור. הסדרה ממשיכה, ועם כל ספר נוסף היא לא יכולה פשוט לחזור על השטיקים של הספר הקודם. אז אם בספר הראשון מפלצת X הייתה יריב מעורר אימה, בספר השני מפלצת X היא בדיחה זניחה לחלוטין שכל הגיבורים יכולים להתעלם ממנה.

זוכרים איך בספר הראשון האנשי חיה המרושעים האלו היו איום לחייל מאומן היטב עם ציוד קרבי תקין? בספר החמישי (אם אני זוכר נכון) כפר של אנשים שלא ראו בחייהם יותר אקשן מחזיר בית שברח מהמכלאה הודף צבא של מאות אנשי חיה מרושעים. כשהאנשים חמושים בקלשונים ומוטות עץ ואנשי החייה, כל אחד מהם שניים וחצי מטרים של שרירים, טפרים וכוונות זדון, חמושים בכלי נשק. כן.

מהר מאוד ניתן להבחין שקצב הגדילה של "רמת המגניבות" הוא אקספוננציאלי. כשאתה קורא בספר הרביעי שבמהלך קרב שיגרתי לחלוטין הרים שוטחו, צבאות של אלפי אנשים התאדו, ושלוש דמויות (בין מרושעות ובין טובות) מתו וחזרו לחיים, אתה כבר לא מופתע, כי אתה מצפה לזה.

מבחינתי, זה פשוט הרג את הסדרה. העלילה נמרחה יותר ויותר והאקשן נעשה מופרך יותר ויותר, וכל מי ששאלתי סיפר לי שהמגמה הזו ממשיכה, אז... יאפ. זה לא בשבילי.
 
Sacred Carrot אמר/ה:
לא סיימתי לקרוא את הסדרה, so take my words with a grain of salt, אבל מבחינתי יש לה בעיה אדירה, שהיא פשוט לא יכולה להתגבר עליה, של הצורך המתמיד להתעלות על עצמה. בלי לספיילר יותר מידי לאלו שעוד לא קראו בכלל, אני יכול להגיד שהספר הראשון בסדרה היה יכול לעמוד בפני עצמו כשפר פנטזיה לכל דבר, שמתחיל ומסתיים. הספר לוקח את הגיבורים, שהם נערי חווה, ומעביר אותם דרך שלל אלמנטי פנטזיה מגניבים בטירוף, ומסתיים בשיא של ממש שיכול היה לסכם את כל הסיפור...
אלא שהוא לא מסכם את הסיפור. הסדרה ממשיכה, ועם כל ספר נוסף היא לא יכולה פשוט לחזור על השטיקים של הספר הקודם. אז אם בספר הראשון מפלצת X הייתה יריב מעורר אימה, בספר השני מפלצת X היא בדיחה זניחה לחלוטין שכל הגיבורים יכולים להתעלם ממנה.

זוכרים איך בספר הראשון האנשי חיה המרושעים האלו היו איום לחייל מאומן היטב עם ציוד קרבי תקין? בספר החמישי (אם אני זוכר נכון) כפר של אנשים שלא ראו בחייהם יותר אקשן מחזיר בית שברח מהמכלאה הודף צבא של מאות אנשי חיה מרושעים. כשהאנשים חמושים בקלשונים ומוטות עץ ואנשי החייה, כל אחד מהם שניים וחצי מטרים של שרירים, טפרים וכוונות זדון, חמושים בכלי נשק. כן.

מהר מאוד ניתן להבחין שקצב הגדילה של "רמת המגניבות" הוא אקספוננציאלי. כשאתה קורא בספר הרביעי שבמהלך קרב שיגרתי לחלוטין הרים שוטחו, צבאות של אלפי אנשים התאדו, ושלוש דמויות (בין מרושעות ובין טובות) מתו וחזרו לחיים, אתה כבר לא מופתע, כי אתה מצפה לזה.

מבחינתי, זה פשוט הרג את הסדרה. העלילה נמרחה יותר ויותר והאקשן נעשה מופרך יותר ויותר, וכל מי ששאלתי סיפר לי שהמגמה הזו ממשיכה, אז... יאפ. זה לא בשבילי.

אולי כדאי שתכניס לספויילר גם את הפסקה שאחרי מה שהכנסת.

אני דווקא לא ראיתי בצורה כה חריפה את מה שאתה מדבר עליו:
נכון, בהתחלה טרולוקים היו יצורים מאיימים מאוד ואחר כך הם נזנחו, אבל זה בעיקר בגלל שהדמויות עצמן גדלו והתחזקו. בעיקר המתעלים, הטרולוקים לא מהווים עבורם שום אתגר. אבל זכור שכבר בספר הראשון הכפר שני-נהרות הותקף על ידי צבא של טרולוקים, והוא שרד על ידי שנמצאה בתוכו אאס סדאי אחת ועוצר אחד בלבד! כלומר, כבר אז הרמה של הטרולוקים הייתה גבוהה רק ביחס לאנשים פשוטים. בספר החמישי, פרין חוזר אל כפר הולדתו ונאבק בטרולוקים, אבל אז המצב שונה: הוא לוקח תפקיד של גנרל ומארגן את הכפריים. הטרולוקים לא ציפו לכזו התנגדות מצד הכפריים, והמספר שנשלח מלכתחילה היה קטן בהתאם. פרין גם ידע מאיפה הם מגיעים ובאמצעות לויאל האוגייר וגאול האיאל הוא חסם את "הדרכים" שמהם תגבורת של טרולוקים הייתה אמורה להגיע. הוא גם נעזר בידידיו הזאבים, ועדיין הקרב היה אבוד לולא הגיעה תגבורת מהעיר הקרובה והכפרים הסמוכים.

מי שכן עשה קפיצה לא הגיונית של כוח זה ברנדון סנדרסון, בספרים האחרונים... אבל זה כבר סיפור אחר.
 
הי gnoll
המון תודה על התגובה המפורטת,
נראה לי שהתחלתי להתקל במה שאתה מתאר באזור הספר החמישי באנגלית, ולכן הפסקתי.
ומה שאתה אומר על הסיום עצוב...

אני מבין גם שאין איזו חלוקה לוגית של הספרים - למשל ברומח הדרקון יש הרבה יותר ספרים, אבל זה מובנה כטרילוגיות. כאן להבנתי זה פשוט רצף?
 
The oldman אמר/ה:
הי gnoll
המון תודה על התגובה המפורטת,
נראה לי שהתחלתי להתקל במה שאתה מתאר באזור הספר החמישי באנגלית, ולכן הפסקתי.
ומה שאתה אומר על הסיום עצוב...

אני מבין גם שאין איזו חלוקה לוגית של הספרים - למשל ברומח הדרקון יש הרבה יותר ספרים, אבל זה מובנה כטרילוגיות. כאן להבנתי זה פשוט רצף?

בכיף. :)

וכן. הכל עלילה אחת רציפה.

וזה באמת עצוב. יהיו שיגידו, במרמור, בלתי נמנע, כשסופר כותב סדרה כזו שאפתנית ולא מתחיל אפילו לסגור את הקצוות. אבל הוא מת צעיר, יחסית. בן 58. גילו אצלו מחלת דם נדירה במיוחד שאין לה תרופה ותוך חודשים ספורים הוא מת. אני זוכר שרק קראתי את ההודעה שלו על זה שגילו שהוא חולה באתר הרשמי של הסדרה. הייתי המום. הוא הבטיח לשנס מותניים ולסיים את הסדרה עד מותו. כמובן שזה לא היה אפשרי.
האמת שזה אומר משהו על בני אדם... מעניין איך היו נראות סדרות הפנטזיה אם בני אדם היו חיים 500 שנה, מה היה גודל העלילות והאם באמת היה אפשר לכתוב מסה אפית באמת כמו שכישור הזמן ניסה ליצור.
 
gnoll,

הפעם נשים את זה בספוילר,
כל הדברים האלו שציינת, על איך שפרין ארגן את הכפריים וכו' - הם לא משנים כל כך, למען האמת. טרולוקים גדולים יותר, חזקים יותר ומהירים יותר מבני אנוש, לפי איך שהציגו אותם בהתחלה. אז תארגן את הכפריים - החמושים - בקלשונים שלך כמה שתרצה, הם לא אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם אנשי החייה. בסופו של דבר יתפתחו קרבות, ואף כפרי לא אמור להיות מסוגל לעמוד בקרב כזה. ולא רק שהכפריים ניצחו, הם גם בקושי ספגו אבדות. פשוט לא סביר. and that's beside the point. אני זוכר לדוגמה שמתישהו אנשים התחילו להשתמש במעין קרני אור לבנות כלה, שאם הם פוגעות במישהו הן מוחקות את הקיום שלו לחלוטין - הוא לא מת, הוא מושמד לגמרי. ואז היה איזה קרב כדי לשחרר איזה מלכה מאיזה ארור, ומאט היה שם, והוא נפגע מה "קרן השמדת כל דבר לנצח", ומת, אבל אז הוא חוזר פרק וחצי אחר כך, בחיי שאני לא זוכר איך. אז מה הטעם בלהציג את קרן האבדון האולטימטיבית אם היא לא אבדון ולא אולטימטיבית? הצורך להתעלות על עצמו כל הזמן דחף את הסופר להמציא דברים בעלי אימפקט יותר ויותר גדול, ובשלב מסוים זה נעשה מגוחך. לי זה הפריע, אבל זה די לגיטימי אם זה לא הפריע לך :)
 
Sacred Carrot אמר/ה:
gnoll,

הפעם נשים את זה בספוילר,
כל הדברים האלו שציינת, על איך שפרין ארגן את הכפריים וכו' - הם לא משנים כל כך, למען האמת. טרולוקים גדולים יותר, חזקים יותר ומהירים יותר מבני אנוש, לפי איך שהציגו אותם בהתחלה. אז תארגן את הכפריים - החמושים - בקלשונים שלך כמה שתרצה, הם לא אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם אנשי החייה. בסופו של דבר יתפתחו קרבות, ואף כפרי לא אמור להיות מסוגל לעמוד בקרב כזה. ולא רק שהכפריים ניצחו, הם גם בקושי ספגו אבדות. פשוט לא סביר. and that's beside the point. אני זוכר לדוגמה שמתישהו אנשים התחילו להשתמש במעין קרני אור לבנות כלה, שאם הם פוגעות במישהו הן מוחקות את הקיום שלו לחלוטין - הוא לא מת, הוא מושמד לגמרי. ואז היה איזה קרב כדי לשחרר איזה מלכה מאיזה ארור, ומאט היה שם, והוא נפגע מה "קרן השמדת כל דבר לנצח", ומת, אבל אז הוא חוזר פרק וחצי אחר כך, בחיי שאני לא זוכר איך. אז מה הטעם בלהציג את קרן האבדון האולטימטיבית אם היא לא אבדון ולא אולטימטיבית? הצורך להתעלות על עצמו כל הזמן דחף את הסופר להמציא דברים בעלי אימפקט יותר ויותר גדול, ובשלב מסוים זה נעשה מגוחך. לי זה הפריע, אבל זה די לגיטימי אם זה לא הפריע לך :)

אתה צודק, מהתחלה הטרולוקים היו מעין גובלינים שמתים בהמוניהם. אפשר לומר שהחולשה שלהם היא שאין להם שום משמעת וסדר, ואם אין להם מירדראל שנוגש בהם בשוט הם מתפזרים לכל רוחות השמיים בצימאון דם. באופן רציונאלי, גם אם הם מהירים וחזקים הרבה יותר מבני אדם רגילים, לצבא מסודר וממושמע תמיד יהיה יתרון ברור על פני צבא מפוזר, אפילו אם הוא בעמדת נחיתות מספרית ענקית (ראה קרבות של רומאים נגד הברברים). זה עדיין לא מסביר איך הכפריים ניצחו, היות ובשביל להגיע לדרגה כזו של משמעת בשדה קרב צריך להתאמן ולהיות מתורגלים בזה, לא מספיק להאמין במטרה. דרך יותר הגיונית עבור כפריים לנצח, או לפחות לא להפסיד בצורה נוראה, היא לעבור לקרבות גרילה - הם הרי מכירים את היערות והטופוגרפיה כמו את כף ידם, והאויב לא מכיר, והם יכולים לנצל את זה נגדו ולהכות בו חזק. אבל אצל ג'ורדן כל בני האדם הם סוג של גיבורים, ומסוגלים לעמוד על הקרקע גם בלי שום אימון ולהפוך לרבי אומן בחרב אחרי חודשים ספורים של אימונים. כן, זה החיסרון, אבל זה היה כך מההתחלה, אני סבור, וגם זה ככה בהרבה ספרי פנטזיה... אם זה תירוץ...

לגבי קרן האבדון האולטימטיבית - זה נקרא אש להט, ומה שזה עושה זה מוחק אותך מהתבנית, כלומר מהקיום לא רק בחיים האלה אלא אי פעם, וככל שהקרן יותר חזקה, כך יותר ויותר "חוטים" שהושפעו מחוט החיים שלך מפסיקים בעצמם להתקיים. כלומר, נניח ובזכותך הכרתי את אשתי. תיאורתית, אם אש הלהט הייתה חזקה בצורה בצורה אינסופית, אם היו פוגעים בך באש להט, אני ואשתי היינו הופכים זרים אחד לשני פתאום, כי אתה כביכול מעולם לא הכרת בינינו. אבל כמובן, בפועל אש הלהט שמתעל יוצר היא לא עד כדי כך חזקה, ולכן כשהיא פוגעת במישהו, היא מוחקת את האירועים האחרונים שהוא גרם להם, מעניין של שניות ועד דקות. לכן, מה שאתה מתאר כמשהו שבור, הוא למעשה דבר הגיוני שהוסבר בצורה נהדרת בסדרה. למשל, פעם אחת כלבי אופל הזילו ריר על מאט, אחד מהגיבורים הראשיים, והריר שלהם הוא רעל שאין לו מרפא, אבל רנד מחק אותם מהקיום עם אש להט ולכן הריר שלהם שהם הגירו לפני שניה - גם לא התקיים, ומאט בעצם מעולה לא נפגע. במקרה שאתה מתאר, רנד נלחם עם אחד הארורים ששניות מספר לפני שהוא ירה עליו אש להט - הרג כמה וכמה מהגיבורים הראשיים, ולכן הם חזרו לחיים כשמה שהוביל למוות שלהם לפני רגע נמחק מהמציאות ומהזמן.
 
gnoll כל עניין אש הלהט בספרים של ג'ורדן היה משהו שבשלב מסוים גרם לי למורת רוח.
ג'ורדן היה סופר מוכשר בכל רמ"ח איבריו, אבל הוא מצא לעצמו כלי עלילתי שהלך ונהיה זול בשלב מסוים-
עובדה שמהלכים כמו כאלה שתיארת במסגרות ספוילר קרו לא פעם אחת בספר,
ופשוט הפכו לסוג של deus ex machina- הנה פתרון אינטסנט לעשות דברים מזעזעים לדמויות הראשיות, להתעלל בהן ואז פשוט "למחוק" את זה מציר האירועים.
איפשהו זה הרגיש לי שבנקודות מסוימות ג'ורדן חש שהוא צריך לטפס בעוצמות של סצינות, אבל הוא מכניס את עצמו לפינה שהוא לא יצא ממנה, ולא ראה דרך אחרת לעלילה אלא להיכנס לפינות האלה.
אז להטוטים כמו אש הלהט נתנו לו להיכנס לפינות ולברוח מהן החוצה כל הזמן.

אם כבר מחזור כישור הזמן מרגיש לי מה שהיה קורה למשחקי הנשגבים אם היו כותבים אותם כמסת פנטזיה ולא כיצירות קומיקס- סקאלות העוצמה שספרי כישור הזמן מטפסים בהן מתאימות לצורה שבה משחק של נשגבים גדל בפרופורציה ככל שהזמן עובר, עד לרמות שנראות מוגזמות לגמרי.

old man- אני ממליץ לך להתחיל לקרוא מהתחלה אם הפסקת (כמוני) לפני שנים,
אלא אם ניחנת בזיכרון ממש חריף ואתה זוכר בדיוק כל מה שקרה לדמיות מרגע שעצרת בקריאה.

בכל מקרה- כמו שציינו האלמנטים של המריחה רק עלו בסקאלות, אני זוכר שיש ספרים מסוימים שדמויות ראשיות (כמו ראנד) בכלל לא הופיעו בהם והעלילה התקדמה בהמון מישורים צדדיים
יש איפשהו חלוקה לא רשמית לטרילוגיות/זוגות של ספרים שהמעריצים יצרו כדי לסווג איכשהו את כל הסידרה הארוכה הזו, אבל הכל לרוע המזל רציף- אי אפשר לדלג כמעט על שום ספר בלי לאבד מידע שהופך לרלוונטי בשלב מסוים (כמו איך דמויות מסוימות צצות במקומות מסוימים יחד עם דמויות אחרות או משתמשות בכוחות/חפצים שלא היו להן קודם)
 
ואו כמה שאתם לא בכיוון...
ה-weave (מתנצל שאני כותב באנגלית. אני קורא את הסדרה באנגלית ולא מכיר את כל המונחים בעברית) שאתם מדברים עליו נקרא Balefire, ומה שהוא עושה זה לקרוע את הבן אדם מהתבנית, שהיא למעשה אריג של כל האנשים החיים, שכל אדם הוא חוט. כשמוחקים מישהו הוא לא רק נעלם מהתבנית, אלא נמחק אחורנית בזמן. תחשבו על זה כמו למשוך חוט פרום מחולצה במקום לגזור אותו - תמיד ימשך גם חלק מהחוט שעדיין בחול ה. ככל שהBalefire חזק יותר, כך האדם נמחק אחורה יותר זמן. הוא יכול להיעלם לפני 5 דקות או לפני חודשיים, ואז כל מה שהוא עשה בזמן הזה לא התרחש.

מה שקרה עם מאט הוא שהוא מת (מדמה לי מפגיעת ברק) על ידי Forsaken (ארור?) בשם Rahvin. כמה דקות מאוחר יותר רנד משתמש בBalefire נגד אותו ארור, ואז הוא נמחק אחורה בזמן, ולא הורג את מאט.
 
נמרוד ינאי אמר/ה:
ואו כמה שאתם לא בכיוון...
ה-weave (מתנצל שאני כותב באנגלית. אני קורא את הסדרה באנגלית ולא מכיר את כל המונחים בעברית) שאתם מדברים עליו נקרא Balefire, ומה שהוא עושה זה לקרוע את הבן אדם מהתבנית, שהיא למעשה אריג של כל האנשים החיים, שכל אדם הוא חוט. כשמוחקים מישהו הוא לא רק נעלם מהתבנית, אלא נמחק אחורנית בזמן. תחשבו על זה כמו למשוך חוט פרום מחולצה במקום לגזור אותו - תמיד ימשך גם חלק מהחוט שעדיין בחול ה. ככל שהBalefire חזק יותר, כך האדם נמחק אחורה יותר זמן. הוא יכול להיעלם לפני 5 דקות או לפני חודשיים, ואז כל מה שהוא עשה בזמן הזה לא התרחש.

מה שקרה עם מאט הוא שהוא מת (מדמה לי מפגיעת ברק) על ידי Forsaken (ארור?) בשם Rahvin. כמה דקות מאוחר יותר רנד משתמש בBalefire נגד אותו ארור, ואז הוא נמחק אחורה בזמן, ולא הורג את מאט.

זה מה שהסברתי. :)
 
עכשיו סיימתי לקרוא את הסדרה... עוד מישהו כאן סיים? אני מת לדבר עם מישהו על הסוף , ההמשך האפשרי , תיאוריות וכו'
 
אתם שוכחים חלק חשוב. הקטע הוא שזה לא יכול היה לקרות במקום אחר. בקטע הזה ה"כפריים"
הם אנשי שני נהרות. ולהזכירכם כל המשמעות של שני נהרות בסיפור הוא הדם של מנטהרן. הרי מאט זוכר את השפה הקדומה. זה הגיוני? לא. אבל זה הדם של מנטהרן. יש שם יותר נשים שיכולות ללמוד לתעל מכל מקום אחר בעולם. זה הגיוני? גם לא. כנראה שגם כאן זה אותו דבר. הם אמנם לא זוכרים הכל כמו מאט אבל כשחושבים על זה גם הוא לא זכר לפני שעזב את שני נהרות אבל זה היה שם. מתחת לפני השטח.
 
סטטוס
נעול לתגובות.
חזרה
Top